הקדמה: מחוק זה יפה
שלושה עשורים של מחיקת העולם ועיצובו מחדש
וַתִּשָּׁחֵת הארץ לפני האלוהים וַתִּמָּלֵא הארץ חָמָס. וַיַּרְא אלוהים את הארץ והִנֵּה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוהים לנֹחַ קֵץ כל בשר בא לְפָנַי כי מָלאה הארץ חמס מפניהם והנני מַשְׁחיתָם את הארץ.
בראשית ו, י"א
הטלת הלם ומורא היא פעולה שמייצרת פחדים, סכנה והרס, שמשמעותם אינה ברורה לפרטים בחברה המאוימת, בשום שכבה ומגזר שלה, וגם לא למנהיגיה.
הטבע, עם סופות הטורנדו, ההוריקן, רעידות האדמה, שיטפונות, שריפות שיוצאות מכלל שליטה, רעב כבד ומחלות, אף הוא יש בכוחו לזרוע הלם ומורא.
הלם ומורא: השגת שליטה מזורזת, הדוקטרינה הצבאית של מלחמת ארצות הברית בעיראק[1]
פגשתי את גָ'מאר פֶּרִי בספטמבר 2005, במקלט הגדול של הצלב האדום בבּאטוֹן רוּז' שבלואיזיאנה. סיינטולוגים צעירים וחייכנים חילקו לפליטים את האוכל, והוא עמד בתור. זמן קצר לפני כן נעצרתי, כי דיברתי עם אנשים שפונו מביתם ללא ליווי תקשורתי, וכעת ניסיתי כמיטב יכולתי להתמזג בקהל – קנדית לבנה בים של אפריקאים-אמריקאים דרומיים. השתחלתי לתור מאחורי פֶּרי וביקשתי ממנו שידבר איתי כאילו אנחנו ידידים ותיקים, והוא נענה בחביבות.
פֶּרי, שנולד וגדל בניו אורלינס, שהה כבר שבוע מחוץ לעיר המוצפת. הוא נראה כבן שבע-עשרה אבל אמר לי שהוא בן עשרים ושלוש. הוא ומשפחתו חיכו וחיכו לרכבי הפינוי, וכשאלה לא הגיעו יצאו לבסוף, ברגל, תחת השמש הקופחת. לבסוף הגיעו לכאן – מרכז כנסים חסר צורה, המארח בדרך כלל תצוגות של חברות לממכר תרופות וגם את "טבח בבירה: צמרת ההיאבקות בכלוב פלדה"; כעת נדחסו פנימה אלפיים מיטות מתקפלות, וערב רב של אנשים רגוזים ומותשים, תחת השגחה של חיילים עצבניים מן המשמר הלאומי, שחזרו זה עתה מעיראק.
החדשות שהתרוצצו במקלט באותו יום אמרו שריצ'רד בייקר, חבר קונגרס רפובליקני בולט מבּאטוֹן רוּז', אמר לקבוצה של אנשי שדולה: "סוף סוף טיהרנו את הדיור הציבורי בניו אורלינס. אנחנו לא הצלחנו לעשות זאת, אבל אלוהים הצליח".[2] ג'וזף קַניזָרוֹ, אחד היזמים העשירים בניו אורלינס, ביטא לא מזמן רגש דומה: "אני חושב שיש לנו כאן דף חלק להתחלה חדשה. ועם הדף החלק הזה נפרשות לפנינו הזדמנויות גדולות מאוד".[3] במשך כל אותו שבוע מילאו את בית המחוקקים של לואיזיאנה בבאטון רוז' אנשי שדולה מטעמם של תאגידים שונים, שעזרו לחזק ולבצר את ההזדמנויות הגדולות האלה: הפחתה במיסוי, הקלה בתקנות, עובדים זולים יותר, ו"עיר קטנה ובטוחה יותר" – כשבפועל הכוונה לתוכניות להרוס את שיכוני הדיור הציבורי ולבנות במקומם בתי דירות בבעלות פרטית. לשמע כל הדיבורים על "התחלות חדשות" ו"דפים חלקים" כמעט אפשר היה לשכוח את הנזיד הרעיל של שברי מבנים, שפכים כימיים ושרידי אדם שהתגוללו לא הרחק משם במורד הכביש המהיר.
כאן במקלט, גָ'מאר לא הצליח לחשוב על שום דבר אחר. "אני באמת לא רואה בזה טיהור של העיר. מה שאני רואה, זה שהמון אנשים נהרגו שם בשכונות. אנשים שלא היו צריכים למות".
הוא דיבר בשקט, אבל אדם מבוגר יותר, שעמד בתור לפנינו, שמע ונפנה אלינו פתאום: "מה יש לאנשים האלה בבאטון רוז'? לא מדובר בשום הזדמנות. זאת טרגדיה מחורבנת. מה, הם עיוורים?"
אם לשני ילדים הצטרפה: "לא, הם לא עיוורים, הם רעים. הראייה שלהם דווקא בסדר גמור".
—
אחד האנשים שראו בשיטפונות בניו אורלינס הזדמנות הוא מילטון פרידמן, הגורו הגדול של המהלך המוביל את הקפיטליזם שלוח הרסן, האיש שלזכותו נזקפת כתיבת המדריך לכלכלה הגלובלית האולטרה-ניידת של זמננו. בגיל תשעים ושלוש, ובמצב בריאותי רעוע, "הדוד מילטי" – כפי שמכנים אותו חסידיו – אזר את כוחותיו וכתב מאמר לוול סטריט ג'ורנל, שלושה חודשים אחרי שהסכרים נפרצו. "רוב בתי הספר בניו אורלינס הפכו לעיי חורבות", ציין פרידמן, "וכך גם בתיהם של הילדים שלמדו בהם. הילדים מפוזרים כעת בכל רחבי הארץ. זוהי טרגדיה. זוהי גם הזדמנות לרפורמה רדיקלית במערכת החינוך".[4]
לפי הרעיון הרדיקלי של פרידמן, במקום להשקיע חלק ממיליארדי הדולרים של כספי השיקום בבנייה מחדש של מערכת בתי הספר הקיימת בניו אורלינס ובשיפורה, הממשלה תחלק למשפחות שוברי תשלום למוסדות חינוך פרטיים – שרבים מהם פועלים למטרות רווח – ואלה יקבלו סבסוד מהמדינה. חיוני, כתב פרידמן, שהשינוי העקרוני הזה לא יהיה בגדר פתרון זמני, אלא "רפורמה לטווח הרחוק".[5]
רשת של מכוני מחקר ימניים אימצה מייד את הצעתו של פרידמן, ומיהרה לפשוט על העיר אחרי הסערה. הממשל של ג'ורג' וו. בוש גיבה את תוכניותיהם בעשרות מיליארדי דולרים, שנועדו להפוך את בתי הספר של ניו אורלינס ל"בתי ספר בזיכיון" – מוסדות פרטיים הנהנים ממימון ציבורי, אך מנוהלים על פי כללים הנקבעים על-ידי הבעלים הפרטיים. בתי ספר בזיכיון הם נושא שגורם לקיטוב עמוק בארצות הברית, ויותר מכול בניו אורלינס: הרבה הורים אפריקאים-אמריקאים בעיר רואים בהם אמצעי לביטול הישגיה של התנועה לזכויות האזרח, שהבטיחה רמת חינוך שווה לכל הילדים. אך לטעמו של מילטון פרידמן, עצם הרעיון של מערכת חינוך בניהול המדינה מעלה צחנה סוציאליסטית. לגירסתו, תפקידיה היחידים של המדינה הם "להגן על החופש שלנו, הן מאויבינו מחוץ, הן מאחינו האזרחים: לשמור על החוק והסדר, לאכוף חוזים פרטיים, לטפח שווקים תחרותיים".[6] במילים אחרות, לספק משטרה וחיילים. כל דבר אחר, כולל חינוך חינם, הוא התערבות לא הוגנת בהתנהלותו של השוק.
בניגוד חד לקצב הזחלני שבו תוקנו הסכרים ורשת החשמל הוחזרה לפעולה, התנהלה המכירה הפומבית של מערכת החינוך בניו אורלינס במהירות ובדייקנות של מבצע צבאי. תוך תשעה-עשר חודשים, בזמן שרוב תושביה העניים של העיר עדיין שהו בגלות, הוחלפה כמעט כל מערכת בתי הספר הציבוריים של ניו אורלינס בבתי ספר בזיכיון, המנוהלים בידי גופים פרטיים. לפני הוריקן קתרינה, הצוות המפקח על בתי הספר הציבוריים בעיר ניהל 123 בתי ספר; כעת ניהל ארבעה בלבד. לפני הסערה היו בעיר שבעה בתי ספר בזיכיון; כעת היו 31.[7] למורים בניו אורלינס היה איגוד חזק שייצג אותם; כעת נקרע החוזה של האיגוד לגזרים, וכל 4,700 חברי הארגון פוטרו ממשרותיהם.[8] חלק מהמורים הצעירים נשכרו מחדש לעבודה בבתי הספר בזיכיון, תמורת משכורות נמוכות יותר; הרוב נותר מחוץ למערכת.
