רואים בחושך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רואים בחושך
מכר
מאות
עותקים
רואים בחושך
מכר
מאות
עותקים

רואים בחושך

4.1 כוכבים (51 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2540מקורי
ספר מודפס
96 מחיר מוטבע על הספר 96
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

חגי דגן

חגי דגן (נולד ב-13 באוגוסט 1964) הוא סופר ישראלי וחוקר יהדות ומחשבת ישראל, מרצה במחלקה לתואר ראשון בלימודים רב תחומיים במכללה האקדמית ספיר. בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
השתתף בסרטה הדוקומנטרי של גליה עוז "יהודים עכשיו" ששודר בשנת 2011 ברצועה התיעודית - "הסיפור האמיתי" בערוץ 1.

מספריו:
"קוי מתאר של כמיהה", ספרית פועלים (1991)
"רשומות מאי הנשים", הוצאת חרגול (1999)
"מתחת לקו העונג", הוצאת חרגול (2001)
"למלך אין בית", הוצאת חרגול (2005)
"הארץ שטה", הוצאת חרגול (2007)
"שדים ברחוב אגריפס", זמורה-ביתן (2012)
"רואים בחושך", הוצאת פרדס (2020)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mrx6szzp

ראיון "ראש בראש"

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

תמיר בינדר, מרצה במכללה בדרום הארץ, מצוי במשבר מקצועי ואישי. טלפון מגורמי מוסד מחזיר אותו לעברו הצבאי ולתשוקה לא פתורה שקשורה בו. הוא נקרא לחזור לשירות כדי לעזור בהתמודדות עם לוחמת פלסטינית שהשתתפה בפיגוע אווירי שבו היה מעורב כחייל צעיר ביחידה 8200.
 
האובססיה שפיתח אז כלפי הלוחמת המעופפת לא דעכה עם השנים. עכשיו מתחדש המרדף אחרי לוחמת הרפאים, הפעם ברחובות וינה. דווקא שם תתגלה פרשה מושתקת המגיעה עד הדרגים הגבוהים של הממשל הישראלי. תמיר צריך למצוא פתרון למצב המסובך. האם הפעם ישבור את כל הכלים?
 
הסיפור חושף לראשונה את סוג ההכשרה שהעניקה יחידה 8200 למשרתים בה בשנות השמונים והתשעים ואת העבודה המודיעינית המורכבת המאפיינת אותה. בתוך כך נחשפים הקשיים העולים מן העבודה התובענית והקשרים בין החיילים בבסיס: התשוקות, המתחים, היריבויות והתסכול.
 
אוהבי הריגול ימצאו כאן רומן ריגול מוקפד ואוהבי הספרות ימצאו יצירה תקופתית נוקבת המתבוננת בעין חשופה בקיבוץ של שנות השמונים, בצבא ובאקדמיה.
 
“תיאור הדמויות נהדר, כך גם השגרה השוחקת הצבאית ותיאורי הערים, כמו בספר ריגול ראוי לשמו. חייו של האנטי־גיבור הישראלי כל כך, מרצה זוטר נטול הווה ונטול עתיד שנשאב לעולם הריגול, נוגעים ללב. בסופו של דבר הוא ייאלץ לקבל החלטה שתשנה את עולמו, כי הזמיר חזר לשיר. ספר מעולה, הנקרא בנשימה אחת."
אורן נהרי, עיתונאי ופרשן
 
חגי דגן, סופר ומרצה במכללה האקדמית ספיר.
בין ספריו הקודמים: "שדים ברחוב אגריפס" (2012 , כנרת זמורה ביתן), "הארץ שטה" (2007 , חרגול), "למלך אין בית" (2005 , חרגול).

פרק ראשון

פרולוג
 
 
 
