ברגן בלזן
מחנה ברגן בלזן הוקם בצפון גרמניה. במקור הוא לא נועד לשמש כמחנה השמדה בדומה לאושוויץ או למחנות השמדה אחרים, אלא כמחנה מעבר לצורך "תוכנית ההחלפה" למאות אלפי האסירים בעלי אזרחויות זרות, ביניהם יהודים שהוגדרו כ'ברי החלפה' כנגד חיילים גרמנים שנשבו במהלך המלחמה בידי בעלות הברית. כמתוכנן, הועברו אליו מאות אלפי אנשים, נשים וטף שנשלחו אליו ממדינות שונות, בעיקר יהודים. על אף ששלטונות המחנה היו אמורים לשמור על בריאותם של אסירי המחנה למען יימצאו במצב בריאותי טוב בעת ההחלפה, מצאו שם רבים מהאסירים את מותם מרעב ומעבודות כפייה. רבים נורו ונרצחו מסיבות שונות ומשונות בידי אנשי האס־אס (החיילים הגרמנים). במרחק מה מהמחנה נחפרו על ידי אסירי המחנה בורות עמוקים ששימשו קברי אחים ולשם נזרקו גופות המתים. נוסף על כך היה במחנה 'קרמטוריום' (מקום לשריפת גופות) ששימש לשריפת גופות האסירים שמתו מסיבות שונות ושלא הספיקו להשליך אותם בקברי אחים.
ממרחק רב, ראינו מהצוהר הקטנטן ברכבת את אורות המחנה וגדרות התיל הכפולות המקיפות אותו. ככל שהתקרבנו ראינו מחנה גדול וצריפי עץ ארוכים. מהצוהר נראה לנו כאילו שהמחנה הולך וגדל. הרכבת עצרה והקרונות עדיין היו סגורים. מבעד לדלת הקרון שמענו את המהומה והצעקות מחוץ לקרונות. לאחר כשעה שנראתה לנו כנצח נפתחו דלתות הקרונות ונצטווינו לרדת מהרכבת. לפתע המחנה נראה לנו ענק. עשרות צריפי עץ ארוכים וממוספרים. עשרות עיניים הביטו בנו מבעד לחלונות הקטנים שבצריפים, אז הבנו שאנו לא לבד במחנה. היו שהגיעו לפנינו ממדינות שונות שהכרנו רק לאחר שהתמקמנו. קור חד של בוקר חדר לעצמות וקיבל את פנינו כשירדנו מהרכבת. פרוז'קטורים רבי עוצמה, כלבים אימתניים שנבחו ועמדו לטרוף אותנו בפקודת אנשי האס־אס. כל פעם שהכלבים נרגעו מהנביחות פקדו עלינו בצעקות בשפה שלא הבנו ובאיומי שוטים, אלות ורצח בעניים. שוב ושוב צעקו "רָאוס, רָאוס" ('החוצה', בגרמנית). בקרב האנשים הייתה מהומה ובהלה גדולה. אנו הילדים ניסינו להיצמד בכוח לאימותינו ואחזנו בשולי שמלתן. האימהות חששו מאוד לאבד את ילדיהם במהומה שנוצרה והגרמנים לא הקלו עליהן במשימתם. לפתע ניתנה ההוראה להפריד בין הגברים לנשים. קמה מהומה. האנשים ניסו למרוד ולא לקיים את ההוראה אך עד מהרה השוט, האלות והכלבים עשו את העבודה והמרד הקצר דוכא מייד.
לאחר שהורדנו מהרכבת, הובילו אותנו אנשי האס־אס בדחיפות, באיומים ובמילים שלא הבנו לצריף ארוך מאוד שמספרו 12 שיועד לנו, והורו לאימהות ולילדים הקטנים להיכנס אליו. משנכנסנו נדהמנו למראה עינינו. לאורכו של הצריף, משני צידיו, היו מעין פיגומי עץ בני שלוש קומות כל טור ועליהם משטחי עץ בגובה כשבעים סנטימטר בין הקומות. בכל קומה דרגשים ברוחב כמטר לערך ובין שני הטורים מעבר של כשני מטרים. אחד מאנשי האס־אס שידע מעט אנגלית קלוקלת הסביר לנו שעל כל דרגש ישנו שלוש נשים. מי שיש לה תינוק אחד או שניים, ישנו עימם שתי נשים נוספות. למזלנו, מאחר שהיינו שני תינוקות, היו עימנו על הדרגש שתי נשים שהיו רזות במיוחד. לנערות ולנערים הוקצו בסוף הצריף דרגשים נפרדים. בנים בצד אחד ובנות בצד השני. איש האס־אס היה מחליט כמה נערים או נערות ישנו על דרגש אחד. הוא החליט לאחר שבחן את גופם אם שמנים הם או רזים. השמנים והשמנות ישנו ארבעה על דרגש, הרזים והרזות חמישה על דרגש. הם חילקו לכל אחת מהנשים שתי שמיכות. אחת להניח על הדרגש והשנייה להתכסות. לילדים ולילדות ניתנו ארבע שמיכות לכל דרגש ונאלצו להסתדר ביניהם. לאחר חלוקת השמיכות עזבו אנשי האס־אס את הצריף והותירו את הנשים להסתדר ביניהן, וזה לא היה פשוט. לא כולן היו יהודיות. חלק גדול מהאסירות היו יווניות שהגברים שלהן התגוררו בצריפי הגברים. לא כולן היו בני אותה משפחה. לאחר מחלוקות, ולעיתים גם קטטות וויכוחים ביניהן, הצליחו רובן למצוא את מקומן ליד מי ממשפחתן. אלה שלא הצליחו למצוא שותפות ראויות לדעתן המשיכו לרטון עד השחרור.
