התנדנדתי אל מעבר לדלת ההזזה ויצאתי אל אור השמש, שחדר בפסים כמו פגיונות דרך קצות השמיים. הוא צבע את הרגעים האחרונים, הדועכים של היום, בלהבת אדום נוצץ וגוני כתום מסנוורים.
הרגשתי שהכול בוהק מדי. חזק מדי. מציאותי מדי.
שופך את האור הכהה ביותר על מה שעשיתי.
כששערי חפון בידיי, התנודדתי במורד הרחוב. לא היה לי יעד כשכבר לא זיהיתי עוד לאן אני שייך.
בכל זאת, ייאוש בלע אותי בשלמותי, הצורך להתרחק כשלעולם לא אימלט.
עם כל צעד מהוסס הרגשתי איך החיבור שחשבתי שיחזיק לנצח הולך ומתפוגג.
מרים ומושך בכוח רב עד שזה יישבר.
עד שלא יישאר לי כלום חוץ מהכישלון שהחזקתי בכפות הידיים.
כתם שנשאר לנצח על הלב שלי.
ניסיתי.
ניסיתי בכל חלק שבי, בכל מה שהיה לי לתת.
אבל זה לא הספיק.
השמש נצצה סביבי. כדור זוהר, מתפזר.
מתמוסס באופק עד שמתדלדל לשום דבר.
זה היה הרגע שבו עולמי התעמעם.
פרק 1
קֵייל
“מזל טוב, קייל! זה מגיע לך, אפילו אם אתה לא יותר מקוץ בתחת!” צעק אוֹלי מעבר להמולת הבר העמוס וסיים את הרמת הכוס, שהייתה ממש מיותרת.
לא שזה לא היה צפוי.
נאבקתי בחיוך של חיבה כשהרמתי את הכוס שלי והצטרפתי למעגל כוסות השוט, שנפגשו במרכז השולחן העגול.
ישבתי מוקף בחברים שלי, שהחשבתי למשפחה יותר מאשר כל דבר אחר.
רקס וריינה.
לילית וברודי.
ניקי.
אולי.
כולם צעקו, “לחיי קייל!” ומייד כל הכוסות הקטנות נקשו יחד, ואנשים בלעו את תכולת השוטים.
טקילה יקרה צרבה במורד הגרון שלי ונאגרה לי בבטן. היא נחתה בהתזת להבות שליקקו וזינקו, ניצתות לי בוורידים.
זרם של סיפוק שטף אותי מכף רגל ועד ראש.
שביעות רצון חלחלה כל הדרך עד לעצם.
חייכתי חיוך רחב ונשפתי נשיפה מרוצה, כשחבטתי בכוס הריקה על השולחן. “אני חייב לפרגן לך, בן אדם. זאת הייתה דוגמה מצוינת למה שיש לבר שלך להציע.”
אולי גיחך. הבחור כולו היה שרירים בנויים היטב וקעקועים. ענק מחורבן שעשוי מאבן מוצקה.
“עכשיו אתה לא יכול להגיד שלא עשיתי כלום בשבילך,” הוא זרק. “זה היה בקבוק האלכוהול הכי טוב בבית, י’חרא. שמרתי את הדבר הזה מאחורה לאירוע מיוחד או ליום סגריר, מה שיבוא קודם. אני מניח שהשני ניצח.”
“טוב, נחמד לדעת שההישג הקטן שלי נמצא ראוי לרמת שבחים שכזאת.”
אולי זקף את האגודל והאצבע המורה, והשאיר סנטימטר של רווח ביניהן. “בקושי.”
הגוף שלי רעד מרוב צחוק. “אתה תמיד כזה חרא.”
הבעת הפנים שלו איבדה קצת מהשעשוע. “באמת מגיע לך, בן אדם. אני מקווה שאתה יודע את זה.”
האבל הבזיק.
פס שבער מולי ואז נעלם.