השיחה הגיעה ממספר חסוי. בדרך כלל הוא לא ענה למספרים חסויים. כמעט תמיד הם התגלו כסוכני מכירות של חברות כבלים או ביטוח שניסו לדחוף לו איזו עסקה גרועה. הוא סבל פחות מהנחישות הדביקה שלהם ויותר מהעברית האיומה שלהם. בדרך כלל הוא היה מתחיל לתקן להם את העברית, הם היו נעלבים וכל העסק היה נגמר באיזו חמיצות מדכדכת. עם הזמן הפסיק לענות למספרים חסויים. מי שרוצה שישאיר הודעה. אבל אנשים כמעט אף פעם לא השאירו הודעות. אולי מפני שהם לא באמת היו אנשים אלא מערכות אוטומטיות, אנונימיות לגמרי. כל מי שדיבר איתו נתן לו הרגשה שהוא לא באמת קיים. פעם הוא היה איש אמיתי והיו מתקשרים אליו אנשים אמיתיים, אבל במורד החיים הוא הפך לחשבון בנק, לפוליסת ביטוח, וגם הטלפונים שהוא קיבל היו מיועץ ההשקעות, מסוכנת הביטוח, והם תמיד התקשרו ממספרים חסויים. והוא לא אהב לענות למספרים חסויים. הוא ידע ששום נחמה או גאולה לא מסתתרת מאחוריהם. אבל באותו יום רבץ חום מעיק תחת עננים מאובקים, הוא ישב בקפיטריה של המכללה ושתה קפה ממש גרוע, השולחן היה דביק, חתול מורעב תלה בו מבט נואש ובתוך חצי שעה הוא היה צריך להתייצב לבירור במשרד של הנציבה למניעת הטרדה מינית. ואז הטלפון צלצל. מספר חסוי.
 
הוא ענה.
 
שלום, אני מדבר עם תמיר בינדר?
 
הוא נאנח. צורת הפתיחה הייתה של נציגי מכירות, אבל הסגנון היה שונה, סמכותי יותר, ונקי מנימת השידול הנכלולית. ועדיין הפתיח הזה עצבן אותו. הוא לא אהב את המנהג הישראלי לברר את זהות הנמען לפני שהדובר הציג את עצמו.
 
מי שואל?
 
זה תמיר בינדר?
 
מי שואל?
 
אסף ממשרד ראש הממשלה.
 
לזה הוא לא ציפה. הוא הביט לרגע בחוסר אמון בצג שעליו התנוסס עדיין הכיתוב ״שיחה לא מזוהה״. אני מקשיב, אמר, וקולו חרק במקצת.
 
אז זה תמיר בינדר?
 
כן, זה הוא.
 
החתול המורעב התייאש ממנו סופית ופנה לשדל אנשים אחרים. בשולחן שלידו התמקמו כמה סטודנטים קולניים במיוחד. הוא לקח את הקפה הגרוע שלו ואת הטלפון וירד מן הרמפה שעליה מוקמה הקפיטריה לדשא השדוף שמתחתיה. על הדשא פוזרו כמה ספסלי עץ. מבטו חלף עליהם. הם נראו מאובקים. הוא לא אהב לשבת על דברים מאובקים. הוא נשאר עומד עם הקפה והטלפון. תיק הצד שלו חישב לגלוש בכל רגע מכתפו שנשתפלה מעט. לא היה לו נוח.
 
אני לא יכול להיכנס ליותר מדי פרטים בטלפון, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה. היינו רוצים לפגוש אותך בהקדם האפשרי.
 
כל כך הרבה שנים הוא כבר לא דיבר עם האנשים האלה, אבל הסגנון והנימה היו מוכרים לו היטב. הוא חש את העקצוץ המטריד של הדז׳ה וו, כאילו מישהו משייף לו את קליפת המוח מבחוץ עם נייר זכוכית עדין.
 
הייתי רוצה לקבל לפחות איזה מושג כללי על מה מדובר, הוא אמר. אני די עסוק בימים אלה.
 
זה לא היה לגמרי נכון. הוא לא בדיוק היה עסוק. מדויק יותר לומר שהיה טרוד, כבוי, מדוכדך, מובס.
 
מדובר על דמות שהכרת טוב מאוד בתקופת השירות הצבאי שלך, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה בקול מדוד. ככה לפחות אנחנו חושבים. היא... עשתה קאמבק.
 
הוא נדרך. בעצם הייתה יותר מאפשרות אחת, אבל כשחושבים על זה...
 
אנחנו מדברים על...?
 
זה קו גלוי, קטע אותו הדובר השני. כאילו שהוא לא ידע.
 
לא התכוונתי לומר שם, הוא ענה לו בנימה של גערה. זה שהוא כבר כל כך הרבה שנים לא בעסק לא אומר שהוא שכח את הכללים הבסיסיים.
 
בוא נגיד ככה, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה, והשתתק.
 
בוא נגיד...? הוא ניסה לעזור לו.
 