ההלם היה גדול. כולם התכנסו לתוך הדרגשים ונשכבו, שכן הקומה מעליהן הייתה כל כך נמוכה שלא אפשרה להן לשבת. במשך זמן רב היה שקט בצריף. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת עד שאחת הנשים החלה לצעוק בשפה לא מובנת שתורגמה לאחר מכן על ידי אחת הנשים: "איך אפשר לישון בתנאים כאלה?" הנשים האחרות היסו אותה שמא תזעיק את השומרים הסדיסטיים שכידוע לא היו רחמנים במיוחד. ככל שחלף הזמן השהות בצריף הייתה קשה יותר ויותר. אמנם ניתן היה לצאת מהצריף לחצר קטנה במשך היום, אך בהגיע הערב נצטוו כולן להיכנס לצריפים. הצפיפות בצריף, החום, המחנק ובכי התינוקות היה בלתי נסבל. היו נשים שהתלוננו על המצב בפני אנשי האס־אס אך נדחו בדחיפות ומכות. הלילה הראשון היה הקשה ביותר שעבר עלינו מאז גירושנו מבנגזי. הקור העז שלא הורגלנו אליו, הצפיפות, הבכי והצעקות של הילדים והתינוקות היו קשים לאין ערוך לעומת הקשיים שהיו לנו לאורך המסע. צעקות אנשי האס־אס, רעש היריות ונביחות הכלבים במשך רוב שעות הלילה מסיבות שבתחילה לא היו ברורות עד שהתרגלנו אליהן, הוסיפו לקשיים. הפחד מהצפוי לנו הדיר שינה מעיני האימהות. רק כמה ימים לאחר מכן התברר לנו שהיו אלה יריות שמחה במסיבות שערכו אנשי האס־אס מדי ערב, עם אסירות צעירות שנלקחו בכוח מהביתנים לשמש בנות זוג לקצינים, וכן ירי על אסירים שניסו לברוח.
למוחרת, השכם בבוקר, לפני שהתחלנו להתאושש מהקשיים של הלילה, פתחו אנשי האס־אס את דלתות הצריפים, חלקם מצוידים בשוט ארוך וחלקם באלות, וציוו על הנשים לצאת למסדר בוקר ליד הביתן הארוך שבמרכז המחנה לצורך ספירה ורחצה. הם הורו להן להתפשט בקור הנורא ששרר במחנה וברצפת הבטון הקפואה. חלקן סירבו לעשות כן מפאת הבושה וחלקן בשל היותן דתיות וצנועות. אימי, אחיותיה ואסירות נוספות שסירבו תחילה להתפשט פגשו את השוט או את האלה על גופן משאירים על גבן צלקות לאורך שנים. אימי סיפרה ששנים רבות לאחר אותו אירוע שבו הרגישה את השוט חורך את גופה נותרו בה צלקות שלא נרפאו. בסופו של דבר נאלצו כולן להתפשט והובלו כמו עדר בהמות, תוך צעקות ודחיפות למקלחות כשעיניהן דומעות מפאת הבושה וההשפלה. אישה מסכנה, שמנה ועיוורת, שלא יכלה לפשוט את בגדיה בכוחות עצמה ביקשה מנשים לעזור לה, אך הן נתקלו בפרצופם הזועם של אנשי האס־אס שלא אפשרו להן לעזור, ועמדו על כך שרק הם יפשיטו אותה. היא הופשטה בגסות על ידי איש אס־אס בעת שבכייה קרע את הלבבות. הנשים הרחמניות הבטיחו לה שבפעם הבאה הן יפשיטו אותה בתוך הצריף לפני היציאה למסדר. שמועה מחרידה פשטה במחנה שהנשים הערומות מובלות למשרפות. חלחלה אחזה בקרב הנשים והתחילו בכיות וצעקות. חלקן ניסו להתמרד אך למראה השוט חזרו בהן.
בסופו של דבר, לאחר הרחצה, התנחמו הנשים בכך שעל אף הבושה בשל העירום הייתה זו הפעם הראשונה שהתרחצו רחצה הגונה ממש מאז יציאתן מבנגזי. מצעד המקלחות הפך לסדר יום קבוע שבו נהגו הגרמנים פעם בשבוע. בנוסף לכך, מדי בוקר עמדו הנשים ליד הברזיות לרחוץ את פניהן ופני ילדיהן במים הקפואים שחדרו לגוף כמו מחטים. בלילות נשמעו במחנה שוב ושוב צעקות, יריות ונביחות כלבים בעקבות אסירים, בעיקר צעירים וצעירות שניסו לברוח או שוטטו במחנה. חלקם נורו או הושלכו לצינוק.
לאחר כמה ימים החלו הילדים לאבד שליטה, השתעממו, בכו וביקשו מהאימהות תעסוקה כלשהי. אחת האימהות תפסה יוזמה ולקחה גרב, מילאה אותו בבדים שלקחה מבגדים ישנים ויצרה כדור. הוא ניתן לבנים ששמחו מאוד והחלו לשחק בו במעבר בין שני טורי הדרגשים. כמו כן, אותה אימא ציירה על רצפת המעבר 'קְלַאס' (משחק קפיצות) עבור הבנות. כך נמצאה תעסוקה לכל הילדים. אמנם הילדים הפסיקו להטריד את האימהות והפסיקו לבקש תעסוקה, אך הרעב הציק להם מאוד ומדי פעם פרץ מי מהילדים בבכי.
