מבוא למהדורה הראשונה
קורותיו של רומן זה (שלידתו בצורתו הנוכחית התעכבה במידה רבה בשל צרכים המתחייבים מפרסום בהמשכים בכתב־עת) הן בקצרה כדלקמן: המתווה הוכן ב־1890, על־פי רשימות שנכתבו מ־1887 ואילך, וחלק מנסיבות העלילה הושפעו ממותה של אשה שנה לפני כן.1 באוקטובר 1892 ביקרתי שוב במקומות שהעלילה מתרחשת בהם; הסיפור נכתב בראשי פרקים ב־1892 ובאביב 1893, ובאורך מלא, כפי שהוא רואה אור כעת, מאוגוסט 1893 ובשנה שלאחר מכן. הרומן כולו, למעֵט כמה פרקים, היה בידי המוציא לאור בסוף 1894. ראשיתו כסיפור בהמשכים שהחל להופיע בכתב־העת "הארפר" בסוף נובמבר 1894, ושם המשיך להתפרסם מדי חודש בחודשו.
אך כמו במקרה של "טס לבית דרברוויל", הגרסה של כתב־העת היתה מותאמת ומקוצרת מסיבות שונות, ואילו המהדורה הנוכחית היא הראשונה שבה מופיע הרומן בשלמותו כפי שנכתב במקור. מתוך קושי להגיע להחלטה בעניין שמו בשלב מוקדם, הופיע הסיפור תחת שם זמני, ולאמיתו של דבר נבחרו שני שמות כאלה בזה אחר זה. שמו הנוכחי והסופי של הספר, שאני סבור, בהתחשב בכל הנסיבות, כי הוא הטוב מכולם, היה אחד הראשונים שחשבתי עליו.
לגבי רומן המופנה על־ידי גבר אל נשים וגברים בוגרים; המנסה להתמודד בכנות עם הזעם וסערת הנפש, הבוז והאסון, העלולים להעיק בעקבות הרגש העז מכל הידוע לאדם; לספר בלשון גלויה ובוטה על מלחמה קטלנית הניטשת בין גוף לרוח; ולהצביע על הטרגדיה של מטרות שלא הוגשמו, אינני חש שיש משהו בטיפול בו שאפשר להסתייג ממנו.
בדומה ליצירות קודמות של סופר זה, "ג'וד האלמוני" הוא פשוט ניסיון לשוות צורה ולכידוּת לשורה של מראיות־עין, או רשמים אישיים, וההתייחסות לשאלת עקיבותם או חוסר עקיבותם, קביעותם או ארעיותם, אינה בעלת חשיבות ראשונה במעלה.
ת. ה.
אוגוסט 1895
חלק ראשון
במריגרין
"ורבים יצאו מדעתם בגלל הנשים ועבדים נעשו בהן;
ורבים אבדו ותעו וחטאו בגלל נשים... הו בני חיל,
הלא גוברות הנשים אם ככה תעשינה."
ספר עזרא החיצוני
1
המורה עמד לעזוב את הכפר, וכולם נראו מֵצֵרים על כך. הטוחן מקרֶסקומב השאיל לו את הסוס והעגלה הלבנה הקטנה, המחופה יריעת ברזנט, להוביל את מיטלטליו אל העיר שאליה הועיד פניו, מהלך כעשרים מילי2 משם, משהתברר שגודלו של רכב כזה מספיק בהחלט לחפציו של המורה הפורש. שכן מגורי המורה רוהטו בחלקם בידי מנהלי המשק, והפריט המגושם היחיד של המורה, נוסף על ארגז הספרים, היה פסנתר זקוף שקנה במכירה פומבית בשנה שבה חשב ללמוד נגינה. אך ההתלהבות דעכה, הוא לא רכש מעולם כל מיומנות בנגינה, והכלי שקנה היה מאז טרדה תמידית עבורו כל אימת שהעתיק את מקום מגוריו.