עדיף שפשוט תגיע.
 
אתה צריך להשתדל יותר, הוא אמר.
 
שקט עלה מהצד השני של התווך האלקטרומגנטי. הוא דימה לשמוע את ההתלבטות של האיש ששמו האמיתי מן הסתם לא היה אסף.
 
הזמיר חזר לשיר, אמר האיש לבסוף, בקול שקט מאוד, כאילו הוא מנסה לומר ולא לומר את המילים בה בעת.
 
הוא כלא את נשימתו. נדרשו לו כמה שניות כדי לדכא את הרעד הקל שאיים לדבוק בקולו. הוא לא רצה שקולו ירעד, זה ברור, אבל הוא בעיקר לא הצליח להבין מאיפה בא הרעד הזה, אחרי כל השנים. הרי מדובר בכלל בעידן אחר, במישהו אחר. מה לו ולזה? מבטו חלף על פני הנוף הדומם, החי והאנושי סביבו — הספסלים המאובקים, הדשא המעונה, החתולים הנואשים, אדישותם האטומה של הסטודנטים.
 
אני יכול להגיע מחר, החל משעות הצהריים, הוא אמר. קולו בכל זאת רעד מעט. הוא לא ידע אם הדובר מעבר לקו הבחין בזה.
 
עדיף עוד היום, אמר אסף.
 
עד כדי כך?
 
כן.
 
אני במכללה כרגע. יש לי עכשיו פגישה. אוכל לצאת אחריה.
 
אתה לא יכול לבטל את הפגישה?
 
הוא הרהר באפשרות הזאת. היא קסמה לו מאוד. אני מניח שכן, אמר.
 
מצוין. אני מסמס לך מספר. תתקשר כשתגיע לאיילון ונעלה לך לטלפון ג׳י־פי־אס עם הנחיות.
 
ככה זה עובד עכשיו?
 
זה יכול לעבוד בכל מיני דרכים. נתראה אחר כך.
 
הוא דחק את הטלפון לכיסו. הסתיו הדרומי רבץ על המכללה, חם ואטום. גינות יגעות, ניחרות, התמשכו מן המקום שבו עמד ועד בניין המשרדים והכיתות שחסם את שדה הראייה שלו, לבנבן וחרוץ־משבצות כחפיסה של שוקולד לבן. הוא לא סבל שוקולד לבן. הוא הפנה את גבו לבניין, לקפיטריה, לספסלים המאובקים ולהמולת הסטודנטים ופסע אל מגרש החניה שבו ניצבה הקורסה הירוקה שלו כסוס נאמן. הוא נזכר בחלום שחזר על עצמו מספר פעמים, כמה שנים קודם לכן: הוא צועד בשוליה של עיר זרה, על גבול המדבר. הוא לא מזהה את העיר ולא את המדבר. הוא מזהה רק את הקורסה שלו שעומדת שם, הוא רק לא מבין למה על הירוק המוכר שלה מבצבצים כתמים אדומים. הוא נכנס לקורסה, מניע וממריא אל השמים.
 
כבר כמה שנים הוא לא חלם את החלום הזה.

חגי דגן

חגי דגן (נולד ב-13 באוגוסט 1964) הוא סופר ישראלי וחוקר יהדות ומחשבת ישראל, מרצה במחלקה לתואר ראשון בלימודים רב תחומיים במכללה האקדמית ספיר. בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
השתתף בסרטה הדוקומנטרי של גליה עוז "יהודים עכשיו" ששודר בשנת 2011 ברצועה התיעודית - "הסיפור האמיתי" בערוץ 1.

מספריו:
"קוי מתאר של כמיהה", ספרית פועלים (1991)
"רשומות מאי הנשים", הוצאת חרגול (1999)
"מתחת לקו העונג", הוצאת חרגול (2001)
"למלך אין בית", הוצאת חרגול (2005)
"הארץ שטה", הוצאת חרגול (2007)
"שדים ברחוב אגריפס", זמורה-ביתן (2012)
"רואים בחושך", הוצאת פרדס (2020)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mrx6szzp

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

יחידה 8200, בסיס רווי הורמונים, ואחמד ג'יבריל אחד יוסי מלמן הארץ 06/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
51 דירוגים
25 דירוגים
13 דירוגים
7 דירוגים
6 דירוגים
0 דירוגים
16/7/2022

ספר נפלא. עברתי חלק מהמסלול של הכותב והוא מרתק וכתוב בכישרון עילאי.