ניו אורלינס היתה כעת, לדברי הניו יורק טיימס, "המעבדה החשובה ביותר של האומה לשימוש רחב-היקף בבתי ספר בזיכיון", ואילו מכון המחקר הפרידמני אמריקן אנטרפרייז הכריז בהתלהבות, כי "קתרינה השיגה ביום… מה שהרפורמטורים של בתי הספר בלואיזיאנה ניסו לעשות במשך שנים ללא הצלחה".[9] מורי בתי הספר הציבוריים לעומת זאת, שראו את המימון שנועד לקורבנות השיטפון מופנה לצורכי מחיקתה של המערכת הציבורית והחלפתה במערכת פרטית, כינו את תוכניתו של פרידמן "מחטף קרקעות חינוכי".[10]
לפשיטות האלה, המתואמות היטב, על המרחב הציבורי בעקבות אירועי אסון, יחד עם ההתייחסות לאסון כאל הזדמנות עסקית מסעירה, אני קוראת "קפיטליזם של האסון".
לימים התברר כי מאמרו של פרידמן על ניו אורלינס היה ההמלצה האחרונה שפירסם בענייני מדיניות ציבורית; הוא מת פחות משנה אחר-כך, ב-16 בנובמבר 2006, בגיל תשעים וארבע. הפרטת מערכת בתי הספר של עיר אמריקאית בינונית בגודלה עשויה אולי להיראות כעיסוק צנוע לאדם שתואר ככלכלן המשפיע ביותר של מחצית המאה האחרונה – מי שעם תלמידיו נמנים כמה וכמה מנשיאי ארצות הברית, ראשי ממשלות בבריטניה, אוליגרכים רוסים, שרי אוצר פולנים, רודנים בעולם השלישי, מזכירי המפלגה הקומוניסטית בסין, מנהלי קרנות מטבע בינלאומיות ושלושת יושבי הראש הקודמים של הבנק המרכזי של ארצות הברית. אולם נחישותו לנצל את המשבר בניו אורלינס לקידום הגירסה הפונדמנטליסטית של הקפיטליזם היתה איכשהו, באופן מוזר, ברכת פרידה הולמת מן הפרופסור בעל המרץ הבלתי נדלה, כולו מטר שישים, שבהיותו בשיאו תיאר את עצמו כ"מטיף מן הדור הישן, הנושא את דרשת יום ראשון".[11]
במשך יותר משלושה עשורים עמלו פרידמן וחסידיו עתירי הכוח לשכלל את האסטרטגיה הזו בדיוק: מחכים למשבר מכריע, ואז, בטרם יספיקו האזרחים להתאושש מההלם, ממהרים למכור חלקים מהמדינה במחירי חיסול לגורמים פרטיים, ואחר-כך הופכים בזריזות את ה"רפורמות" לפתרון של קבע.
באחד ממאמריו המשפיעים ביותר ניסח פרידמן את עיקרי הטקטיקה שנוקטת רפואת האליל של הקפיטליזם בן זמננו – זו שאני מפרשת היום כדוקטרינת ההלם. לטענתו, "רק משבר – שמתחולל בפועל, או מה שנתפס כמשבר – מניב שינוי ממשי. כשהמשבר מתחולל, הדרכים לטפל בו הן פרי הרעיונות הרווחים בשטח. זהו, אני מאמין, תפקידנו הבסיסי: לפתח חלופות למדיניות הקיימת, ולדאוג שהחלופות האלה יהיו חיוניות וזמינות עד שהבלתי אפשרי פוליטית יהפוך לבלתי נמנע פוליטית".[12] יש אנשים שצוברים מלאי של שימורים ומים כשהם מתכוננים לאסון גדול; כלכלנים מאסכולת פרידמן צוברים מלאי רעיונות לטובת השוק החופשי. וברגע שמכה המשבר, משוכנע הפרופסור מאוניברסיטת שיקגו, חייבים לפעול במהירות, לאכוף שינוי מהיר ובלתי הפיך, בטרם תגלוש החברה מוכת המשבר חזרה ל"רודנות של הסטטוס קוו". הוא העריך כי "לממשל חדש יש כשישה עד תשעה חודשים שבהם יוכל להשיג שינויים משמעותיים; אם לא ינצל את ההזדמנות, אם לא יפעל בהחלטיות בתקופה זו, כבר לא תיפול לידיו הזדמנות נוספת".[13] גירסה זו להמלצתו של מקיאוֶלי, שאת הפגיעות יש להמיט "כולן בבת אחת", נראית כאחד ההיבטים העמידים ביותר של המורשת האסטרטגית של פרידמן.
באמצע שנות ה-70, כשפעל כיועצו של הרודן הצ'יליאני גנרל אוגוסטו פִּינוֹשֶה, למד פרידמן לראשונה כיצד ניתן לנצל משבר בקנה מידה גדול. לא זו בלבד שהצ'יליאנים היו בהלם בעקבות ההפיכה האלימה של פינושה, אלא גם המדינה עצמה היתה נתונה בטראומה, כתוצאה מהיפר-אינפלציה חמורה. פרידמן יעץ לפינושה לאכוף על הכלכלה תמורה מזורזת – הפחתת מסים, סחר חופשי, הפרטת שירותים, קיצוצים בתקציבי הרווחה ושחרור המשק מפיקוח ציבורי. בסופו של דבר הוחלפו אפילו בתי הספר הציבוריים בצ'ילה בבתי ספר פרטיים הממומנים בשוברי תשלום. זה היה השיפוץ הקפיטליסטי הקיצוני ביותר שנוסה אי פעם במקום כלשהו, והוא נודע כמהפכה של "אסכולת שיקגו", שכן רבים כל כך מכלכלניו של פינושה למדו אצל פרידמן באוניברסיטת שיקגו. פרידמן חזה שהמהירות, הפתאומיות, והטווח הרחב של התמורות הכלכליות יעוררו בציבור תגובה פסיכולוגית ש"תקל על ההסתגלות".[14] הוא טבע כינוי לטקטיקה המכאיבה הזו: "ריפוי בהלם" כלכלי. בעשורים שחלפו מאז, כל אימת שאיזו ממשלה התכוונה לכפות תוכנית גורפת של שוק חופשי, השיטה שהועדפה היתה טיפול גורף ופתאומי בהלם, או "טיפול בהלם".
פינושה הקל על ההסתגלות גם בטיפולי הלם משלו; אלה התבצעו בתאי העינויים הרבים שהפעיל המשטר, שם ייסרו את גופם המעונה של אלה שנתפסו כמכשול הראשי בדרכה של התמורה הקפיטליסטית. רבים באמריקה הלטינית מצאו קשר ישיר בין מכות ההלם הכלכליות שרוששו מיליוני בני אדם, לבין מגפת העינויים שגזרה עונש על מאות אלפי אנשים שהאמינו בחברה מסוג אחר. כפי ששאל הסופר האורוגוואי אדוארדו גַליאָנוֹ, "וכי יש דרך אחרת לשמר את חוסר השוויון הזה, מלבד מכות חשמל?"[15]
שלושים שנה בדיוק אחרי שהונחתו על צ'ילה שלושת מיני ההלם השונים הללו הופיעה הנוסחה שוב, הפעם בגירסה אלימה הרבה יותר, בעיראק. תחילה באה המלחמה, שלפי מחברי הדוקטרינה הצבאית של "ההלם והמורא" נועדה "לשלוט ברצונו, בתפיסותיו ובהבנתו של היריב ולהפוך אותו לחסר אונים פשוטו כמשמעו – נטול כל יכולת לפעול או להגיב".[16] אחר-כך, שעה שהארץ עדיין עלתה בלהבות, אכף השליח הראשי של ארצות הברית, ל. פול בְּרֶמֶר, את השינוי הכלכלי הרדיקלי – טיפול בהלם: הפרטה המונית, סחר חופשי מוחלט, מס הכנסה אחיד של 15%, וצמצום דרמטי של סמכויות הממשלה. שר המסחר הזמני של עיראק, עַלי עַבְּד אלְאָמיר עַלָאווי, אמר באותה עת כי לבני ארצו "נמאס להיות שפני ניסיונות. המערכת ספגה מכות הלם די והותר, ואיננו זקוקים לטיפול בהלם גם בכלכלה". [17] עיראקים שהתקוממו נתפסו והושלכו לכלא, שם הונחתו עליהם, גופנית ונפשית, מכות הלם נוספות, זו הפעם הרבה פחות מטאפוריות.