כומר הקהילה הסתלק למשך היום, שכן לא אהב לחזות בשינויים. הוא לא התכוון לשוב עד הערב, לאחר שיגיע המורה החדש וישתקע שם, והכל יזרום שוב על מי מנוחות.
הנפח, סוכן החווה והמורה עצמו עמדו נבוכים בטרקלין לפני כלי הנגינה. המורה העיר שגם אם יצליח להעלות אותו לעגלה, הוא לא יידע מה לעשות בו כשיגיע לכרייסטמינסטר, העיר שאליה הועיד פניו, היות שעמד להתגורר תחילה במעון ארעי.
נער קטן בן אחת־עשרה, שסייע בכובד ראש במלאכת האריזה, הצטרף לחבורת האנשים, ובשעה שהם שפשפו את סנטריהם, הוא פתח ואמר, מסמיק לשמע קולו־שלו: "לדודה יש מחסן גדול לעצי הסקה, ואפשר אולי לשים אותו שם עד שתמצא מקום קבוע, אדוני."
"רעיון טוב ויפה," אמר הנפח.
הוחלט לשלוח משלחת אל דודתו של הנער – בתולה זקנה, תושבת הכפר – לשאול אותה אם תסכים לאחסן את הפסנתר עד שמר פילוטסון ישלח מישהו לקחת אותו. הנפח וסוכן החווה יצאו לבדוק אם המחסה המוצע מתאים לשימוש, והנער והמורה נותרו עומדים לבדם.
"מצטער שאני נוסע, ג'וד?" שאל האחרון בחביבות.
דמעות עלו בעיני הנער, היות שהוא לא נמנה עם התלמידים היומיים הסדירים, שקִרבתם לחיי המורה היתה נטולת רגשנות, אלא ביקר בשיעורי הערב בלבד במשך כהונתו של המורה הנוכחי. התלמידים הקבועים, למען האמת, עמדו מנגד ברגע זה, בדומה לאי־אלו תלמידים ידועים מן ההיסטוריה, ולא ששו כלל להתנדב לסייע.
הנער פתח במבוכה את הספר שאחז בידו, ספר שמר פילוטסון העניק לו כמתת פרידה, והודה שהוא מצטער.
"גם אני," אמר מר פילוטסון.
"למה אתה נוסע, אדוני?" שאל הנער.
"אה – זה סיפור ארוך. לא תבין את הסיבות שלי, ג'וד. אולי תבין כשתגדל."
"אני חושב שאבין עכשיו, אדוני."
"טוב – אל תפיץ את זה. אתה יודע מה זאת אוניברסיטה, ומה זה תואר של אוניברסיטה? זה חותם איכות הכרחי לאדם המבקש לעשות משהו בתחום ההוראה. התכנית, או החלום שלי, לסיים את לימודיי באוניברסיטה, ולקבל אחר כך הסמכה להוראה. כשאעבור לגור בכרייסטמינסטר, או בקרבת מקום, אהיה במטה הראשי, אם אפשר לומר כך, ואם התכנית שלי מעשית בכלל, אני מעריך שהימצאותי במקום תעניק לי סיכוי טוב יותר לממש אותה מבכל מקום אחר."
הנפח ובן לווייתו חזרו. מחסן עצי ההסקה של גברת פוֹלִי הזקנה היה ללא ספק יבש ובר־שימוש; ודומה שהיתה מוכנה להקצות בו מקום לכלי הנגינה. לפיכך השאירו אותו בבית הספר עד הערב, כאשר תהיינה יותר ידיים פנויות להעברתו; והמורה העיף מבט אחרון סביבו.
הנער ג'וד סייע בהטענת כמה פריטים קטנים, ובשעה תשע טיפס מר פילוטסון וישב ליד ארגז הספרים שלו ושאר הכבודה, ונפרד מידידיו לשלום.
