תילחמי עליי 3 - תובילי אותי הביתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תילחמי עליי 3 - תובילי אותי הביתה
מכר
אלפי
עותקים
תילחמי עליי 3 - תובילי אותי הביתה
מכר
אלפי
עותקים

תילחמי עליי 3 - תובילי אותי הביתה

4.3 כוכבים (72 דירוגים)
ספר דיגיטלי
37
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 507 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 27 דק'

א. ל. ג'קסון

א. ל. ג’קסון היא הסופרת רבת המכר של הניו יורק טיימס ו-USA Today בז’אנר הרומנטיקה המודרנית. היא כותבת סיפורים רגשניים, סקסיים ומלאי לב, על גברים שבדרך כלל אוהבים להיות קצת רעים.
 
קראו את תובילי אותי הביתה, הרומן הסקסי ומחמם הלב השלישי בסדרת תילחמי עליי החדשה, שיצא באביב 2018.
 
אם היא לא כותבת, תמצאו אותה מבלה ליד הבריכה עם משפחתה, שותה קוקטיילים עם החברות, או כמובן, כשהאף שלה קבור באיזה ספר.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

הרומן המותח, הסקסי והעצמאי על הזדמנות נוספת, שציפו לו בקוצר רוח, מאת הסופרת רבת המכר של יו-אס-איי טודאיי והניו-יורק טיימס, א. ל. ג'קסון.
 
לפני ארבע-עשרה שנה החיים שלי השתנו לתמיד. אחותי נעלמה.
באותו יום הייתי אנוכי.
באותו יום בחרתי בעצמי על פניה.
ובאותו יום, איבדתי הכול. כולל את ניקי וולטרס.
היא הבחורה שאהבתי כל החיים שלי.
היא מהממת. אכפתית. כל דבר שאי פעם רציתי ומנעתי מעצמי.
היא הייתה החברה הכי טובה של אחותי, ואני הרסתי כל סיכוי לשמור אותה.
 
כשמאיימים על הביטחון שלה, יש לי הזדמנות נוספת לעשות את הדבר הנכון.
אבל ברגע שהיא עוברת לגור אצלי, אני רוצה אותה בכל הצורות הלא נכונות.
כל מה שצריך הוא התחככות ביד שלה, ואני מאבד שליטה לגמרי.
האש בינינו רק מתלהטת עוד יותר.
אבל אף אחד מאיתנו לא צפה את מה שיגיע.
וזאת עלולה להיות ניקי וולטרס עצמה שתהרוס אותי בסוף.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
תמיד תהיתי למה אנשים מכניסים את עצמם לאסונות. למה הם מסכנים את הלב, כשהם יודעים שהוא יימחץ. למה הם הולכים אל הטבח כמו כבשים עיוורות וטיפשות.
 
מרצון.
 
מיהרתי לאורך המסדרון הקצר של הדירה שלי אל עבר הדפיקות על דלתי הקדמית. איכשהו ידעתי שזה בדיוק מה שאני עושה. ועדיין, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור את עצמי.
 
סערה חבטה בקירות, והחלונות רטטו מגרגור הרעם הנמוך.
 
הדלת שקשקה בסיבוב חדש של חבטות.
 
הדפיקות נדמו כמו שותפות לסערה – אלימות ועיקשות – ובכל זאת, ברורות כל־כך.
 
הלב שלי גאה לי בגרון עם כל נקישה על העץ. זה כאילו שפכו לי נוזל הצתה ישר לתוך הדם.
 
השעה הייתה קרוב לשתיים בבוקר.
 
מישהו שמופיע בשעה כזאת בלילה – ועוד באמצע מבול, לא פחות – אמור להפוך אותי לזהירה.
 
אם הייתי מחפשת בתוך עצמי, אני מניחה שחלק קטן ממני פחד, אבל רק משום שידעתי בביטחון מי נמצא בצד השני של הדלת.
 
הוא תמיד היה מסוכן.
 
מסוכן לשפיות שלי.
 
מסוכן ללב שלי.
 
ברור ששום דבר מזה לא היה משנה. נמשכתי אליו בכל מקרה.
 
קשורה.
 
לא יותר ממִנחה.
 