לכל צריף היה איש אס־אס שמונה על ידי מפקד מחנה, ותפקידו היה לערוך מדי יום ביקורת ניקיון וסדר בצריף. באחד הצריפים היה מבקר קבוע, איש אס־אס רשע וסדיסט במיוחד. הוא היה נכנס לצריף עומד כמה דקות בפתח הדלת כשחיוך נסוך על פניו. הוא היה מסתכל ימינה ושמאלה, ולאחר מכן היה צועד במעבר בין טורי הדרגשים הלוך ושוב וממשיך להביט ימינה ושמאלה עד שבחר לו את אחת הקורבנות, בדרך כלל אחת מהנשים הצעירות. הוא היה מצווה עליה בצעקות לרדת מהדרגש וכשירדה היה מצווה עליה להוריד את חולצתה ולהסתובב עם הגב אליו. משהורידה היה מכה אותה מכות נמרצות באלה תוך שהוא צועק בשפה שאיש לא הבין. רק מתנועותיו והתרגום שבא לאחר מכן שמישהי הצליחה לתרגם, הבנו שהוא התכוון שהצריף לא נקי. לאחר כמה דקות, עזב את המסכנה ששכבה על הרצפה ונאנקה מכאבים. הוא שב לדלת, סימן איום באלה שבידו ועזב את הצריף. כך חזר 'המופע' מדי יום, בכל פעם בחר מישהי אחרת.
יום אחד, קצה נפשם של שמונה נערים ונערות - בני שתים־עשרה עד חמש־עשרה לערך, חלקם אחים ואחיות של אלה שהיו קרבנות ונמאסה עליהם התעללותו של הסדיסט וסבלן של הנשים שלא יכלו לעשות דבר מחשש שהאיש יגביר את התעללותו. הנערים והנערות חששו שבפעם הבאה יגיע תור אימם או אחותם להפוך לקורבן של האיש, ועל כן הם אזרו אומץ והחליטו לעשות מעשה. הם נועצו ביניהם בסודי סודות שמא ההורים ישמעו ויאסרו עליהם לעשות דבר והגיעו להחלטה. הם ידעו שאנשי האס־אס נמנעים מלפגוע בילדים בפקודת הצלב האדום.
בוקר אחד הופיע הסדיסט בפתח הדלת, עומד כמנהגו כמה דקות ליד הפתח, מביט שמאלה וימינה כהרגלו והחל לפסוע במעבר. משהגיע לסוף המעבר כשפניו לכיוון קיר הצריף, התנפלו עליו כל השמונה. תחילה הפשיטו אותו מבגדיו כפי שנהג בנשים המסכנות שהתעלל בהן, ובאומץ רב החלו להרביץ לו בכל גופו ובעיקר בראשו באגרופיהם, ברגלם, בנעליים ובכל דבר שהיה ברשותם. בכל מכה שהנערים והנערות הנחיתו עליו הוא צעק בשפה שהם לא הבינו: 'הִילְפֶה', 'הִילְפֶה' (עזרה, בגרמנית) עד שהתמוטט. איש לא שמע את צעקותיו משום שדלת הצריף הייתה נעולה. לאחר מכן, גררו אותו לעבר הדלת השליכו אותו ואת בגדיו מחוץ לצריף ועמדו כמה שניות לראות מה יעשה. לפתע קם האיש, אסף את בגדיו ונעלם בריצה לעבר מגורי השומרים. הנערים והנערות נעלו את דלת הצריף ושבו להמשיך במשחקיהם תוך מחיאות כפיים של הנשים. מרגע זה תמו ההתעללויות. למחרת הגיע איש אס־אס חדש לצריף. הוא נכנס בחיוך וכולו 'נופת צופים'. הוא עבר בין הדרגשים ויצא כלעומת שבא בלי לומר מילה.
בצריפי הגברים לא התרחשו תופעות דומות, די היה בהתעללות שעברו בעבודות הכפייה. השכם מדי בוקר, ביציאה למסדר בוקר היו מתים נותרים על הדרגשים. כמה גברים, ביניהם אבי, היו גוררים עגלה על שני גלגלים, עוברים כל בוקר בין הביתנים ושואלים אם יש מתים כפי שקרה לעיתים קרובות. אם היו, היו מעמיסים אותם על העגלה ולוקחים את הגופות לשריפה או לקבר אחים שעובדים אחרים חפרו ובו נערמו הגופות. כשהבור התמלא הגיע טרקטור עם כף גדולה, כיסה את הבור ולא נודע שמתחת לעפר טמונים מאות גופות. לא כולם עמדו בכך. מי שנפל נורה במקום והושלך לאותו בור שחבריו כרו ואחר החליפו עד שכשל ונורה והושלך גם הוא. לחלק מהגרמנים היה שוט ארוך, ובו הצליפו על מי שלא הזדרז או עמד ליפול. לחלקם הייתה אלה ולחלקם אף היו רובים שנשאו על כתפיהם וירו לכל עבר, במיוחד על כל מי שניסה לברוח, והיו גם כאלה. כל מי שניסה לעשות זאת, הועמד בשפת הבור, נורה ונפל לתוכו. המתים היו רבים כל כך שלא הספיקו לשרוף אותם בקרמטוריום ונאלצו לזרוק אותם לבורות. אלו שמתו בביתן היו בעיקר זקנים תשושים מעבודות הכפייה או ממחלות. אחרים מתו במשך שעות העבודה ולא היו זקוקים לעגלה להגיע לבור. הם היו קרובים אליו וחלקם אף היו אלה שחפרו אותו.