"לא אשכח אותך, ג'וד," אמר וחייך, בשעה שהעגלה יצאה לדרך. "היֵה ילד טוב, זכור; והתייחס יפה לחיות ולציפורים, וקרא ככל שתוכל. ואם תגיע אי־פעם לכרייסטמינסטר, אל תשכח לחפש אותי, למען ההיכרות הישנה שלנו."
העגלה חרקה על פני חלקת העשב ונעלמה מעבר לפינה ליד בית הכומר. הנער חזר לבאר שבקצה כיכר הדשא, שם השאיר את הדליים שלו כשהלך לסייע לפטרונו ומורו בהעמסת מיטלטליו. שפתיו רעדו כעת, ולאחר שהסיר את מכסה הבאר כדי להתחיל לשלשל את הדלי לתוכה, עצר ורכן במצחו ובזרועותיו על שפת הבאר. פניו לבשו ארשת ריכוז של ילד מהורהר שהקדים במקצת לחוש את עוקצם המר של החיים. הבאר שהביט לתוכה היתה עתיקה ככפר עצמו, ומן המקום שעמד בו כעת דמתה לצורה גלילית מוארכת שהסתיימה במשטח עגול ונוצץ של מים רוטטים בעומק מאה רגל.3 היה שם מרבד טחב ירוק בסמוך לקצה העליון, ועלי שרך מעליו.
הוא אמר לעצמו, בנימה המלודרמטית של נער רגיש מאוד, שהמורה דלה מים מבאר זו פעמים רבות בבקרים כאלה, ושלא יעשה זאת שוב לעולם. "ראיתי אותו מביט אל תחתית הבאר, כשהתעייף מלדלות ממנה, כפי שאני עושה עכשיו, וכאשר נח מעט לפני שסחב את הדליים הביתה! אבל הוא היה חכם מכדי להמשיך לגור כאן – מקום קטן וישנוני כזה!"
דמעה התגלגלה מעינו אל מעמקי הבאר. הבוקר היה ערפילי מעט, והבל פיו של הנער נפרש כערפל סמיך יותר באוויר הדומם והכבד. צעקה פתאומית קטעה את הרהוריו:
"תביא כבר את המים, פרחח שכמוך!"
זה היה קולה של אשה זקנה שיצאה מפתח הדלת לעבר שער הגן של בקתה מסוככת קש לא הרחק משם. הנער נופף במהירות בידו לאות הסכמה, דלה את המים במאמץ רב ביחס לקומתו, העמיד את הדלי הגדול ורוקן אותו לתוך צמד הדליים הקטנים שלו, ולאחר שעצר לשאוף אוויר לרגע, יצא איתם לדרך על פני כיכר הדשא החלקלקה שהבאר ניצבה בה – כמעט בלב הכפר הקטן, או ליתר דיוק, הזעיר, מריגרין.
הוא היה ישן־נושן כשם שהיה קטן, ושכן בחיק רמה גלית הגובלת בגבעות המרעה של צפון וֶסֶקס. אך ככל שהיה עתיק, פיר הבאר היה כנראה השריד היחיד לדברי ימי המקום, שלא השתנה כלל. רבים מבתי המגורים המסוככים קש, שצוהר קבוע בשיפוע הגג שלהם, נהרסו בשנים האחרונות, ועצים רבים נכרתו ונותרו על העשב. ומעל לכל, הכנסייה המקורית, הגיבנת, בעלת צריחי העץ ושיפועי הגג בזוויות משונות, פורקה ופוצפצה לערימת חצץ בסמטה, או ששימשה לקירות של דירי חזירים, לספסלי גנים, לאבני תמיכה לגדרות, ולמסלעות בערוגות הפרחים בסביבה. במקומה הוקם בניין חדש וגבוה בסגנון גותי מודרני, זר לעינו של אנגלי, על פיסת קרקע אחרת, בידי מוחק פלוני של עדויות היסטוריות שבא מלונדון ומיהר לחזור אליה בו־ביום. לאתר שעמד בו זמן רב כל־כך ההיכל העתיק של אלוהי הנוצרים לא היה אפילו זכר על חלקת הדשא הירוקה והשטוחה ששימשה בית עלמין מאז ומעולם, ואת הקברים ההרוסים הנציחו צלבי ברזל בשמונה־עשר פני עם אחריות לחמש שנים.