מוסתר היטב מאחור, שם שמרתי עליו בטוח כתזכורת לדבר שלמענו אני חי.
“תודה, בן אדם.”
נתתי למבט לשוטט על פני החברים המשוחחים שלי, קולותיהם עולים כדי שיוכלו לשמוע אלה את אלה. זה היה הבר של אולי ברחוב מקאבר, מגניב בטירוף ועמוס כל הזמן. אנשים זרמו דרך הדלתות כדי להתנסות במקום הבילוי הכי פופולרי בעיר הקטנה שלנו, גינגהאם לייקס, אלבמה.
הוא נמצא במרחק של מספר בניינים בערך מהדירונת שלי, ואהיה שקרן אם אגיד שלא פקדתי את המקום באופן קבוע. אם מישהו חיפש אותי ולא הייתי בעבודה, הם לא היו רחוקים מדי מהאמת אם היו מחפשים אותי בבר הזה, מתענג על כל ההנאות שיש לו להציע.
הוא היה ממוקם בתוך אחד הבניינים הישנים ששיפצו במהלך התחייה של גינגהאם לייקס. החברה של רקס, ר”ג בניין, הייתה אחראית לשחזור. המקום התפאר בקירות לְבֵנִים אדומות ובתאורת אווירה, והתחלופה הלא נגמרת של להקות מקומיות העניקה לו הילה של מקום שאתה רוצה להיות בו.
אבל הלילה לא היה סתם לילה שבו יצאתי בחיפוש אחר הפוגה מהדרישות התובעניות של חדר המיון.
הלילה כל החברים שלי הגיעו כדי לחגוג את השלב החדש הזה בחיי שייקח אותי לכיוון, שאת הקריאה אליו הרגשתי כל הזמן הזה. התקווה לתת בחזרה. לעזור לחסרי האונים ולתמימים ביותר שבינינו.
רקס הטה את צוואר בקבוק הבירה שלו לעברי, בעוד אשתו, ריינה, התכרבלה מתחת ליד שהוא הניח סביב הכתפיים שלה.
“ברצינות, קייל, אני פאקינג גאה בך. תמיד ידעתי שאתה רופא מדהים... ועכשיו יש לך את המשרד שמוכיח את זה. שלא תיתן לזה לעלות לראש היפה שלך.” ההערה האחרונה יצאה בפיתול של הגבה שלו.
“אתה פשוט היית רוצה להיראות כל־כך טוב.” זרקתי אליו את החיוך הטוב ביותר שלי.
“זבל שחצן,” הוא החזיר, מצחקק ומנשק את רקתה של ריינה.
הכרת תודה פעמה בחזה שלי. רקס, אולי ואני? תמיד חיפינו זה על זה. עברנו ביחד את הזמנים הגרועים ביותר והטובים ביותר. ובכנות, החיים החטיפו לנו כמה מכות ארורות.
החל מזה שאחותו של אולי, סידני, נעלמה בגיל שש-עשרה ולא נמצאה מעולם, דרך זה שאשתו הראשונה של רקס נטשה אותו כדי שיגדל בעצמו את הילדה הקטנה שלו, פרנקי לי, ועד הכישלון הצורב שלי.
אבל איכשהו, זה רק חיזק אותנו. האכלנו זה את זה בחרא בלי הפסקה, אבל את הקשר בינינו אי אפשר היה לערער. עשיתי כמיטב יכולתי כדי להסתכל תמיד על הצד הטוב ביותר עבורם, להיות החזק שהם יכולים לסמוך עליו אפילו שלפעמים הרגשתי שזה כמו הונאה.
למען האמת, לא היה לי כל־כך קשה להעלות חיוך על פניי.
נהניתי מהחיים שלי.
הייתי... מרוצה.
באמת, מרוצה בטירוף.
היה לי את כל מי שהקיף אותי הלילה.
קריירה שנתתי הכול למענה, שאליה הלב שלי השתייך במלואו, ועשיתי כמיטב יכולתי בשביל השינוי הזה.