בתחילה חל איסור מוחלט להרות או ללדת במחנה. אישה שנכנסה להיריון או תינוק חדש שנמצא במחנה, דינם אחד, מוות. בעת ביקורת אנשי האס־אס בצריף או בעת המסדרים היו הנשים מחביאות את התינוקות ומכסים אותם בשמיכות בהנחה שהשמיכות יספגו את בכיים, ומתפללות שהגרמנים לא ישמעו את קולם. לא פעם, תינוק היה נחנק ומוצא את מותו. לאחר שכמה תינוקות נחנקו בצריפים ומפחד מהצלב האדום, אפשרו אנשי האס־אס לאימהות עם ילדים ותינוקות, בעיקר המניקות, להישאר בצריף בעת הספירה. אימי נשארה עימי ועם אהרון אחי, ומיסה אחותה נשארה עם בנה דינו. מהר מאוד המצוקה של נשות הצריף עשתה את שלה, והנשים היהודיות והגויות הגיעו למסקנה שלטובתן כדאי לחיות את הימים הקרובים עד למותן בשלום ביניהן. כך חשבו וכך איימו עליהן אנשי האס־אס בכל פעם שלא הסתדרו ביניהן. מנת המזון במחנה הייתה חצי ליטר מים ביום ופרוסת לחם או תפוח אדמה אחד ליום. פעמיים בשבוע קיבלו האסירים מים חמים מעופשים שנקראו ‘קָפֶה'. בתקופה מסוימת היה מחסור במים, והאסירים נאלצו לשתות מים ממקורות מזוהמים. הפסיקו את רחצת הנשים שהייתה פעם בשבוע.
תופעה מיוחדת הייתה בצריפי הנשים. בשעות המאוחרות של הערב, תמיד באותה שעה, האימהות ממדינות ומעמים שונים שהיו להן תינוקות או ילדים קטנים, היו שרות להם שירי ערש בשפות שונות על מנת להרדימם. בשעה זו הייתה השירה נשמעת מכל צריפי הנשים, מקהלה שקטה ונעימה של עשרות נשים מכל השפות. אנשי האס־אס שהיו רגילים למסיבות רעשניות שהיו עושים מדי ערב, לא הבינו את פשר השירים השקטים שנשמעו להם כמו יללות וחשבו שהן מקוננות על יקיריהם.
המסדרים לא פסחו גם על הגברים. בוקר אחד, התגלה במהלך הספירה שאסיר אחד חסר. אי התייצבותו למסדר גרמה לכולם לעמוד בקור המקפיא, משעת בוקר עד חמש אחר הצהריים. השומרים ספרו וחזרו וספרו את האנשים, בדקו בצריפים ובדרגשים. מי מהאסירים שהתעייף וגופו לא עמד לו בעמידה לאורך השעות הרבות והתיישב או נפל, הועמד תחילה בכוח על ידי חבריו. אם כשל והמשיך ליפול היו הקלגסים הנאצים מצליפים בו באכזריות. בסופו של יום התברר שהאסיר החסר הסתתר מתחת לשמיכה, ואנשי האס־אס הראו לו את נחת זרועם. כוחו לא עמד לו מהמכות והוא מת.
באחד הימים עמדו הנשים כהרגלן במסדר הבוקר, לפתע ראתה אימי את אבי וגברים נוספים מהמשפחה על אחת המשאיות עמוסת הגברים שחלפה על פניהן בדרך לעבודות הכפייה, בעיקר לחפור כמה שיותר קברי אחים שיכילו את המתים הרבים במחנה. חלקם הצליחה אימי לזהות וחלקם לא הכירה. זו הפעם הראשונה לאחר תקופה ארוכה שאימי לא ראתה את אבי. כשראתה אותו על המשאית וידעה לאן הם מובלים, יזמה פנייה למפקד המחנה וטענה בפניו שליהודים שהגיעו למחנה מבנגזי יש אזרחות בריטית, ולכן היא מבקשת שיביאו את הגברים למשפחותיהם.
מאז הגירוש ולאורך המסע באיטליה ידעו הגרמנים והאיטלקים על כך שהגענו למחנה כאזרחים בריטים ברי החלפה עם שבויים גרמנים, וכל העת היינו בהשגחה של הצלב האדום. המפקד לא ידע על היותנו אזרחים בריטים דווקא אך ידע בוודאות שכל אסירי המחנה הינם אזרחים זרים. על אף שידע, התכחש לכך ואמר לאימי:
"אם דברייך נכונים, הביאו אליי את דרכוניכם ואטפל בזה."
מחשש שאם ימסרו את דרכוניהם לא יראו אותם יותר והיחס אליהם לא ישתנה, סירבו הנשים להפקיד את הדרכונים בידי מפקד המחנה שהיה ידוע כרשע במיוחד וסדיסט, ובהשראתו היו כל אנשי האס־אס כמוהו. גם חיפוש שעשו אנשי האס־אס בצריפי הנשים למצוא את הדרכונים ולהחרימם לא צלח. מאז אותו בוקר היפנו הגרמנים את המשאיות בדרך לעבודה בדרך אחרת שהנשים לא תוכלנה לראות שמא יתמרדו בראותן את יקיריהן. לאחר אותה שיחה עם מפקד המחנה ראינו את הגברים לעיתים רחוקות מאוד במסדרי בוקר משותפים שערכו לפני צאתם לעבודה.
אנשי האס־אס לא חסו גם על הנשים במחנה ומדי פעם היו מצליפים גם בהן, לא תמיד מסיבה כלשהי. למשל אם מי מהן עברה בטעות קרוב מדי אליהם, הייתה מרגישה האלה או השוט על גופה. הנשים היו מספרות אחת לשנייה על ההרגשה כשהשוט נכרך סביב גופן ועל הצחוק שהיה נסוך על פניהם למראה הסבל והפחד שאחז בהן. במיוחד כאבה מאוד הצליפה במסדר הבוקר בקור העז כשהיו בעירום והאיצו בהן בדרכן למקלחות. הקור וההשפלה היו לעיתים קשים יותר מהמכות והצליפות שהיו מנת חלקן לעיתים קרובות.
גם במחנה, השתדלו המשפחות היהודיות לשמור על המסורת ועל הצניעות שקיבלו בבית. היה להן חשוב להקפיד לחגוג את חגי היהודים בזמנם אם כי באופן צנוע בהעדר אמצעים. את חג הפסח ללא הגברים חגגו באכילת מזון במרב הכשרות ובחמץ מינימלי. אכלו רק מאכלים כשרים ככל שהצליחו להשיג שכללו תפוחי אדמה, תפוחי עץ, ערמונים ודגים.
