הזורנה והדהולה / אלי עמיר
רחמן, קצין בשירות קבע ששירת ביחידה הסודית שפעלה בקומה מעלינו, עורר סקרנות. הוא ואנשי היחידה. מפעם לפעם הציץ נורי בעולים ויורדים וראה כי הם אפופים, חתומים בטבעות שעם שכמסו אותם עם מה שידעו ובמה שעסקו. חזות רובם הייתה כשל אנשים חשובים שביטחון המדינה וחיל ישראל ופרשיו מונח על כפיהם. רחמן הקצין הכורדי שליווה את המשקיפים היה בעל אף מעוקל, הוא ידע שפות וידע לדבר בלהגים ערביים שונים. ובניגוד לעמיתיו לא לקח את עצמו ברצינות יתרה, הסביר פנים, סיפר בדיחות וסיפורים וצחק בקול רם.
רחמן אהב לדבר ערבית־יהודית־עיראקית שלמד משכניו ועד מהרה פיתחו קשר ידידותי, החליפו מוג'אמלאת, דברי נימוסים מתובלים במחמאות למכביר בשפה הערבית. והיה זה תענוג מיוחד ללמוד ממנו ביטויים נוספים של קילוסים ורימומים. הוא ידע כי הוא בקי במתרחש במזרח־התיכון, קורא מדי יום ביומו את העיתונים מארצות־ערב ומקבל תקצירים של תוכניות הרדיו מארצות הסביבה, היה בטוח שהסתנן מפעם לפעם לארץ זו או אחרת מהארצות השכנות למשימות מודיעיניות מיוחדות.
---
השיח בערבית בידל אותו ואת נורי מיתר אנשי פלוגת הקשר שלא היה בהם אחד שידע ערבית. לא אחת אמר לנורי שמקומו בחיל המודיעין וכי חבל שהצבא לא ניצל את ידיעותיו בשפת אמו והוסיף שלו נשארה לו תקופת שירות ארוכה יותר, היה דואג להעביר אותו ליחידה שלו ורומם את נפשו.הוא לבש אזרחית אך היה ברור כי הוא מבכירי קציני היחידה לפי היחס כלפיו מצד אנשיה. מדי ליל שישי הלכו שניהם לאכול צ'ולנט שעבדקנים חרדים הכינו למכירה לקראת יום שבת, לצ'ולנט הייתה פריבילגיה מיוחדת אצלו שכן היה שמרן באוכל.
"מה יהיה עם נאצר", שאל פעם נורי לנוכח עוד נאום מלחמתי שהשמיע א־ראיס.
"הוא יקבור את העולם הערבי", אמר הקצין, דבר בלתי מתקבל על הדעת.
"הם רואים בו אליל, סלאח א־דין".
"דיקטטורים כמוהו ממיטים אסונות על עמיהם". נורי זכר את דבריו גם בשנים הבאות ומצא בהם נחמה מסוימת כנגד איומי נאצר להשליך את ישראל לים. רס"ר יחידת הקשר נהג להצטרף לשיחותינו לעיתים, אף על פי שלא ידע ערבית. הוא כיבד את קצין המודיעין בסיגריות קנט וזה עבר לדבר עברית לכבודו. הרס"ר המגונדר והמקושט בשפם איתנים עישן סיגריות אמריקאיות בלבד, קנט או פרלמנט, ונהנה לראות את עיניו הכלות של נורי ואמר לו כי הסיגריות הן בטעם מנטה והעשן מחליק בגרון. נורי ידע כי הן עולות הון וחייל דלפון כמוהו שעישן סילון, סיגריות קש זולות, יכול רק לחלום עליהן. הרס"ר היה בקי היטב במערכת הקשר הסודית בהר הצופים ונעזר במהנדס יקה, שמן ומלבב, שהיה אחראי על המעבדה ואשר שמו פרח מזיכרונו ברגע זה.
המהנדס דיבר במבטא יקה כבד ונורי נצרך לזמן מה כדי להתרגל למבטאו. הוא הכניס אותו לרזי ערוצי הקשר עם ההר כולל הערוץ הסודי ביותר וביקש שיעלה עימו להר — הוא כרגיל במסווה של טכנאי מהאוניברסיטה ונורי כעוזרו. סמוך למעבר מנדלבאום ראו את ההר הגבוה הצופה על ירושלים ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח, שבימים ברוכי שמש נראה בבהירות, גם העולים לרגל לירושלים מהצפון ראו משם את העיר ואת בית המקדש. שמו הלועזי של ההר כפי שהסביר לו המנדס היקה הוא "סקופוס", תרגום יווני של השם העברי. הערבים בני המקום קראו לו סקובוס, מעטים כינו אותו בשמו הערבי ראס אל־מושריף, הראש המשקיף.
במלחמת העצמאות נותק ההר מירושלים העברית מכיוון שהדרך אליו עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית, והפך מובלעת שהתנועה אליה התנהלה בשיירות בלבד, מאז אפריל 1948 שבו הותקפה שיירת עובדי בית החולים, הידועה גם כשיירת הדסה שכל אנשיה נרצחו. מאז האסון הוגברו אמצעי הביטחון, ישראל ביצרה חלק מהמתחם והצליחה להבריח אליו נשק כבד וחרגה מההסכם עם הירדנים. הירדנים הפרו גם הם את ההסכם, בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ובשטחי ההפקר, השתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. חרף כל זאת, תנועת השיירה הדו־שבועית להר לא הופסקה, אף על פי שעוכבה לעיתים בידי הירדנים.