2
אף שהיה רזה נשא ג'וד פולי את שני דליי הבית גדושי המים אל הבקתה בלי לעצור. מעל לדלת היתה פיסה קטנה מלבנית של לוח כחול, ועליה נכתב באותיות צהובות "דרוסילה פולי, אופָה". בתוך מסגרת העופרת הקטנה של החלון – זה היה אחד הבתים הישנים הספורים שנותרו – עמדו חמש צנצנות ממתקים, ושלוש לחמניות מתוקות על גבי צלחת עם עיטור של עצי ערבה.
בשעה שרוקן את הדליים מאחורי הבית שמע ג'וד שיחה ערנית שהתנהלה בפנים בין דודתו של אביו, הלא היא דרוסילה מן השלט, לבין כמה מתושבות הכפר האחרות. לאחר שראו את המורה עוזב, הן סיכמו את פרטי האירוע והפליגו בתחזיות אשר לעתידו.
"ומי זה?" שאלה אחת, זרה יחסית בכפר, כשנכנס הנער.
"זאת שאלה לעניין, גברת ויליאמס. הוא הנכד של אחי – הגיע אחרי הביקור האחרון שלך בסביבה." הדיירת הזקנה שהשיבה לה היתה אשה גבוהה, צנומה, שקוננה על עניינים של מה בכך, והפנתה כל משפט מדבריה לכל אחת מהמאזינות בתורה. "הוא הגיע ממלסטוק, בדרום וסקס, לפני שנה בערך – לרוע מזלו, בלינדה" (פונה ימינה) "שם גר אבא שלו, שפרפר יומיים ומת, כמו שאת יודעת, קרוליין" (פונה שמאלה). "זו היתה ברכה אם האלוהים הכל־יכול היה לוקח גם אותך עם האמא והאבא שלך, ילד לא־יוצלח ומסכן! אבל הבאתי אותו לכאן שיישאר איתי עד שאדע מה לעשות איתו, למרות שאני מחויבת לדאוג לזה שירוויח כל פני שיוכל. כרגע הוא מבריח ציפורים בשביל טרות'אם האיכר. זה מרחיק אותו מתעלולים. למה אתה הולך, ג'וד?" המשיכה, שעה שהנער, שחש את מבטיהן הנעוצים בו כסטירות על פניו, זז הצדה.
הכובסת המקומית אמרה שאולי זו תכנית טובה מאוד של העלמה או הגברת פולי (כפי שכינו אותה בלי לייחס לכך שום חשיבות) להחזיק אותו אצלה – "להיות איתך בבדידות שלך, להביא מים, לסגור ת'תריסים בלילה, לעזור לאפות קצת."
מיס פולי פקפקה בכך... "למה לא שכנעת את המורה לקחת אותך איתו לכרייסטמינסטר ולעשות ממך מלומד," המשיכה בהלצה זועפת. "אני בטוחה שהוא לא היה יכול לבחור מישהו מוצלח יותר. הילד משוגע על ספרים, באמת. זאת תכונה משפחתית אצלנו. הדודנית שלו סו היא בדיוק כזאת – ככה שמעתי; אבל שנים שלא ראיתי את הילדה, למרות שנולדה במקרה בבית הזה, בין ארבעת הקירות האלה. האחיינית שלי ובעלה, אחרי שהתחתנו, לא השיגו בית משלהם במשך שנה בערך או יותר; ואחר כך היה להם בית רק עד ש – טוב, לא אכנס לזה. אתה, ג'וד, ילד שלי, שלא תתחתן אף פעם. כבר לא מתאים לבני פולי לעשות את הצעד הזה. היא, הבת היחידה שלהם, היתה כמו בת בשבילי, בלינדה, עד שבא הקרע! אה, שילדה קטנה תצטרך לעבור מהפכות כאלה!"