מצות לא היו בנמצא ובבשר לא נגעו מחשש לטרפה. לאחר החג, ענדה מיסה דודתי על ידה חוט וכל יום יצרה בו קשר. על פי מספר הקשרים חישבה את ספירת העומר, שהם ארבעים ותשעה ימים שהם שבעה שבועות עד לחג השבועות. בחג החנוכה הדליקו את החנוכייה העתיקה שאימי לקחה עימה מבנגזי, ואשר שימשה במשך דורות את המשפחה. בבית היינו מדליקים אותה מדי שנה באמצעות צמר גפן טבול בשמן במשך כל ימי החג. החנוכייה הייתה כאמור אחת הפריטים הבודדים שאימי עמדה על כך שניקח עימנו, ולא נפרדנו ממנה לאורך כל המסע הארוך והמטלטל. החנוכייה לא החזיקה מעמד בתלאות הדרך, היא נשברה והיה צורך להלחימה מחדש. מובן שלא הייתה דרך לעשות זאת במחנה. עם זאת, באמצעים שונים, הצלחנו להרכיבה ולהשתמש בה בימי החנוכה במחנה. שמן לא היה בנמצא, ואימי המיסה חמאה במקום השמן והשתמשה בסמרטוטים שגזרה מבגדים ישנים לצורך ההדלקה. לאחר שהדלקנו אותה הייתה אימי מניחה אותה מדי ערב על אדן החלון הקטן שהיה בצריף, ודאגה להסירה משם בכל פעם שאנשי האס־אס עברו או ביקרו בצריף. החנוכייה השבורה והמספריים, שאף אותם שמרה אימי, שרדו את כל תלאות המלחמה והשהייה במחנה ואף את המסע הארוך בחזרה לבנגזי. בסיום המלחמה הגיעו שניהם עם המשפחה לישראל, והחנוכייה האירה כל השנים את החג בביתנו, במעברה ואחר כך בנתניה. לאחר פטירת הוריי נשארה החנוכייה העתיקה אצל אהרון אחי המחזיק בה עד היום. הוא תיקן מה שאפשר לתקן ובכל שנה בחנוכה הרכיבו אותה והדליקו אותה.
במחנה היו אסירים יוונים שהתגוררו בביתנים עם אסירים אחרים ממדינות שונות. בכל צריף היה אסיר יווני שמונה על ידי הגרמנים כאחראי על הצריפים ועושה דברם, 'קָאפו' (כך הוא נקרא). הם התגוררו בצריפי הגברים, ובמשך היום שהו בצריפי האסירים האחרים לרבות בצריפי הנשים. תפקידם היה להתריע בפני אנשי האס־אס על סטייה מהנוהלים שהגרמנים הטילו על האסירים ועל כל הקורה בצריף. 'מלשינים', כך קראו להם האסירים. בנוסף, תפקידם היה לחלק את האוכל שהגרמנים סיפקו מדי בוקר, צוהריים וערב, שכלל לחם יבש, מרק עם תולעים וירקות שלא נוקו מהחול. לעיתים רחוקות מאוד קיבלנו משהו יותר סביר ומזין, חתיכה קטנה הדומה לבשר. היהודים שלא ידעו מה מקור הבשר אם כשר הוא או טרף לא נגעו בו ונאלצו לסרב לאכול אותו למרות הרעב בשל היותם דתיים או שומרי מסורת. הם מסרו אותו לשכנות הגויות הרעבות. מובן שה'קאפו' תמיד לקחו לעצמם יותר מהאחרים ושוכני הצריפים היו מודעים לכך. מסיבה זו והעובדה שהם הלשינו לגרמנים על כל הפרה קטנה או גדולה והיו אכזריים לעיתים יותר מהגרמנים כדי למצוא חן, הפכו לשנואים והאסירים פחדו מהם. ה'קאפו' היו חותכים את המרגרינה לחתיכות בגודל כסנטימטר למשפחה, ריבה במשורה, ולחם שנאפה על גבי נסורת שנדבקה עליו. כל משפחה קיבלה לפי מספר הנפשות. היינו שישה ילדים במשפחה בנוסף לאימי. אימי שחשבה תמיד 'צעד אחד קדימה', חילקה לנו לחם במנות קטנות יותר ואת הנותר הייתה מחביאה לעת צרה מתחת לשמיכה על הדרגש עליו ישנה. כך הצליחה לצבור כמות לחם שתבטיח לא רק את הישרדותנו אלא גם שתוכל לשחד או לשלם תמורת דברים שונים, לדוגמה במחנה היה מורה לאנגלית בשם נתן. אימי ביקשה ממנו ללמד אותנו הילדים אנגלית. כל יום נתנה לו תוספת של מנת לחם ומרק שחסכה ובתמורה לכך קיבלו אחיי הגדולים שיעורי אנגלית. יצחק אחי היה חרוץ יותר מכולנו, ולכן קלט את השפה טוב יותר. לימים, השפה שימשה אותו בשיחותיו עם הבריטים לאחר העלייה לארץ כדי להתקבל לעבודה כפקיד בדואר. בין השבויים בצריף היה יהודי חכם בשם ציון לבי שהיה מורה בבנגזי. הוא נהג לאסוף את הילדים ולהדריך אותנו. הוא לימד אותנו את השיר "שאו ציונה נס ודגל – דגל מחנה יהודה..." והיה שר לנו שירים עבריים. כבר אז, מרגע שלמדנו לדבר ובכל מקום שהיה אפשר חינכו אותנו לציונות. כל הזמן שרנו שירים עבריים ובראשם שיר זה. הוא היה אוסף את הנערים בני עשר עד שש־עשרה, מוציאם מהצריף וצועד עימם לאורך המחנה תוך העלמת עין של מפקד המחנה על אף שנאתו ליהודים, והיו שרים שירי ארץ ישראל. אנשי האס־אס ניסו תחילה לעצור אותם בכוונה להענישם, אך ידיהם היו כבולות בהוראת המפקד. אנשי האס־אס לא יכלו לעשות דבר נגד חוצפתם של המורה והנערים בשל איסור הצלב האדום לפגוע בקטינים, אם כי מדי פעם נמצא על אחד הדרגשים תינוק או ילד מתים, מחמת הרעב או המחנק כשישן בין שתי נשים. הגרמנים שרפו אותו מייד שאנשי הצלב האדום לא ישמעו על מותו באחד מביקוריהם.
