פארוק
אני רוצה לספר לך משהו על עצים. הם מדברים זה עם זה. רק תנסי לדמיין מה הם אומרים. מה עץ יכול לומר לעץ? המון דברים. הם בטח יכולים לדבר לנצח. יש עצים שחיים מאות שנים. אילו דברים הם רואים, אילו דברים קורים סביבם, אילו דברים הם שומעים. הם מדברים זה עם זה דרך מנהרות שנפערו באדמה על ידי פטריות המתפשטות מהשורשים, מעבירים את המסרים שלהם מתא לתא, בסבלנות שרק יצור חי שאינו מסוגל לזוז ניחן בה. זה כאילו שאספר לך סיפור ובכל יום אגיד לך רק מילה אחת ממנו. בארוחת הבוקר אגיד אותה, את המילה של הסיפור, ואז אנשק אותך ואצא לעבודה ואת תחזרי לבית הספר וכל מה שיישאר לך מהסיפור אלה אותן מילים בודדות שנאמרו בכל יום ואני לא אגיד לך יותר עד למחרת, לא משנה כמה תתחנני. תצטרכי להתאזר בסבלנות של עץ, אפשר לומר. את מתארת לעצמך איך תרגישי? אם עץ גווע ברעב, השכנים שלו ישלחו לו אוכל. אף אחד לא באמת מבין איך זה קורה, אבל ככה זה. חומרים מזינים יזרמו במנהרה שיצרו הפטריות, משורשיו של עץ בריא אל שכנו הגווע ברעב, גם אם הוא מזן אחר. עצים חיים, כמוך וכמוני, חיים ארוכים והם יודעים דברים. הם מכירים את הכלל, הכלל היחיד האמיתי שמוכרחים להקפיד עליו. מה הכלל? את יודעת. כבר אמרתי לך הרבה פעמים בעבר. להיות טובי לב. עכשיו לכי לישון, אהובה שלי, מחר יום ארוך.
הוא עצר במישורת הקצרה וצפה בה מבעד לדלת הפתוחה קמעה, זזה בתוך השמיכות כדי למצוא את צורת השכיבה הנוחה ביותר. הוא שמע יריות ממזרח, מעבר לעיר, במרחק קצר מהחזית, ושאל את עצמו אם היריות נורו כדי לחגוג או מתוך זעם או כמחווה ללוחם שנפל על חרבו. הוא תהה אם בתו האמינה לשקר שלו — שהיריות הן רעש של מכונה גדולה שנועדה להפחיד ציפורים ולגרש אותן מהיבול שבשדות. עושים את זה לטובת הציפורים, אמר לה, הן יזללו את היבול עד שיחלו, אם יאפשרו להן. הוא שמע אותה לוחשת לעצמה, או לבובות ולדובים הפזורים לאורך שולי המיטה, תוהה: זה נכון מה שאבא אמר? שעצים מדברים עם עצים אחרים? זה בטח נכון, אחרת הוא לא היה אומר לי. אני לא יודעת אם להגיד לחברות שלי. אולי אשמור את זה ביני וביניכם ונוכל לחשוב על זה רק אנחנו ואולי לחלום על זה. טוב, לילה טוב, תינוקות שלי. והיא לחשה לכל אחד מהם את שמו בתורו ונשכבה באפלה החלקית, ואז נשמעו רק קולות הצרצרים ונשימותיה והרחק באופק, עוד סדרה של פרצי נפץ, כמו עלים יבשים הנרמסים מתחת לרגליים ומתפוררים לאבק. והזיכרון שוב דקר אותו, הפעם בחדות שכמעט הוציאה ממנו אנחה רמה, כמה קיווה והתפלל לאלוהים שהיא תיוולד בן. הירח נשקף בצוהר שמעל המישורת והמדרגות היו שטופות באורו החולני, והוא הרגיש שנאה פתאומית כלפיו, כלפי הדבר המת הזה שחג מעל כדור הארץ וחושף כלפיו תמיד את אותו צד באדישות מוחלטת.
מרתה ישבה לשולחן האוכל, זרועותיה פשוטות לאורך משטח העץ הכבד, אצבעותיה פרושות, ספל מונח לפניה, פניה מוטות לעבר האדים שעלו ממנו, עיניה עצומות. היא חשבה על כך שלפני כמה שבועות ישבה ממש כאן ודיברה בהתלהבות עם אדם מסוכן ומשונה, חייכה אליו וצחקה מדברים שאמר, צחוק מחושב שנועד לרצות את האיש, להרגיע אותו שהיא בעדו, שהיא האמינה לדברים שאמר, לסיבות שמנה למעשיו. פארוק צפה באינטראקציה ביניהם מחלון הגינה כשעישן עם בן לווייתו של האיש, בחור כחוש כבן עשרים עם עור מוכתם תחת זקנו המטולא — סימני פצעונים, פצעי בגרות, צלקות ממפתן הגבריות. היא רצתה לדבר עם האחראי, כדי להרגיש אותו, לבדוק אם ניחן ביציבות, אם עמידתו איתנה. היא עשתה כמיטב יכולתה, הוא ידע, כדי לשכך את האימה שאחזה בה בשביל שלא תבחר להישאר, לברר אם הם יכולים לשבת ולחכות שהוא ייגמר, אותו שטף משונה ומקביל של אמיתות סותרות, אותה מערכת ארמגדון בזעיר אנפין. הבחור הצנום ישב בדממה בגינה והביט מדי פעם דרך החלון בבוס שלו ובאישה היפהפייה שאיתה דיבר ושוב בבעלה של האישה וחייך, וזקר את גבותיו, ונשף את עשן הסיגריה כלפי מעלה בזרם דק והנהן בחיוך כדי להביע שביעות רצון או כדי להרגיע או סתם כדי לעשות משהו, להקל את המבוכה במידה מסוימת, את הדממה המעיקה שעמדה ביניהם; היה בלתי אפשרי לקבוע.