ג'וד, משנוכח לדעת שתשומת הלב הכללית מרוכזת בו שוב, יצא אל המאפייה, ושם אכל את הלחמנייה המתוקה שהוכנה לארוחת הבוקר שלו. שעת הפנאי שלו הגיעה עכשיו לקִצה. הוא יצא מן הגן, תוך טיפוס מעל למשוכה שמאחור, והמשיך בשביל צפונה עד שהגיע לשקע רחב ובודד במפלס הרמה העליון, שנזרע בתבואה. שקע רחב ידיים זה היה זירת עמלו למען מר טרות'אם האיכר, והוא ירד לתוכו.
משטח השדה החום התרומם סביב־סביב היישר אל השמים, ושם נעלם בהדרגה בערפל שסגר על הגבול הממשי והדגיש את בדידות המקום. התווים היחידים בנוף החדגוני היו ערימות חציר של יבול השנה שעברה, שעמדו בלב השדה החרוש, העורבים שהתרוממו ברגע שהתקרב, והשביל שבו הגיע, החוצה את שדה הבּוּר. כעת פסעו בו אנשים שבקושי הכיר, אף שפעם היו אלה רבים מבני משפחתו, שהלכו לעולמם.
"כמה מכוער כאן!" מלמל.
דומה היה שתלמי המשׂדדה הרעננים נמתחים כמערך חריצים בפיסת קורדרוי חדשה, והם שיוו למרחב צביון תכליתי אפור, נטלו ממנו את שיפועיו המתונים, ושללו ממנו את כל קורותיו, למעֵט קורות החודשים האחרונים, אף שבכל רגב ואבן נשזרו חוטי זכרונות די והותר – הדי שירים של ימי קציר קדומים, של דברים שנאמרו, ושל מעשים נועזים. כל פיסת אדמה היתה מקום, ראשון או אחרון, של ערנות, שמחה, משחק פרוע, קטטות, לאוּת. חבורות מלקטים רבצו בשמש על כל יארד4 רבוע. זיווגי אהבה שהביאו לאכלוס הכפר הקטן השכן נערכו שם בין קציר לאסיף. מתחת למשוכה שחצצה בין השדה למטע מרוחק התמסרו נערות לאוהבים שלא סובבו ראש להביט בהן בקציר הבא; ובשדה תבואה עתיק זה נשבעו גברים רבים שבועת אהבה לנשים שלשמע קולן רעדו בעונת הזריעה הבאה, לאחר שקיימו את שבועתם בכנסייה הסמוכה. אך לא ג'וד, וגם לא העורבים סביבו, נתנו דעתם על כל זה. עבורם היה זה שדה מיותם, שמצד אחד לא היה לו אלא אופי של מקום עבודה, ומצד שני, של אסם שטוב לאכול בו.
הנער עמד לרגלי ערימת החציר הנזכרת לעיל, ומדי כמה שניות עשה שימוש נמרץ ברעשן שלו. עם כל קרקוש חדלו העורבים לנקר, התרוממו והסתלקו על כנפיהם הנינוחות, הממורטות כלוחות שריון, ואחר כך חגו בחזרה, צפו בו בזהירות וירדו לאכול במרחק מכובד יותר.
הוא קרקש ברעשן שלו עד שזרועו כאבה, ולבסוף חש אהדה בלבו למשאלותיהן הנכזבות של הציפורים. דומה שאף הן, כמוהו, חיו בעולם שלא רצה בהן. למה שיבריח אותן? הן לבשו יותר ויותר חזות של חברים טובים ומקבלי קצבה – החברים היחידים שהיה יכול לטעון שיש להם ולוּ עניין מועט בו, משום שדודתו אמרה לו לעתים קרובות שאין לה עניין בו. הוא הפסיק לקרקש, והן נחתו שוב.