הכול חוץ מחתיכת הלב שלי, שהשתייכה לפרנקי לי ולריילנד – הילדים של רקס ושל ריינה. בני הסנדקות שלי.
פרנקי לי סובבה אותי על האצבע הקטנה הערמומית שלה, וכשריילנד נולד לפני שישה שבועות, זה קרה מייד. הדרך שבה אהבתי את הילד הזה.
“את מתכוננת לצאת מפה?” רקס שאל את ריינה.
גם לילית וגם ניקי קראו קריאות בוז. “לא, זה מוקדם!” ייללה ניקי.
הבנים ואני הלכנו לבית הספר עם לילית ועם ניקי. הכרנו אותן מאז ומתמיד, בילינו מדי פעם, אבל הן לא היו חלק מהקבוצה הסגורה שלנו, עד שהן הפכו לחברות טובות של ריינה, מה שכמובן אמר שברודריק וולף היה גם הוא חלק מהתערובת, מאחר שהוא נשוי ללילית.
“אומרת הבחורה שלא צריכה לקום בחמש בבוקר כדי לטפל בילדים,” אמרה ריינה בקול שטוח.
“אם תישארי עוד קצת, אני מבטיחה שאגיע בחמש למשמרת הבוקר, כדי שאתם תוכלו לישון ולעשות את מה שזה לא יהיה שאתם רוצים לעשות.” היא נענעה את הגבות שלה. רמיזה ברורה. “ואני מנדבת את לילית להצטרף.”
היא דחפה את לילית במרפק שלה. “תבואי, נכון?”
“אממ... לקצת זמן עם פרנקי וריילנד? בטח.”
רקס הביט בריינה. “אני מאמין שהשתיים האלה קיבלו עכשיו קידום לחברות הכי טובות החדשות שלי.”
“יפה, אתה מבטל אותי בכזאת קלות. ועוד ביום הגדול שלי,” אמרתי בהרמת גבה, והגבהתי את כוס הוויסקי אל הפה שלי.
רקס חייך. “היי, בן אדם, יש רק מעט דברים בחיים שחשובים יותר משינה ומסקס. ניקי מאפשרת לי את שניהם. בום. חברים הכי טובים.”
נשיפה ספקנית נורתה מהפה שלי. “אממ, כן. את זה אני יודע ממקור ראשון. הייתי רופא בחדר מיון בשלוש השנים האחרונות, זוכר?”
שינה הפכה לחד הקרן שלי.
וסקס הפך לפרס שלי.
הרשיתי לעצמי את התענוג הזה. ללכת לאיבוד בגוף מקבל כדי לשכוח את כל הלחץ והטראומה והחרא הזוועתי שראיתי בכל יום מזורגג.
למשך כמה שעות, הייתי נותן לעצמי ללכת לאיבוד.
חסר עכבות וחסר מעצורים.
בלי הבטחות או התחייבויות או נאמנויות שלא יכולתי לעמוד בהן.
פשוט... חופש.
ואז הייתי פאקינג מתעלף למשך שעות.
זה הספיק כדי להיטען מחדש ולעבור אתחול. דחיפת הידיעה, שאני יכול באמת לעשות איזשהו שינוי בתוך עולם דפוק. עולם שכל הזמן התקדם קדימה, מחלק טרגדיה אחרי טרגדיה.
האמת היא שלמדתי להאמין שיש אותה כמות של ניסים שקבורה מתחת לחצץ, כמו כמות האסונות שגרמה להם מלכתחילה.
על כל לב שנשבר, לב אחר נרפא.
על כל חיים שאבדו, היו חיים אחרים להציל.
אז החיים שלי הוקדשו להצלה.
אוֹלי נענע באצבעו המורה לעברי, פרקי האצבעות המקועקעים מבזיקים תחת האור.