התחלתי לחקור את התלות של השוק החופשי בכוחו של ההלם לפני ארבע שנים, בימים הראשונים של כיבוש עיראק. אחרי שדיווחתי מבגדאד על הניסיונות הכושלים של הממשל בוושינגטון ליישם את הטיפול בהלם כהמשך למדיניות "ההלם והמורא", נסעתי לסרי לנקה, חודשים אחדים אחרי הצונאמי ההרסני של 2004, שם הייתי עדה לגירסה נוספת של אותו תכסיס: משקיעים זרים ומַלווים בינלאומיים חברו יחדיו כדי לנצל את הבהלה ששׂררה בציבור, ולמסור את כל רצועת החוף היפהפייה לידיהם של יזמים שמיהרו לבנות שם אתרי נופש גדולים, וחסמו את דרכם של מאות אלפי אנשים שניסו לבנות מחדש את כפרי הדייגים שלהם על שפת המים. "בתפנית אכזרית של הגורל העניק הטבע לסרי לנקה הזדמנות יחידה במינה, והטרגדיה הגדולה הזו תצמיח לנו יעד תיירותי ברמה בינלאומית", הכריזה ממשלת סרי לנקה.[18] כשהוריקן קתרינה הכה בניו אורלינס וחבורת הפוליטיקאים הרפובליקנים, מכוני המחקר וכרישי הנדל"ן התחילו לדבר על "דפים חלקים" והזדמנויות מסעירות, כבר היה ברור שזו כעת השיטה המועדפת לקידום היעדים התאגידיים: ניצול רגעים של טראומה קולקטיבית לשם יישום שינויים חברתיים וכלכליים מרחיקי לכת.
אנשים שניצלו מאסון ומחורבן רוצים לרוב בהיפוכו הגמור של לוח חלק: הם מבקשים להציל את מה שאפשר להציל, ולנסות לתקן את מה שטרם נהרס כליל; הם רוצים לאשש את הקשר שלהם אל המקומות שעיצבו אותם. "כשאני משקמת את העיר, אני מרגישה כאילו אני משקמת את עצמי", אמרה קָסַנדְרה אנדרוּז, תושבת הרובע התשיעי התחתון של ניו אורלינס – שנפגע קשות – בעודה מפנה הריסות מבנים אחרי הסערה.[19] אבל לאנשי "הקפיטליזם של האסון" אין שום עניין בשיקום מה שהיה פעם. בעיראק, בסרי לנקה ובניו אורלינס החל התהליך – המכונה בשם המטעה "שיקום" – של השלמת מלאכתו של האסון באמצעות מחיקה של מה שנותר מן המרחב הציבורי ומן הקהילות המושרשות; אלה הוחלפו בזריזות במעין "קהילה אידיאלית" תאגידית, וכל זה נעשה בטרם יספיקו קורבנות המלחמה או אסון הטבע להיערך מחדש ולתבוע לעצמם את מה שהיה שלהם.
מייק בָּאטלְס היטיב לנסח זאת: "בשבילנו, הפחד והאנדרלמוסיה צפנו בחובם הבטחה של ממש".[20] באטלס בן השלושים וארבע, סוכן סי-איי-אי לשעבר, דיבר על האופן שבו חברת האבטחה הפרטית שלו, "קָאסטֶר בָּאטלְס" האלמונית וחסרת הניסיון, ניצלה את התוהו ובוהו ששרר בעיראק אחרי הפלישה כדי לחלוב מן הממשל הפדרלי חוזים בשווי כ-100 מיליון דולר.[21] אפשר בהחלט לאמץ את דבריו כסיסמה של הקפיטליזם בזמננו: פחד ואנדרלמוסיה הם הזרזים של כל זינוק חדש קדימה.
כשהתחלתי לחקור את הנקודה שבה מצטלבים רווחי ענק עם אסונות כבדים, חשבתי שאני עדה לשינוי עקרוני באופן שבו הדחף "לשחרר" שווקים עושה את דרכו ברחבי העולם. כיוון שלקחתי חלק בתנועה נגד ניפוח כוחם של התאגידים – שהופעת הבכורה העולמית שלה היתה בסיאטל ב-1999 – כבר הורגלתי לראות איך מכופפים את זרוען של מדינות כדי לכפות עליהן מדיניות ידידותית-לעסקים בוועידות הפסגה של ארגון הסחר העולמי, בעיקר כשמציבים להן את הגישה הזו כתנאי לקבלת הלוואות מקרן המטבע הבינלאומית. למרות ששלוש דרישות הדגל – הפרטה, שחרור המשק מפיקוח ממשלתי, וקיצוצים מופלגים בתקציבי הרווחה – עוררו לרוב מורת רוח גמורה בקרב האזרחים, הרי בעת שנחתמו ההסכמים שררה עדיין, לפחות למראית עין, תמימות דעים בין הממשלות שהשתתפו במשא ומתן, בד בבד עם קונצנזוס בקרב אלה שהוחזקו כמומחים. אבל כעת נאכפת אותה תוכנית אידיאולוגית באמצעות דרכי הכפייה הקיצוניות ביותר: תחת שלטון צבא זר שפולש וכובש, או מייד בעקבות פורענות טבע הרסנית. דומה שאירועי 11 בספטמבר נותנים לממשל בוושינגטון אור ירוק להתעלם מן השאלה אם המדינות המוכות מעוניינות בכלל בגירסה האמריקאית של "סחר חופשי ודמוקרטיה", ומאפשרים לו לכפות אותה בכוח ה"הלם והמורא" שזורע הכוח הצבאי.
אולם ככל שהוספתי לנבור בתולדות הדרך שעשה מודל השוק הזה במהלך השתלטותו על הגלובוס, גיליתי שניצול משברים ואסונות היה שיטת הפעולה שאפיינה את התנועה של מילטון פרידמן מראשית ימיה: צורת הקפיטליזם הפונדמנטליסטית הזו נזקקה מאז ומתמיד לאסונות כדי לפלס את דרכה. אין ספק שהאסונות שסללו את הדרך נעשו גדולים יותר ומחרידים יותר, אך מה שהתרחש בעיראק ובניו אורלינס הוא לא בגדר המצאה חדשה שצצה בעקבות 11 בספטמבר. אדרבה, הניסויים חסרי הבושה הללו בניצול משברים הם שיאם של שלושה עשורים של דבקות קפדנית ועקבית בדוקטרינת ההלם.
שלושים וחמש השנים האחרונות נראות לגמרי אחרת כשמתבוננים בהן מבעד לעדשות הדוקטרינה הזו. חלק מן ההפרות הבוטות ביותר של זכויות האדם בתקופה זו – שנתפסו בדרך כלל כפועלם הסדיסטי של משטרים אנטי-דמוקרטיים – בוצעו למעשה מתוך כוונה תחילה לזרוע אימה בציבור, או שגויסו ישירות כדי להכשיר את הקרקע לקראת הנהגת "רפורמות" רדיקליות של השוק החופשי. "העלמתם" של שלושים אלף איש, רובם פעילי שמאל, בידי החונטה ששלטה בארגנטינה בשנות ה-70, היתה חיונית לאכיפת המדיניות של אסכולת שיקגו שהמדינה אימצה אז, כשם שהטרור היה שותף פעיל בתמורה כלכלית מאותו סוג עצמו שהונהגה בצ'ילה. ההלם שהמיטו הטבח בכיכר טיאַנַנמֶן ועשרות אלפי המעצרים שבאו בעקבותיו, הוא שאיפשר למפלגה הקומוניסטית בסין, ב-1989, להפוך חלקים נרחבים מן המדינה לאזור יצוא מתרחב והולך, שתושביו הפועלים מפוחדים מכדי לעמוד על זכויותיהם. ברוסיה, ב-1993, החלטתו של בוריס ילצין לשלוח טנקים להפגיז את בניין הפרלמנט ולאסור את מנהיגי האופוזיציה, היא שפינתה את הדרך להפרטת החיסול שהעלתה לגדולה את האוליגרכים הרוסים הנודעים לשמצה.
ב-1982 שירתה מלחמת פוקלנד מטרה דומה עבור מרגרט תאצ'ר בבריטניה: האנדרלמוסיה וההתרגשות הלאומנית שעוררה המלחמה אפשרו לה להשתמש בכוח עצום לדיכוי פועלי המכרות השובתים, ולפתוח בקדחת ההפרטה הראשונה שהתחוללה בדמוקרטיה מערבית. מתקפת נאט"ו בבלגרד ב-1999 יצרה את התנאים להפרטה מזורזת ביוגוסלביה לשעבר – יעד שקדם למלחמה. הכלכלה ודאי לא היתה המניע היחיד למלחמות האלה, אך בכל אחד מהמקרים הללו נוצל ההלם הקולקטיבי להכשרת הקרקע לקראת מהלך כלכלי של טיפול בהלם.
אירועים טראומטיים המשמשים כ"מרכך", לא תמיד הם אלימים בגלוי. באמריקה הלטינית ובאפריקה, בשנות ה-80, היה זה משבר חובות שאילץ מדינות "להפריט או למות", כפי שניסח זאת פקיד בכיר לשעבר בקרן המטבע הבינלאומית.[22] הממשלות נאנקו תחת לחצי ההיפר-אינפלציה, חובותיהן היו כבדים מכדי שיוכלו לסרב לדרישות שבהן הותנו הלוואות מגורמים זרים, ובלית ברירה הן הסכימו ל"ריפוי בהלם", תמורת הבטחה שזה הדבר שיציל אותן מאסון כבד עוד יותר. באסיה, המשבר הכספי של 1997-8 – שהיה הרסני כמעט כמו השפל הגדול באמריקה – הוא שהכניע את הארצות שכונו "נמרי אסיה" והבקיע את השווקים שלהן בפני מה שתואר בניו יורק טיימס כ"מכירת החיסול הגדולה בעולם".[23] למרות שברבות מן הארצות הללו נהג משטר דמוקרטי, הרי התמורות הקיצוניות הכרוכות במעבר לכלכלת השוק החופשי לא נאכפו בצורה דמוקרטית. נהפוך הוא: כפי שפרידמן היטיב להבין, האווירה של משבר קיצוני סיפקה את התירוץ הנחוץ שיאפשר לפעול בניגוד לרצונם המפורש של המצביעים, ולמסור את המדינה לידיהם של "טכנוקרטים" כלכליים.