"קטנטנות מתוקות מסכנות שלי!" אמר ג'וד, בקול רם. "תקבלו קצת אוכל – תקבלו. יש מספיק לכולנו. טרות'אם האיכר יכול להרשות לעצמו לתת לכן קצת. אז תאכלו לכן, ציפורים קטנטנות מתוקות שלי, ושיהיה לכן בתיאבון!"
הן התעכבו שם ואכלו, כתמי הדיו על פני האדמה החומה כעין האגוז, וג'וד התענג על התיאבון שלהן. חוט קסם של רגש אחווה חיבר את חייו לחייהן. דלים ועלובים ככל שהיו, הם דמו מאוד לחייו־שלו.
את הרעשן שלו השליך בינתיים הצדה ככלי שפל ובזוי, הפוגע הן בציפורים והן בו, ידידן. פתאום הרגיש מהלומה עזה באחוריו, ובעקבותיה קול קרקוש רם, שבישר לחושיו המופתעים שהרעשן היה כלי התקיפה. הציפורים וג'וד נרתעו בו־זמנית, ועיניו ההמומות של האחרון הבחינו באיכר, טרות'אם הגדול בכבודו ובעצמו. פניו האדומות היו מושפלות בזעם אל גופו המכווץ מפחד של ג'וד, והרעשן התנופף בידו.
"'תאכלו, ציפורים מתוקות שלי,' מה, איש צעיר? 'תאכלו, ציפורים מתוקות,' באמת! אחטיף לך בישבן ונראה אם יבער לך להגיד עוד פעם 'תאכלו, ציפורים מתוקות!' וגם התבטלת אצל המורה במקום לבוא הנה, מה? ככה אתה מרוויח את חצי השילינג היומי שלך בהברחת העורבים מהתבואה שלי!"
בעודו מכבד את אוזניו של ג'וד בנאום חוצב להבות זה, אחז טרות'אם בשמאלו את ידו השמאלית של הנער, ובשעה שסובב את גופו הרזה באוויר במרחק זרוע ממנו, חבט שוב באחוריו של ג'וד בצדו השטוח של הרעשן שלו, עד שהשדה נמלא בהד המהלומות שהונחתו פעם או פעמיים בכל סיבוב.
"לא, אדוני – בבקשה, לא!" צרח הנער המסתחרר, שהיה חסר ישע מול הנטייה הצנטריפוגלית של גופו, כדג לכוד בקרס המועף אל היבשה, וראה את הגבעה, ערימת החציר, המטע, השביל והעורבים חגים סביבו במסלול מעגלי מדהים. "אני – אני – אדוני – רק חשבתי ש – היה הרבה יבול בשדה – ראיתי כשזרעו אותו – ושהעורבים יוכלו לטעום קצת – ולא יחסר לך, אדוני – ומר פילוטסון אמר לי להתייחס אליהם יפה – אוי, אוי, אוי!"
נראה שההסבר הכן הזה הרגיז את האיכר אף יותר משהיתה מכעיסה אותו הכחשה תקיפה של ג'וד, לו היה טוען שלא אמר דבר. הוא עדיין הצליף בזאטוט המתפתל, וקולות הקרקוש של הכלי המשיכו להתגלגל ברחבי השדה ועד לאוזניהם של עובדים רחוקים – שהסיקו מכך שג'וד עוסק במלאכת הקרקוש שלו בחריצות רבה – ולהדהד ממגדל הכנסייה החדש לגמרי שמעבר לערפל, אל הבניין שהאיכר תרם להקמתו ביד נדיבה כדי להעיד על אהבתו לאלוהים ואדם.
עד מהרה התעייף האיכר ממלאכת הענישה, ולאחר שהעמיד את הנער הרועד על רגליו, שלף מטבע של חצי שילינג מכיסו, נתן לו אותו תמורת יום העבודה, והורה לו ללכת הביתה ולא להראות שוב את פרצופו בשדות ההם.
