טירות וספינות מפרש

טירות וספינות מפרש

 

 

עילת צאתו של אורי שלזינגר לחוצות השכונה בלוויית שכיית החמדה שיצאה זה עתה מתחת ידו (דבר שנעשה כמעשה שגרה הנקוט בידו בכלותו את מלאכתו - ספינת מפרשים על תרניה ויריעותיה שגילף מקליפת עץ או ארמון בנוי לתלפיות שפיסל באבן גיר) נותרה בגדר חידה שלא נתבררה. אף אורי עצמו דומה שלא טרח ליתן דעתו לזה, כי מה הדבר שמניעו להתמיד ולנהוג בדרך זו, בנוטלו בנפש חפצה את הסיכון הכרוך בשהייה בשכונה כשידיו אוחזות בתוצרת כפיו ובהכירו היטב את אשר נכון לו - שתוצאת מעשהו זה תהא אחת, כי לא תארך השעה עד שפרי עמלו יוּצא בכוח מידיו ויילקח ממנו. האם רצונו להתהדר במלאכת כפיו הוא הדבר שמניעו ושגובר אצלו על כל שיקול אחר, או שמא איזו גחמה אחרת שולטת ברצונותיו וגורמת לו שלא לחרוג מנוהגו זה? על כל פנים, אין חולק על כך שעשה הכול מתוך תמימות ילדותית העוטפת את כל הליכותיו ופועלו, חוזרת ונשנית ומלווה ונעשית כבהיסח הדעת ובלא מחשבה יתרה. ותעיד על כך חזות פניו המקרינה אושר, שמחה ונהרה באוחזו בידו ובהציגו לעין כול את פרי ההילולים שיצא מתחת ידו.

 

וכל שנותר בידי אורי לעשות לנוכח המצב שאליו הוא נקלע, שעה שהסכנה אורבת לו ונמצאת שרויה על פתחו, מוּצה בעמידתו כל העת על המשמר, בלוטשו עיניו בכל הסובב אותו, ובהקפידו על מרחק סביר שיהווה טווח ביטחון מפני החומדים את מעשה ידיו. בשל כך ניצב הוא על סִפּה של מסגריית סלאוין ונס פנימה כל אימת שחש בסכנה ההולכת וקרבה לעברו, כדי לחסות בצלו ובמחיצתו של משולם אביו שעליו כל מבטחו.

 

בצלאל, הפועל במסגריית סלאוין - שכדרכו עסוק בהתקנת תריס לחנות בפתחה של המסגרייה - מוטרד שוב ושוב בכל פעם שחולף על פניו אורי במנוסה מבוהלת פנימה למסגרייה בהבחינו בילד הפותח צעד לקראתו. בצלאל נעשה קצר רוח וחסר מנוח בגינו, אינו מתאפק עוד וקורא אחריו: "טמבל, ממה וממי אתה ירא כל כך ובורח מפניו? הם הלוא ילדים בדיוק כמוך, המבקשים את קרבתך, ובאותה השעה ישמחו אם תניח להם להזין מעט עיניהם במעשה ידיך. הלוא זו למעשה כל מטרת צאתך לשכונה בלוויית החפץ שבידך, להציגו בפניהם ולהתפאר במה שעמלת ויצרת בכישרונך כי רב!"

 

משולם, האבא של אורי, מקבל בשחוק קל את אורי שמגיע עדיו בריצה, פוגע בו ומתחכך בחיקו. והוא, בתגובה, פושט ידו לעברו במחווה של הבעת חיבה, מלטפו קלות בראשו וחובק את כתפו ומאמצו אליו, ואינו חדל מעיסוקו, ובוחר שלא להשמיע דבר לילדו מטוב ועד רע.