16/7/2022

ספר מעניין מותח וטוב

25/8/2021

מצויין

5/4/2021

כתוב להפליא מעניין ומרתק

6/2/2021

הכתיבה סחפה אותי מהרגע הראשון! הטוויסט לקראת הסוף היה גאוני, שירה צרופה. הכל היה כל כך מוכר וקרוב -הקיבוץ, השירות הצבאי, תל אביב. גם וינה הייתה קרובה, אפילו בתקופת הסגר. לעיתים היו גיבובים שכאילו הסיטו מהעיקר, טוב שהיו ממוסגרים ולא רבים מהם. גמעתי את הספר ומחכה לסוף הסגר לעשות סבב בתי קפה בוינה.

25/1/2021

ספר נפלא, כתוב בכישרון רב. מרתק וסוחף. אחד מספרי המתח הנפלאים שיצא לי לקרוא

26/11/2020

מצויין. לא לפחד מאורכו של הספר. רומן חניכה מעולה גם לילדות בקיבוץ, גם לשירות ב 8200, וגם ללימודי פילוסופיה בגילמן.

8/11/2020

ספר יוצא דופן. מותח, ומעמיק בעת ובעונה אחת. אנטי גיבור שכובש אותך מהרגע הראשון ועד האחרון באנושיותו, בפגמיו, בכנותו הנוקבת, בחולשתו ובכוחו. אהבתי מאוד

7/11/2020

מצויין

1/10/2020

מצויין.

29/9/2020

ספר מעולה קראתי בנשימה עצורה חכם מאוד יש קצת בלבול בתאריכים כי תמיר יליד שנות השישים ודלאל ילידת שנות הארבעים אבל ספר מעולה

14/9/2020

ארוך מאוד . וטוב

14/8/2020

למרות שאפשר היה לקצר הרבה-הספר מושך,השפה מהממת, והתוכן סוחף

10/8/2020

ספר מתח מצויין. הסופר מצליח לאט לאט להכניס את הקורא לנבכי העלילה, שמתפתלת ושומרת על מתח רצוף עד הסוף המפתיע.

3/7/2020

יפהפה, מהנה ומענג, אמיתי להחריד, ארוטי במידה הראויה לחגי דגן, מעמיק ופילוסופי כנדרש (אל תשברו שם, תמשיכו!) מכירים ומכורים לכל ספריו הקודמים, ובנוסף גילינו גם את כשרונו ככותב ספרי מתח משובחים! מומלץ בחום, גם לא ליוצאי היחידה.

26/6/2020

שילוב נהדר של מותחן ורומן המתאר, מצד אחד, את חייו האישיים של הגיבור בצורה עגולה ומפורטת, ומצד שני, מתובל בשלל תיאורים מקצועיים שישביעו את רעובנם של חובבי הז'אנר. האלמנטים הפילוסופיים לעיתים מתישים לקריאה, במיוחד בשעת לילה מאוחרת, אבל במקרה זה, השלם עולה על סך חלקיו. בהחלט קריאה מהנה ומצפה כבר לספרו הבא.

26/6/2020

ספר מעולה, סיפורת עם תמהיל טוב מאוד של מתח ופעולה

20/6/2020

ספר מדהים לצד המתח והאווירה שומעים גם את הרקע יוצא הדופן של המחבר בפילוסופיה ויהדות. נקווה לעוד ..

10/6/2020

מהספרים הטובים שיצאו בשנים האחרונות בז׳אמר המתח-ריגול. 8200 מוצגת בפרטי פרטים כפי שמעולם לא הוצגה, הילדות וההתבגרות בקיבוץ בכתיבה שלא פגשנו מאז ״הגבעות השחורות של דקוטה״. ויש גם ספרות במיטבה. מומלץ ביותר

24/5/2020

מי שאוהב ספרים עם דמויות שפורצות לך מהדף צריך לקרוא את הספר הזה. אני הרגשתי הרבה הערכה והרבה מעורבות בעבודת המודיעין וזה מאד קסם לי. קראתי בנשימה עצורה.

24/5/2020

ספר מרתק ומותח שממש מכניס את הקורא לתוך הדרמה של הריגול. הספר מציג בצורה מאד מרעננת את המציאות הישראלית על כל המורכבות שלה. הוא נכתב מתוך אהבה גדולה לארץ וגם מתוך כאב גדול. הביקורת הקודמת שנכתבה כאן היא קשקוש. האמת היא שיש בספר הזה משהו כמעט פטריוטי...

