מול פלנדרס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מול פלנדרס

מול פלנדרס

כוכב אחד (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: סיגל אדלר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 44 דק'

דניאל דפו

דניאל דֶפוֹ (באנגלית: Daniel Defoe;‏ 1660 - 21 באפריל 1731), סופר ועיתונאי אנגלי. הוא נחשב, יחד עם סמואל ריצ'רדסון, לאבי הרומן האנגלי. "רובינזון קרוזו" הוא ספרו הידוע ביותר.

דפו נחשב כמי שתרם תרומה מכרעת לרומנטיזציה של הפיראטיות הימית בספרות הפופולרית. בשנת 1724 פורסם הספר "ההיסטוריה הכללית של שודדי הים", המגולל את קורותיהם של שודדי ים בשנים 1717-1724, ביניהם הנרי איוורי, אדוארד טיץ' (הידוע יותר כשחור הזקן), סטיד בונט, אדוארד אינגלנד, ברתולומיאו רוברטס וויליאם קיד. על הספר היה חתום קפטן צ'ארלס ג'ונסון, אך כיום סבורים כי דפו הוא שכתבו בשם בדוי. ספר זה הוא אחד התיעודים המפורטים ביותר של קורות השוד הימי באותה תקופה, בעיקר במימי צפון ומרכז אמריקה.
דפו הוא אבי סגנון הריאליזם בספרות, הדמויות הם בני אדם רגילים, לא בני מעמדות גבוהים ולא בעלי כוחות על-טבעיים. גם האירועים המתוארים בפירוט הם מציאותיים, כאלה שיכולים להתרחש בחייהם של הקוראים.
יצירות נוספות שכתב דפו אחרי הצלחת "רובינזון קרוזו" הם "מול פלנדרס", "יומן שנת המגפה" ו"רוקסאנה". דפו מת בלונדון ב-1731.

תקציר

סיפור חייה של הגיבורה, מול פלנדרס, הוא רצף עשיר של מעשים לא מוסריים בעליל (גניבה, מרמה, זנות, גילוי עריות). מבחינות שונות אפשר לראות במול פלנדרס את הגרסה הנשית והעירונית של רובינזון קרוזו: זו יצירה המספרת על מאבק ההישרדות ב"ג'ונגל" של חברה קפיטליסטית באנגליה של ראשית המאה ה-18. דניאל דפו הצליח במול פלנדרס לעצב דמות נשית חדשה, פורצת דרכים בספרות האירופאית. דמות זו שובה את דמיון הקוראים בגלל הסתירות שבה, ומשום שדרכה מעצב דפו עמדה מורכבת בנוגע למאבק ההישרדות הזה, הקשה שבעתיים לנשים, שיש לו גם מחיר - התפשרות על כללי מוסר בסיסיים ויחס מנוכר ותועלתני לאנשים. מול פלנדרס ראה אור ב-1722, שלוש שנים אחרי רובינזון קרוזו, הספר שהקנה לדפו תהילת עולם. לספר נוספה אחרית דבר מאת דוד פישלוב מן האוניברסיטה העברית בירושליים.

פרק ראשון

קורותיה ותלאותיה של מול פלנדרס הנודעת וכו'

 

שמי האמיתי מוכר היטב ברשומות או בספרי ניוגייט והאולד ביילי,[6] ומאחר שעדיין תלויות ועומדות כמה סוגיות הנוגעות להתנהגותי, אין לצפות שאציין בחיבור זה לא את שמי ולא את תולדות משפחתי; אולי מוטב שייוודע הדבר לאחר מותי, אבל עכשיו אין זה רצוי, לא, גם אם צפוי שתוכרז חנינה כללית לכל האנשים והעברות, בלי חריגים ובלי סייגים.

  די אם אומר שכמה מחבריי הגרועים ביותר – שאינם יכולים עוד לפגוע בי לאחר שפרשו מן העולם דרך מדרגות הגרדום וחבל התלייה, כפי שתכופות ציפיתי בעצמי להסתלק ממנו – הכירו אותי בשם מול פלנדרס; לכן הרשו לי לדבר על עצמי בשם זה עד שאעז להודות הן במי שהייתי בעבר והן במי שאני כעת.

  נאמר לי שבאחת האומות השכנות לנו, בצרפת או במקום אחר,[7] אינני יודעת, נקבע בצו המלך שאם עבריין כלשהו – אם נדון למיתה, אם לעבודת פרך ואם להגליה – מניח אחריו ילדים, מאחר שבדרך-כלל הצרכים שלהם אינם מסופקים בגלל עוניים או מותם של הוריהם, הם מיד מועברים להשגחת הממשלה בבתי מחסה שנקראים בתי יתומים, ושם זוכים לחינוך, לבוש, מזון והכשרה מקצועית, וכשהם מוכנים לצאת לעולם, הם משובצים לעבודה בתחום המסחר או השירותים כדי שיוכלו לכלכל את עצמם ביושר ובחריצות.

  אילו זה היה הנוהג בארצנו, לא היה גורלי גורל של ילדה ענייה ונטושה, בלי חברים, בלי בגדים, בלי עזרה ובלי מושיע בעולם – גורל שגרם לי סבל גדול ביותר אפילו לפני שיכולתי להבין את מצבי או כיצד לשנותו – ואף לא הייתי נדחקת לאורח חיים שאינו רק שערורייתי, אלא אף בדרך-כלל מחריב במהירות גוף ונפש כאחד.

  אבל לא כך היה במקרה שלפנינו. אמי הורשעה בפלילים על גנבה פעוטה כלשהי שחבל לציינה, (זאת אומרת) הזדמן לה לשאול מסוחר בדים כלשהו בצ'יפסייד[8] שלוש פיסות בד פשתן הולנדי. השתלשלות המאורעות ארוכה מכדי שאחזור עליה, והיא סופרה לי באופנים כה רבים שבוודאי איני יכולה להיות בטוחה מהו התיאור הנכון.

  אלא שאמי ההרה, ועל כך הכל מסכימים, דרשה לדחות את הוצאתה להורג. מאחר שהתברר שהריונה מתקדם, היא זכתה בדחייה של שבעה חודשים, ובמהלכם הביאה אותי לעולם. משעמדה שוב על רגליה נקראה, כפי שמכנים זאת, לביצוע גזר דינה שנזכר לעיל, אבל עשו עמה חסד, והיא הוגלתה אל המושבות החדשות והפקירה אותי, תינוקת בת חצי שנה, ולא בידיים טובות, אתם יכולים להיות בטוחים.

  כל זה התרחש סמוך לשעות חיי הראשונות מכדי שאוכל לספר על כך מזיכרוני, אבל מפי השמועה, די אם אציין שנולדתי במקום עלוב, בלי שום קהילה[9] שיכולתי לפנות אליה לעזרה בינקותי; גם אין לי הסבר כלשהו כיצד קיימו אותי, מלבד מה שסופר לי, כלומר שקרובת משפחה של אמי אספה אותי אליה לזמן-מה והייתה לי למינקת, אבל אין לי שמץ של מושג מי מימן זאת או מי הורה על כך.

  הדבר הראשון שאני יכולה לזכור או יכולתי ללמוד על עצמי הוא ששוטטתי בחברת קבוצת האנשים המכונים צוענים או מצרים,[10] אבל אני חושבת ששהיתי בחברתם זמן קצר בלבד, שכן צבע עורי לא שונה או הושחר, כפי שהם נוהגים כבר בגיל צעיר מאוד בכל הילדים שמיטלטלים אתם, וגם איני יכולה לומר כיצד הצטרפתי אליהם וכיצד יצאתי מרשותם.

  בקולצ'סטר שבאסקס זנחו אותי האנשים הללו; ואף שהיה נדמה לי שאני נטשתי אותם שם (כלומר התחבאתי, ולא הסכמתי להמשיך אתם הלאה), פרטי הסיפור אינם בידי; אני זוכרת רק שלפרנסי קהילת קולצ'סטר שאספו אותי סיפרתי שהגעתי אל העיר עם הצוענים, ולאחר שסירבתי להמשיך אתם, השאירו אותי, אבל לאן הלכו, זאת אינני יודעת, וגם לא יכלו לצפות שאדע, שכן אף שחיפשו אחריהם ברחבי הארץ, נראה שאי-אפשר למוצאם.

  נדרש עתה לספק את צרכיי בדרך כלשהי; ואף שלפי החוק לא הייתי בת חסות של הקהילה בחלק זה או אחר של העיר, משנודע סיפורי, ומאחר שהייתי צעירה מכדי לעבוד, שכן טרם מלאו לי שלוש שנים, נכמרו רחמיהם של חברי מועצת העיר, והם הורו לדאוג לחלק מצרכיי. וכך הייתי לאחת מהם, כאילו נולדתי במקום.

  למזלי הטוב, במסגרת הדאגה לצרכיי הפקידו אותי בידי אומנת, כך כינו זאת, אישה שאף שהייתה ענייה, ידעה ימים טובים יותר, והתפרנסה מעט למחייתה מטיפול באלה שכמותם אני הייתי אמורה להיות – לדאוג לכל מחסורם עד שיגיעו לגיל מסוים שבו הם אמורים להיות מסוגלים לשרת אחרים או להרוויח בעצמם את לחמם.