יש, כמובן, מדינות שאימצו את מדיניות השוק החופשי באורח דמוקרטי, על-ידי הנהגה שנבחרה על סמך מצעי בחירות מחייבים. ארצות הברית תחת שלטונו של רונלד רייגן היא דוגמה מובהקת, ובחירתו של ניקולא סַרקוֹזי בצרפת היא דוגמה עדכנית יותר. אך במקרים אלה נתקלים נביאי השוק החופשי בלחץ ציבורי, והם נאלצים, ללא יוצא מן הכלל, למתן את התוכניות הרדיקליות שלהם ולהכניס בהן תיקונים, לוותר על המרה כוללת של השיטה, ולהתפשר על שינוי הדרגתי. השורה התחתונה היא שאפשר אמנם להחיל את המודל הכלכלי של פרידמן באופן חלקי גם במשטר דמוקרטי, אך כדי ליישם את החזון שלו במלואו נחוצים תנאים של רודנות. ליישום מלא, חסר מעצורים, של כלכלת הטיפול בהלם – כפי שנעשה בצ'ילה בשנות ה-70, בסין בסוף שנות ה-80, ברוסיה בשנות ה-90, ובארצות הברית אחרי 11 בספטמבר 2001 – היתה נחוצה תמיד גם טראומה קולקטיבית גדולה, טראומה שמַשעה זמנית את ההליך הדמוקרטי, או בולמת אותו לחלוטין. מסע הצלב האידיאולוגי הזה הורתו ולידתו במשטרים הרודניים של דרום אמריקה, ובשטחים הכבושים החדשים הנרחבים ביותר שלו – רוסיה וסין – הוא מתקיים עד עצם היום הזה, בנוחות רבה ובתועפות רווחים, בד בבד עם מנהיגות בעלת אגרוף ברזל.
הטיפול בהלם מגיע הביתה
תנועת אסכולת שיקגו של פרידמן מתפשטת וכובשת שטחים ברחבי העולם מאז שנות ה-70, אך במולדתה, עד לאחרונה, טרם יושם חזונה במלואו. רייגן, כמובן, קידם את המהלך, אך ארצות הברית שמרה על מערכת שירותי רווחה, ביטוח לאומי ובתי ספר ציבוריים, שההורים הוסיפו לדבוק בהם, בלשונו של פרידמן, מתוך "קשר לא רציונלי לשיטה הסוציאליסטית".[24]
כשהרפובליקנים זכו בשליטה בקונגרס ב-1995, נמנה דייוויד פְרוּם – לשעבר אזרח קנדה ולימים אחד מכותבי הנאומים של ג'ורג' וו. בוש – עם המכוּנים ניאו-שמרנים שקראו למהפכה כלכלית בסגנון טיפול בהלם בארצות הברית עצמה: "ככה אני חושב שצריך לעשות את זה: במקום לקצץ בהדרגה – קצת מפה וקצת משם – אני ממליץ שבקיץ הקרוב פשוט נבטל בבת אחת שלוש מאות תוכניות, שעלות כל אחת מהן מיליארד דולר או פחות. אולי הקיצוצים האלה לא ישנו הרבה, אבל תאמינו לי – הם יהיו הצהרה. ואפשר לעשות את זה מייד".[25]
פְרוּם לא זכה לקבל אז את הטיפול בהלם "תוצרת בית" שהזמין, בעיקר משום שלא הזדמן כל משבר מקומי שיכשיר את הקרקע. אבל זה השתנה ב-2001. אחרי ההתקפות של 11 בספטמבר התפרשו חסידיו של פרידמן, כולל חברו הקרוב דונלד רמספלד, בבית הלבן. הצוות הזה של בוש ניצל את רגעי הסחרור הקולקטיבי בזריזות מצמררת – לא משום שהמשבר היה פרי קנוניה של הממשל, כפי שטענו אחדים, אלא משום שדמויות בכירות בממשל, אלה שהשתתפו בניסויים קודמים ב"קפיטליזם של האסון" שבוצעו באמריקה הלטינית ובמזרח אירופה, כולם חברים בתנועה המייחלת למשבר כמו שחקלאי מוכה בצורת מתפלל לגשם, כמו שנוצרים-ציונים מחשבי קִצין מייחלים להתעלות השמימית. וכשמכה סוף סוף האסון שציפו לו זה כבר, הם יודעים מייד שהרגע שייחלו לו אכן הגיע.
במשך שלושה עשורים, מאז ההפיכה של פִּינוֹשֶה ב-11 בספטמבר 1973, ניצלו פרידמן ותלמידיו בשיטתיות את רגעי ההלם בארצות אחרות – מקבילות זרות לאירועי 9/11. מה שקרה ב-11 בספטמבר 2001 הוא שהאידיאולוגיה שהתגבשה באוניברסיטאות בארצות הברית וזכתה לעידודם של מוסדות השלטון בוושינגטון הצליחה סוף סוף להגיע גם הביתה.
הממשל של בוש מיהר לנצל את האימה שזרעו הפיגועים, לא רק כדי לפתוח ב"מלחמה נגד הטרור", אלא גם כדי להבטיח שתהיה זו מלחמה שכמעט כולה למטרות רווח, תעשייה חדשה ומשגשגת שהפיחה חיים חדשים בכלכלת ארצות הברית המקרטעת. זרועותיה של התעשייה הזו, שהמונח המיטיב מכול לתארה הוא "מערך הקפיטליזם של האסון", מגיעות הרחק מעבר לטווח השגתו של המערך הצבאי-תעשייתי שדְוַוייט אַייזֶנהַאוֵאר הזהיר מפניו בסוף תקופת כהונתו כנשיא ארצות הברית: זוהי מלחמה גלובלית, המתנהלת בכל דרגיה בידי חברות פרטיות המקבלות את שכרן מכספי ציבור ונהנות ממנדט בלתי מוגבל להגן על המולדת האמריקאית לנצח תוך חיסול כל "רשע" בחו"ל. תוך שנים מעטות בלבד הספיק המערך הזה להרחיב את היקף השוק שלו מלוחמה בטרור ועד לאספקת כוחות של משקיפי שלום, למשימות שיטור עירוניות ולמתן מענה לאסונות טבע, שתכיפותם גדלה והולכת. היעד הסופי של התאגידים שבלב המערך הוא להביא את מודל הממשל למטרות רווח, המתקדם במהירות רבה כל כך בנסיבות חריגות, אל התפקוד הרגיל והיומיומי של המדינה – למעשה, להפריט את הממשל.
כדי להתניע בבעיטה את מערך הקפיטליזם של האסון העביר הממשל של בוש למיקוּר חוץ, ללא כל דיון ציבורי, רבים מתפקודיו הרגישים והמרכזיים ביותר – משירותי בריאות לחיילים ועד חקירת אסירים או איסוף מידע ו"כריית נתונים" על כולנו. תפקידו של הממשל במלחמה הבלתי נגמרת הזו אינו תפקיד של אדמיניסטרטור המנהל רשת של קבלנים אלא תפקיד של קפיטליסט הון-סיכון בעל כיסים עמוקים, המספק את ההון הראשוני ליצירת המערך וגם הופך ללקוח הגדול ביותר של שירותיו החדשים. אם לציין רק שלושה נתונים סטטיסטיים המראים את היקף התמורה: ב-2003 חתם הממשל האמריקאי על 3,512 חוזים עם חברות לביצוע תפקידי אבטחה; בעשרים ושניים החודשים שהסתיימו באוגוסט 2006, חתם המשרד לביטחון פנים על למעלה מ-115,000 חוזים כאלה.[26] המחזור הגלובלי של "תעשיית ביטחון הפנים" – שעד 2001 לא היה לה משקל כלכלי – מגלגל כעת 200 מיליארד דולר בשנה.[27] ב-2006 הוציא הממשל בארצות הברית על ביטחון פנים 545 דולר בממוצע למשק בית.[28]
וזוהי רק חזית העורף של המלחמה בטרור; הכסף הגדול מגיע מהמלחמות הנערכות מחוץ לארצות הברית. אף בלי לקחת בחשבון את סוחרי הנשק, שרווחיהם נסקו הודות למלחמה בעיראק – תחזוקת הצבא האמריקאי היא כעת אחת מכלכלות-השירות שקצב צמיחתן הוא מהמהירים בעולם.[29] "מדינות שיש בהן סניפים של מקדונלד'ס מעולם לא נלחמו זו בזו", הכריז ביהירות תומס פרידמן, בעל הטור בניו יורק טיימס, בדצמבר 1996.[30] לא זו בלבד שהכרזתו התבדתה כעבור שנתיים, אלא הודות למודל הלוחמה-למטרות-רווח יוצא עכשיו צבא ארצות הברית למלחמה כשהוא חמוש בבורגר קינג ובפיצה האט; אלה מוחתמים על חוזה לניהול סניפים בזיכיון לשירות החיילים בבסיסי הצבא, מעיראק ועד ה"מיני סיטי" במפרץ גוּאַנטָנַמוֹ.