6/11/2024

אחלה ספר! מרתק, מקורי, רלוונטי. יעניין במיוחד את מי ששירת במודיעין

9/4/2021

בספר ישנם תאורים ארוכים ומשעממים של תאורים טבע שלא תרמו לעלילה ואפילו היו מעייפים סך הכל סיפור מרשים עם עלילה מתפתחת

6/10/2020

תיאור לימודי הפילוסופיה באוני תל אביב חיים ויפים כל כך, עד שהרגשתי צורך לפשפש בביוגרפיה של הסופר. מאותו רגע הספר נקרא כסוג של ביוגרפיה. יש כמה רעיונות אלמותיים כמו (ציטוט חופשי) "מחשבות משונות, שהיו זרות עד כי חשד שאינן שלו", ותשוקה מוחמצת לריפוי עצמי שנראה כי מלווה את הסופר כל חייו ומשפיעה עמוקות על יצירתו. תשוקה זו, לו היתה נובעת ממקומה הטהור ולא מהחסר, היתה מניפה אותנו ברגע אחד להור ההר.

5/10/2020

ספר מצויין ומהנה. לא קיבל חמישה כוכבים בגלל הנטייה המעט מופרזת לתיאורי יתר של הסופר. היה ניתן לקצץ מעט.

9/8/2020

כתוב טוב, מותח, גורם לך לחשוב עליו בהפסקות הקריאה. קצת יותר מדי מונחים צבאיים לא ברורים אבל קולח ומעורר מחשבה.

30/7/2020

ספר טוב, במיוחד החצי הראשון, קצת איבד אותי באמצע, אבל משך אותי לקרוא עוד. הסוף קצת משונה. למרות כל זאת נהנתי ומקווה לקרוא עוד ספרים של חגי דגן.

5/7/2020

חביב וזהו

6/9/2022

מתחיל טוב. מהאמצע נהיה איטי, עם תיאורים ארוכים והרבה פילוסופיה...

1
16/9/2021

פוטנציאל יש, מתחיל טוב אבל קצת מאבד את הדרך בערך מהאמצע וחבל

1
28/8/2020

לא רע

25/7/2020

ארוך. בהתחלה משעמם לוקח כ 200 - 300 עמודים להכנס לעניין. די מתפלסף בלי די ובורח מהעניין. בסיכומו נחמד ולא יותר

10/5/2020

יותר מידי בוז מופנה לעבר המפקדים העומדים מערכת הצבאית והמדינית. המערכת הפוליטית והחיילים המשרתים ביחידות המודיעין מטצגים כמטומטמים וכל החוכמה, הידע והכישרון שייך לקיבוצניק השמאלני שעובד על כולם. אהבת הארץ שייכת לפליטים הפלשתינאים בלבד ואילו השמאלן הגיבור מוכן בקלות לוותר על המדינה ולעבור לגרמניה שם צמחו הרוצחים של אבותינו.

24/2/2025

וואו כמה עצבים הספר הזה מביא. נתחיל בחיובי - בחלק של הצבא זה היה יחסית מעניין. נעבור לשלילי - אפשר לצמצם לפחות חצי מהספר ואני לא צוחק. פשוט נאלצתי לדלג על עמודים שלמים של ברבורים ומחשבות של הגיבור שלא תורמים לכלום. בנוסף, חשבתי שאני עומד לקרוא ספר מתח ואקשן, אבל זה פשוט מסע מתועד של ילד כאפות מעצבן שאיכשהו דברים מסתדרים לו בחיים, והכי גרוע, הספר נגמר ממש מעצבן. לא קיבל כוכב אחד כי היו חלקים נחמדים לפעמים של מתח, שגרמו לי לחשוב שזה ישתפר. זה לא.. בקיצור תחסכו מעצמכם קריאה, כמו שהכותב חסך מלתת לעורך לקרוא את זה לפני הפרסום

1
28/9/2020

אחד מספרי המתח/ריגול המייגעים ביותר שקראתי. ניתן היה לערוך החוצה חלק ניכר מהטקסט מבלי לפגוע כהוא זה מסיפור העלילה.