ג'וד התרחק ממנו בקפיצה ופסע בבכי לאורך השביל – לא מכאב, אף שזה היה עז למדי; לא בשל תפיסת הפגם שבסדר העולם הזה, שבגללה מה שהיה ישר בעיני ציפורי האל היה פסול בעיני גנן האל; אלא מתוך התחושה הנוראה שהמיט חרפה מוחלטת על עצמו בטרם מלאה שנה לשהותו בקהילה, ושלפיכך יהיה למעמסה תמידית על דודתו.
כשעננה זו מעיבה על לבו, הוא לא רצה להיראות בכפר, והלך הביתה בשביל עוקף מאחורי משוכה גבוהה ולרוחב כר מרעה. כאן ראה המוני תולעי אדמה מזדווגות רובצות כדי מחצית אורכן על פני הקרקע הטחובה, כדרכן תמיד במזג אוויר כזה בעונה זו של השנה. לא היה אפשר להתקדם בצעדים רגילים בלי לרמוס כמה מהן בכל פסיעה.
אף־על־פי שטרות'אם האיכר פגע בו זה עתה, הוא היה נער שלא יכול לפגוע בזבוב. מעולם לא הביא הביתה קן אפרוחים בלי לשכב אחר כך ער ומתייסר חצי לילה, ולעתים קרובות החזיר אותם ואת הקן למקומם הקודם למחרת בבוקר. בקושי היה יכול לשאת מראה עצים נכרתים או נקצצים, משום שהיה נדמה לו שהדבר מכאיב להם; וגיזום מאוחר, כשהלשד מופיע והעץ מדמם בשפע, הסב לו עוגמת נפש ממש כשהיה רך בשנים. נקודת תורפה זו באופי, כפי שאפשר לכנותה, רמזה שהוא היה אדם שנולד לייסורים רבים, עד שירידת המסך על חייו המיותרים תעיד שהכל כשורה אצלו שוב. הוא עשה את דרכו בזהירות על בהונותיו בין התולעים בלי להרוג אף אחת מהן.
כשנכנס לבקתה מצא את דודתו מוכרת כיכר לחם בּפֶּנִי לילדה קטנה, וכשהקונה הלכה היא אמרה, "איך זה שחזרת לכאן ככה באמצע הבוקר?"
"פוטרתי."
"מה?"
"מר טרות'אם פיטר אותי כי נתתי לעורבים לנקר קצת בתבואה. וזה השכר שלי – האחרון שיהיה לי אי־פעם!"
הוא השליך בעצב את חצי השילינג על השולחן.
"אה!" קראה דודתו, ועצרה את נשימתה. היא פצחה לפניו בזמר תוכחה על כך שירבץ למעמסה עליה באפס מעשה במשך האביב כולו. "אם אתה לא יכול להבריח ציפורים, מה אתה יודע לעשות? היי, אל תיראה רציני כל־כך! טרות'אם האיכר לא הרבה יותר טוב ממני, אם כבר מדברים על זה. אבל כמו שאיוב אמר, 'ועתה שחקו עלי צעירים ממני לימים אשר מאסתי אבותם לשית עם כלבי צאני.'5 בכל אופן, אביו היה פועל יום אצל אבי, וזו היתה שטות לתת לך ללכת לעבוד אצלו. עשיתי את זה רק כדי להרחיק אותך מתעלולים."
היא כעסה על ג'וד משום שביזה אותה בהליכתו לשם יותר מאשר על ההתרשלות במילוי תפקידו, וגערה בו בראש ובראשונה משום כך, ורק אחר כך מנקודת ראות מוסרית.
"לא שהיית צריך לתת לציפורים לאכול את מה שטרות'אם האיכר זרע. ודאי שזה לא היה מוצדק מצדך. ג'וד, ג'וד, למה לא הלכת עם המורה ההוא שלך לכרייסטמינסטר או למקום אחר? אבל, הו לא – ילד עלוב ומסכן – מעולם לא היה מרץ בצד שלך של המשפחה, ולעולם לא יהיה!"