מצחיק איך כולנו נראינו שונים כל־כך כשישבנו סביב השולחן הזה. ברודי ואני בחליפות. מדוגמים ומגולחים. רקס ואולי היו קצת מחוספסים. בבירור, אנשים שלא צריך להתעסק איתם.
“אמרתי לך שאתה תהיה רופא כששברתי את הקרסול ליד האגם, כשהיינו בני שתים-עשרה, ואתה קיבעת אותו עם איזה מקל ועם החולצה שלך. אני חושב שאתה ממש חייב לי את כל התודות, כי אני הייתי זה עם התובנה ששלחה אותך לכיוון הזה.”
שעשוע התנחשל על שפתיי. “גבר, היית רוצה.”
“לא עניין של רצון. אני מצפה לתמלוגים.”
הגבה שלי התרוממה. “מה, אתה חושב שאני איזה סלבריטי?”
צחוק התנועע על הפנים שלו. “לא, בן אדם. אפילו לא קרוב. אבל די בטוח שהן חושבות ככה.”
מבטי נע מעבר לכתף שלי, אל הכיוון שאליו הוא החווה. קבוצת נשים קולנית תפסה את כל הקצה השני של הבר. חמישה או שישה שולחנות גבוהים צורפו זה לזה כדי לאפשר להן מקום, הן השמיעו תרועות והרימו כוסות לחיים, והצחוק והקולות שלהן הצטלצלו באוויר.
נכרכים בלהקה שניגנה מאחוריהן.
חוגגות וחופשיות.
בחיוך רחב התחלתי להסתובב בחזרה אל אולי כדי להגיד לו שאני נמנע הלילה, כשתשומת הלב שלי נחטפה, מעדה והסתבכה בבחורה בחבורה שלהן.
כאילו יש איזשהו סיכוי שאני אוכל להסתכל למקום אחר.
ערמה של גלים אדומים ושופעים התגלגלה כל הדרך במורד הגב שלה. לא כאלה שיצאו מבקבוק. אלא כאלה שאמרו לי שיש כמות של נמשים על העור החלבי שלה. עור, שמייד הרגשתי צורך לדעת אם התחושה שלו רכה כמו שהוא נראה.
מהעמדה הטובה שלי יכולתי לראות אותה מהצד. האורות החמימים והעמומים שנשפכו עליה מלמעלה האירו את הפרופיל שלה – אף חמוד ושפתיים משורבבות וסנטר עם גומה.
מכת מחץ.
כי אלוהים יודע שהיא מחצה את האוויר מהריאות שלי.
אבל בזמן ששאר החבורה שלה עשתה חיים, היא ישבה על שרפרף כאילו היא מעדיפה להיות בכל מקום חוץ משם.
העיניים שלי עברו על החולצה בצבע השמנת, על מחשוף הווי הארוג ותחום בגל קפלים, ובמורד החצאית השחורה שיכולתי רק לדמיין שחובקת ירכיים מושלמות. הקרסוליים שלה היו מוצלבים, ועקביה תפוסים במוט השרפרף הגבוה. הבחורה לגמה מכוס יין ורוד, כאילו היא מפחדת שהלגימה הבאה עלולה להיות זו שתנקב חור בשריון הנוקשה שלה.
אם יש מישהי שצריך להראות לה איך מבלים, זאת היא.
ניקי הצטופפה ביני ובין אולי. “נראה שאנחנו עומדים לאבד את אורח הכבוד של הלילה. תראה אותך, מזיל ריר על הבחורה המסכנה הזאת שיושבת שם ומתעסקת בעניינים שלה.”
היא צקצקה וירתה אליי חיוך מתגרה. היא תמיד עודדה אותי לגבי הבחורות שאחריהן הלכתי הביתה ואמרה שיום אחד אחת מהן תישאר.
היא לא הייתה צריכה לדעת שזה לעולם לא יקרה.
הנחתי יד מעל הלב שלי. “ניקי וולטרס... את עד כדי כך מזלזלת בי? לא עשיתי שום דבר כזה.”