ואין לשכוח גם את הפעילות ההומניטרית לסיוע ושיקום. סיוע ושיקום המיושמים למטרות רווח, תופעה שצצה לראשונה בעיראק, כבר הפכו לפרדיגמה הגלובלית החדשה, בין שהגורם המקורי להרס הוא מלחמת מנע כמו ההתקפה של ישראל על לבנון ב-2006 ובין שזו סופת הוריקן. מאחר ששינויי האקלים והמחסור במשאבים מספקים שפע בלתי נדלה של אסונות חדשים, אין מנוס מהמסקנה שהצורך לטפל במקרי חירום מייצר שוק חדש ולוהט מכדי שיניחו אותו בידם של ארגונים שאינם נושאים רווח: למה שיוניצ"ף ישקמו בתי ספר אם "בֶּכטֶל", אחת החברות הקבלניות הגדולות בארצות הברית, יכולה לעשות זאת? למה לשכן עקורים ממיסיסיפי בדירות מסובסדות ריקות מאדם, אם אפשר לשכנם באוניות הנופש של "קַרניבָל קְרוּז"? למה לשגר לדָארפוּר משקיפי או"ם, אם חברות אבטחה פרטיות כמו "בְּלָאקווֹטֶר" מחפשות לקוחות חדשים? ואכן, זה השינוי שהתחולל בעקבות ה-11 בספטמבר: לפני כן, מלחמות ואסונות סיפקו הזדמנויות רק למגזר צר של הכלכלה – יצרני מטוסי קרב, למשל, או חברות בנייה שעסקו בשיקום גשרים שהופצצו; אך תפקידן הכלכלי העיקרי של המלחמות התמקד בפתיחת שווקים חדשים שעד כה היו חסומים, וביצירת תנאים לשגשוג שיבוא עם עתות השקט שלאחר המלחמה. כיום, המלחמות והטיפול במקרי אסון עברו הפרטה כה מלאה, שהם עצמם נהפכו לשוק החדש; שוב אין צורך לחכות לקץ המלחמה כדי ליהנות מהשגשוג: המדיום הוא המסר.
אחד היתרונות המובהקים של הגישה הפוסט-מודרנית הזו הוא שמבחינה עסקית היא לא יכולה להיכשל. כפי שציין אנליסט אחד, בהתייחס לרבעון רווחי במיוחד בחברת שירותי האנרגיה "הָאליבֶּרטוֹן" – "עיראק היתה טובה משציפינו".[31] זה היה באוקטובר 2006, שעד אז תועד כחודש האלים ביותר של המלחמה, שנפגעו בו 3,709 אזרחים עיראקים.[32] ואכן, מעטים הם בעלי המניות שלא התרשמו ממלחמה שמניבה – לחברה אחת! – תשואה של 20 מיליארד דולר.[33]
עם כל סחר הנשק, החיילים מן השורה, השיקום למטרות רווח, תעשיית ביטחון הפנים – מה שבולט יותר מכול כַּתוצאה של המהלך הספציפי של הטיפול בהלם שנקט ממשל בוש בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, היא כלכלה חדשה, בנויה לתלפיות. כלכלה שהתבססה אמנם בעידן בוש, אך כעת יש לה קיום עצמאי, בלתי תלוי בממשל זה או אחר, והיא תמשיך לשמור על כוחה עד שיימצא מי שיזהה את אידיאולוגיית התאגידים השחצנית העומדת ביסודה, יבודד אותה ויקרא עליה תיגר. המערך הזה נשלט עדיין בידי חברות אמריקאיות, אבל היום הוא כבר גלובלי: חברות בריטיות תורמות מניסיונן בפיתוח מצלמות האבטחה הנטועות בכל פינה, חברות ישראליות תורמות את מומחיותן בהקמת גדרות וחומות בטכנולוגיה מתוחכמת, תעשיית העץ הקנדית מוכרת בתים טרומיים יקרים פי כמה מאלה המיוצרים במקום, וכן הלאה. "אני לא חושב שמישהו התייחס אי פעם לשיקום בעקבות אסון כאל שוק בינוי של ממש", אמר קן בייקר, המנכ"ל של קבוצת סחר בעץ קנדית. "זו אסטרטגיה שעוד תפותח בטווח הרחוק".[34]
מבחינת סדר הגודל, מערך "הקפיטליזם של האסון" שקול לפרץ השגשוג שהביאו "השוק המתפתח" וטכנולוגיית המידע בשנות ה-90. למעשה, מקורות יודעי דבר אומרים שהעסקאות עכשיו טובות אף מאלה שנחתמו בימי הדוט-קום, וכי "בועת הביטחון" חוללה תנופה חדשה כשהתפוצצו הבועות הקודמות. יחד עם הנסיקה ברווחי תעשיית הביטוח (התחזיות אומרות שאלה יגיעו ב-2006 לשיא של 60 מיליארד דולר בארצות הברית בלבד), ועם רווחי העל מתעשיית הנפט (שצומחים עם כל משבר חדש), ייתכן מאוד שכלכלת האסונות הצילה את השוק העולמי מן המיתון הכולל שאיים עליו בימים שלפני 9/11.[35]
כשמנסים לפרושׂ את תולדותיו של מסע הצלב האידיאולוגי שהגיע לשיאו בהפרטה הרדיקלית של המלחמה והאסון, חוזרת ועולה אותה בעיה: האידיאולוגיה משנה את צורתה חדשות לבקרים, מחליפה שוב ושוב את שמה, ומדלגת בין זהויות. פרידמן כינה עצמו תחילה "ליברלי", אבל תלמידיו בארצות הברית, שקישרו ליברליזם עם מסים גבוהים ועם הִיפּים, נטו להזדהות כ"שמרנים", "כלכלנים קלאסיים", "אנשי השוק החופשי", ואחר-כך כמאמינים ב"כלכלת רייגן" או ב"לֶסֶה-פֶר". ברוב העולם ידועה התורה שלהם בשם "ניאו-ליברליזם", אך תכופות מכנים אותה "סחר חופשי", או פשוט "גלובליזציה". התנועה האינטלקטואלית שבראשה עמדו מכוני המחקר הימניים שעמם קיים פרידמן קשרים ממושכים – קרן הֶריטֶג', מכון קאטוֹ ו"אמריקן אנטרפרייז" – החלה לקרוא לעצמה "התנועה הניאו-שמרנית" רק באמצע שנות ה-90; וזו אותה השקפת העולם הרותמת את מלוא עוצמתה של מכונת הצבא האמריקאי לשירות האינטרסים של התאגידים.
לכל ההתגלמויות השונות של התורה הזאת משותפת המחויבות לשילוש הקדוש – ביטול המרחב הציבורי, חופש פעולה מוחלט לתאגידים, וצמצום אכזרי בתקציבי הרווחה; אך דומה שמכל השמות השונים שהודבקו לאידיאולוגיה הזו, אין אף שם אחד שהולם אותה באמת. פרידמן הגדיר את התנועה שלו כניסיון לשחרר את השוק מלפיתת המדינה – אך כשמתבוננים בתהליכים המתרחשים בפועל במקומות שמיישמים את החזון הטהרני שלו, רואים מציאות אחרת. בכל ארץ שיושמה בה המדיניות של אסכולת שיקגו בשלושת העשורים האחרונים, התוצאה היא ברית שלטונית רבת-עוצמה בין כמה תאגידים גדולים מאוד לבין שכבה של פוליטיקאים, רובם עשירים, כשקווי הגבול בין שתי הקבוצות מעורפלים ומרצדים בלי הרף ממקום למקום. ברוסיה, המיליארדרים של השוק הפרטי שמשתתפים בברית עם השלטון מכונים "אוליגרכים"; בסין הם נקראים "הנסיכים"; בצ'ילה קוראים להם "הפִּיראנוֹת"; בארצות הברית מכנים אותם "החלוצים של מערכת בוש-צ'ייני". האליטה הפוליטית והאליטה התאגידית לא שחררו את השוק מלפיתת המדינה – רחוק מזה; הן פשוט התמזגו זו עם זו, מחליפות ביניהן טובות הנאה על מנת להבטיח לעצמן את הזכות לנַכֵּס משאבים יקרים שקודם לכן היו נחלת הציבור – החל בשדות הנפט של רוסיה, דרך האדמות הקולקטיביות של סין, וכלה בחוזי בנייה ללא מכרז לעבודות השיקום בעיראק.