עליתי על קצות האצבעות כדי להציץ בעינית וינקתי נשימה כשראיתי את הפנים המעונות מפצירות בי בחזרה.
 
מהמם כל־כך בדרכו הנוקשה, המסותתת. רוח נשבה בקווצות הארוכות יותר של שערו הבלונדיני הכהה, וחולצתו הייתה ספוגה וצמודה לגופו הענק, כי הוא הלך את כל הדרך במבול אשר דפק על הגג.
 
פתחתי בזריזות את המנעול ומשכתי את הדלת.
 
צמרמורות הבזיקו.
 
גל הלם.
 
הכול חזר כשראיתי אותו.
 
“אוֹלי,” לחשתי, נפשי במהומה.
 
זה היה יום השנה להיעלמות של אחותו סידני.
 
זה היה לפני שלוש-עשרה שנה, וכל הזמן הזה הוא מעולם לא בא אליי. באותו ייאוש שבו אני צריכה אותו... באותו ייאוש שבו ידעתי שהוא צריך אותי... הוא מעולם לא בא.
 
הוא התנודד פנימה, כשבקבוק חצי ריק של וויסקי בידו, וטרק את הדלת בבעיטה מאחוריו.
 
הוא שמט את הבקבוק על הרצפה המכוסה שטיח, ולא היה זמן להרהר בחבטה העמומה לפני שהוא צעד לכיווני.
 
גופו עצום.
 
חיית אדם יפהפייה ומוצקה.
 
פסעתי צעד מבוהל לאחור, ינקתי אוויר שהנוכחות שלו גנבה. אנרגיה בהקה בחדר. הידיים הגדולות נורו ותפסו בפניי באותה שנייה שבה פיו תפס את פי.
 
שפתיים ולשון וחום צורב.
 
נשיקות אלכוהול.
 
הראש שלי הסתחרר, וצורך בעבע על עורי.
 
הוא נהם בסבל ושחרר את המילים בין ההתפרעויות המטורפות של פיו. “אני צריך אותך, ניקי. צריך אותך כמו שלא הייתי צריך שום דבר כל החיים שלי. קחי את זה ממני. פאק... בבקשה, קחי את זה ממני.”
 
אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת.
 
זה היה הדבר היחיד שרציתי לעשות.
 
“אוֹלי.” השם שלו היה צער.
 
אהבה.
 
חרטה.
 
“גם אני צריכה אותך. תמיד הייתי צריכה אותך,” אמרתי לו, והווידוי פגע באוויר שבינינו בעוצמה של פצצה. מתפוצצת בדירה הזעירה שלי. “למה חיכית כל־כך הרבה זמן?”
 
זו שאלה שגרמה לו לאסוף אותי אל הכוח המדהים של זרועותיו.
 
הוא נישק אותי כשנשא אותי את מעט הצעדים במסדרון. הוא נישק אותי כשהשכיב אותי על המיטה שלי. והוא נישק אותי כשמלמל, “את כל מה שאי פעם חלמתי שאני אוכל להשיג.”
 
תשוקה פרחה בגופי.
 
פריחה מלאה.
 
מחייבת כל־כך, עד שהיא הפכה למקצב משל עצמה, רעם בוורידים שלי שהתגלגל רועש כמו הסערה שהשתוללה מעלינו.
 
החלק הכי מפחיד היה הדרך שבה הלב שלי שר מרוב תקווה לזה.
 
כי תמיד הייתי שייכת לאוליבר פרסטון.
 
הבעיה הייתה שהוא מעולם לא היה שייך לי במלואו.
 
הייתי הבעלים של מבטיו. של ההגנה שלו. של החרטה שלו.
 
אבל הוא מעולם לא הרשה לי לתפוס שליטה על הנשמה השבורה שלו.
 
ידעתי את זה, כשהוא קרע את הבגדים מגופי והתעסק בחגורה שלו.
 
ידעתי את זה, כשהמכנסיים והתחתונים שלו נחתו על הרצפה.
 
ידעתי את זה הכי הרבה, כשהוא תקע את עצמו בין ירכיי, וגופו פגש בגופי.
 
השתנקתי, והוא קילל, ולרגע אחד היינו רק שנינו. לרגע אחד לא היינו עוד קורבן של היום הנורא-הנורא ההוא.
 
