זְמַן הַשְּׂרָף
מְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי הָרְחוֹקִים
מִשְׁתַּקְּפִים, עֲמוּמִים.
קְלִפַּת אֵיקָלִיפְּטוּס בְּיָדִי -
צִבְעֵי קִנָּמוֹן וְעִנְבָּר,
טִפּוֹת שְׂרָף דָּבִיק,
מְחוֹזוֹת יַלְדוּתִי הוֹלְכִים וְדוֹהִים,
בַּמַּסָּע הַגָּדוֹל שֶׁל הַזְּמַן.
"מחוזות ילדותי הולכים ודוהים" כותבת רותי ארטמן בשירה "זמן שרף", בה בשעה שבשיריה מתרחש ההפך הגמור – הזיכרונות מצטללים והולכים ולנגד עינינו הם קורמים עור וגידים − ולב גדול ומפעם.
שיריה של רות ארטמן עטופים באהבה – אהבת בן הזוג, אהבת הילדים, אהבת ההורים, אהבת החיים, ובעיקר את הרגעים הקטנים שבהם, רגעים שהיו עלולים להיות חסרי משמעות אלמלא היו מתבוננות בהם עיניה הרגישות, "באפלולית שנוצרה, ידך לוחצת את ידי בדממה", "מקרוב". אהבה איתנה זו, הנאחזת בכל מקור של יופי ושל עוצמה, רוויה עד כלות בתבונה צרופה, העוברת באופן בלתי אמצעי לקורא, כזו העשויה לחולל בו מטמורפוזה בשעה שיביט בשעת בין הערביים בנחיל נמלים, בלהקת ציפורים, בדהייתה של יונה צחת כנף.