  האישה הזאת גם ניהלה בית ספר קטן ובו לימדה ילדים לקרוא ולעבוד, ומאחר שבעבר, כפי שכבר אמרתי, היה סגנון חייה מכובד, חינכה את הילדים שאספה אליה בכישרון רב ומתוך תשומת לב רבה ביותר.

  אבל היתרון שעלה על כל השאר היה שהיא הקפידה לחנכם על-פי עיקרי הדת, מאחר שבעצמה הייתה אישה מיושבת מאוד בדעתה ויראת שמים; (2.) מסודרת ונקייה מאוד; (3.) אדיבה ומנומסת; בקיצור, מלבד המזון הפשוט, האכסניה הדלה והבגדים העלובים, חונכנו לנימוסים ולנועם הליכות כאילו למדנו בבית ספר לנימוסים והליכות.

  נשארתי במקום ההוא עד שמלאו לי שמונה שנים, עד שהחרידה אותי השמועה שחברי מועצת העיר, כך אני חושבת שכינו אותם, פסקו שעליי להיות משרתת. יְכולתי לשרת הייתה מועטה למדי, יהיה המקום שאשָלח אליו אשר יהיה, אלא שהיה מדובר בשליחויות ובעבודה שחורה למען טבחית כלשהי, רעיון שהובע באוזניי לעתים קרובות ועורר בי פחד גדול, שכן אפילו שהייתי צעירה מאוד, סלדתי מעבודות שירות, כפי שקראו להן, כלומר מהרעיון שאהיה משרתת. אמרתי לאומנת שלי, כך כינינו אותה, שאני חושבת שאוכל לקיים את עצמי בלי להיות משרתת, אם תאפשר לי ברשותה; שכן היא לימדה אותי לרקום ולטוות אריגי צמר סרוקים, ענף המסחר העיקרי של אותה עיר, ואמרתי לה שאם אוכל להישאר אצלה, אעבוד למענה במרץ רב.

  כמעט כל יום דיברתי אתה על עבודה קשה; וקיצורו של דבר כל היום רק עבדתי ובכיתי, ובכך ציערתי מאוד את האישה הטובה והמיטיבה, עד שלבסוף החלה לדאוג לי, משום שאהבה אותי מאוד.

  באחד הימים לאחר מכן היא נכנסה אל החדר שבו עבדנו כל הילדים העניים, והתיישבה ממש מולי, לא בכיסא המנהלת הקבוע, אלא כאילו במכוון כדי לצפות בי בשעת עבודתי – עשיתי משהו שהטילה עליי, וככל שאני זוכרת תייגתי חולצות שהיא קיבלה על עצמה לתפור – ואחרי זמן-מה החלה לדבר אתי: ילדה פתיה שכמותך, אמרה, את בוכה תמיד (שכן באותה שעה בכיתי). אנא ממך, למה את בוכה? משום שהם ייקחו אותי מכאן, אמרתי, ויעשו ממני משרתת, ואני לא מוכשרת בעבודות הבית; ובכן ילדה, היא אמרה, אף-על-פי שאינך מוכשרת בעבודות הבית, כפי שאת מכנה אותן, את תלמדי אותן בבוא הזמן, ובתחילה לא יטילו עלייך מטלות קשות; כן יטילו, אמרתי, ואם לא אוכל לבצען, יכו אותי, והמשרתות יכו אותי כדי לכפות עליי עבודה רבה, ואני רק ילדה קטנה, ואיני יכולה לעשות זאת; ושוב בכיתי, עד שלא יכולתי עוד לדבר אתה.

  נכמרו רחמיה של האומנת שלי הטובה והאימהית, ובו ברגע החליטה שלפי שעה לא אהיה למשרתת, והפצירה בי שלא אבכה, ואמרה שתדבר עם אדון ראש העיר, ושלא אהיה למשרתת עד שאתבגר.

  אבל זה לא סיפק אותי, מאחר שעצם המחשבה שאהיה משרתת הייתה כה נוראה בעיניי, שגם לו הבטיחה לי שזה לא יקרה עד שימלאו לי עשרים שנה, היה הדבר היינו הך מבחינתי; בכיתי בלי הרף מעצם החשש שזה יקרה בסופו של דבר.

  כשראתה שעדיין לא נרגעתי, החלה לכעוס עליי; מה את רוצה? שאלה, האם לא אמרתי לך שלא תהיי משרתת עד שתתבגרי? אה, כן, אבל בסופו של דבר אצטרך ללכת; מה? היא אמרה, האם השתגעה הילדה? מה את רוצה, להיות גבירה? כן, אמרתי וייבבתי בלי סוף, עד ששוב געיתי בבכי.

  בכיי, כפי שאפשר לתאר, עורר את לעגה של הגברת הקשישה כלפיי: ובכן, גברת, אמרה בלגלוג, האומנם תרצי להיות לגבירה? ובמטותא ממך, איך תהיי לגבירה? בעשר אצבעותייך?

  כן, אמרתי שוב, בתמימות רבה.

  אם כן, כמה את יכולה להשתכר, אמרה, כמה תרוויחי מעבודתך?

  שלושה פני, אמרתי, על מעשה האריגה שלי וארבעה על תפירה פשוטה.

  אוי! גבירה מסכנה, היא אמרה שוב וצחקה, במה זה יועיל לך?

  זה יקיים אותי, אמרתי, אם תתני לי לחיות אתך; את הדברים האלה אמרתי בנימת תחנונים אומללה שכזאת, שלבה של האישה המסכנה, כך סיפרה לי אחר כך, יצא אליי.

  אבל, היא אמרה, אין בכך כדי לקיים אותך ולקנות לך גם בגדים; ומי יקנה לגבירה הקטנה בגדים, אמרה, והמשיכה לחייך לעברי.

  אם כך, אעבוד קשה יותר, אמרתי, ואת תקבלי הכל.

  ילדה אומללה! אין בכך כדי לקיים אותך, אמרה, ובקושי כדי לממן את מזונך.

  אם כן, לא אוֹכל, אמרתי שוב בתמימות רבה, רק תני לי לחיות אתך.

  האם תוכלי לחיות בלי אוכל? אמרה; כן, אמרתי שוב עדיין בבכי בלי מעצור, ממש כמו תינוקת, האמיני לי.

  בקיצור, הדברים יצאו מפי בטבעיות, בלי שום תכנון, אבל בתוספת תמימות כה רבה ורגשות כה עזים, שהם גרמו גם ליצור האימהי והטוב להתייפח, והיא בכתה בכי גדול לפחות כמו שלי ואחר לקחה אותי והוליכה אותי אל מחוץ לחדר הלימוד; בואי, אמרה, את לא תהיי משרתת, את תחיי אתי; וזה הרגיע אותי לעת עתה.

  זמן-מה אחר כך היא ביקרה אצל ראש העיר כדי לדבר אתו על כמה עניינים הנוגעים לעסק שלה, ובהזדמנות זאת עלה סוף-סוף ענייני לדיון, והאומנת הטובה שלי סיפרה את כולו לאדון ראש העיר. המעשייה כל כך מצאה חן בעיניו, שהוא קרא לאשתו ולשתי בנותיו לשמוע אותה, והסיפור בלי ספק הצחיק אותם למדי.

  אבל לא חלף שבוע ואשת ראש העיר ושתי בנותיה באו לבקר בבית האומנת הקשישה שלי, לראות את בית הספר שלה ואת הילדים. לאחר שהביטו קצת סביב: נו, גברתי – אמרה אשת ראש העיר לאומנת שלי – בבקשה אמרי לי מי היא הילדה הקטנה שמתכננת להיות גבירה? שמעתי את דבריה ובתחילה פחדתי מאוד, אף שלא ידעתי למה. אבל גברת ראש העיר ניגשה אליי, נו עלמתי, אמרה, ועל מה את עובדת? המילה עלמה לא נשמעה הרבה בבית הספר שלנו, ואני תהיתי מהו הכינוי האומלל שכינתה אותי בו. אף-על-פי-כן עמדתי על רגליי, החוויתי קידה, והיא הוציאה את עבודתי מידי, בחנה אותה ואמרה שהיא יפה מאוד; אחר כך לקחה בידה את אחת מידיי. אכן, אמרה, מי יודע, אולי הילדה תהיה גבירה. ידיה הן ידי גבירה, אמרה. ודאי שדבריה שימחו אותי מאוד, אבל גברת אשת ראש העיר לא הסתפקה בכך, וכשהחזירה לי את מלאכתי, הכניסה את ידה לכיסה ונתנה לי שילינג וביקשה שאתן את דעתי לעבודה ואלמד לעבוד יפה, ומי יודע, אולי אהיה גבירה.

  כל אותו הזמן אומנתי הקשישה, גברת אשת ראש העיר וכל שאר החבורה לא ירדו כלל לסוף דעתי, משום שבמילה גבירה התכוונו למשהו אחד, ואילו אני – למשהו אחר לגמרי. שכן לדאבוני להיות גבירה, כפי שהבנתי, פירושו היה האפשרות לעבוד למען עצמי ולהרוויח כדי מחייתי, בלי הפחד הנורא מלהיות משרתת, ואילו כוונתן הייתה לחיים של פאר, עושר ומותרות ואין לי מושג מה עוד.