1
23/8/2020

מינונים - זה מה שחסר בספר. המון טרחנות, פלספנות מעיקה, הגיגים, תיאורים משתבללים ומטאפורות. חלוקה גסה בין מפקדים/בכירים שהם תמיד ימניים בורים וגסים מול הזוטר הנאור ורחב האופקים. יותר מידי פסקות אירוטיות שאינן משרתות את הסיפור. סיום הזוי. גיבור הזוי.

1

סקירות וביקורות

יחידה 8200, בסיס רווי הורמונים, ואחמד ג'יבריל אחד יוסי מלמן הארץ 06/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
רואים בחושך חגי דגן
פרולוג
 
 
 
השיחה הגיעה ממספר חסוי. בדרך כלל הוא לא ענה למספרים חסויים. כמעט תמיד הם התגלו כסוכני מכירות של חברות כבלים או ביטוח שניסו לדחוף לו איזו עסקה גרועה. הוא סבל פחות מהנחישות הדביקה שלהם ויותר מהעברית האיומה שלהם. בדרך כלל הוא היה מתחיל לתקן להם את העברית, הם היו נעלבים וכל העסק היה נגמר באיזו חמיצות מדכדכת. עם הזמן הפסיק לענות למספרים חסויים. מי שרוצה שישאיר הודעה. אבל אנשים כמעט אף פעם לא השאירו הודעות. אולי מפני שהם לא באמת היו אנשים אלא מערכות אוטומטיות, אנונימיות לגמרי. כל מי שדיבר איתו נתן לו הרגשה שהוא לא באמת קיים. פעם הוא היה איש אמיתי והיו מתקשרים אליו אנשים אמיתיים, אבל במורד החיים הוא הפך לחשבון בנק, לפוליסת ביטוח, וגם הטלפונים שהוא קיבל היו מיועץ ההשקעות, מסוכנת הביטוח, והם תמיד התקשרו ממספרים חסויים. והוא לא אהב לענות למספרים חסויים. הוא ידע ששום נחמה או גאולה לא מסתתרת מאחוריהם. אבל באותו יום רבץ חום מעיק תחת עננים מאובקים, הוא ישב בקפיטריה של המכללה ושתה קפה ממש גרוע, השולחן היה דביק, חתול מורעב תלה בו מבט נואש ובתוך חצי שעה הוא היה צריך להתייצב לבירור במשרד של הנציבה למניעת הטרדה מינית. ואז הטלפון צלצל. מספר חסוי.
 
הוא ענה.
 
שלום, אני מדבר עם תמיר בינדר?
 
הוא נאנח. צורת הפתיחה הייתה של נציגי מכירות, אבל הסגנון היה שונה, סמכותי יותר, ונקי מנימת השידול הנכלולית. ועדיין הפתיח הזה עצבן אותו. הוא לא אהב את המנהג הישראלי לברר את זהות הנמען לפני שהדובר הציג את עצמו.
 
מי שואל?
 
זה תמיר בינדר?
 
מי שואל?
 
אסף ממשרד ראש הממשלה.
 
לזה הוא לא ציפה. הוא הביט לרגע בחוסר אמון בצג שעליו התנוסס עדיין הכיתוב ״שיחה לא מזוהה״. אני מקשיב, אמר, וקולו חרק במקצת.
 
אז זה תמיר בינדר?
 
כן, זה הוא.
 
החתול המורעב התייאש ממנו סופית ופנה לשדל אנשים אחרים. בשולחן שלידו התמקמו כמה סטודנטים קולניים במיוחד. הוא לקח את הקפה הגרוע שלו ואת הטלפון וירד מן הרמפה שעליה מוקמה הקפיטריה לדשא השדוף שמתחתיה. על הדשא פוזרו כמה ספסלי עץ. מבטו חלף עליהם. הם נראו מאובקים. הוא לא אהב לשבת על דברים מאובקים. הוא נשאר עומד עם הקפה והטלפון. תיק הצד שלו חישב לגלוש בכל רגע מכתפו שנשתפלה מעט. לא היה לו נוח.
 
אני לא יכול להיכנס ליותר מדי פרטים בטלפון, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה. היינו רוצים לפגוש אותך בהקדם האפשרי.
 
כל כך הרבה שנים הוא כבר לא דיבר עם האנשים האלה, אבל הסגנון והנימה היו מוכרים לו היטב. הוא חש את העקצוץ המטריד של הדז׳ה וו, כאילו מישהו משייף לו את קליפת המוח מבחוץ עם נייר זכוכית עדין.
 