“כן,” היא אמרה לאט, מנענעת בראשה ומחייכת בעודה דוחפת קלות את הגב שלי. “נו, לך, למה אתה מחכה? אי אפשר לדעת, אולי זאת תהיה בחורת החלומות שלך שמחכה לך שם.”
זקרתי אליה חיוך רחב. “את מכירה אותי טוב מזה. הבחור הזה לא מחפש את בחורת החלומות שלו.” שתיתי בבת אחת את שארית המשקה שלי ומצצתי שפתיים. “אבל אני בטח ובטח מחפש בילויים.” מבט אחד בבחורה שיושבת מעבר לטשטוש הבר האפלולי? טראח. בוטל כל הרעיון של להימנע הלילה.
ניקי פלטה גערת גועל מזויפת. “באחד הימים אתה תתעייף מהמשחקים שאתה משחק.”
היא הגניבה מבט אל אוֹלי. כאב ניקב את הבעת פניה לפני שהיא כיסתה אותו בחיוך בוהק. הבחורה המסכנה הייתה מאוהבת עד מעל הראש באוֹלי במשך כל השנים שהכרתי אותה. היא יצאה לדייטים פה ושם, כמובן, אבל היה ברור שהיא מחכה שאוֹלי יתעשת.
הכרתי את אוֹלי מספיק טוב כדי לרצות להגיד לה להמשיך הלאה. לחיות את החיים שלה. למצוא מישהו שיעריך אותה בגלל מי שהיא – הרוח החופשייה והאוהבת הזו שהיה לה עולם שלם להציע, ושהגיע לה לקבל אותו בחזרה.
נישקתי את הרקה שלה בנשיקה גדולה, וחיבקתי אותה לצידי. “ולפעמים הדבר היחיד שיש לנו זמן אליו הוא המשחקים.”
היא נענעה בראשה. “כן, כן, כן. נשוי לעבודה שלך. הבנתי.”
אבל היא לא. רק אוֹלי ורקס ידעו. שני האנשים היחידים בעולם הזה שסמכתי עליהם עם הסודות שלי ועם החיים שלי, ועם הבושה שלי.
“נו, אז לך. אנחנו רק נשב כאן וננקה את בקבוק הטקילה המדהים הזה שאוֹלי היה נחמד מספיק כדי לחלוק.” היא משכה את אוֹלי בפרק כף היד. “אתה יודע איפה למצוא אותנו...”
“תוך שעה בערך הראש שלך יהיה תקוע באסלה.”
היא הצביעה עליי. “אוי, בן אדם, אני אפרק אותך בשתייה מתי שתרצה, אבל לא הלילה. אני במשמרת דודה בבוקר.”
“התערבנו. מאה דולר.”
“אין מצב... אני מנצחת, ואתה יוצא לדייט אמיתי.”
נאנקתי. “האכזריות. ואני חשבתי שאנחנו חוגגים לכבודי?”
החיוך שלה הפך עוקצני. “הו, אנחנו חוגגים.”
שניהם הסתובבו בחזרה אל שאר החברים שלנו, שצחקו ופטפטו מסביב לשולחן, ואני צעדתי אל הבר כדי למלא מחדש את כוס הוויסקי שלי, וביקשתי גם כוס של משקה ורוד מבעבע.
כשהסתובבתי לאחור כמעט נפלתי שוב.
זה היה הבזק.
הבחורה הביטה בי.
עיניים ירוקות מירוק.
שדה מלא דשא.
אדמה חמימה מכוסה אזוב.
לשנייה אחת איבדתי יציבות.
איבדתי את הרצפה.
איבדתי שפיות.
כי רק להביט בה כבר נדמה כמו משהו עמוק.
לפני שהספקתי לאמוד את התחושה, התנערתי ממנה ועיקלתי את פי לחיוך שאימא שלי אמרה שתמיד נשאתי כמו מניפולציה.
וצעדתי לעברה.