הוא החזיק אותי ונע בתוכי. איתי. הוא התנשף ונגע ולחש, “את לוקחת את זה ממני. את לוקחת את זה ממני. ההרגשה שלך כל־כך טובה. כל־כך טובה.”
 
הזיונים שלו היו עמוקים.
 
רכושניים.
 
ואיכשהו, עדינים בצורה מכאיבה.
 
דמעות מילאו לי את העיניים, כשהוא הצמיד את המצח שלו לשלי, ווידוי צנח מהפה שלו באנחה נמוכה, “אני מתגעגע אליה. אני כל־כך מתגעגע אליה. מתי זה יפסיק? מתי ההרגשה הזאת תיעלם?”
 
נצמדתי אליו.
 
נתתי לו את הגוף שלי.
 
אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לו הכול.
 
אבל אני מניחה שאולי ידעתי טוב יותר מזה, כשהגוף שלו נמתח, והוא נהם כשגמר רגע אחד אחריי, בעוד שהוא מושך את התענוג שלי בצורה מושלמת.
 
ידעתי טוב יותר מזה, כשהוא צנח על המיטה ועטף אותי בזרועותיו השריריות, המכוסות בדיו מדכא.
 
ידעתי את זה, כשנפלתי לשינה חסרת חלומות.
 
כשהתעוררתי בבוקר, והוא נעלם, קלטתי שידעתי את זה כל הזמן.

א. ל. ג'קסון

א. ל. ג’קסון היא הסופרת רבת המכר של הניו יורק טיימס ו-USA Today בז’אנר הרומנטיקה המודרנית. היא כותבת סיפורים רגשניים, סקסיים ומלאי לב, על גברים שבדרך כלל אוהבים להיות קצת רעים.
 
קראו את תובילי אותי הביתה, הרומן הסקסי ומחמם הלב השלישי בסדרת תילחמי עליי החדשה, שיצא באביב 2018.
 
אם היא לא כותבת, תמצאו אותה מבלה ליד הבריכה עם משפחתה, שותה קוקטיילים עם החברות, או כמובן, כשהאף שלה קבור באיזה ספר.

עוד על הספר

  • תרגום: מילי שמידט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מאי 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 507 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 27 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
72 דירוגים
41 דירוגים
21 דירוגים
3 דירוגים
3 דירוגים
4 דירוגים
19/1/2025

ספר מעולה מעולה

6/11/2024

סדרה מומלצת. הספר השלישי הכי מוצלח לדעתי.

12/6/2022

איזה כיף היה לקרוא את שלושת הספרים! סקסי, מרגש, ונוגע ללב. מחכה לקרוא את הסדרה הבאה שלה!

27/4/2022

הספר ממש טוב

7/12/2021

סדרה מעולה! אהבתי את כולם

11/9/2021

הספר סוגר טרילוגיה מהממת באמת הכי טוב. כל כך נהנתי ממנו. ממליצה על כל שלושת הספרים אחד אחרי השני. פשוט כמו סדרת טלוויזיה טובה. ממש עצוב לי שאין המשך. להיפרד מהדמויות המהממות האלה. תהנו!

3/8/2021

מקסיםםםםםםם

19/6/2021

וואוו וואוו ועוד וואוו!!! מקסים!! אי אפשר להניח מהיד. טרילוגיה מושלמת!!

23/12/2020

אהבתי.. מרגש מאוד.. כל הסדרה מדהימה

6/11/2020

ממש כיף לקרוא, כל כך רציתי שהסדרה תמשיך עוד, מה שמוכיח שאהבה זו עבודה

4/11/2020

מקסים, תענוג צרוף

22/10/2020

הכי מוצלח בסידרה

16/10/2020

כמו השניים האחרים גם הספר הזה ממש ממש מקסים!!! היא כותבת טוב!!! מומלץ

4/10/2020

ספר מקסים הכי יפה מבין השלושה

2/9/2020

וואו!!! אחד הטובים.כתוב הייטב מעניין מותח ומלא אהבה.