  ובכן, אחרי שגברת אשת ראש העיר הלכה, נכנסו שתי בנותיה וגם הן קראו לגבירה ושוחחו אתי ארוכות, ואני השבתי להן בדרכי התמימה. אבל בכל פעם ששאלו אותי אם אני נחושה בדעתי להיות גבירה, עניתי כן. לבסוף שאלה אותי אחת מהן, מהי גבירה? שאלתה התמיהה אותי מאוד, ולמרות זאת הסברתי את עצמי על דרך השלילה, כלומר שגבירה לא צריכה להיות משרתת ולעשות את עבודות הבית. הן שמחו להכיר אותי, נהנו מפטפוטי אתן, שכנראה מצא חן בעיניהן למדי, וגם הן נתנו לי כסף.

  אשר לכספי, אני נתתי את כולו לגברתי האומנת, כפי שכיניתי אותה, ואמרתי לה שמן הראוי שתקבל את כל מה שאני מרוויחה, גם כשאהיה גבירה, וגם כעת. מדבריי אלה ומדברים אחרים שאמרתי התחילה החונכת שלי להבין מה כוונתי כשאני אומרת גבירה; וכי אין כוונתי בכך אלא להיות מסוגלת להרוויח את לחמי בעמל כפיי; וסוף-סוף שאלה אותי אם אין זאת כוונתי.

  אמרתי לה כן, ועמדתי על דעתי שזוהי המשמעות של להיות גבירה; שכן יש אישה כזאת, אמרתי ונקבתי בשמה של אישה שמתקנת תחרות ומכבסת את כיסויי הראש של הגברות המעוטרים בתחרה, והיא, אמרתי, גבירה, וכולם קוראים לה מאדאם.

  ילדה מסכנה, אמרה האומנת הקשישה שלי, במהירות תוכלי להיות לגבירה שכזאת, שכן היא ידועה לשמצה וכבר ילדה שניים או שלושה ממזרים.

  לא הבנתי מילה מדבריה, אבל השבתי, אני בטוחה שהם קוראים לה מאדאם, והיא לא משרתת, ולא עושה עבודות בית, ולכן אני עומדת על דעתי שהיא גבירה, ואני רוצה להיות גבירה כמותה.

  מובן מאליו שכל זה סופר לגברות, והדברים שעשעו אותן, ומפעם לפעם היו הגברות הצעירות, בנותיו של אדון ראש העיר, באות לבקר ומבקשות לראות את הגבירה הקטנה, ועל כך הייתי מאוד גאה בעצמי.

  כך היו פני הדברים תקופה ארוכה, והגברות הצעירות הללו ביקרו אותי לעתים תכופות, ולפעמים הביאו אתן חברות; וכך נודע שמי כמעט בכל העיר.

  הייתי עכשיו כמעט בת עשר והתחלתי לגלות סימנים של נשיות, שכן הייתי רצינית וצנועה מאוד ובעלת נימוסים נאים ביותר, ותכופות שמעתי את הגבירות אומרות שאני יפה וכי אגדל להיות אישה יפת תואר, ושלא יהיה ספק, למשמע הדברים האלה התמלאתי לא מעט גאווה. ואף-על-פי-כן, הגאווה הזאת עדיין לא השפיעה עליי לרעה, ומכיוון שתכופות נתנו לי כסף – שאותו נתתי לאומנת הקשישה שלי, והיא, ישרה שכמותה, הייתה כה הוגנת כלפיי שחסכה הכל למעני ונתנה לי כיסויי ראש ולבנים וכפפות וסרטים – הייתי מסודרת מאוד ותמיד נקייה למשעי. על הניקיון הקפדתי תמיד, וגם אם לגופי היו סחבות, הייתי מכבסת אותן במו ידיי. אבל כפי שכבר אמרתי, האומנת הקשישה שלי חסכה למעני את הכסף שקיבלתי וסיפרה תמיד לגברות על דבר זה או אחר שנקנה בכספן, ולעתים קרובות עוררו אותן מילותיה לתת לי עוד; וכשחברי מועצת העיר הורו, כפי הבנתי, שאצא לעבודה בתחום השירותים, כבר נעשיתי בעלת מלאכה טובה כל כך, והגברות היו כה נדיבות כלפיי, שהיה ברור שאוכל לקיים את עצמי, זאת אומרת שאוכל להרוויח ולתת לאומנת שלי די כסף למחייתי. לכן היא אמרה להם שאם יתירו לה, היא תשאיר את הגבירה, כפי שכינתה אותי, אצלה להיות לה לעוזרת וללמד את הילדים, וזאת בהחלט יכולתי לעשות היות שהייתי זריזה בעבודתי ומיומנת במלאכת הרקמה אף שעדיין הייתי צעירה מאוד.

  אבל בזאת לא הסתכמה נדיבות לבן של בנות העיר, שכן כשנודע להן שלא התקיימתי על כספי קצבה ציבורית כבעבר, נתנו לי כספים לעתים מזומנות יותר משנהגו לפני כן. ומשהתבגרתי, היו מביאות לי עבודה לעשות למענן, כגון לתפור להן לבנים, לתקן תחרות ולעצב כיסויי ראש, ולא זו בלבד ששילמו לי על העבודות, אלא גם לימדו אותי איך לעשותן; וכך נעשיתי גבירה של ממש, כפי שהבנתי את משמעות המילה וכמו שרציתי להיות; וכעת כבר הייתי בת שתים-עשרה, ולא רק שיכולתי לקנות לעצמי בגדים ולשלם לאומנת שלי תמורת כלכלתי, אלא גם היו בידי דמי כיס.

  לעתים קרובות נתנו לי הגברות גם בגדים משלהן או של בנותיהן, קצת גרבונים, קצת תחתוניות, קצת שמלות, אחדות נתנו דבר אחד, אחרות – דבר אחר, והאומנת הקשישה התקינה אותם בשבילי, כמו אמא אמיתית, ואחסנה אותם למעני, והכריחה אותי לתקנם, לשלבם ולעצבם מחדש לכדי תוצר משובח ביותר, שכן הייתה עקרת בית יוצאת מן הכלל.

  לבסוף מצאתי חן כל כך בעיני אחת הגברות, עד שהזמינה אותי לביתה לחודש ימים כדי, אמרה, לבלות עם בנותיה.

  ואף שנדיבותה הייתה עצומה, בכל זאת אמרה לה זקנתי הטובה שאם אין בכוונתה להשאיר אותי אצלה מעתה ואילך, היא תזיק לגבירה הקטנה יותר משתועיל. אכן, אמרה, נכונים דברייך, ולכן אקח אותה רק לשבוע כדי לבחון כיצד היא ובנותיי מסתדרות, ועד כמה האופי שלה מוצא חן בעיניי, ואז נוסיף ונדבר. ובינתיים אם תבוא מישהי לבקר אותה, כהרגלן, תוכלי לומר לה ששלחת אותה אל ביתי.

  משהוסדר הדבר כה בתבונה, הלכתי אל בית האישה, אבל נהניתי כל כך בחברת הגברות הצעירות, והן נהנו כל כך מחברתי, שהתקשיתי לעזוב אותן, וגם הן סירבו להיפרד ממני.

  ואף-על-פי-כן נפרדתי מהן וחייתי עוד כשנה אצל זקנתי ההגונה, וכעת התחלתי להיות לה לעזר רב, שכן כבר כמעט מלאו לי ארבע-עשרה, והייתי גבוהה לגילי וגיליתי קצת סימני נשיות. אבל לאחר שטעמתי מחיי אצולה בבית הגברות, לא הרגשתי נינוחה במקום מגוריי כבעבר, וחשבתי שאכן טוב ויפה להיות גבירה, לאחר שהגדרת הגבירה השתנתה בעיניי לגמרי, לעומת מה שהייתה בעבר; וככל שכאמור חשבתי שטוב ויפה להיות גבירה, כך אהבתי לבלות בחברת גבירות, ולכן השתוקקתי להיות שוב אתן.

  כשמלאו לי ארבע-עשרה ורבע לערך, חלתה האומנת הקשישה שלי, שמן הראוי שאקרא לה אמא, והלכה לעולמה. מצבי היה אז בהחלט עגום, שכן איש לא מתרגש כשסותמים את הגולל על ביתו של עני שהובא אל קברו. אך נטמנה הישישה הטובה והמסכנה, הוציאו מביתה הממונים מטעם הכנסייה את הילדים שהיו בחסותה; בית הספר נסגר ולתלמידיו לא נותר אלא להישאר בבית עד שיישלחו למקום אחר. ואשר לרכוש שהשאירה, בתה – אישה נשואה ולה שישה או שבעה ילדים – הגיעה וגרפה הכל, ולאחר שלקחה את כל המיטלטלים, לא היה לה דבר לומר לי מלבד דברי לעג, שהגבירה הקטנה תוכל לכלכל את עצמה אם תרצה בכך.

