פרק 1
עכשיו
זהו אחד מאותם רגעים. מהרגעים שאנשים מדברים עליהם, רגעים שמתרפקים עליהם וזוכרים אותם באופן מושלם ולא משנה כמה זמן יעבור. בתוך רגע הכול סביב קופא. הצבעים והריחות. כך בדיוק הוריי זוכרים איך הם היו, מה הם עשו — מה לבשו, ברמת דיוק של צבע וסוג בד — כשהאדם הראשון צעד על הירח וכאשר קנדי נרצח.
זיכרונות קופאים ונצמדים לאירועים אנושיים קיצוניים. אנחנו אף פעם לא נאחזים ביומיומי — החוויות האלה הן החוטים הדקים ביותר במארג שמחבר בין שברי טראומה או רגעים של התעלות. הן אלה שיוצרות את תחושת המציאות, מעניקות לנו חיים, אבל לעיתים נדירות ביותר מגדירות אותנו.
לכל אחד מאיתנו שרשרת חרוזים משלו, כל אחת בצורות ובצבעים שונים, ושרשרות אלה בונות את מהלך חיינו. אבל מפעם לפעם, יש שרשרות חרוזים שרבים חולקים יחד. העתקים כמעט זהים, למעט שוני קל במרקם או בגוון. הן מחברות אותנו, למרות המאמץ הכביר שלנו להישאר מופרדים. זוכר איפה היית? מה עשית? כן, כולם זוכרים.
אני תוהה אם הוא יזכור, כפי שאני אזכור. אני תוהה אם נחלוק את אותו חרוז בשרשרת ציר הזמן שלנו. ואם אנחנו אכן חולקים את הרגע הזה, את חרוז החלל והזמן, החרוז שלי שחור דהוי ומצולק. שלו לבן ונוצץ, מואר באש של זעם צדקני.
אבל יהיה צבעם של החרוזים אשר יהיה, הצורה שלהם זהה. ועמוק בתוכם אצורים זיכרונות חושיים זהים, גם אם הזיכרונות הרגשיים אינם דומים.
הרצפה דביקה ועם זאת חלקלקה. הריח, תערובת של אדי דלק, נחושת רטובה וגופים לא רחוצים. קולות של נשים זועקות, מתייפחות, ונקישה של המצת שהוא מחזיק בידו.
אני מהשקטות, גם כשהשלשלאות מקרקשות ושלפוחיות שתן משחררות באימה את מטענן. קליפת גוף ריקה. אני מתבוננת בו והוא מתבונן בי.
״זו אשמתך,״ הוא אומר.
אני מהנהנת, מרטיבה את שפתיי ולוחשת, ״אני יודעת.״
האם אני מבועתת לקראת סופי? פוחדת מהכאב?
לא בדיוק.
האמת, אני חשה הקלה.
