בלגן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלגן
3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • שם במקור: Rejwach
  • תרגום: עילי הלפרן
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 114 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 54 דק'

מיקולאי גרינברג

מיקולאי גרינברג, פסיכולוג בהכשרתו,  הינו צלם, סופר ועיתונאי.
 
בכתיבה שלו התרכז בנושא הזהות של יהודי פולין, מורכבותו של הזיכרון וההתמודדות איתה בקרב דור ראשון ודור שני שאחרי השואה. שני ספרים חשובים שלו (שטרם תורגמו לעברית) הינם "ניצולים מהמאה ה-20" („Ocaleni z XX wieku) שיצא לאור בשנת 2012 בפולנית והספר "אני מאשים את אושוויץ. סיפורים משפחתיים" („Oskarżam Auschwitz”) שיצא לאור בשנת 2014 בפולנית.

תקציר

שלושים ואחד הסיפורים הכלולים בבלגן מתארים את חווית הקיום היהודי בפולין הקומוניסטית שלאחר השואה והפוסט־קומוניסטית. סיפוריו של גרינברג הם מצחיקים ומזעזעים ומתארים את חוסר הרצון ואי היכולת של הסופר ושל החברה הסובבת אותו להתמודד עם ההיסטוריה הקרובה, השורָה בכל מקום וגורמת להסתרה ולהכחשה.
 
בלגן יצא לאור ב־2018, בעיצומם של מאורעות שהעלו שוב את הבעיה היהודית בפולין. החוק השנוי במחלוקת על אודות חקר השואה עורר גל של אנטישמיות, שחידד את השאלה שהספר דן בה.
 
מיד עם פרסומו הספר זכה להצלחה רבה, היה מועמד לפרס ‘ניקה’, הפרס הספרותי החשוב ביותר בפולין, קיבל ביקורות מצוינות בכלי התקשורת וזכה לעשר הדפסות.

פרק ראשון

צרות לא נחוצות
 
 
אדוני, פשוט פחדתי להיפגש איתך בעיר שלי. מי יבטיח לי שאף אחד לא יזהה אותך? עדיף ללכת על בטוח ושלא יראו אותנו שם ביחד. ואולי מישהו קרא את אחד הספרים היהודיים האלה שלך? צרות כאלה ממש לא נחוצות לי. חשבתי לי שאעלה לרכבת, אגיע תוך כמה שעות וגם לך בטח יהיה יותר נוח להיפגש אצלך מלנסוע עוד כמה שעות. אדוני, אני שמח שהסכמת, כי כבר פחדתי שתתעקש ותיסע אליי בשביל לראות כל מיני מסמכים או תמונות. היינו צריכים אז פשוט להתחבא. ממש כמו האנשים האלה מהספרים שלך. זאת גם הייתה בושה בשבילי, כי מה זה ככה להזמין יהודי בשביל להתחבא.
 
אדוני, אם אתה רוצה לשאול אותי שאלות אז בבקשה, אבל אני מזהיר אותך שכבר חשבתי מראש על הכול. זאת אומרת עד כמה שאפשר על הכול, אבל בכל מקרה על הרבה. דבר ראשון, איך תעשה שאף אחד לא יגלה שאני זה אני? הייתי מעדיף להשמיט את העיר, השם, הגיל, המקצוע ובטח שאת המראה החיצוני. הרי לפי זה הכי קל לזהות מישהו. נראה לי שזה מספיק, נכון? אני חושב שזה מספיק, ואדוני, אתה צריך להבטיח לי שככה תעשה. סליחה שאני כל כך חריף כבר בהתחלה, אבל אתה יכול להבין בעצמך. כל הצרות האלה שאתה כותב עליהן בספרים האלה, באמת לא נחוצות לי.
 
בכל זאת, כל זה לא נקלט לבן אדם נורמלי בראש. אתה בטח קצת המצאת את הסיפורים האלה, לא? אם בטח חצי מהם מומצאים, אז זה אומר שהשאר אמיתיים? טוב, מה זה צריך בעצם לעניין אותי, גם בלעדיך יש לי מספיק צרות משלי אדוני.
 