  מרוב פחד כמעט איבדתי את עשתונותיי, ולא ידעתי מה לעשות, שכן כביכול נזרקתי החוצה אל העולם הרחב. וגרוע מכך, הישישה הישרה שמרה למעני עשרים ושניים שילינג שהיו כל רכושה של הגבירה הקטנה, וכשביקשתי מהבת את הכסף, התנפלה עליי והקניטה אותי, ואמרה לי שאין לה דבר וחצי דבר עם זה.

  למען האמת, האישה הטובה והאומללה סיפרה לבתה על הכסף ואיפה הוטמן, ואמרה שזהו כספה של הילדה, ואף קראה לי פעם או פעמיים כדי לתת לי אותו. אבל לרוע המזל הורחקתי משם למקום זה או אחר, וכשחזרתי לא הייתה עוד מסוגלת לדבר על כך. אף-על-פי-כן בסופו של דבר הייתה הבת ישרה דיה לתת לי את הכסף, אף שבתחילה נהגה כלפיי ברשעות.

  עכשיו אכן הייתי גבירה מסכנה, ובו בלילה נזרקתי אל העולם הגדול, לאחר שהבת לקחה את כל המיטלטלים, ולא היה לי לא מקום ללון בו ולא לחם לאכול. אלא שכמה שכנים שהכירו את נסיבות חיי ריחמו עליי מאוד והודיעו לגברת שבחיק משפחתה ביליתי שבוע ימים, כפי שכבר סיפרתי, והיא שלחה מיד משרתת להביא אותי, ושתיים מבנותיה הצטרפו אל המשרתת על דעת עצמן. וכך הלכתי אתן, וכל כבודתי אתי, והלכתי בשמחה, שלא יהיה ספק. כה גדולה הייתה הדאגה שעורר בי מצבי, שלא רציתי עכשיו להיות גבירה, אלא הייתי מוכנה בהחלט להיות משרתת, ומכל סוג שימצאו לנכון.

  אבל לגברתי החדשה ונדיבת הלב היו תכניות מוצלחות יותר בשבילי. אני מכנה אותה נדיבת לב משום שעלתה בכּל על האישה הטובה שבמחיצתה שהיתי עד אז, גם בתחום הקניין. אני אומרת בכל, מלבד בתחום ההגינות. שכן גם אם הייתה הגברת הזאת ישרה בדיוק כמוה, אל לי לשכוח לציין בכל הזדמנות שלמרות עונייה של הראשונה, הייתה ישרה כסרגל ככל שאפשר לצפות מאדם.

  אך נאספתי אל ביתה של הגברת הטובה, והגברת הראשונה, כלומר אשת ראש העיר, שלחה את שתי בנותיה לדרוש בשלומי, ולאחריה הזמינה אותי משפחה אחרת, שהתעניינה בי כשהייתי הגבירה הקטנה וסיפקה לי עבודה. וכך הייתי מסודרת להפליא, כפי שנהוג לומר; ולא עוד אלא שהתעורר לא מעט כעס, בייחוד בלבה של גברת אשת ראש העיר, על שחברתה גזלה אותי ממנה, כדבריה, שכן, אמרה, אך צודק שאהיה שלה, מאחר שהיא הראשונה שגילתה בי עניין. אבל המשפחה שאצלה שהיתי לא הסכימה להיפרד ממני. ומבחינתי, אף שכולם היו נוהגים בי יפה מאוד, לא יכולתי לבקש לעצמי מקום טוב מזה.

  כאן חייתי עד שמלאו לי בין 17 ל-18, ונהניתי מכל יתרונות החינוך שאפשר להעלות על הדעת. הגברת הביאה מורים פרטיים כדי שילמדו את בנותיה לרקוד, לדבר צרפתית ולכתוב, ואחרים כדי שילמדו אותן מוזיקה. ואני הייתי תמיד אתן ולמדתי מהר כמותן. ואף-על-פי שהמורים לא נשכרו כדי ללמד אותי, בכל זאת למדתי מתוך חיקוי וחקירה את כל מה שהן למדו מתוך הדרכה והכוונה. קיצורו של דבר, למדתי לרקוד ולדבר צרפתית טוב כמותן, ובשירה עליתי עליהן במידה רבה כי היה לי קול טוב משלהן. אבל לימוד הנגינה בצ'מבלו או בספינֶט[11] לא היה קל כל כך משום שלא היה לי כלי משלי להתאמן עליו, ויכולתי לגשת אל כליהן ולנגן רק בפסקי הזמן שהן הניחו להם, הפוגות שלא היו קבועות. ובכל זאת גם אני למדתי לנגן טוב למדי, ובסופו של דבר קיבלו הגברות הצעירות שני כלים, זאת אומרת גם צ'מבלו וגם ספינט, ואז הן לימדו אותי בעצמן. אבל אשר לריקוד, הן לא יכלו למנוע ממני ללמוד את ריקודי העם, מאחר שביקשו תמיד שאצטרף ואשלים למספר זוגי. ועם זאת היו נכונות ברצון ללמד אותי את כל מה שלימדו אותן, שכן הייתי מהירת תפיסה.

  וכך נהניתי, כפי שכבר אמרתי, מכל יתרונות החינוך שהייתי זוכה להם אילו הייתי גבירה כמו אלה שאִתן חייתי, ובדברים מסוימים עליתי על הגברות שלי, אף שמעמדן היה גבוה משלי. אלה היו סגולות מולדות שכל הונן לא היה יכול לספק. ראשית, ניכר לעין שאני יפה מהן. שנית, גופי היה מחוטב יותר. ושלישית, שרתי טוב מהן, כלומר קולי היה טוב יותר. ותרשו לי, אני מקווה, לומר שכל דבריי אלה אינם רק דברי יהירות, אלא זאת דעתם של כל מכרי המשפחה.

  חלקתי עם בנות מיני את תכונת הגנדרנות, כלומר מאחר שבאמת נחשבתי אישה יפה מאוד, או אם תרצו, יפהפייה מדהימה, ומאחר שידעתי זאת היטב, דעתי הטובה על עצמי לא נפלה מדעתם של אחרים עליי. בייחוד אהבתי לשמוע אנשים מדברים על כך, והדבר שימח אותי מאוד, גם אם קרה רק מפעם לפעם.

  עד כאן היה הסיפור שלי על עצמי בלי מהמורות, ובכל החלק הזה של חיי לא זו בלבד שנהניתי מהמוניטין של חיים במשפחה טובה מאוד, משפחה מהוללת ומכובדת בכל מקום בעבור הגינותה ומתינותה וכל מעלה אחרת, אלא גם אני הייתי מטבעי צעירה שקטה, צנועה ומהוגנת מאוד, וכך הייתי תמיד; גם לא הייתה לי שום סיבה לחשוב על משהו אחר או לדעת מה פירושו של פיתוי לדבר עברה.

  אבל הדבר שעורר מדי את גאוותי היה בעוכריי, או ליתר דיוק, יוהרתי הייתה הסיבה לאסוני. לגברת שבביתה גרתי היו שני בנים, בחורים צעירים שניחנו בכישורים מבטיחים ובנימוסים יוצאים מן הכלל. לרוע מזלי הסתדרתי היטב עם שניהם, אבל התנהגותם כלפיי הייתה שונה לגמרי.

  הבכור היה בחור נהנתן שהתמצא בהלכי העיר והכפר במידה שווה, ואף שהיה פוחז דיו לעשות מעשים נפסדים, הרי ניחן בשיקול דעת שלא לשלם מחיר יקר מדי על תענוגותיו. הוא שהחל טומן את המלכודת המביאה פורענות על כל הנשים, זאת אומרת שבכל הזדמנות טרח לציין כמה אני יפה, כדבריו; כמה נעימה; כמה זקוף הוא הילוכי וכיוצא באלה. ובמימוש מזימתו נהג בערמומיות, כאדם היודע כיצד ללכוד אישה ברשתו ממש כפי שהוא לוכד בה חוגלה. הוא תחבל תחבולות לשוחח על כך עם אחיותיו. אמנם לא בנוכחותי, אבל בידיעה שאיני רחוקה ולבטח אשמע את דבריו. אחיותיו היו משיבות לו בלחש, שקט, אחינו, היא תשמע אותך, הרי היא בחדר השני. אז הוא היה משתתק ומנמיך את קולו, כאילו לא ידע זאת, מודה שטעה, ואז כאילו שכח את עצמו, היה חוזר לדבר בקול רם, ואני, ששמחתי כל כך לשמוע את הדברים, בלי ספק הייתי קשובה למילותיו בכל הזדמנות.