9/8/2020

מרגש

17/7/2020

ספר מדהים בעיניי הכי מוצלח בסדרה

29/6/2020

מושלם,סדרה מושלמת

14/6/2020

הכי מוצלח בסדרה. תענוג ❤️

13/6/2020

אהבתי את כל הסדרה

9/6/2020

מרגששששששששש בטירוףףףף איזה ספר מיוחדדדדדדדד השלישי בסדרה פשוט מושלםםםם

25/5/2020

וואו!!! מהמם מהמם מהמם.. ביימתי את כל הסדרה ב4 ימים! סוף סוף סדרה שונה עם עומק

25/5/2020

ספר מרגש ועוצמתי נוגע ללב ומעורר מחשבה

25/5/2020

סידרה מצויינת, ממליצה מאוד

21/5/2020

נהנתי כל כך מכל הסדרה והספר הזה מושלם . כל ספר עם סיפור חיים כל כך נוגע ללב וקרוב לסיפורים במציאות . אהבתי מאוד תודה רבה להוצאת בוקטיק

28/1/2025

ספר חמוד, נותן סיום לשלישייה מעט חזרתית הסופרת אבל סהכ רומנטי ויפה

29/10/2024

הספר מותח ומרתק. מה שהפריע קצת שהמילה "אֶבֶל" כתובה אין סוף פעמים.

24/1/2023

העלילה הכי טובה מבין שלושת הספרים. הספר, כמו שני הקודמים לו, נכתב/תורגם בצורה לחלוטין לא ברורה, מייגעת, חובבנית וסתמית… :(

6/5/2022

בהחלט יש סגירת מעגל לשני הספרים הקודמים. הסופרת כותבת לא רע רק שלמדתי משני הספרים הקודמים שיש המון תיאורים, בעיקר של רגשות, שחוזרים על עצמם ובלית ברירה דילגתי עליהם...כאילו, כמה אפשר? סך הכל סיפור יפה...סידרה טובה.

19/12/2021

ספר מקסים סוגר מעולה את כל הספרים

1/5/2021

סיפור חזק ומרגש כתיבה קצת שונה ומתוחכמת, שלעיתים הפריעה לי לזרימת הדיאלוגים. סוגר יפה את הסידרה.

15/12/2020

סדרה נחמדה, הספר האחרון ארוך מידי אבל עלילה טובה ורומנטית

4/9/2020

נחמד כתיבה יפה וקולחת

24/8/2020

לדעתי ארוך מדיי.. אבל חמוד

22/7/2020

אם כי סיפור קשה ומתוסבך אך יפה בסדרה הזאת באמת אהבתי רק את הספר הראשון. השאר היו סבירים

15/7/2020

קליל, כתוב יפה. סוף סגור כל ספר גיבור אחר

30/5/2020

טרילוגיה מעניינת. כל סיפור עולם ומלואו, שונה ומרגש עמוק ונוגע, עצוב וכואב אבל גם שמח וממלא. ממליצה בחום.

20/5/2020

אחלה טרילוגיה. קלילה וכיף לקרוא. ה 1 וה 3 היו הכי טובים. ה 2 היה נחמד.

18/12/2024

דילגתי על חצי ספר כדי להגיע לסוף. מבין שלושת הספרים בסדרה זה הכי פחות מכולם לטעמי אבל הוא חמוד לא הכי נורא שקראתי אבל גם לא מעולה

22/7/2021

קראתי טובים ממנו

15/9/2023

רעיון טוב שמסופר רע מאוד. היא לא יודעת לכתוב הגברת. קראתי את הראשון והתאכזבתי ומשום מה קניתי בגלל התקציר -ואיזו נפילה. גם הביטוי המזעזע הזה: עושה אותה.wtf

1
6/10/2024

משעמם ברמות. וואו פשוט דילגתי על דפים שלמים. נמרח ונמתח סתם. תוכן מינימלי.

22/2/2021

יחסית לשאר הסדרה הוא נחמד, אבל הסדרה הזו מכילה את כל הקלישאות של הז'אנר, יחד עם היותה ארוכה, מייגעת, כתובה בשפה שגורמת לך לרצות לוותר על חצי מהתיאורים. הסוף ידוע מראש, אפס הפתעות,טוויסטים צפויים. יש ספרים טובים ממנו בהרבה

21/5/2024

איזה סידרה מיותרת כמה קלישאות, נמרח ברמה בלתי הגיונית. דילוגים שנמרחים על דפים שלמים של תיאורים בלי פואנטה. פשוט מיותר.