הייתי רוצה לקבל לפחות איזה מושג כללי על מה מדובר, הוא אמר. אני די עסוק בימים אלה.
 
זה לא היה לגמרי נכון. הוא לא בדיוק היה עסוק. מדויק יותר לומר שהיה טרוד, כבוי, מדוכדך, מובס.
 
מדובר על דמות שהכרת טוב מאוד בתקופת השירות הצבאי שלך, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה בקול מדוד. ככה לפחות אנחנו חושבים. היא... עשתה קאמבק.
 
הוא נדרך. בעצם הייתה יותר מאפשרות אחת, אבל כשחושבים על זה...
 
אנחנו מדברים על...?
 
זה קו גלוי, קטע אותו הדובר השני. כאילו שהוא לא ידע.
 
לא התכוונתי לומר שם, הוא ענה לו בנימה של גערה. זה שהוא כבר כל כך הרבה שנים לא בעסק לא אומר שהוא שכח את הכללים הבסיסיים.
 
בוא נגיד ככה, אמר אסף ממשרד ראש הממשלה, והשתתק.
 
בוא נגיד...? הוא ניסה לעזור לו.
 
עדיף שפשוט תגיע.
 
אתה צריך להשתדל יותר, הוא אמר.
 
שקט עלה מהצד השני של התווך האלקטרומגנטי. הוא דימה לשמוע את ההתלבטות של האיש ששמו האמיתי מן הסתם לא היה אסף.
 
הזמיר חזר לשיר, אמר האיש לבסוף, בקול שקט מאוד, כאילו הוא מנסה לומר ולא לומר את המילים בה בעת.
 
הוא כלא את נשימתו. נדרשו לו כמה שניות כדי לדכא את הרעד הקל שאיים לדבוק בקולו. הוא לא רצה שקולו ירעד, זה ברור, אבל הוא בעיקר לא הצליח להבין מאיפה בא הרעד הזה, אחרי כל השנים. הרי מדובר בכלל בעידן אחר, במישהו אחר. מה לו ולזה? מבטו חלף על פני הנוף הדומם, החי והאנושי סביבו — הספסלים המאובקים, הדשא המעונה, החתולים הנואשים, אדישותם האטומה של הסטודנטים.
 
אני יכול להגיע מחר, החל משעות הצהריים, הוא אמר. קולו בכל זאת רעד מעט. הוא לא ידע אם הדובר מעבר לקו הבחין בזה.
 
עדיף עוד היום, אמר אסף.
 
עד כדי כך?
 
כן.
 
אני במכללה כרגע. יש לי עכשיו פגישה. אוכל לצאת אחריה.
 
אתה לא יכול לבטל את הפגישה?
 
הוא הרהר באפשרות הזאת. היא קסמה לו מאוד. אני מניח שכן, אמר.
 
מצוין. אני מסמס לך מספר. תתקשר כשתגיע לאיילון ונעלה לך לטלפון ג׳י־פי־אס עם הנחיות.
 
ככה זה עובד עכשיו?
 
זה יכול לעבוד בכל מיני דרכים. נתראה אחר כך.
 
הוא דחק את הטלפון לכיסו. הסתיו הדרומי רבץ על המכללה, חם ואטום. גינות יגעות, ניחרות, התמשכו מן המקום שבו עמד ועד בניין המשרדים והכיתות שחסם את שדה הראייה שלו, לבנבן וחרוץ־משבצות כחפיסה של שוקולד לבן. הוא לא סבל שוקולד לבן. הוא הפנה את גבו לבניין, לקפיטריה, לספסלים המאובקים ולהמולת הסטודנטים ופסע אל מגרש החניה שבו ניצבה הקורסה הירוקה שלו כסוס נאמן. הוא נזכר בחלום שחזר על עצמו מספר פעמים, כמה שנים קודם לכן: הוא צועד בשוליה של עיר זרה, על גבול המדבר. הוא לא מזהה את העיר ולא את המדבר. הוא מזהה רק את הקורסה שלו שעומדת שם, הוא רק לא מבין למה על הירוק המוכר שלה מבצבצים כתמים אדומים. הוא נכנס לקורסה, מניע וממריא אל השמים.
 
כבר כמה שנים הוא לא חלם את החלום הזה.