תגיד לי אדוני, מה יש בכם, ביהודים, שאפשר להגיד עליכם הכול, רק לא שזה נושא ניטרלי. אני מדבר כל כך הרבה, כי יש לי משהו להגיד אבל איכשהו אני לא מצליח להתחיל. כאילו תכננתי מראש ברכבת את כל מה שאני אגיד, אבל בזמן אמיתי זה לגמרי אחרת. אדוני, מה העניין איתכם, שאתם מעוותים ככה את הכול. אצלי הכול פשוט, כי אני עובד איפה שסיפרתי לך, אני בן כמה שאמרתי, את המשפחה שלי כבר תיארתי, אז צ’יק–צ’ק והכול ברור. אבל אצלכם לא! אתם צריכים קודם כול לרמות את כולם, אחר כך להפחיד את כולם, בסוף להפתיע, וממש בסוף למות ולהשאיר בַלַגַן. אתה מבין על מה אני מדבר אדוני? אולי אני מציג את זה בצורה קצת מבולגנת – שלא לומר בצורה יהודית – אבל אני מנסה הכי טוב שאני רק יכול.
 
למזלי קניתי גם כרטיס חזור, כדי לא להיות איתך כאן יותר מדי זמן. זאת הסיבה שאני כל הזמן מסתכל על השעון, לא בגלל חוסר נימוס. יש עוד מישהו שרצה לספר לך איזה סיפור, או שאני היחיד? שטויות, מה זה מעניין אותי. אדוני, זה עכשיו או אף פעם! יש לי הרבה שאלות, הרבה טענות, אבל אתה ממש אבל ממש לא אשם בזה אדוני. זו לא אשמתך שאחותי הראתה לי את הספרים שלך. למען האמת – קודם הטריד אותי הנושא הזה. אבל גם זה לא אשמתך.
 
תגיד לי אדוני, אצלכם זה כמו בבדיחות על יהודים, שכשיהודי גוסס אז הוא קורא לכל המשפחה שלו והם עומדים מסביבו והוא מספר להם דברים חכמים ואומר לכל אחד משהו מיוחד? כי אם זה ככה, אז אין לי מושג למה אתם יוצרים על זה בדיחות! המוות מצחיק אתכם?! אותי מוות לא משעשע, אדוני היקר, ובמיוחד כשמישהי קרובה אליי מתה. מישהי שאתה מכיר מלידה ויודע עליה הכול, כי היא סיפרה לכל אחד מאיתנו את כל החיים שלה איזה מאה פעם. והנה עכשיו מתברר שאתה יודע קצת, אבל בעיקר אתה לא יודע.
 
הנה אדוני, סבתא שלנו מתה כמעט לפני שנה. אבל עוד קודם היא הספיקה לספר את מה שאתה כבר בטח יכול לנחש בעצמך. אנחנו עומדים כל המשפחה ליד המיטה שלה. ההורים, אני עם אחותי והילדים הקטנים שלנו, ואז פתאום משום מקום שומעים שהיא יהודיה ושהיא לא יכלה להסתלק בלי לספר לנו על זה. אנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מאמינים לאוזניים שלנו, כי אנחנו, איך להגיד, לא בדיוק אהדנו יהודים.
 
אחותי לקחה אותי הצידה ואמרה שלסבתא חסר חמצן, ובגלל זה היא מדברת ככה. אבל אדוני, סבתא לא נכנעת. היא מתחילה לספר את הסיפור של המשפחה שלה. על כל הגטאות שלך, המחנות, האושוויצים, האחיות, האחים, הגז וכל השאר. מה בן אדם נורמלי יכול להבין מזה? ואני אגיד לך אדוני, זה לא היה כמו בבדיחה יהודית.
 
יום אחר כך סבתא שלנו נפטרה, כל החיים הייתה לא יהודיה. ומי נשאר? הבת היהודיה שלה והנכדים היהודים שלה, כן? כי ככה זה אצלכם, נכון? ומה אנחנו אשמים? אנחנו אפילו לא יודעים אם חוץ מאיתנו ומאדוני יש עוד מישהו שיודע על זה. היא לא הורישה לנו ידיעה, רק פחד. נסעתי לכאן כדי להודות לך בשם כל המשפחה על הפחד הזה. למי עוד הייתי אמור ללכת, לכומר? אדוני, עם הסיפורים שלך תסתדר בעצמך. אני זז כבר, כי הרכבת תברח לי.

מיקולאי גרינברג

מיקולאי גרינברג, פסיכולוג בהכשרתו,  הינו צלם, סופר ועיתונאי.
 