3/2/2024

משעמם!!! ממש אפשר לוותר. לקח לי המון זמן לסיים אותו ובסוף דילגתי על חצי ספר כדי להגיע לסוף. מבין שלושת הספרים בסדרה זה הכי פחות מכולם לטעמי. בקיצור נמרח ומאולץ.

6/6/2020

בלתי קריא, מיותר

22/5/2020

ספר נמרח מאוד משעמם וכתוב בצורה גרועה העברתי קדימה המון עמודים. חבל מאוד העלילה הייתה יכולה להיות מרתקת, אם הוא לא היה כתוב בצורה כל כך רעה .

תילחמי עליי 3 - תובילי אותי הביתה א. ל. ג'קסון
פרולוג
 
 
תמיד תהיתי למה אנשים מכניסים את עצמם לאסונות. למה הם מסכנים את הלב, כשהם יודעים שהוא יימחץ. למה הם הולכים אל הטבח כמו כבשים עיוורות וטיפשות.
 
מרצון.
 
מיהרתי לאורך המסדרון הקצר של הדירה שלי אל עבר הדפיקות על דלתי הקדמית. איכשהו ידעתי שזה בדיוק מה שאני עושה. ועדיין, לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור את עצמי.
 
סערה חבטה בקירות, והחלונות רטטו מגרגור הרעם הנמוך.
 
הדלת שקשקה בסיבוב חדש של חבטות.
 
הדפיקות נדמו כמו שותפות לסערה – אלימות ועיקשות – ובכל זאת, ברורות כל־כך.
 
הלב שלי גאה לי בגרון עם כל נקישה על העץ. זה כאילו שפכו לי נוזל הצתה ישר לתוך הדם.
 
השעה הייתה קרוב לשתיים בבוקר.
 
מישהו שמופיע בשעה כזאת בלילה – ועוד באמצע מבול, לא פחות – אמור להפוך אותי לזהירה.
 
אם הייתי מחפשת בתוך עצמי, אני מניחה שחלק קטן ממני פחד, אבל רק משום שידעתי בביטחון מי נמצא בצד השני של הדלת.
 
הוא תמיד היה מסוכן.
 
מסוכן לשפיות שלי.
 
מסוכן ללב שלי.
 
ברור ששום דבר מזה לא היה משנה. נמשכתי אליו בכל מקרה.
 
קשורה.
 
לא יותר ממִנחה.
 
עליתי על קצות האצבעות כדי להציץ בעינית וינקתי נשימה כשראיתי את הפנים המעונות מפצירות בי בחזרה.
 
מהמם כל־כך בדרכו הנוקשה, המסותתת. רוח נשבה בקווצות הארוכות יותר של שערו הבלונדיני הכהה, וחולצתו הייתה ספוגה וצמודה לגופו הענק, כי הוא הלך את כל הדרך במבול אשר דפק על הגג.
 
פתחתי בזריזות את המנעול ומשכתי את הדלת.
 
צמרמורות הבזיקו.
 
גל הלם.
 
הכול חזר כשראיתי אותו.
 
“אוֹלי,” לחשתי, נפשי במהומה.
 
זה היה יום השנה להיעלמות של אחותו סידני.
 
זה היה לפני שלוש-עשרה שנה, וכל הזמן הזה הוא מעולם לא בא אליי. באותו ייאוש שבו אני צריכה אותו... באותו ייאוש שבו ידעתי שהוא צריך אותי... הוא מעולם לא בא.
 
הוא התנודד פנימה, כשבקבוק חצי ריק של וויסקי בידו, וטרק את הדלת בבעיטה מאחוריו.
 
הוא שמט את הבקבוק על הרצפה המכוסה שטיח, ולא היה זמן להרהר בחבטה העמומה לפני שהוא צעד לכיווני.
 
גופו עצום.
 
חיית אדם יפהפייה ומוצקה.
 