  משהכין כך את הפיתיון שלו וגילה בקלות את השיטה כיצד לטמון לי את הפח, שיחק משחק גלוי יותר. יום אחד חלף על פני חדרה של אחותו בשעה שהייתי שם, עסוקה בהלבשתה, ונכנס, במצב רוח עליז. הו, גברת בטי,[12] אמר לי, מה שלומך, גברת בטי? לחייך בוערות, גברת בטי? אני החוויתי קידה והסמקתי, אבל לא אמרתי דבר. למה אתה מדבר כך, אחי, אמרה הגברת. הסיבה היא, השיב, שישבנו למטה ודיברנו עליה זה חצי שעה. נו, אמרה אחותו, אני בטוחה שלא מצאתם שום דבר רע לומר עליה. לכן היינו הך מה אמרתם. לא זו בלבד, אמר, שלא אמרנו עליה דברים רעים, אלא אף אמרנו הרבה מאוד דברים טובים. אני מבטיח לך שדיברנו הרבה בשבחה של גברת בטי; ובייחוד אמרנו שהיא הנערה היפה ביותר בקולצ'סטר, וקיצורו של דבר בעיר כולה כבר שותים לחייה.


 

דניאל דפו

דניאל דֶפוֹ (באנגלית: Daniel Defoe;‏ 1660 - 21 באפריל 1731), סופר ועיתונאי אנגלי. הוא נחשב, יחד עם סמואל ריצ'רדסון, לאבי הרומן האנגלי. "רובינזון קרוזו" הוא ספרו הידוע ביותר.

דפו נחשב כמי שתרם תרומה מכרעת לרומנטיזציה של הפיראטיות הימית בספרות הפופולרית. בשנת 1724 פורסם הספר "ההיסטוריה הכללית של שודדי הים", המגולל את קורותיהם של שודדי ים בשנים 1717-1724, ביניהם הנרי איוורי, אדוארד טיץ' (הידוע יותר כשחור הזקן), סטיד בונט, אדוארד אינגלנד, ברתולומיאו רוברטס וויליאם קיד. על הספר היה חתום קפטן צ'ארלס ג'ונסון, אך כיום סבורים כי דפו הוא שכתבו בשם בדוי. ספר זה הוא אחד התיעודים המפורטים ביותר של קורות השוד הימי באותה תקופה, בעיקר במימי צפון ומרכז אמריקה.
דפו הוא אבי סגנון הריאליזם בספרות, הדמויות הם בני אדם רגילים, לא בני מעמדות גבוהים ולא בעלי כוחות על-טבעיים. גם האירועים המתוארים בפירוט הם מציאותיים, כאלה שיכולים להתרחש בחייהם של הקוראים.
יצירות נוספות שכתב דפו אחרי הצלחת "רובינזון קרוזו" הם "מול פלנדרס", "יומן שנת המגפה" ו"רוקסאנה". דפו מת בלונדון ב-1731.

עוד על הספר

  • תרגום: סיגל אדלר
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2004
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 44 דק'
מול פלנדרס דניאל דפו

קורותיה ותלאותיה של מול פלנדרס הנודעת וכו'

 

שמי האמיתי מוכר היטב ברשומות או בספרי ניוגייט והאולד ביילי,[6] ומאחר שעדיין תלויות ועומדות כמה סוגיות הנוגעות להתנהגותי, אין לצפות שאציין בחיבור זה לא את שמי ולא את תולדות משפחתי; אולי מוטב שייוודע הדבר לאחר מותי, אבל עכשיו אין זה רצוי, לא, גם אם צפוי שתוכרז חנינה כללית לכל האנשים והעברות, בלי חריגים ובלי סייגים.

  די אם אומר שכמה מחבריי הגרועים ביותר – שאינם יכולים עוד לפגוע בי לאחר שפרשו מן העולם דרך מדרגות הגרדום וחבל התלייה, כפי שתכופות ציפיתי בעצמי להסתלק ממנו – הכירו אותי בשם מול פלנדרס; לכן הרשו לי לדבר על עצמי בשם זה עד שאעז להודות הן במי שהייתי בעבר והן במי שאני כעת.

  נאמר לי שבאחת האומות השכנות לנו, בצרפת או במקום אחר,[7] אינני יודעת, נקבע בצו המלך שאם עבריין כלשהו – אם נדון למיתה, אם לעבודת פרך ואם להגליה – מניח אחריו ילדים, מאחר שבדרך-כלל הצרכים שלהם אינם מסופקים בגלל עוניים או מותם של הוריהם, הם מיד מועברים להשגחת הממשלה בבתי מחסה שנקראים בתי יתומים, ושם זוכים לחינוך, לבוש, מזון והכשרה מקצועית, וכשהם מוכנים לצאת לעולם, הם משובצים לעבודה בתחום המסחר או השירותים כדי שיוכלו לכלכל את עצמם ביושר ובחריצות.

  אילו זה היה הנוהג בארצנו, לא היה גורלי גורל של ילדה ענייה ונטושה, בלי חברים, בלי בגדים, בלי עזרה ובלי מושיע בעולם – גורל שגרם לי סבל גדול ביותר אפילו לפני שיכולתי להבין את מצבי או כיצד לשנותו – ואף לא הייתי נדחקת לאורח חיים שאינו רק שערורייתי, אלא אף בדרך-כלל מחריב במהירות גוף ונפש כאחד.

  אבל לא כך היה במקרה שלפנינו. אמי הורשעה בפלילים על גנבה פעוטה כלשהי שחבל לציינה, (זאת אומרת) הזדמן לה לשאול מסוחר בדים כלשהו בצ'יפסייד[8] שלוש פיסות בד פשתן הולנדי. השתלשלות המאורעות ארוכה מכדי שאחזור עליה, והיא סופרה לי באופנים כה רבים שבוודאי איני יכולה להיות בטוחה מהו התיאור הנכון.

  אלא שאמי ההרה, ועל כך הכל מסכימים, דרשה לדחות את הוצאתה להורג. מאחר שהתברר שהריונה מתקדם, היא זכתה בדחייה של שבעה חודשים, ובמהלכם הביאה אותי לעולם. משעמדה שוב על רגליה נקראה, כפי שמכנים זאת, לביצוע גזר דינה שנזכר לעיל, אבל עשו עמה חסד, והיא הוגלתה אל המושבות החדשות והפקירה אותי, תינוקת בת חצי שנה, ולא בידיים טובות, אתם יכולים להיות בטוחים.

  כל זה התרחש סמוך לשעות חיי הראשונות מכדי שאוכל לספר על כך מזיכרוני, אבל מפי השמועה, די אם אציין שנולדתי במקום עלוב, בלי שום קהילה[9] שיכולתי לפנות אליה לעזרה בינקותי; גם אין לי הסבר כלשהו כיצד קיימו אותי, מלבד מה שסופר לי, כלומר שקרובת משפחה של אמי אספה אותי אליה לזמן-מה והייתה לי למינקת, אבל אין לי שמץ של מושג מי מימן זאת או מי הורה על כך.

  הדבר הראשון שאני יכולה לזכור או יכולתי ללמוד על עצמי הוא ששוטטתי בחברת קבוצת האנשים המכונים צוענים או מצרים,[10] אבל אני חושבת ששהיתי בחברתם זמן קצר בלבד, שכן צבע עורי לא שונה או הושחר, כפי שהם נוהגים כבר בגיל צעיר מאוד בכל הילדים שמיטלטלים אתם, וגם איני יכולה לומר כיצד הצטרפתי אליהם וכיצד יצאתי מרשותם.

  בקולצ'סטר שבאסקס זנחו אותי האנשים הללו; ואף שהיה נדמה לי שאני נטשתי אותם שם (כלומר התחבאתי, ולא הסכמתי להמשיך אתם הלאה), פרטי הסיפור אינם בידי; אני זוכרת רק שלפרנסי קהילת קולצ'סטר שאספו אותי סיפרתי שהגעתי אל העיר עם הצוענים, ולאחר שסירבתי להמשיך אתם, השאירו אותי, אבל לאן הלכו, זאת אינני יודעת, וגם לא יכלו לצפות שאדע, שכן אף שחיפשו אחריהם ברחבי הארץ, נראה שאי-אפשר למוצאם.

  נדרש עתה לספק את צרכיי בדרך כלשהי; ואף שלפי החוק לא הייתי בת חסות של הקהילה בחלק זה או אחר של העיר, משנודע סיפורי, ומאחר שהייתי צעירה מכדי לעבוד, שכן טרם מלאו לי שלוש שנים, נכמרו רחמיהם של חברי מועצת העיר, והם הורו לדאוג לחלק מצרכיי. וכך הייתי לאחת מהם, כאילו נולדתי במקום.

  למזלי הטוב, במסגרת הדאגה לצרכיי הפקידו אותי בידי אומנת, כך כינו זאת, אישה שאף שהייתה ענייה, ידעה ימים טובים יותר, והתפרנסה מעט למחייתה מטיפול באלה שכמותם אני הייתי אמורה להיות – לדאוג לכל מחסורם עד שיגיעו לגיל מסוים שבו הם אמורים להיות מסוגלים לשרת אחרים או להרוויח בעצמם את לחמם.

  האישה הזאת גם ניהלה בית ספר קטן ובו לימדה ילדים לקרוא ולעבוד, ומאחר שבעבר, כפי שכבר אמרתי, היה סגנון חייה מכובד, חינכה את הילדים שאספה אליה בכישרון רב ומתוך תשומת לב רבה ביותר.