 

עתים, כשלא נמצא עניין אחר לענות בו בשכונה באותה השעה, נִדבּרים ביניהם כמה נערים ותרים אחר דרכי רמייה והטעיה מגוונות שבעזרתן יגיעו אל אורי בנתיבות עקלקלות ובהפתעה, לפני שיעלה בידו לחמוק מפניהם ולברוח פנימה למסגרייה. בצלאל, שחש בכך, משנה מן הקצה את טעמו, מפציר ודוחק בו: "היכנס, היכנס מיד ובמהירות פנימה למסגרייה, הרי לא תארך השעה עד שהם, בעורמתם הרבה, יגיעו אליך וישיגוך, ויניחו ידם על אוצרך." ובצלאל ידע את אשר ניבא, ולא לשווא הזהירוֹ, ובחלוף מספר דקות כך אירע, ובלי שחש בדבר הפתיעוהו והשיגוהו, עטים עליו ואוחזים בחוזקה בזרועו, ומחלצים ממנו את מה שמצוי בידו. הוא עצמו, מתוך דאגה לשלמותם ותקינותם של ספינת המפרשים או הארמון או המצודה שגילף, נמנע מהפעלת כוחו כנגדם, אינו מגלה שמץ של התנגדות כלפי תוקפיו, ומניח לבוזזים ליטול מידיו את שללם.

 

פונים ועושים דרכם, עם שכיית החמדה שנטלו, לישב בנינוחות על שפת רחבת בור המים בשכונה, בוחנים בנחת את הדגם שהוּצא מידיו ומתפעלים מרמת הביצוע, מהגילוף המוקפד ומהדיוק הרב למקור, כשכל אחד שנטלו מזין עיניו בו ומעתיר דברי שבח והלל לדגם שמצוי תחת ידו ומעבירו הלאה. ומקפידים להעיר את תשומת לבו של מי שהדגם מועבר לידיו שייטלו במלוא הזהירות, בעדינות וברכות, כדי להימנע ככל שניתן מהטלת כל דופי ופגם בו. וכל ילד שאוחז בספינה או בארמון שנִתקנו בזעיר אנפין והותאמו בפרטי פרטים למקור - נוסף לביטויי התפעלות והערצה העולים מפיהם לנוכח שלמות היצירה, יופייה והדרה - משייך את הספינה או הארמון שאחז, על כל המתהווה ומתחולל בקִרבּם (כיד הדמיון הטובה השורה עליו באותה שעה), לאחד מספרי ההרפתקאות שקרא, או לסרט קולנוע רב מעללים שבו צפה. המשותף והזהה לכל אותם הנערים, שנתנו דרור ללשונם והפליגו בדמיונם בתיאור המתרחש על אותו הדגם שאחזו בידיהם, התמצה בכך שעל סיפון הספינה שרצו תמיד שודדי ים על כלי זֵינם ושללם, ובארמון, בטירה ובמצודה שכנו וטיילו בחן רב נסיכות ובנות פמלייתן.

 

לא ארכה השעה עד צאתם של משולם האב ולצדו אורי ילדו מפתחה של המסגרייה, בבקשם להשיב את הגזלה. אורי משרך דרכו כשדמעות שליש זולגות מעיניו, ומשולם אביו מתנהל לאִטו בהיסוס ובלא מעט מבוכה מהמטלה שנכפתה עליו, הניכרת היטב בחזות פניו ובדרך הילוכו. מכיר הוא היטב את קבלת הפנים שיזכה בה בחולפו סמוך לבצלאל, ואת נתיב הייסורים המצפה והנכון לו, שבצלאל הוא רק תחנתו הראשונה בו. וכך, ברוח שפופה ובשחוק קל ומהוסס המשוך על שפתיו וניבט מעיניו, קרב וניגש בלוויית אורי ילדו אל חבורת הנערים היושבים על שפת רחבת בור המים המוגבהת, ומחציפים פניהם לקראתו. ואורי יטה ידו ויצביע לעבר הנער שבזז וחילץ מידיו את פרי עמלו, והנער יפרושֹ ברצון ידיו ויגלה את כפיו, ויהא מוכן שיחטטו בכיסיו וימששו על גופו. "תיגע ותבדוק היכן שאתה רק רוצה," יציע לאבא של אורי ברוב נדיבותו. ומשולם יכבוש יצרו ויימנע מלהיכנס בדין ודברים עמם, וינדוד בדממה מילד לילד בחטטו בבגדיהם ובטופחו קלות על כיסיהם בחיפוש ומישוש חסר תכלית ותועלת עודו אובד עצה ודרך.