כך נמצא את "הממשלה הגדולה", שסמכויותיה מרובות וידה בכול, דווקא כאשר היא חוברת ל"עסקים הגדולים". וההגדרה המדויקת יותר לשיטה הכלכלית המטשטשת את הגבולות ביניהם היא לא "ליברלית", "שמרנית", או "קפיטליסטית", אלא "שיטה תאגידית". מאפייניה העיקריים הם העברה מאסיבית של רכוש ציבורי לידיים פרטיות, מלוּוה תכופות בהטלת חובות מנופחים שמעמיקים עוד ועוד את הפער בין בעלי העושר המסנוור לבין העניים הזניחים, ובלאומנות משתלחת, המשמשת תירוץ להוצאה שלוחת רסן לצרכי ביטחון. בשביל מי שמצוי בתוך בועת העושר העצום שמייצרת השיטה הזאת, לא ייתכן סדר חברתי משתלם מזה. אך בשל הקשיים הברורים שמהם סובל הרוב המכריע של האוכלוסייה, שנותר מחוץ לבועה, זרועות אחרות של המדינה התאגידית נוטות להפעיל פיקוח אגרסיבי (וגם את התחום הזה מנצלים הממשל והתאגידים כדי להחליף ביניהם טובות הנאה וחוזים), מאסרים המוניים, צמצום חירויות האזרח, ולעתים קרובות – אף שלא תמיד – גם עינויים.
העינויים כמטאפורה
מצ'ילה ועד סין ועיראק, העינויים הם שותף אילם במסע הצלב העולמי של השוק החופשי. אבל העינויים אינם רק אמצעי לכפיית מדיניות לא רצויה על עמים מתמרדים; הם גם מטאפורה להיגיון העומד בבסיסה של דוקטרינת ההלם.
העינויים, או, בלשונו של הסי-איי-אי, "חקירה תחת לחץ", הם שורה של טכניקות שנועדו לגרום לאסירים דיסאוריינטציה חריפה והלם קשה, על מנת לכפות עליהם להודות בדברים בניגוד לרצונם. בשני ספרי הדרכה של הסי-איי-אי ששוחררו מסיווג והותרו לפרסום בסוף שנות ה-90 מפורט ההיגיון המנחה את השיטה. מוסבר שם כי הדרך לשבור "את מקורות ההתנגדות" היא ניתוק אלים של האסירים מכל אפשרות לקלוט ולהבין את העולם הסובב אותם:[36] ראשית, מרעיבים את החושים בכך שמונעים מהם כל סוג של קליטה (בעזרת ברדסים, אטמי אוזניים, אזיקים, בידוד מוחלט), ולאחר מכן מפציצים את הגוף בכמות מהממת של גירויים (הבזקי אור, מוזיקה מחרישת אוזניים, מכות, הלם חשמלי).
מטרתו של שלב ה"ריכוך" הזה היא לחולל מעין סופת הוריקן בנפש: האסיר כל כך מפוחד וברגרסיה כל כך עמוקה, עד שאינו יכול עוד לחשוב בצורה רציונלית או להגן על האינטרסים שלו. מצב ההלם הזה הוא השלב שבו רוב האסירים ינדבו לחוקריהם כל מה שירצו – מידע, וידויים, התכחשות לאמונות קודמות. אחד מספרי ההדרכה של הסי-איי-אי מספק הסבר קולע במיוחד: "יש רגע – לפעמים קצר להפליא – שבו הערנות מנוטרלת, מצב של מין הלם או שיתוק פסיכולוגי. המצב הזה נגרם על-ידי חוויה טראומטית או כמעט-טראומטית שמנפצת, כביכול, את העולם המוכר לסובייקט, וגם את הדימוי העצמי שלו בתוך העולם הזה. חוקר מנוסה מזהה את המצב הזה מייד, ויודע כי זהו הרגע ש"המקור" פתוח להשׁאה ולצייתנות, לאין ערוך יותר משהיה בטרם נחשף להלם".[37]
דוקטרינת ההלם מְחקה את התהליך הזה בדיוק, ואת מה שהעינויים משיגים כשהם מופעלים אחד-על-אחד בתאי החקירות, היא מבקשת להשיג בקנה מידה המוני. הדוגמה הברורה ביותר היא ההלם של 11 בספטמבר, שעבור מיליוני אנשים ניפץ את "העולם המוכר" ופתח תקופה של דיסאוריינטציה חריפה ורגרסיה עמוקה – מצב שאותו ניצל הממשל של בוש במומחיות רבה. לפתע מצאנו עצמנו חיים במעין שנת אפס, שבה אפשר לפטור את כל מה שידענו לפני כן על העולם כ"חשיבה שקדמה ל-9/11". אנו, אזרחי צפון אמריקה, שמעולם לא הצטיינו בידיעת ההיסטוריה, הפכנו ללוח חלק – "גיליון נייר נקי" שעליו "אפשר לכתוב את המילים החדשות והיפות ביותר", כפי שאמר מַאוֹ על בני עמו.[38] חיש קל התקבץ צבא חדש של מומחים, שכתבו מילים חדשות ויפות להפליא על הדף החלק המתמסר של התודעה הפוסט-טראומטית שלנו: "התנגשות ציוויליזציות", הם כתבו; "ציר הרשע", "אסלאמו-פשיזם", "ביטחון פנים". כך, כשכולם עסוקים במלחמות התרבות החדשות והקטלניות, יכול היה הממשל של בוש להצליח במה שלפני 9/11 היה בגדר חלום בלבד: לצאת למלחמות מופרטות בחו"ל, ולבנות מערכי ביטחון ואבטחה תאגידיים בתוך ארצות הברית עצמה.
כך פועלת דוקטרינת ההלם: האסון המקורי – הפיכה, מתקפת טרור, מפולת השוּק, מלחמה, צונאמי, הוריקן – מטיל את האוכלוסייה כולה למצב של הלם קולקטיבי. הפצצות הנופלות, התפרצויות הטרור, הרוחות החובטות בקירות הבית – כל אלה מרככות חברות שלמות כשם שהמוזיקה מחרישת האוזניים והמכות בתאי העינויים מרככות אסירים ושבויים. כמו האסיר המפוחד, המסגיר את שמות חבריו ומתכחש לאמונותיו, כך גם חברה מוכת הלם נוטה לוותר על עקרונות שבעת אחרת היתה מגינה עליהם בחירוף נפש. גָ'מאר פֶּרי וחבריו המפונים בבּאטוֹן רוּז' היו אמורים לוותר על הדיור הציבורי ועל בתי הספר הציבוריים שלהם. אחרי הצונאמי, תושבי כפרי הדייגים בסרי לנקה היו אמורים לוותר על אדמותיהם יקרות הערך ברצועת החוף ולמסור אותן לידי המלונאים. העיראקים, אילו התנהל הכול לפי התוכנית, היו אמורים להיות מוכי הלם ואימה עד כדי כך שיוותרו על השליטה בעתודות הנפט, על החברות הממשלתיות שלהם ועל ריבונותם, ויניחו לבסיסי הצבא האמריקאי ול"מתחמים הירוקים" שלו להשתלט על ארצם.
השקר הגדול
באשדות המילים שנכתבו בדברי ההספד למילטון פרידמן כמעט שאין זכר לתפקיד שמילאו מכות ההלם והמשברים בקידום השקפת העולם שלו. תחת זאת, סיפקה פטירתו של הכלכלן הזדמנות לחזור ולספר את הסיפור הרשמי על הדרך שבה הפך הקפיטליזם הרדיקלי מבית מדרשו למדיניות מקודשת שמובילות הממשלות בכל אתר של הגלובוס כמעט. זוהי גירסת-אגדה של ההיסטוריה, מקורצפת מכל האלימות והכפייה השזורים לבלי הפרד במסע הצלב הזה, גירסה מפוארת של המחטף התעמולתי המצליח ביותר של שלושת העשורים האחרונים. הסיפור הולך בערך כך:
פרידמן הקדיש את חייו למאבק רעיוני בלתי אלים כנגד מי שמחזיקים באמונה שעל הממשלה מוטלת האחריות להתערב במהלכי השוק, על מנת לרכך מצבים קיצוניים. הוא האמין שההיסטוריה "עלתה על הפסים הלא נכונים" כשפוליטיקאים החלו ללכת בדרכו של ג'ון מַיינַרְד קֵיינס, האדריכל של מדיניות ה"ניו דיל" ומדינת הרווחה המודרנית.[39] בעקבות התרסקות השוק ב-1929 השתררה הסכמה גורפת שכלכלת הלֶסֶה-פֵר נכשלה, ותפקידה של הממשלה להתערב בכלכלה כדי לחלק מחדש את העושר ולפקח על התאגידים. באותם ימים אפלים לדוקטרינת הלֶסֶה-פֵר, כשהקומוניזם כבש את המזרח, והמערב אימץ בחום את מדינת הרווחה בעוד הלאומנות הכלכלית מכה שורש בדרום הפוסט-קולוניאלי – באותם ימים פרידמן ואביו הרוחני, פרידריך הַאייק, גוננו באורך רוח על גחלת הקפיטליזם הטהור, שלא יזדהם בניסיונות קֵיינסיאניים לרתום את העושר הקולקטיבי לבניית חברה צודקת יותר.