  אבל היתרון שעלה על כל השאר היה שהיא הקפידה לחנכם על-פי עיקרי הדת, מאחר שבעצמה הייתה אישה מיושבת מאוד בדעתה ויראת שמים; (2.) מסודרת ונקייה מאוד; (3.) אדיבה ומנומסת; בקיצור, מלבד המזון הפשוט, האכסניה הדלה והבגדים העלובים, חונכנו לנימוסים ולנועם הליכות כאילו למדנו בבית ספר לנימוסים והליכות.

  נשארתי במקום ההוא עד שמלאו לי שמונה שנים, עד שהחרידה אותי השמועה שחברי מועצת העיר, כך אני חושבת שכינו אותם, פסקו שעליי להיות משרתת. יְכולתי לשרת הייתה מועטה למדי, יהיה המקום שאשָלח אליו אשר יהיה, אלא שהיה מדובר בשליחויות ובעבודה שחורה למען טבחית כלשהי, רעיון שהובע באוזניי לעתים קרובות ועורר בי פחד גדול, שכן אפילו שהייתי צעירה מאוד, סלדתי מעבודות שירות, כפי שקראו להן, כלומר מהרעיון שאהיה משרתת. אמרתי לאומנת שלי, כך כינינו אותה, שאני חושבת שאוכל לקיים את עצמי בלי להיות משרתת, אם תאפשר לי ברשותה; שכן היא לימדה אותי לרקום ולטוות אריגי צמר סרוקים, ענף המסחר העיקרי של אותה עיר, ואמרתי לה שאם אוכל להישאר אצלה, אעבוד למענה במרץ רב.

  כמעט כל יום דיברתי אתה על עבודה קשה; וקיצורו של דבר כל היום רק עבדתי ובכיתי, ובכך ציערתי מאוד את האישה הטובה והמיטיבה, עד שלבסוף החלה לדאוג לי, משום שאהבה אותי מאוד.

  באחד הימים לאחר מכן היא נכנסה אל החדר שבו עבדנו כל הילדים העניים, והתיישבה ממש מולי, לא בכיסא המנהלת הקבוע, אלא כאילו במכוון כדי לצפות בי בשעת עבודתי – עשיתי משהו שהטילה עליי, וככל שאני זוכרת תייגתי חולצות שהיא קיבלה על עצמה לתפור – ואחרי זמן-מה החלה לדבר אתי: ילדה פתיה שכמותך, אמרה, את בוכה תמיד (שכן באותה שעה בכיתי). אנא ממך, למה את בוכה? משום שהם ייקחו אותי מכאן, אמרתי, ויעשו ממני משרתת, ואני לא מוכשרת בעבודות הבית; ובכן ילדה, היא אמרה, אף-על-פי שאינך מוכשרת בעבודות הבית, כפי שאת מכנה אותן, את תלמדי אותן בבוא הזמן, ובתחילה לא יטילו עלייך מטלות קשות; כן יטילו, אמרתי, ואם לא אוכל לבצען, יכו אותי, והמשרתות יכו אותי כדי לכפות עליי עבודה רבה, ואני רק ילדה קטנה, ואיני יכולה לעשות זאת; ושוב בכיתי, עד שלא יכולתי עוד לדבר אתה.

  נכמרו רחמיה של האומנת שלי הטובה והאימהית, ובו ברגע החליטה שלפי שעה לא אהיה למשרתת, והפצירה בי שלא אבכה, ואמרה שתדבר עם אדון ראש העיר, ושלא אהיה למשרתת עד שאתבגר.

  אבל זה לא סיפק אותי, מאחר שעצם המחשבה שאהיה משרתת הייתה כה נוראה בעיניי, שגם לו הבטיחה לי שזה לא יקרה עד שימלאו לי עשרים שנה, היה הדבר היינו הך מבחינתי; בכיתי בלי הרף מעצם החשש שזה יקרה בסופו של דבר.

  כשראתה שעדיין לא נרגעתי, החלה לכעוס עליי; מה את רוצה? שאלה, האם לא אמרתי לך שלא תהיי משרתת עד שתתבגרי? אה, כן, אבל בסופו של דבר אצטרך ללכת; מה? היא אמרה, האם השתגעה הילדה? מה את רוצה, להיות גבירה? כן, אמרתי וייבבתי בלי סוף, עד ששוב געיתי בבכי.

  בכיי, כפי שאפשר לתאר, עורר את לעגה של הגברת הקשישה כלפיי: ובכן, גברת, אמרה בלגלוג, האומנם תרצי להיות לגבירה? ובמטותא ממך, איך תהיי לגבירה? בעשר אצבעותייך?

  כן, אמרתי שוב, בתמימות רבה.

  אם כן, כמה את יכולה להשתכר, אמרה, כמה תרוויחי מעבודתך?

  שלושה פני, אמרתי, על מעשה האריגה שלי וארבעה על תפירה פשוטה.

  אוי! גבירה מסכנה, היא אמרה שוב וצחקה, במה זה יועיל לך?

  זה יקיים אותי, אמרתי, אם תתני לי לחיות אתך; את הדברים האלה אמרתי בנימת תחנונים אומללה שכזאת, שלבה של האישה המסכנה, כך סיפרה לי אחר כך, יצא אליי.

  אבל, היא אמרה, אין בכך כדי לקיים אותך ולקנות לך גם בגדים; ומי יקנה לגבירה הקטנה בגדים, אמרה, והמשיכה לחייך לעברי.

  אם כך, אעבוד קשה יותר, אמרתי, ואת תקבלי הכל.

  ילדה אומללה! אין בכך כדי לקיים אותך, אמרה, ובקושי כדי לממן את מזונך.

  אם כן, לא אוֹכל, אמרתי שוב בתמימות רבה, רק תני לי לחיות אתך.

  האם תוכלי לחיות בלי אוכל? אמרה; כן, אמרתי שוב עדיין בבכי בלי מעצור, ממש כמו תינוקת, האמיני לי.

  בקיצור, הדברים יצאו מפי בטבעיות, בלי שום תכנון, אבל בתוספת תמימות כה רבה ורגשות כה עזים, שהם גרמו גם ליצור האימהי והטוב להתייפח, והיא בכתה בכי גדול לפחות כמו שלי ואחר לקחה אותי והוליכה אותי אל מחוץ לחדר הלימוד; בואי, אמרה, את לא תהיי משרתת, את תחיי אתי; וזה הרגיע אותי לעת עתה.

  זמן-מה אחר כך היא ביקרה אצל ראש העיר כדי לדבר אתו על כמה עניינים הנוגעים לעסק שלה, ובהזדמנות זאת עלה סוף-סוף ענייני לדיון, והאומנת הטובה שלי סיפרה את כולו לאדון ראש העיר. המעשייה כל כך מצאה חן בעיניו, שהוא קרא לאשתו ולשתי בנותיו לשמוע אותה, והסיפור בלי ספק הצחיק אותם למדי.

  אבל לא חלף שבוע ואשת ראש העיר ושתי בנותיה באו לבקר בבית האומנת הקשישה שלי, לראות את בית הספר שלה ואת הילדים. לאחר שהביטו קצת סביב: נו, גברתי – אמרה אשת ראש העיר לאומנת שלי – בבקשה אמרי לי מי היא הילדה הקטנה שמתכננת להיות גבירה? שמעתי את דבריה ובתחילה פחדתי מאוד, אף שלא ידעתי למה. אבל גברת ראש העיר ניגשה אליי, נו עלמתי, אמרה, ועל מה את עובדת? המילה עלמה לא נשמעה הרבה בבית הספר שלנו, ואני תהיתי מהו הכינוי האומלל שכינתה אותי בו. אף-על-פי-כן עמדתי על רגליי, החוויתי קידה, והיא הוציאה את עבודתי מידי, בחנה אותה ואמרה שהיא יפה מאוד; אחר כך לקחה בידה את אחת מידיי. אכן, אמרה, מי יודע, אולי הילדה תהיה גבירה. ידיה הן ידי גבירה, אמרה. ודאי שדבריה שימחו אותי מאוד, אבל גברת אשת ראש העיר לא הסתפקה בכך, וכשהחזירה לי את מלאכתי, הכניסה את ידה לכיסה ונתנה לי שילינג וביקשה שאתן את דעתי לעבודה ואלמד לעבוד יפה, ומי יודע, אולי אהיה גבירה.

  כל אותו הזמן אומנתי הקשישה, גברת אשת ראש העיר וכל שאר החבורה לא ירדו כלל לסוף דעתי, משום שבמילה גבירה התכוונו למשהו אחד, ואילו אני – למשהו אחר לגמרי. שכן לדאבוני להיות גבירה, כפי שהבנתי, פירושו היה האפשרות לעבוד למען עצמי ולהרוויח כדי מחייתי, בלי הפחד הנורא מלהיות משרתת, ואילו כוונתן הייתה לחיים של פאר, עושר ומותרות ואין לי מושג מה עוד.