 

עזורי, שעוקב אחר המתרחש בחרון וזעם ממקום שבתו, לא עוצר בעדו, קם ממקומו ונחלץ לסייע בידו של משולם, בהכירו בכך שיש לעשות סוף לסיוט שעובר האבא לשווא, ולתקן, ככל שניתן הדבר, את העוול שנעשה ולהשיב לבעליו את הנגזל והנבזז ממנו. תחילה יפנה למשולם האב ויבקשו שיניח לנערים הפוחזים, שמהם לא תצמח לו הישועה, ויעשה דרכו בחזרה למסגרייה בלוויית אורי ילדו. והוא מבטיחו נאמנה למצוא עד מהרה את דגם הספינה או הארמון שהוצאו ונלקחו מידיו בזדון ולהשיבם לאורי. ובצלאל, שעֵד לנעשה, יקרא לעבר משולם שייעתר לעזורי, ויסמוך את ידיו על הבטחתו של עזורי לו, ויפציר בו שייענה לו ללא כל חשש והיסוס. ובהזדמנות זו יוסיף ויחמיא לעזורי, ויכרוך זאת בהמלצתו למשולם להיענות לו ולנהוג לפי דרישתו, וכך יאמר: "סמוך על עזורי, הוא ילד חכם וטוב לב שיודע היטב את מלאכתו ויקיים את הבטחתו לך במהרה ובמלואה."

 

שעה שמשולם עושה דרכו בחזרה למסגרייה, כמצוות עזורי, בלִוויית אורי ילדו, נאלצים הנערים שידם הייתה במעל לשמוע בהשפלת ראש, בדממה ובהכרת חטא את עזורי מטיף להם את מוּסרו, בתוקפו את מצפונם ובפותחו את לבם לאורי ולאביו בדברו להם: "לא אסור על אורי, שהוא כזה טמבל, ועל אבא שלו, שהוא כזה בן אדם טוב שצוחק לנו כל הזמן - תגידו לי אתם - לא אסור שככה תשחקו בהם ותרֵעו להם, לאבא ולבן?"

 

ובעודו מייסרם בדבריו, נוטל במנוד ראשו ובהידוק שפתיו בכאב את הדגם שנשלף בעבורו מידיו של זה שהצפינו. וכמה שהיו זהירים בדבר, ומשתדלים ככל יכולתם להקפיד ולאחוז בדגם בעדינות וברכות ולהימנע מלהטיל בו כל פגם, לא נסתייע הדבר בידם למגינת לבם, ולכל ספינת מפרשים שהושבה נמצא תורן אחד סדוק או שבור, ולכל ארמון, מצודה או טירה שנלקחו והוצפנו נתגלה צריח שקצהו קטום או מגדל שראשו שמוט או כרות. עזורי נחפז לצאת מהמסגרייה מהר ככל שניתן הדבר, לפני שאורי יבחין בנזק שנגרם ליצירת כפיו, ויתחילו לעלות ולהישמע מפיו זעקות השבר הנלוות לבכיותיו קורעות הלב.

 

"וכעת אבא שלו ודאי מחליק על שער ראשו, ומוסיף ומלטף את שכמו ברכות, מקרבו ומאמצו אליו," משער ומנחש בפני חבריו אחד הנערים בחבורה, כשקול הבכיות של אורי דועך ונמוג לאטו עד שנדם.