"הטעות העיקרית, בעיני", כתב פרידמן במכתב לפִּינוֹשֶה ב-1975, היא "האמונה שאפשר לשפר את המצב בעזרת כספם של אנשים אחרים".[40] מעטים הקשיבו לו; רוב האנשים המשיכו לטעון בתוקף שממשלותיהם יכולות וצריכות לשפר את המצב. ב-1969 תואר פרידמן בטיים בזלזול כ"פגע רע ומטרד", ורק מעטים נבחרים רחשו לו כבוד וראו בו נביא.[41]
לבסוף, אחרי עשורים שבילה בארץ גזרה אינטלקטואלית, הגיעו שנות ה-80 ושלטונם של מרגרט תאצ'ר (שכינתה את פרידמן "לוחם חירות אינטלקטואלי") ורונלד רייגן (שנצפה כשבידו עותק של קפיטליזם וחירות, המניפסט של פרידמן, בעת מסע הבחירות שלו לנשיאות).[42] סוף סוף נמצאו מנהיגים פוליטיים שהיה להם די אומץ ליישם בעולם הממש את השוק החופשי, המשוחרר מכבלים. לפי הגירסה הרשמית הזאת, אחרי שרייגן ותאצ'ר שחררו את השווקים בארצותיהם בדרכי שלום ובאופן דמוקרטי, היו החופש והשגשוג שהביאו כה נחשקים, שברגע שמשטרים רודניים ממנילה ועד ברלין החלו להתמוטט, דרשו ההמונים את כלכלת-רייגן כתוספת למנות הביג מק שלהם.
כשברית המועצות קרסה לבסוף, נעשו גם אנשי "אימפריית הרשע" להוטים להצטרף למהפכה הפרידמנית, וכמוהם גם הקומוניסטים-שהפכו-לקפיטליסטים בסין. כתוצאה מכך לא נותר עוד דבר שיעמוד בדרכו של שוק חופשי גלובלי באמת, שוק שבו התאגידים חופשיים לא בארצותיהם בלבד, אלא נהנים גם מהחופש לחצות גבולות ללא הפרעה ולפזר שפע ושגשוג ברחבי העולם כולו. כעת שררה הסכמה באשר לשני ההיבטים של הדרך שבה על החברה להתנהל: מנהיגים פוליטיים צריכים להיבחר, וכלכלות צריכות להתנהל על פי הכללים של פרידמן. כפי שאמר פרנסיס פוּקוּיָאמה, זה היה "קץ ההיסטוריה": "נקודת הקצה בהתפתחותו האידיאולוגית של המין האנושי".[43] כשפרידמן הלך לעולמו, נכתב במגזין פוֹרצֵ'ן כי "הגאות ההיסטורית היתה לצידו"; בקונגרס של ארצות הברית עברה החלטה המהללת אותו כ"אחד מאבירי החירות הדגולים בעולם, לא רק בכלכלה אלא בכל המובנים"; מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר, הכריז על ה-29 בינואר 2007 כעל "יום מילטון פרידמן" בכל רחבי המדינה, וכך עשו גם ערים ועיירות רבות. כותרת בוול סטריט ג'ורנל הפליאה לסכם את הנרטיב המצוחצח הזה בשתי מילים: "איש החירות".[44]
ספר זה בא לקרוא תיגר על הטענה המרכזית היקרה ביותר ללבם של דוברי הסיפור הרשמי, ולפיה ניצחונו של הקפיטליזם המשוחרר מפיקוח ממשלתי הוא תולדה ישירה של החירות, ושוק חופשי משוחרר מכבלים עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה. בכוונתי להראות שקפיטליזם קנאי מעין זה תמיד בא לעולם תוך שימוש בשיטות כפייה אכזריות ביותר, המופעלות הן על גופים אזרחיים ציבוריים והן על אינספור גופים פרטיים. דברי ימי השוק החופשי של זמננו – או מוטב, תולדות עלייתה של השיטה התאגידית – כתובות בחבטות של פעולות הלם.
הסיכון גבוה. ברית התאגידים כובשת בימים אלה את מחוזות הספָר האחרונים שלה: כלכלות הנפט הסגורות של ארצות ערב, וכן אותם מגזרים בכלכלת המערב שמאז ומתמיד היו חפים מעשיית רווחים, כמו התמודדות עם מצבי אסון או גיוס לצבא. כיוון שלא מסתמנת אפילו מראית עין של בקשה להסכמת הציבור בטרם מפריטים את התפקודים החיוניים הללו – כאן או מעבר לים – הרי לשם השגת המטרה יש להפעיל עוד ועוד אלימות, ולצפות לאסונות נוראים יותר ויותר. אולם כיוון שתפקידם המכריע של ההלם והמשברים נמחק ביעילות כה רבה מן התיעוד הרשמי של עליית השוק החופשי, נוטים לחשוב בטעות שהטקטיקות הקיצוניות שראינו בעיראק ובניו אורלינס משקפות רק את אוזלת ידו של הבית הלבן תחת שלטון בוש, או את חלוקת המשרות המושחתת הנהוגה בו. אך למעשה, מעלליו של בוש הם רק השיא היצירתי והאלים להחריד של מערכה בת חמישים שנה, שמטרתה הענקת חופש פעולה מוחלט לתאגידים.
כל ניסיון להטיל על האידיאולוגיה את האחריות לפשעים שמבצעים מי שדוגלים בה צריך להיעשות בזהירות רבה. קל מדי לטעון שמי שאנו חולקים עליהם לא רק טועים אלא גם נוהגים ברודנות, מפעילים שיטות פשיסטיות, ומבצעים רצח עם. אך נכון גם שאידיאולוגיות מסוימות הן אכן סכנה לציבור, ויש לזהות אותן ככאלה. מדובר בדוקטרינות סגורות, פונדמנטליסטיות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם אמונות אחרות; האנשים הדבקים בהן מוקיעים את השונוּת, ותובעים לעצמם חופש מוחלט להוציא לפועל את השיטה המושלמת שלהם. העולם כמות שהוא חייב להימחות, כדי לפנות מקום לטהרנות המומצאת שלהם. הלוך המחשבה הזה, ששורשיו נעוצים בחזון תנ"כי של מבול ותבערה מאכּלת כול, מוביל באורח בלתי נמנע לאלימות. האידיאולוגיות הכמהות לאותו לוח חלק בלתי אפשרי, שרק שואה כלשהי יכולה להוביל אליו, הן האידיאולוגיות המסוכנות באמת.
תורות המטיפות למחיקת תרבויות ועמים שלמים לשם הגשמת חזון טהור יותר של העולם, הן בדרך כלל תורות דתיות או גזעניות קיצוניות. אך מאז התמוטטות ברית המועצות אנו עדים למהלך קולקטיבי של הערכה-מחדש והתחשבנות נוקבת גם עם הפשעים הגדולים שבוצעו בשמו של הקומוניזם. כספות המידע הסובייטיות פוצחו, והחוקרים יכלו למנות את המתים – הקורבנות של ההרעבה המכוּונת, של מחנות-העבודה, של הרציחות הפוליטיות. התהליך הזה עורר ויכוחים לוהטים ברחבי העולם בשאלה עד כמה מעשי הזוועה הללו נטועים במהותה של האידיאולוגיה שבשמה בוצעו ונובעים ממנה ישירות, ועד כמה הן תוצאה של סילופה בידי חסידים כמו סטלין, צַ'אוּשֶסקוֹ, מַאוֹ ופּוֹל פּוֹט.
"הקומוניזם בשר ודם הוא שכפה דיכוי גורף, שהוביל בסופו של דבר לשלטון הטרור בחסות המדינה", כותב סטפן קוּרטוֹאָה, אחד המחברים של כתב-הפולמוס הספר השחור של הקומוניזם. "האם האידיאולוגיה עצמה נקייה מאשם?"[45] מובן שלא. לעומת זאת, אין להסיק מכך שכל צורות הקומוניזם כרוכות מניה וביה ברצח עם, כפי שטענו אחדים בחדווה, אף שאין ספק שפרשנות מסוימת של התיאוריה הקומוניסטית – פרשנות דוגמטית, רודנית, שופעת בוז לפלורליזם – היא שהובילה לטיהורים של סטלין ולמחנות החינוך מחדש של מַאוֹ. המעבדות הללו לניסויים בבני אדם מטילות על הקומוניזם הרודני כתם כבד, ומן הראוי שכתם זה ידבק בו לעד.
אך מה בנוגע למסע הצלב בן ימינו לשחרור שוּקי העולם? ההפיכות, המלחמות ומעשי הטבח המאפשרים את הקמתם ואת קיומם של משטרים תומכי תאגידים לא נתפסים כפשע קפיטליסטי; מעדיפים לפטור אותם כחריגות של רודנים קנאים מדי, כחזיתות לוהטות של המלחמה הקרה, וכעת כחלק מן המלחמה בטרור. כאשר מחסלים בשיטתיות את מתנגדיו המסורים ביותר של המודל הכלכלי התאגידי – בארגנטינה של שנות ה-70 או בעיראק של ימינו – מתפרשׁ הדיכוי כחלק מהמאבק המלוכלך נגד הקומוניזם או נגד הטרור, לעולם לא כמאבק למען קידומו של הקפיטליזם הצרוף.