  ובכן, אחרי שגברת אשת ראש העיר הלכה, נכנסו שתי בנותיה וגם הן קראו לגבירה ושוחחו אתי ארוכות, ואני השבתי להן בדרכי התמימה. אבל בכל פעם ששאלו אותי אם אני נחושה בדעתי להיות גבירה, עניתי כן. לבסוף שאלה אותי אחת מהן, מהי גבירה? שאלתה התמיהה אותי מאוד, ולמרות זאת הסברתי את עצמי על דרך השלילה, כלומר שגבירה לא צריכה להיות משרתת ולעשות את עבודות הבית. הן שמחו להכיר אותי, נהנו מפטפוטי אתן, שכנראה מצא חן בעיניהן למדי, וגם הן נתנו לי כסף.

  אשר לכספי, אני נתתי את כולו לגברתי האומנת, כפי שכיניתי אותה, ואמרתי לה שמן הראוי שתקבל את כל מה שאני מרוויחה, גם כשאהיה גבירה, וגם כעת. מדבריי אלה ומדברים אחרים שאמרתי התחילה החונכת שלי להבין מה כוונתי כשאני אומרת גבירה; וכי אין כוונתי בכך אלא להיות מסוגלת להרוויח את לחמי בעמל כפיי; וסוף-סוף שאלה אותי אם אין זאת כוונתי.

  אמרתי לה כן, ועמדתי על דעתי שזוהי המשמעות של להיות גבירה; שכן יש אישה כזאת, אמרתי ונקבתי בשמה של אישה שמתקנת תחרות ומכבסת את כיסויי הראש של הגברות המעוטרים בתחרה, והיא, אמרתי, גבירה, וכולם קוראים לה מאדאם.

  ילדה מסכנה, אמרה האומנת הקשישה שלי, במהירות תוכלי להיות לגבירה שכזאת, שכן היא ידועה לשמצה וכבר ילדה שניים או שלושה ממזרים.

  לא הבנתי מילה מדבריה, אבל השבתי, אני בטוחה שהם קוראים לה מאדאם, והיא לא משרתת, ולא עושה עבודות בית, ולכן אני עומדת על דעתי שהיא גבירה, ואני רוצה להיות גבירה כמותה.

  מובן מאליו שכל זה סופר לגברות, והדברים שעשעו אותן, ומפעם לפעם היו הגברות הצעירות, בנותיו של אדון ראש העיר, באות לבקר ומבקשות לראות את הגבירה הקטנה, ועל כך הייתי מאוד גאה בעצמי.

  כך היו פני הדברים תקופה ארוכה, והגברות הצעירות הללו ביקרו אותי לעתים תכופות, ולפעמים הביאו אתן חברות; וכך נודע שמי כמעט בכל העיר.

  הייתי עכשיו כמעט בת עשר והתחלתי לגלות סימנים של נשיות, שכן הייתי רצינית וצנועה מאוד ובעלת נימוסים נאים ביותר, ותכופות שמעתי את הגבירות אומרות שאני יפה וכי אגדל להיות אישה יפת תואר, ושלא יהיה ספק, למשמע הדברים האלה התמלאתי לא מעט גאווה. ואף-על-פי-כן, הגאווה הזאת עדיין לא השפיעה עליי לרעה, ומכיוון שתכופות נתנו לי כסף – שאותו נתתי לאומנת הקשישה שלי, והיא, ישרה שכמותה, הייתה כה הוגנת כלפיי שחסכה הכל למעני ונתנה לי כיסויי ראש ולבנים וכפפות וסרטים – הייתי מסודרת מאוד ותמיד נקייה למשעי. על הניקיון הקפדתי תמיד, וגם אם לגופי היו סחבות, הייתי מכבסת אותן במו ידיי. אבל כפי שכבר אמרתי, האומנת הקשישה שלי חסכה למעני את הכסף שקיבלתי וסיפרה תמיד לגברות על דבר זה או אחר שנקנה בכספן, ולעתים קרובות עוררו אותן מילותיה לתת לי עוד; וכשחברי מועצת העיר הורו, כפי הבנתי, שאצא לעבודה בתחום השירותים, כבר נעשיתי בעלת מלאכה טובה כל כך, והגברות היו כה נדיבות כלפיי, שהיה ברור שאוכל לקיים את עצמי, זאת אומרת שאוכל להרוויח ולתת לאומנת שלי די כסף למחייתי. לכן היא אמרה להם שאם יתירו לה, היא תשאיר את הגבירה, כפי שכינתה אותי, אצלה להיות לה לעוזרת וללמד את הילדים, וזאת בהחלט יכולתי לעשות היות שהייתי זריזה בעבודתי ומיומנת במלאכת הרקמה אף שעדיין הייתי צעירה מאוד.

  אבל בזאת לא הסתכמה נדיבות לבן של בנות העיר, שכן כשנודע להן שלא התקיימתי על כספי קצבה ציבורית כבעבר, נתנו לי כספים לעתים מזומנות יותר משנהגו לפני כן. ומשהתבגרתי, היו מביאות לי עבודה לעשות למענן, כגון לתפור להן לבנים, לתקן תחרות ולעצב כיסויי ראש, ולא זו בלבד ששילמו לי על העבודות, אלא גם לימדו אותי איך לעשותן; וכך נעשיתי גבירה של ממש, כפי שהבנתי את משמעות המילה וכמו שרציתי להיות; וכעת כבר הייתי בת שתים-עשרה, ולא רק שיכולתי לקנות לעצמי בגדים ולשלם לאומנת שלי תמורת כלכלתי, אלא גם היו בידי דמי כיס.

  לעתים קרובות נתנו לי הגברות גם בגדים משלהן או של בנותיהן, קצת גרבונים, קצת תחתוניות, קצת שמלות, אחדות נתנו דבר אחד, אחרות – דבר אחר, והאומנת הקשישה התקינה אותם בשבילי, כמו אמא אמיתית, ואחסנה אותם למעני, והכריחה אותי לתקנם, לשלבם ולעצבם מחדש לכדי תוצר משובח ביותר, שכן הייתה עקרת בית יוצאת מן הכלל.

  לבסוף מצאתי חן כל כך בעיני אחת הגברות, עד שהזמינה אותי לביתה לחודש ימים כדי, אמרה, לבלות עם בנותיה.

  ואף שנדיבותה הייתה עצומה, בכל זאת אמרה לה זקנתי הטובה שאם אין בכוונתה להשאיר אותי אצלה מעתה ואילך, היא תזיק לגבירה הקטנה יותר משתועיל. אכן, אמרה, נכונים דברייך, ולכן אקח אותה רק לשבוע כדי לבחון כיצד היא ובנותיי מסתדרות, ועד כמה האופי שלה מוצא חן בעיניי, ואז נוסיף ונדבר. ובינתיים אם תבוא מישהי לבקר אותה, כהרגלן, תוכלי לומר לה ששלחת אותה אל ביתי.

  משהוסדר הדבר כה בתבונה, הלכתי אל בית האישה, אבל נהניתי כל כך בחברת הגברות הצעירות, והן נהנו כל כך מחברתי, שהתקשיתי לעזוב אותן, וגם הן סירבו להיפרד ממני.

  ואף-על-פי-כן נפרדתי מהן וחייתי עוד כשנה אצל זקנתי ההגונה, וכעת התחלתי להיות לה לעזר רב, שכן כבר כמעט מלאו לי ארבע-עשרה, והייתי גבוהה לגילי וגיליתי קצת סימני נשיות. אבל לאחר שטעמתי מחיי אצולה בבית הגברות, לא הרגשתי נינוחה במקום מגוריי כבעבר, וחשבתי שאכן טוב ויפה להיות גבירה, לאחר שהגדרת הגבירה השתנתה בעיניי לגמרי, לעומת מה שהייתה בעבר; וככל שכאמור חשבתי שטוב ויפה להיות גבירה, כך אהבתי לבלות בחברת גבירות, ולכן השתוקקתי להיות שוב אתן.

  כשמלאו לי ארבע-עשרה ורבע לערך, חלתה האומנת הקשישה שלי, שמן הראוי שאקרא לה אמא, והלכה לעולמה. מצבי היה אז בהחלט עגום, שכן איש לא מתרגש כשסותמים את הגולל על ביתו של עני שהובא אל קברו. אך נטמנה הישישה הטובה והמסכנה, הוציאו מביתה הממונים מטעם הכנסייה את הילדים שהיו בחסותה; בית הספר נסגר ולתלמידיו לא נותר אלא להישאר בבית עד שיישלחו למקום אחר. ואשר לרכוש שהשאירה, בתה – אישה נשואה ולה שישה או שבעה ילדים – הגיעה וגרפה הכל, ולאחר שלקחה את כל המיטלטלים, לא היה לה דבר לומר לי מלבד דברי לעג, שהגבירה הקטנה תוכל לכלכל את עצמה אם תרצה בכך.

  מרוב פחד כמעט איבדתי את עשתונותיי, ולא ידעתי מה לעשות, שכן כביכול נזרקתי החוצה אל העולם הרחב. וגרוע מכך, הישישה הישרה שמרה למעני עשרים ושניים שילינג שהיו כל רכושה של הגבירה הקטנה, וכשביקשתי מהבת את הכסף, התנפלה עליי והקניטה אותי, ואמרה לי שאין לה דבר וחצי דבר עם זה.