הרעב היה אחד המצוקות שגרמו לתופעות בריאותיות חמורות מאוד. רבים מאסירי המחנה מתו מרעב וממחלות מעיים. כמו כן, הרעב אילץ חלק מהנערים לגנוב, בעיקר לחם וירקות, ממחסני הגרמנים שהיו במרחק רב מהצריפים. לעיתים הצליחו הנערים לגנוב כמה לחמים והחביאו אותם בתוך בגדיהם, ובדרך לצריף נתפסו על ידי אחד מאנשי האס־אס ושבו אליו מוכים וחבולים.
שני נערים שהצליחו לגנוב כמה קולורבים מאחד המחסנים, נתפסו על ידי מפקד המחנה או איש אס־אס ונורו למוות מייד, ללא חקירה ושאלות נוספות. הסיכון לא הרתיע את הצעירים מלנסות להביא לצריף כמה מצרכים ובעיקר ירקות ולחם. היו מקרים שהצליחו בכל זאת להביא מעט מזון שהצליחו לגנוב מאחד המחסנים. בין אלה שהצליחו היה גם אברהם אחי שהצליח לגנוב, תוך סיכון רב, כיכר לחם שהיה מצרך יקר ערך באותם ימים והביאו לצריף לא לפני שחטף מכות רצח מאיש אס־אס. היו אימהות בקרב האסירות הגויות שהרעב ואי יכולתן להאכיל את ילדיהן העבירום על דעתן, והן נאלצו למכור את גופן לאנשי אס־אס בעבור כמה פרוסות לחם. היה גם איש אס־אס אחד, שניתן היה להבחין עליו שסבל מפיצול אישיות. במשך היום היה נאצי רע לב שהיה מתעלל באסירים, אך כשירדה החשכה על המחנה הפך לאיש רחום וחנון. לפתע היה לו לב אנושי שראה את מצוקת האימהות וחס עליהן. מדי פעם היה מגניב להן כיכר לחם, ראש חסה או כרובית, על אף הסיכון הכרוך בכך אם ייוודע הדבר למפקדיו. הוא נהג כך במשך כמה חודשים עד שנעלם לפתע מאזור הצריפים בלי שידעו מה עלה בגורלו. לימים, התברר שחבריו הלשינו עליו כשבאחד הערבים ראו אותו מתקרב לאחד הצריפים ובידו לחם וכמה סוגי ירקות.
בשבועיים הראשונים לשהייה במחנה, פרט למסדרי הבוקר והספירות, הנשים לא יצאו לעבודה ונותרו ללא מעש. כאשר החלו הגרמנים להכין גם את הנשים לעבודה, דרש יוסף, בנה של דודה מיסה, מהנהלת המחנה שלא לחייבן לצאת לעבודה בשל היותן אזרחיות בריטיות, אך נענה בזלזול: "מי אתה שתבקש ותדרוש?" אמרו לו וגרשו אותו תוך איום בצליפה בשוט. הוא ניסה להתעקש אך בקשותיו נפלו על אוזניים ערלות. לאחר כמה פעמים וצליפה אחת התייאש ופסק מלבקש.
מחנה ברגן בלזן היה מפוקח, לכאורה, על ידי הצלב האדום. פעם בחודש היו מבקרים במחנה משקיפים מטעמם כדי לבדוק את התנאים שבהם שרויים האסירים. בביקורים אלה, שהגרמנים ידעו עליהם מראש, היו מסתירים מפניהם ככל האפשר תופעות ודברים שאסור היה להם לדעת או לראות. לפני בוא המפקחים נצטוו האסירים והאסירות, תוך איומים, להכין את הביתנים לקראת הביקור. לפני בואם היו עורכים בצריפים ביקורת קפדנית לראות אם הסדר והניקיון עומדים בדרישות כפי שציוו. על אף שאנשי הצלב האדום ידעו על כך, לא רצו להסתכסך עם הגרמנים והסתפקו בבדיקת התנאים בצריפים שבהם מתגוררים האסירים והאסירות. כמו כן בדקו נציגי הצלב האדום את המזון שהיו נותנים לאסירים. הם לא ביקשו, והגרמנים לא התנדבו לאפשר להם לבדוק מקומות נוספים כגון קברי האחים ובורות המוות שהוכנו מראש לקלוט עוד ועוד גופות, או את תנאי העבודה של האסירים. הם גם לא אפשרו למשקיפים בשום אופן להתקרב לקרמטוריום והמשקיפים לא עמדו על כך אף שידעו על קיומו. הם הסתפקו בהכנת דין וחשבון של כמה שורות כדי לספק את רצון שולחיהם.