---
רחמן, קצין בשירות קבע, ששירת ביחידה הסודית שפעלה בקומה מעלינו, קרא ספרות עברית וספרות מתורגמת. אהבתו הגדולה הייתה עגנון, כמו גם לאה גולדברג. הוא קרא בשקיקה גם את נגיב מחפוז הסופר המצרי, את טולסטוי הרוסי ואת שירתו של שארל בודלר הצרפתי. גם בשל עובדה זו אהבתי לשוחח עימו ולהחליף דעות. בשיחותינו הרבות המלצנו זה לזה על ספרים. מאוד נהניתי לשוחח עימו על ספרות ושירה חרף פער הגילים בינינו.
הוא סיפר כי למד שפה וספרות עברית והחל לכתוב סיפורים ושירים תוך שהוא מקדיש מקום של כבוד לאחיו בני קהילתו הכורדית. תוך זמן קצר קנה לעצמו רחמן מעמד של יוצר ומשורר וסופר שדובר בו נכבדות. הוא היה נשוי ואב לחמישה ילדים. צאלה, בתו הבכורה, הייתה יפהפייה, בעלת עיניים כחולות כמו אמה, שהכל קראוה ללה. לימים תסיים צאלה את לימודיה באוניברסיטה בסוציולוגיה ופסיכולוגיה.
---
אחרי שהשתחררתי מהצבא המשכתי בקשרים עם רחמן ונוכחתי ברבות מההופעות שלו על ספרות ושירה ועל הקהילה הכורדית ותולדותיה והצלחת קליטתה בארץ. כאשר עברתי לתל־אביב, לצורכי עבודתי, קיבלתי מיעקב מכתבים והזמנות ושירים שפירסם ושמרנו על קשר טוב. לא אחת ביקרתי אותו ואת משפחתו בקסטל; בילינו יחד וקשרתי קשרים חמים עם בני משפחתו וחבריו.
רחמן ששירת שנים אחדות בשירות קבע, השתחרר מהצבא וכיהן כפקיד בכיר בעיריית ירושלים. הוא עשה רבות לקידום התרבות בעיר, לעיתים הזמין אותי להשתתף בהיוועדויות עם צעירים שעסקו בזהות ותרבות יהודית. באחד המכתבים שכתב לי סיפר כי צאלה, בתו, מתחתנת וצירף למכתב הזמנה לחתונה. העפתי מבט בשם החתן המיועד ששם משפחתו תלמי נשמע לי מוכר משום מה.
שבועות אחדים אחר כך נסעתי לקסטל ושם נערכה החתונה תחת כיפת השמיים במגרש גדול שהוכשר לכך. רבים היו שם, שכן היו לו קשרים ענפים והוא ייצג את קהילת כורדיסטן היהודית העיראקית. כשנכנסתי לחתונה ניגשתי לברך אותו ואת רעייתו, וראיתי לידו את יגאל תלמי — ג'ינג'י עם עיניים כחולות — המדריך התנועתי שלנו בקיבוץ. תהיתי איך רחמן קשר קשרים עם קיבוצניק מהשומר הצעיר.
רחמן הציג את יגאל כאבי החתן ושניהם עמדו מולי וצחקו בקולי קולות ואמרו כי התחרו ביניהם מי ישלח לי את ההזמנה. משפחת תלמי ואנשי הקיבוץ נבלעו בקהל הרב של הכורדים מהקסטל שחלקם באו לחתונה בשרואלוך, המכנסיים המתרחבים בירכיים והולכים וצרים ככל שירדו לקרסול.
---
הסתובבתי בין המוזמנים ופגשתי את אנשי הקיבוץ, שהכרתי את מרביתם, תהיתי איך השתדכו בני שני העולמות האלה השונים ורחוקים זה מזה כמזרח ממערב, מכאן בתו של עולה חדש מדהוק, כפר קטן בכורדיסטן שבצפון עיראק, ובנו של קיבוצניק, מלח הארץ, צאצא לחלוצים הראשונים מפולין ששמם הלך לפניהם.
ידעתי אמנם שבני השבט הכורדי־עיראקי, חרוצים מאין כמוהם שעשו חיל כאן, השתלטו על ענפי הבניין והתעשרו, שלחו את בנותיהם ובניהם ללמד באוניברסיטאות והצמיחו מבנותיהם ובניהם משוררים וסופרים ואנשי רוח ואקדמיה, כולל רחמן עצמו ובתו בת הארץ.
בתום טקס הכלולות פתחו אנשי הקיבוץ בריקוד הורה. הכורדים בבגדיהם המסורתיים הקיפו אותם מכל צד וכמו לפי סימן מראש בקעו ועלו צלילי הזורנָה, החליל דמוי חצוצרה קטנה, והדהולָה, תוף גדול, והשתיקו את האקורדיון והכניעו את מעגלי ההורה. אישוני עיניי התרחבו בהפתעה רבה; הנה בני החלוצים עתירי היוקרה, מפריחי שממת עמק יזרעאל, חלוצים ולוחמים וקצינים בצבא שאצו לכל פעולה והקריבו את נפשם, וכאן הם נבוכים ונכלמים משהו מפני צלילי הזורנה המונוטונית והתופים הרועמים.
רחמן, אבי הכלה, משך אותי למעגל הרוקדים והראה לי את צעדי הריקוד ובשמחת הריקודים קרצתי לו. הוא הינהן בראשו בחיוך ואמר, "הזורנה ניצחה את האקורדיון". מזג עוד כוסית ערק והרמנו עם אבי החתן.
פורסם במוסף חג של ידיעות אחרונות בעריכת אלעד זרט