אינני טוענת שכלכלת השוק על כל צורותיה היא בהכרח אלימה מיסודה. ייתכן מאוד שאפשר לקיים כלכלה המתבססת על כוחות השוק גם בלי להזדקק לשיטות אכזריות כל כך ובלי לחתור לטוהר אידיאולוגי. שוק חופשי של מוצרי צריכה יכול להתקיים בכפיפה אחת עם שירותי בריאות ציבורית חינם, עם בתי ספר ציבוריים, כשנתחים גדולים של הכלכלה והמשק – למשל חברת הנפט הלאומית – מוחזקים בידי המדינה. בדומה לכך, אפשר לדרוש מן התאגידים לשלם משכורות הוגנות ולכבד את זכות העובדים להתאגד, ומן הממשלות אפשר לדרוש שיטילו מס על העושר כדי לחלקו מחדש ולצמצם את הפערים הגדולים המאפיינים את המדינה התאגידית. שווקים לא חייבים להיות פונדמנטליסטיים.
אחרי השפל הגדול הציע קֵיינס כלכלה מעורבת, תחת פיקוח ממשלתי מסוג זה בדיוק – זו המהפכה שיצרה את ה"ניו דיל" והביאה לתמורות דומות לו ברחבי העולם. ובדיוק את המערכת הזו של פשרות, איזונים ותיקונים נרתמה מהפכת הנגד של פרידמן בכל מאודה לפרק בשיטתיות, מדינה אחר מדינה. מבחינה זו אכן יש מאפיין משותף לקפיטליזם מעין זה של אסכולת שיקגו ולאידיאולוגיות מסוכנות אחרות: התשוקה האופיינית לטוהר המוחלט שאין להשיגו, לאותו לוח חלק שעליו אפשר יהיה להקים, מן היסוד, חברת מופת.
בתשוקה הזאת לכוח בריאה כמו-אלוהי, ליכולת ליצור את המוחלט, נעוצה אותה משיכה למשברים ולאסונות המהלכת קסם על האידיאולוגים של השוק החופשי. מציאות שאינה אפוקליפטית פשוט לא מציעה קרקע פורייה לשאיפותיהם. במשך שלושים וחמש שנה שאבה מהפכת הנגד של פרידמן את חיותה מן המשיכה אל סוג החירות והאפשרויות שרק תקופה של פורענות יכולה לזמֵן – כשאת האנשים, על הרגליהם העיקשים ודרישותיהם הבלתי מתפשרות, אפשר בנקל להעיף מן הדרך – כשדומה שהדמוקרטיה היא אפשרות בלתי מעשית בעליל.
חסידי דוקטרינת ההלם מאמינים שרק שבר גדול – שיטפון, מלחמה, מתקפת טרור – בכוחו לייצר גיליונות חלקים, עצומי ממדים, כמשׂאת נפשם. ברגעים כאלה, כשהמציאות נעשית כחומר ביד היוצר, כשעולמנו הפנימי מתערער ואנו נעקרים מסביבתנו הפיזית, או אז תוחבים אמני-הממשות הללו את ידיהם פנימה, ומתמסרים לעמלם – מלאכת עיצוב העולם מחדש.
[1] Bud Edney, "Appendix A: Thoughts on Rapid Dominance," in Harlan K. Ullman and James P. Wade, Shock and Awe: Achieving Rapid Dominance (Washington, DC: NDU Press Book, 1996), 110.
[2] John Harwood, "Washington Wire: A Special Weekly Report from the Wall Street Journal's Capital Bureau," Wall Street Journal, September 9, 2005.
[3] Gary Rivlin, "A Mogul Who Would Rebuild New Orleans," New York Times, September 29, 2005.
[4] "The Promise of Vouchers," Wall Street Journal, December 5, 2005.
[5] שם.
[6] Milton Friedman, Capitalism and Freedom (1962, repr. Chicago: University of Chicago Press, 1982), 2.
[7] ריאיון עם ג'ו דה-רוז, איגוד המורים של ניו אורלינס, 18 בספטמבר 2006; Michael Kunzelman, "post-Katrina, Educators, Students Embrace Charter Schools," Associated Press, April 17, 2007.
[8] Steve Ritea, "N.O. Teachers Union Loses Its Force in Storm's Wake," Times-Picayune (New Orleans), March 6, 2006.
[9] Susan Saulny, "U.S. Gives Charter Schools a Big Push in New Orleans," New York Times, June 13, 2006; Veronique de Rugy and Kathryn G. Newmark, "Hope After Katrina" Education Next, October 1, 2006, www.aei.org.
[10] "Educational Land Grab," Rethinking Schools, Fall 2006.
[11] Milton Friedman, Inflation: Causes and Consequences (New York: Asia Publishing House, 1963), 1.
[12] Friedman, Capitalism and Freedom, ix.
[13] Milton Friedman and Rose Friedman, Tyranny of the Status Quo (San Diego: Harcourt Brace Jovanovich, 1984), 3.
[14] Milton Friedman and Rose D. Friedman, Two Lucky People: Memoirs (Chicago: University of Chicago Press, 1998), 592.
[15] Eduardo Galeano, Days and Nights of Love and War, trans. Judith Bristler (New York: Monthly Review Press, 1983), 130.
[16] Ullman and Wade, Shock and Awe, xxviii.
[17] Thomas Crampton, "Iraq Official Warns on Fast Economic Shift," International Herald Tribune (Paris), October 14, 2003.
[18] Alison Rice, Post-Tsunami Tourism and Reconstruction: A Second Disaster? (London: Tourism Concern, October 2005), www.tourismconcern.org.uk.
[19] Nicholas Powers, "The Ground below Zero," Indypendent, August 31, 2006, www.indypendent.org.
[20] Neil King Jr. and Yochi J. Dreazen, "Amid Chaos in Iraq, Tiny Security Firm Found Opportunity," Wall Street Journal, August 13, 2004.
[21] Eric Eckholm, "U.S. Contractor Found Guilty of $3 Million Fraud in Iraq," New York Times, March 10, 2006.
[22] Davison L. Budhoo, Enough Is Enough: Dear Mr. Camdessus… Open Letter of Resignation to the Managing Director of the International Monetary Fund (New York: New Horizons Press, 1990), 102.
[23] Michael Lewis, "The World's Biggest Going-Out-of-Business Sale," The New York Times Magazine, May 31, 1998.
[24] Bob Sipchen, "Are Public Schools Worth the Effort?" Los Angeles Times, July 3, 2006.
[25] Paul Tough, David Frum, William Kristol et al., "A Revolution or Business as Usual?: A Harper's Forum," Harper's, March 1995.
[26] Rachel Monahan and Elena Herrero Beaumont, "Big Time Security," Forbes, August 3, 2006; Gary Stoller, "Homeland Security Generates Multibillion Dollar Business," USA Today, September 10, 2006.
[27] Evan Ratliff, "Fear, Inc.," Wired, December 2005.
[28] Veronique de Rugy, American Enterprise Institute, "Facts and Figures about Homeland Security Spending," December 14, 2006, www.aei.org.
[29] Bryan Bender, "Economists Say Cost of War Could Top $2 Trillion," Boston Globe, January 8, 2006.
[30] Thomas L. Friedman, "Big Mac I," New York Times, December 8, 1996.
[31] Steve Quinn, "Halliburton's 3Q Earnings Hit $611M,"Associated Press, October 22, 2006.
[32] Steven R. Hurst, "October Deadliest Month Ever In Iraq," Associated Press, November 22, 2006.
[33] James Glanz and Floyd Norris, "Report Says Iraq Contractor Is Hiding Data from U.S.," New York Times, October 28, 2006.
[34] Wency Leung, "Success Through Disaster: B.C.-Made Wood Houses Hold Great Potential for Disaster Relief," Vancouver Sun, May 15, 2006.
[35] Joseph B. Treaster, "Earnings for Insurers Are Soaring," New York Times, October 14, 2006.
[36] Central Intelligence Agency, Kubark Counterintelligence Interrogation, July 1963, 1, 101.
המדריך שוחרר מסיווג והוא זמין במלואו ב- www.gwu.edu/~nsarchiv.
[37] שם, 66.
[38] Mao Tse-Tung, "Introducing a Cooperative," Peking Review 1, no. 15 (June 10, 1958): 6.
[39] Friedman and Friedman, Two Lucky People, 594.
[40] שם.
[41] "The Rising Risk of Recession," Time, December 19, 1969.
[42] George Jones, "Thatcher Praises Friedman, Her Freedom Fighter," Daily Telegraph (London), November 17, 2006; Friedman and Friedman, Two Lucky People, 388-89.
[43] Francis Fukuyama, "The End of History?" The National Interest, Summer 1989.
[44] Justin Fox, "The Curious Capitalist," Fortune, November 16, 2006; House of Representatives, 109th Congress, 2nd Session, "H. Res. 1089: Honoring the Life of Milton Friedman," December 6, 2006; Jon Ortiz, "State to Honor Friedman," Sacramento Bee, January 24, 2007; Thomas Sowell, "Freedom Man," Wall Street Journal, November 18, 2006.
[45] St?phane Courtois et al., The Black Book of Communism: Crimes, Terror, Repression, trans. Jonathan Murphy and Mark Kramer (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1999), 2.