בכל ביקור של משקיפי הצלב האדום במחנה הייתה אימי ויוסף בנה של דודה מיסה מנסים לפגוש את ראש המשקיפים ולדבר עימו. בכל פעם שניסו להתקרב אליו, היו נדחפים על ידי אנשי האס־אס שלא אפשרו להם להתקרב. לעיתים אימי הייתה נופלת מהדחיפות, נחבלת, ויוסף היה עוזר לה לקום. באחד הביקורים נפלה לידי אימי הזדמנות, אזרה אומץ, והצליחה להתקרב לראש המשקיפים למרות התנגדות אנשי האס־אס שניסו לעצור אותה. תחילה האיש התעלם ממנה והמשיך ללכת, אך לאחר שראה שהיא רודפת אחריו ונאבקת עם אנשי האס־אס שניסו למנוע ממנה להתקרב, ראה את התעקשותה ושמע את צעקותיה ובקשתה שישמע אותה, עצר לפתע והסכים לפגוש אותה. הוא הזמין אותה ואת מיסה אחותה למשרדו. שתיהן סיפרו לו על יהודי בנגזי שגורשו בשל היותם יהודים ועל אזרחותם הבריטית, וכי בידיהם דרכונים בריטים שמוכיחים זאת. מששמע את דבריהם, ביקש לראותם. למרות ששתיהן לא היו בטוחות שאנשי הצלב האדום אינם משתפי פעולה עם הגרמנים, והעובדה שאין להן ברירה אם הן ומשפחתן חפצות חיים, החליטו לקחת סיכון והוציאו את הדרכונים. אימי משולי המעילים שם החביאה אותם ודודה מיסה מהכרית, ושתיהן הראו את הדרכונים לראש המשקיפים. משראו יתר המשפחות בעלי הדרכונים הבריטים הוציאו אף הן את דרכוניהן. ראש המשקיפים עיין בדרכונים, השיב להן אותם, הנהן בראשו והבטיח לבדוק מה ניתן לעשות.
הביקור הבא של הצלב האדום, שהיה לאחר חודשיים, ארך יותר ימים מהביקורים הקודמים והיה שונה מכל קודמיו מסיבות שלא היו ידועות לאסירים. שלא כמו בביקורים הקודמים, לאחר שאנשיו עברו בכל הצריפים התעקשו לבדוק גם דברים שבביקוריהם הקודמים לא אפשרו להם הגרמנים לראות. הנשים וחלק מהגברים שבו והתלוננו על היחס אליהם מצד הגרמנים למרות היותם בריטים. הפעם ביקש מהם ראש המשקיפים להמתין למסדר הבוקר של המחרת. תשובתו עודדה מאוד את המשפחות ופיתחה תקווה בקרב האסירים היהודים.
למוחרת, על פי דרישת הצלב האדום, נצטוו האסירים, גברים ונשים, לא לצאת לעבודה ולהתאסף למסדר במרכז המחנה. מפקד המחנה התנגד להוראה וביקש להמתין עד לקבלת הוראות ממפקדיו. כאשר עבר זמן רב ומפקד המחנה לא שב עם תשובה, הודיע ראש המשקיפים כי יכין דין וחשבון לשולחיו תוך ציון שמפקד המחנה מסרב לשתף עימו פעולה. הוא אף איים להתלונן נגדו אישית. למפקד המחנה לא נותרה ברירה אלא להסכים. משחזרה ההוראה לצאת למסדר, עשרות אלפי גברים הסתדרו בקבוצה אחת ועשרות אלפי נשים בקבוצה נפרדת. הפעם, להפתעת הנשים היהודיות לא האיצו בהן הגרמנים ולא הפליאו בהן את מכותיהם כהרגלם. אף השוט והאלה נעלמו מידיהם שלא לדבר על הרובים שלא היו בנמצא. אנשי הצלב האדום, בראשם ראש המשקיפים ומפקד המחנה עמדו מולם. לפתע קרא ראש המשקיפים: "כל מי שיש בידו דרכון זר יחזור לצריף ויביא את דרכונו." עשרות הנשים ממדינות שונות, לרבות אימי ואחותה, הלכו לצריפים והביאו את דרכוניהן. אימי ואחותה לא חששו לחשוף את דרכוניהן בפני מפקד המחנה מאחר שכבר ראה אותם. הם הניפו אותם למעלה לפי הוראת ראש המשקיפים שמפקד המחנה יראה. לפתע, הורה מפקד המחנה לאנשי האס־אס לאסוף את הדרכונים. ראש המשקיפים התערב ואמר: "כל דרכון יישאר בידי בעליו," ואסר על הגרמנים לאסוף אותם. מפקד המחנה התנגד אך כשראש המשקיפים חזר על איומו, המפקד נאלץ לוותר והמסדר פוזר.
על פי דרישת ממשלת בריטניה, הוסכם והוכרז בינם ובין הממשלה הגרמנית והצלב האדום שכל הנתינים הבריטים הינם שבויי מלחמה וברי החלפה, ובהתאם לכך יש להתייחס אלינו. מאותו יום הוכרנו, כל בעלי הדרכונים הבריטים, שבויי מלחמה, חיינו במחנה השתנו לבלי הכר. הועברנו הגברים והנשים יחד לאגף השבויים הבריטים, המזון השתפר ביותר. הבריטים העבירו לנו, באמצעות הצלב האדום, חבילות מזון במשקל חמישה קילוגרמים לאדם הכוללים מצרכי מזון והגיינה, ומכתבים מקרובים שהיו במחנות אחרים שגם להם היו דרכונים בריטים. הגרמנים אפשרו לנציגי הממשלה הבריטית לבקר אותנו מדי פעם ולדאוג לכל מחסורנו. הם שימשו לנו לפה מול הגרמנים, ולמרות שהגרמנים אפשרו לנו לקנות מצרכים מה'שקם' שלהם לא היה צורך בכך בזכות השפע שהבריטים העבירו לנו. אימי זכרה את היום שלאחר ההכרה בנו כשבויים כיום המאושר ביותר שהיה לנו במחנה. באותו יום הגיעה משלחת גדולה של הבריטים, ערכו שולחנות ארוכים עמוסי כל טוב שיכילו את כל האסירים והאסירות הבריטים, ואומנם לא היינו רבים. זו הפעם הראשונה שהגברים והנשים מגורשי בנגזי ישבו יחד ליד שולחן משותף ואכלו כיד המלך מהמזון שהביאה עימה המשלחת הבריטית. עוד הם דאגו שהאוכל יהיה כשר למהדרין באישור הרב הראשי של בריטניה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהנשים יכלו להוציא את תינוקיהן מהצריף הצפוף והמסריח. כמובן שכולם הודו לבריטים על כך וקיוו שבאחד הימים ידאגו גם להחליפם עם שבויים גרמנים ולהחזירם הביתה לבנגזי.