הוא שנא את אשתו באותו הרגע, אף שלא ידע בוודאות מדוע. אולי כי הייתה כשירה כל כך לשוחח עם אדם עלום כל כך, אדם שהוא ידע שאי אפשר לסמוך על מילתו. הוא הרגיש מושפל כשישב מחוץ לביתו שלו על שרפרף מתחת לעץ זית והחליף הנהונים עם מטומטם, שואף טבק חמוץ רק כי הציעו לו לעשות זאת והוא סירב להצטייר כאדם אדיש או אטום. הוא לא היה בטוח בעצמו. הוא לא היה מסוגל אפילו לפסוע בלי לחשוב על סגנון הליכתו, אם צעדיו בטוחים דיים, בלי לחשוב אם התנהלותו נראית גברית דייה, אם לחיצת היד שלו נחושה דייה בלי שתהיה נחושה מדי ותבטא קריאת תיגר כלפי הזרים, קריאת תיגר שתעבור דרך כפות הידיים והאצבעות. והוא הקפיד להסיט את מבטו ראשון לאחר ברכת השלום ולהשפיל מבט ארצה ביניהם, והמעשה הזניח הקטין אותו, כיווץ אותו בצורה איומה.
הוא רצה שהיא תעמוד מולו ותרכין את ראשה ותשפיל את עיניה ותתחנן לפניו שימחל לה על שסגרה את העסקה שהוא תכנן, על שלקחה את מעטפת הכסף מהמדף שמעל הכיריים, על שמנתה את השטרות בערימות קטנות על פני השולחן בשעה שהוא ישב ועישן עם בחור מקטר, צעיר גדוש בטיפשות ובמבטים אלכסוניים. היא הרחיקה לכת: היא הייתה אמורה לדבר איתו אך ורק על חששותיה מפני הספינה, לשאול אותו על סוגה ועל מוצאה, על גודלה ועל ניסיונם של אנשי הצוות. הם הסכימו שהיא תעשה זאת בלעדיו, כדי שתוכל לתשאל אותו בחופשיות. אילו היה נוכח, היה עליו לגעור בה על שהעזה לדבר בלי הרף ובעזות מצח — לא היה להם מושג אילו רגישויות יש לאנשים האלה, או איך הם עלולים לפרש דברים. ולכן הוא אמר לאחראי כשלחצו ידיים בפתח: אשתי פוחדת מחציית הגבולות, מהים. היא אף פעם לא הפליגה, אבל היא עשתה תחקיר על העניינים האלה. אולי תוכל למסור לה כמה פרטים טכניים על כלי השיט ועל מסלול הנסיעה ועל מיומנותם של אנשי הצוות, רק כדי לרכך את החלק הראשון במסע, כדי שנגיע לנמל בלי דרמות, אתה בטח יודע איך זה. ופיו יבש תוך כדי שאמר את המילים, והאיש כבד העצמות צחק בשקט ואור ריצד בעיניו כשאמר, ברור, ידידי, אני יודע איך זה.
נשימתו נעתקה כעת, כשנזכר בכך בגרם המדרגות תחת אור הירח בשעה שירד לאיטו, בשקט רב ככל האפשר, אל עבר הגל העדין של חולצתה של אשתו, שנעה קלות באוויר המשתנה, נצמדת לעורה ומתרחקת ממנו, ומיליון קוצים הפציעו לאורך מצחו, על צווארו, על גבו וחזהו ועל פני זרועותיו ורגליו ומשם התפשטו אל כפות רגליו וידיו בשעה שדמו געש וליבו הלם בקצב אגרופיו הקפוצים.
אשתו זעה כשהגיע למדרגה התחתונה ביותר. היא סובבה את ראשה כך שסנטרה נח על כתפה ופניה הוטו לעברו אבל עיניה היו נעוצות במקום אחר ומרוחק, והוא שם לב שהוא מחפש בפניה ובעיניה עדויות לדמעות, שכבר זלגו או עמדו לזלוג, והבין פתאום שהוא מקווה לראות עדות לדמעות, עדות למעין שחיקה בחוסנה הזר, בביטחון הנחרץ לכאורה בצדקת מעשיהם.