פסעתי צעד מבוהל לאחור, ינקתי אוויר שהנוכחות שלו גנבה. אנרגיה בהקה בחדר. הידיים הגדולות נורו ותפסו בפניי באותה שנייה שבה פיו תפס את פי.
 
שפתיים ולשון וחום צורב.
 
נשיקות אלכוהול.
 
הראש שלי הסתחרר, וצורך בעבע על עורי.
 
הוא נהם בסבל ושחרר את המילים בין ההתפרעויות המטורפות של פיו. “אני צריך אותך, ניקי. צריך אותך כמו שלא הייתי צריך שום דבר כל החיים שלי. קחי את זה ממני. פאק... בבקשה, קחי את זה ממני.”
 
אם הייתי יכולה, הייתי לוקחת.
 
זה היה הדבר היחיד שרציתי לעשות.
 
“אוֹלי.” השם שלו היה צער.
 
אהבה.
 
חרטה.
 
“גם אני צריכה אותך. תמיד הייתי צריכה אותך,” אמרתי לו, והווידוי פגע באוויר שבינינו בעוצמה של פצצה. מתפוצצת בדירה הזעירה שלי. “למה חיכית כל־כך הרבה זמן?”
 
זו שאלה שגרמה לו לאסוף אותי אל הכוח המדהים של זרועותיו.
 
הוא נישק אותי כשנשא אותי את מעט הצעדים במסדרון. הוא נישק אותי כשהשכיב אותי על המיטה שלי. והוא נישק אותי כשמלמל, “את כל מה שאי פעם חלמתי שאני אוכל להשיג.”
 
תשוקה פרחה בגופי.
 
פריחה מלאה.
 
מחייבת כל־כך, עד שהיא הפכה למקצב משל עצמה, רעם בוורידים שלי שהתגלגל רועש כמו הסערה שהשתוללה מעלינו.
 
החלק הכי מפחיד היה הדרך שבה הלב שלי שר מרוב תקווה לזה.
 
כי תמיד הייתי שייכת לאוליבר פרסטון.
 
הבעיה הייתה שהוא מעולם לא היה שייך לי במלואו.
 
הייתי הבעלים של מבטיו. של ההגנה שלו. של החרטה שלו.
 
אבל הוא מעולם לא הרשה לי לתפוס שליטה על הנשמה השבורה שלו.
 
ידעתי את זה, כשהוא קרע את הבגדים מגופי והתעסק בחגורה שלו.
 
ידעתי את זה, כשהמכנסיים והתחתונים שלו נחתו על הרצפה.
 
ידעתי את זה הכי הרבה, כשהוא תקע את עצמו בין ירכיי, וגופו פגש בגופי.
 
השתנקתי, והוא קילל, ולרגע אחד היינו רק שנינו. לרגע אחד לא היינו עוד קורבן של היום הנורא-הנורא ההוא.
 
הוא החזיק אותי ונע בתוכי. איתי. הוא התנשף ונגע ולחש, “את לוקחת את זה ממני. את לוקחת את זה ממני. ההרגשה שלך כל־כך טובה. כל־כך טובה.”
 
הזיונים שלו היו עמוקים.
 
רכושניים.
 
ואיכשהו, עדינים בצורה מכאיבה.
 
דמעות מילאו לי את העיניים, כשהוא הצמיד את המצח שלו לשלי, ווידוי צנח מהפה שלו באנחה נמוכה, “אני מתגעגע אליה. אני כל־כך מתגעגע אליה. מתי זה יפסיק? מתי ההרגשה הזאת תיעלם?”
 
נצמדתי אליו.
 
נתתי לו את הגוף שלי.
 
אם הייתי יכולה, הייתי נותנת לו הכול.
 
אבל אני מניחה שאולי ידעתי טוב יותר מזה, כשהגוף שלו נמתח, והוא נהם כשגמר רגע אחד אחריי, בעוד שהוא מושך את התענוג שלי בצורה מושלמת.
 
ידעתי טוב יותר מזה, כשהוא צנח על המיטה ועטף אותי בזרועותיו השריריות, המכוסות בדיו מדכא.
 
ידעתי את זה, כשנפלתי לשינה חסרת חלומות.
 
כשהתעוררתי בבוקר, והוא נעלם, קלטתי שידעתי את זה כל הזמן.