  למען האמת, האישה הטובה והאומללה סיפרה לבתה על הכסף ואיפה הוטמן, ואמרה שזהו כספה של הילדה, ואף קראה לי פעם או פעמיים כדי לתת לי אותו. אבל לרוע המזל הורחקתי משם למקום זה או אחר, וכשחזרתי לא הייתה עוד מסוגלת לדבר על כך. אף-על-פי-כן בסופו של דבר הייתה הבת ישרה דיה לתת לי את הכסף, אף שבתחילה נהגה כלפיי ברשעות.

  עכשיו אכן הייתי גבירה מסכנה, ובו בלילה נזרקתי אל העולם הגדול, לאחר שהבת לקחה את כל המיטלטלים, ולא היה לי לא מקום ללון בו ולא לחם לאכול. אלא שכמה שכנים שהכירו את נסיבות חיי ריחמו עליי מאוד והודיעו לגברת שבחיק משפחתה ביליתי שבוע ימים, כפי שכבר סיפרתי, והיא שלחה מיד משרתת להביא אותי, ושתיים מבנותיה הצטרפו אל המשרתת על דעת עצמן. וכך הלכתי אתן, וכל כבודתי אתי, והלכתי בשמחה, שלא יהיה ספק. כה גדולה הייתה הדאגה שעורר בי מצבי, שלא רציתי עכשיו להיות גבירה, אלא הייתי מוכנה בהחלט להיות משרתת, ומכל סוג שימצאו לנכון.

  אבל לגברתי החדשה ונדיבת הלב היו תכניות מוצלחות יותר בשבילי. אני מכנה אותה נדיבת לב משום שעלתה בכּל על האישה הטובה שבמחיצתה שהיתי עד אז, גם בתחום הקניין. אני אומרת בכל, מלבד בתחום ההגינות. שכן גם אם הייתה הגברת הזאת ישרה בדיוק כמוה, אל לי לשכוח לציין בכל הזדמנות שלמרות עונייה של הראשונה, הייתה ישרה כסרגל ככל שאפשר לצפות מאדם.

  אך נאספתי אל ביתה של הגברת הטובה, והגברת הראשונה, כלומר אשת ראש העיר, שלחה את שתי בנותיה לדרוש בשלומי, ולאחריה הזמינה אותי משפחה אחרת, שהתעניינה בי כשהייתי הגבירה הקטנה וסיפקה לי עבודה. וכך הייתי מסודרת להפליא, כפי שנהוג לומר; ולא עוד אלא שהתעורר לא מעט כעס, בייחוד בלבה של גברת אשת ראש העיר, על שחברתה גזלה אותי ממנה, כדבריה, שכן, אמרה, אך צודק שאהיה שלה, מאחר שהיא הראשונה שגילתה בי עניין. אבל המשפחה שאצלה שהיתי לא הסכימה להיפרד ממני. ומבחינתי, אף שכולם היו נוהגים בי יפה מאוד, לא יכולתי לבקש לעצמי מקום טוב מזה.

  כאן חייתי עד שמלאו לי בין 17 ל-18, ונהניתי מכל יתרונות החינוך שאפשר להעלות על הדעת. הגברת הביאה מורים פרטיים כדי שילמדו את בנותיה לרקוד, לדבר צרפתית ולכתוב, ואחרים כדי שילמדו אותן מוזיקה. ואני הייתי תמיד אתן ולמדתי מהר כמותן. ואף-על-פי שהמורים לא נשכרו כדי ללמד אותי, בכל זאת למדתי מתוך חיקוי וחקירה את כל מה שהן למדו מתוך הדרכה והכוונה. קיצורו של דבר, למדתי לרקוד ולדבר צרפתית טוב כמותן, ובשירה עליתי עליהן במידה רבה כי היה לי קול טוב משלהן. אבל לימוד הנגינה בצ'מבלו או בספינֶט[11] לא היה קל כל כך משום שלא היה לי כלי משלי להתאמן עליו, ויכולתי לגשת אל כליהן ולנגן רק בפסקי הזמן שהן הניחו להם, הפוגות שלא היו קבועות. ובכל זאת גם אני למדתי לנגן טוב למדי, ובסופו של דבר קיבלו הגברות הצעירות שני כלים, זאת אומרת גם צ'מבלו וגם ספינט, ואז הן לימדו אותי בעצמן. אבל אשר לריקוד, הן לא יכלו למנוע ממני ללמוד את ריקודי העם, מאחר שביקשו תמיד שאצטרף ואשלים למספר זוגי. ועם זאת היו נכונות ברצון ללמד אותי את כל מה שלימדו אותן, שכן הייתי מהירת תפיסה.

  וכך נהניתי, כפי שכבר אמרתי, מכל יתרונות החינוך שהייתי זוכה להם אילו הייתי גבירה כמו אלה שאִתן חייתי, ובדברים מסוימים עליתי על הגברות שלי, אף שמעמדן היה גבוה משלי. אלה היו סגולות מולדות שכל הונן לא היה יכול לספק. ראשית, ניכר לעין שאני יפה מהן. שנית, גופי היה מחוטב יותר. ושלישית, שרתי טוב מהן, כלומר קולי היה טוב יותר. ותרשו לי, אני מקווה, לומר שכל דבריי אלה אינם רק דברי יהירות, אלא זאת דעתם של כל מכרי המשפחה.

  חלקתי עם בנות מיני את תכונת הגנדרנות, כלומר מאחר שבאמת נחשבתי אישה יפה מאוד, או אם תרצו, יפהפייה מדהימה, ומאחר שידעתי זאת היטב, דעתי הטובה על עצמי לא נפלה מדעתם של אחרים עליי. בייחוד אהבתי לשמוע אנשים מדברים על כך, והדבר שימח אותי מאוד, גם אם קרה רק מפעם לפעם.

  עד כאן היה הסיפור שלי על עצמי בלי מהמורות, ובכל החלק הזה של חיי לא זו בלבד שנהניתי מהמוניטין של חיים במשפחה טובה מאוד, משפחה מהוללת ומכובדת בכל מקום בעבור הגינותה ומתינותה וכל מעלה אחרת, אלא גם אני הייתי מטבעי צעירה שקטה, צנועה ומהוגנת מאוד, וכך הייתי תמיד; גם לא הייתה לי שום סיבה לחשוב על משהו אחר או לדעת מה פירושו של פיתוי לדבר עברה.

  אבל הדבר שעורר מדי את גאוותי היה בעוכריי, או ליתר דיוק, יוהרתי הייתה הסיבה לאסוני. לגברת שבביתה גרתי היו שני בנים, בחורים צעירים שניחנו בכישורים מבטיחים ובנימוסים יוצאים מן הכלל. לרוע מזלי הסתדרתי היטב עם שניהם, אבל התנהגותם כלפיי הייתה שונה לגמרי.

  הבכור היה בחור נהנתן שהתמצא בהלכי העיר והכפר במידה שווה, ואף שהיה פוחז דיו לעשות מעשים נפסדים, הרי ניחן בשיקול דעת שלא לשלם מחיר יקר מדי על תענוגותיו. הוא שהחל טומן את המלכודת המביאה פורענות על כל הנשים, זאת אומרת שבכל הזדמנות טרח לציין כמה אני יפה, כדבריו; כמה נעימה; כמה זקוף הוא הילוכי וכיוצא באלה. ובמימוש מזימתו נהג בערמומיות, כאדם היודע כיצד ללכוד אישה ברשתו ממש כפי שהוא לוכד בה חוגלה. הוא תחבל תחבולות לשוחח על כך עם אחיותיו. אמנם לא בנוכחותי, אבל בידיעה שאיני רחוקה ולבטח אשמע את דבריו. אחיותיו היו משיבות לו בלחש, שקט, אחינו, היא תשמע אותך, הרי היא בחדר השני. אז הוא היה משתתק ומנמיך את קולו, כאילו לא ידע זאת, מודה שטעה, ואז כאילו שכח את עצמו, היה חוזר לדבר בקול רם, ואני, ששמחתי כל כך לשמוע את הדברים, בלי ספק הייתי קשובה למילותיו בכל הזדמנות.

  משהכין כך את הפיתיון שלו וגילה בקלות את השיטה כיצד לטמון לי את הפח, שיחק משחק גלוי יותר. יום אחד חלף על פני חדרה של אחותו בשעה שהייתי שם, עסוקה בהלבשתה, ונכנס, במצב רוח עליז. הו, גברת בטי,[12] אמר לי, מה שלומך, גברת בטי? לחייך בוערות, גברת בטי? אני החוויתי קידה והסמקתי, אבל לא אמרתי דבר. למה אתה מדבר כך, אחי, אמרה הגברת. הסיבה היא, השיב, שישבנו למטה ודיברנו עליה זה חצי שעה. נו, אמרה אחותו, אני בטוחה שלא מצאתם שום דבר רע לומר עליה. לכן היינו הך מה אמרתם. לא זו בלבד, אמר, שלא אמרנו עליה דברים רעים, אלא אף אמרנו הרבה מאוד דברים טובים. אני מבטיח לך שדיברנו הרבה בשבחה של גברת בטי; ובייחוד אמרנו שהיא הנערה היפה ביותר בקולצ'סטר, וקיצורו של דבר בעיר כולה כבר שותים לחייה.