בזמן שאהרון אחי נולד בקארפי, נולדו שבעה תינוקות נוספים. חלקם נולדו במחנה פוסולי, חלקם בקארפי וחלקם אף 'בברגן בלזן' למרות הסכנה. בסך הכול היו ב'ברגן בלזן' שמונה תינוקות יהודים בני שישה עד שמונה חודשים שלא נימולו מחשש שהגרמנים יגלו. עתה, לאחר שהפכנו שבויי מלחמה, לא חששו עוד היהודים לערוך ברית מילה. במחנה נמצא מוהל יהודי בשם 'בורְבֵייע' שמל את כל שמונת התינוקות, ביניהם את אהרון אחי. אבי היה הסנדק שלו. למרות שהפעם לא פחדו שהגרמנים ישמעו את בכי התינוקות, השקה אותם המוהל ביין שסיפקו הבריטים על מנת שיקל על סבלם ויירדמו. מרגע שהצלב האדום התערב, קיבלו האזרחים הבריטים שבמחנה יחס טוב הן מהקונסוליה הבריטית בגרמניה והן מהגרמנים עד לסיום המלחמה ושחרור המחנה.
במקומות המרוחקים ביותר מביתם, בכל מקום שחנו ואף ב'ברגן בלזן', השתדלו היהודים במשך המסע לנהל חיי קהילה תוססים ככל שיכלו. אהבות פרחו, גם קנאה וצרות עין לא חסרו. דודה מיסה רצתה מאד להשיא את יוסף בנה הבכור לדודתי לידיה, אחותו הצעירה של אבי. לידיה, בחורה נאה מאוד, בהירת עור ושיער, עמדה להתארס עם רחמים בן למשפחת רג'יניאנו אחת המשפחות מבנגזי. האירוסין בוטלו משום שהוריה, סבי וסבתי, סברו שרחמים אינו יכול מסיבות כלכליות ואחרות לספק ללידיה חיי רווחה בעתיד, תנאי הכרחי לנישואים באותם זמנים.
ערב אחד טיילו לידיה ומרים, בתה של דודה מיסה, אחותו של יוסף, במחנה ליד הצריף ופגשו את רחמים המתוסכל מכך שסבתי התנגדה לתת לו את בתה. הוא דרש ממרים שתשאיר אותו לבד עם לידיה כדי לנסות לשכנעה שבכל זאת תסכים להינשא לו. לידיה התנגדה שמרים תעזוב והורתה לה להישאר. משראה זאת רחמים דחף את מרים והיא מעדה ונפלה. כשנודע הדבר ליוסף אחיה הוא כעס מאוד והלך להתעמת עימו. בשלב מאוחר יותר רחמים הפר את העוצר שהטילו הגרמנים על המחנה, נעצר ולא נראה במחנה עד השחרור. רחמים לא הבין שלא היה ביכולתו לשכנע את לידיה להינשא לו משום שההחלטה על כך נתונה בידי הוריה ולא בידה. כך היה נהוג אז.
בין 11 ל-14 באפריל 1944 ביטל הצלב האדום את הוראת מפקד המחנה להאיץ את שריפת הגופות, בשל זיהום האוויר שנוצר במחנה. כן נאסר עליהם להמשיך להשתמש בקרמטוריום מסיבה זו. כחלופה, הסכימו הגרמנים להשליך לקברי אחים את גופות האסירים שמתו מרעב, מעבודות הכפייה, מהמכות או מהיריות. גם לפני ההוראה לא היה די בקרמטוריום לשרוף את כל הגופות, והאסירים אולצו להשליכן לבור. האסירים לא עמדו בלחץ ולא הצליחו להשליך את כל הגופות, הן החלו להיערם במחנה. ערמות הגופות הלכו וגדלו עד שלא הייתה שליטה ואפשרות להיפטר מהם. מדי בוקר היו מתגלים מתים נוספים. ככל שהמתים רבו גברה הצחנה.
לאורך המסע מבנגזי והשהות הארוכה במחנות לאורכה של איטליה, למדתי גם אני את השפה האיטלקית שהייתה שגורה בפי הוריי ואחיי. הוריי למדו את השפה בבנגזי במשך השנים הרבות שלוב הייתה תחת שלטון איטלקי. ואני, ב'ברגן בלזן' הוצאתי את המילים הראשונות מפי והם היו באיטלקית משום שאימי דיברה עימי בשפה זו. כך למדתי להגיד באיטלקית סִי, נֹו, בֹונְג'ֹורְנֹו (כן, לא, בוקר טוב) ועוד לאורך המסע הארוך, וב'ברגן בלזן' דיברו הוריי רק באיטלקית, לעומת זאת בבנגזי דיברו יותר ערבית. לימים, כשחזרנו לבנגזי ואני בן שלוש לערך, למדתי ב'חדר' ('תלמוד תורה') והתחלתי ללמוד גם עברית. במשך כמה שנים דיברתי איטלקית, ערבית ועברית בערבוביה. כשהגענו לארץ ולמדתי לדבר עברית שוטפת, השפה האיטלקית נשכחה ממני, למעט מילים בודדות הזכורות לי עד היום. כיום אני מדבר עברית ומעט ערבית מדוברת בלבד.