"איפה העיר היפה הזאת, דודה – המקום שמר פילוטסון נסע אליו?" שאל הנער לאחר שהרהר בשקט.
"אלוהים אדירים! אתה צריך לדעת איפה נמצאת העיר כרייסטמינסטר. במרחק כעשרים מילין מכאן. לדעתי זה מקום טוב מכדי שתהיה לך אי־פעם דריסת רגל רצינית בו, ילד מסכן!"
"ומר פילוטסון תמיד יהיה שם?"
"מנין לי לדעת?"
"לא אוכל ללכת לראות אותו?"
"אלוהים, לא! לא גדלת כאן בסביבה, אחרת לא היית שואל שאלה כזאת. מעולם לא היה לנו קשר עם אנשים בכרייסטמינסטר, וגם לא לאנשים בכרייסטמינסטר איתנו."
ג'וד יצא, ובתחושה חזקה יותר מתמיד שלאיש אין עניין בחייו, השתרע על גבו בערימת תבן ליד דיר החזירים. הערפל נעשה בינתיים שקוף יותר, והיה אפשר להבחין במיקום השמש דרכו. הוא משך את מגבעת הקש שלו על פניו, הציץ מבעד למארג הקש בזוהר הלבן ושקע בהרהורים מעורפלים. התבגרות מביאה איתה חובות, הוא נוכח לדעת. המאורעות לא תאמו זה את זה כפי שחשב. ההיגיון של הטבע היה איום ונורא מכדי שייתן דעתו עליו. העובדה שרחמים כלפי קבוצת יצורים אחת היתה אכזריות כלפי קבוצת יצורים אחרת, העכירה את תחושת ההרמוניה שלו. הוא הבין שבשעה שאתה מתבגר, וחש שאתה מצוי בטבורו של זמנך, ולא באחת הנקודות על פני קו ההיקף שלו, כפי שחשת כשהיית קטן, אוחזת בך מין צמרמורת. דומה שמכל עבריך יש משהו מסנוור, ססגוני, מטרטר, והרעש והבוהק חובטים בתא הקטן הקרוי חייך, מנערים אותו, ומכופפים אותו.
לוּ רק היה יכול להימנע מלהתבגר! הוא לא רצה להיות לאיש.
ואז, כדרך נער, הוא שכח את הדכדוך שלו וקפץ על רגליו. בשעות הבוקר הנותרות הוא סייע לדודתו, ואחר הצהריים, כשלא נותר עוד מה לעשות, הלך לכפר. כאן הוא שאל איש אחד על מקום הימצאה של כרייסטמינסטר.
"כרייסטמינסטר? אה, טוב, זה שם, בצד ההוא, למרות שאף פעם לא הייתי שם – לא אני. אף פעם לא היו לי שום עניינים במקום כזה."
האיש הצביע בכיוון צפון־מזרח, ממש אל מקום השדה שג'וד המיט בו חרפה כזו על עצמו. באותו רגע היתה אי־נעימות בצירוף מקרים זה, אך הרתיעה שבעובדה זו הגבירה דווקא את סקרנותו לגבי העיר. האיכר אמר שלא יעז להראות שוב את פרצופו בשדה ההוא, אך כרייסטמינסטר שכנה מעבר לו, והשביל היה דרך הרבים. וכך התגנב אל מחוץ לכפר, וירד לתוך השקע ההוא שהיה עד לעונש שספג בבוקר. הוא לא סטה כהוא־זה מן השביל, וטיפס במעלה הארוך והמייגע בצד השני, עד שהמשעול חָבר לדרך המלך ליד קבוצת עצים קטנה. כאן הסתיימה האדמה החרושה, ולמלוא רוחב העין השתרעו לפניו גבעות מרעה קודרות.