בכתיבה שלו התרכז בנושא הזהות של יהודי פולין, מורכבותו של הזיכרון וההתמודדות איתה בקרב דור ראשון ודור שני שאחרי השואה. שני ספרים חשובים שלו (שטרם תורגמו לעברית) הינם "ניצולים מהמאה ה-20" („Ocaleni z XX wieku) שיצא לאור בשנת 2012 בפולנית והספר "אני מאשים את אושוויץ. סיפורים משפחתיים" („Oskarżam Auschwitz”) שיצא לאור בשנת 2014 בפולנית.

עוד על הספר

  • שם במקור: Rejwach
  • תרגום: עילי הלפרן
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 114 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 54 דק'
בלגן מיקולאי גרינברג
צרות לא נחוצות
 
 
אדוני, פשוט פחדתי להיפגש איתך בעיר שלי. מי יבטיח לי שאף אחד לא יזהה אותך? עדיף ללכת על בטוח ושלא יראו אותנו שם ביחד. ואולי מישהו קרא את אחד הספרים היהודיים האלה שלך? צרות כאלה ממש לא נחוצות לי. חשבתי לי שאעלה לרכבת, אגיע תוך כמה שעות וגם לך בטח יהיה יותר נוח להיפגש אצלך מלנסוע עוד כמה שעות. אדוני, אני שמח שהסכמת, כי כבר פחדתי שתתעקש ותיסע אליי בשביל לראות כל מיני מסמכים או תמונות. היינו צריכים אז פשוט להתחבא. ממש כמו האנשים האלה מהספרים שלך. זאת גם הייתה בושה בשבילי, כי מה זה ככה להזמין יהודי בשביל להתחבא.
 
אדוני, אם אתה רוצה לשאול אותי שאלות אז בבקשה, אבל אני מזהיר אותך שכבר חשבתי מראש על הכול. זאת אומרת עד כמה שאפשר על הכול, אבל בכל מקרה על הרבה. דבר ראשון, איך תעשה שאף אחד לא יגלה שאני זה אני? הייתי מעדיף להשמיט את העיר, השם, הגיל, המקצוע ובטח שאת המראה החיצוני. הרי לפי זה הכי קל לזהות מישהו. נראה לי שזה מספיק, נכון? אני חושב שזה מספיק, ואדוני, אתה צריך להבטיח לי שככה תעשה. סליחה שאני כל כך חריף כבר בהתחלה, אבל אתה יכול להבין בעצמך. כל הצרות האלה שאתה כותב עליהן בספרים האלה, באמת לא נחוצות לי.
 
בכל זאת, כל זה לא נקלט לבן אדם נורמלי בראש. אתה בטח קצת המצאת את הסיפורים האלה, לא? אם בטח חצי מהם מומצאים, אז זה אומר שהשאר אמיתיים? טוב, מה זה צריך בעצם לעניין אותי, גם בלעדיך יש לי מספיק צרות משלי אדוני.
 
תגיד לי אדוני, מה יש בכם, ביהודים, שאפשר להגיד עליכם הכול, רק לא שזה נושא ניטרלי. אני מדבר כל כך הרבה, כי יש לי משהו להגיד אבל איכשהו אני לא מצליח להתחיל. כאילו תכננתי מראש ברכבת את כל מה שאני אגיד, אבל בזמן אמיתי זה לגמרי אחרת. אדוני, מה העניין איתכם, שאתם מעוותים ככה את הכול. אצלי הכול פשוט, כי אני עובד איפה שסיפרתי לך, אני בן כמה שאמרתי, את המשפחה שלי כבר תיארתי, אז צ’יק–צ’ק והכול ברור. אבל אצלכם לא! אתם צריכים קודם כול לרמות את כולם, אחר כך להפחיד את כולם, בסוף להפתיע, וממש בסוף למות ולהשאיר בַלַגַן. אתה מבין על מה אני מדבר אדוני? אולי אני מציג את זה בצורה קצת מבולגנת – שלא לומר בצורה יהודית – אבל אני מנסה הכי טוב שאני רק יכול.
 
למזלי קניתי גם כרטיס חזור, כדי לא להיות איתך כאן יותר מדי זמן. זאת הסיבה שאני כל הזמן מסתכל על השעון, לא בגלל חוסר נימוס. יש עוד מישהו שרצה לספר לך איזה סיפור, או שאני היחיד? שטויות, מה זה מעניין אותי. אדוני, זה עכשיו או אף פעם! יש לי הרבה שאלות, הרבה טענות, אבל אתה ממש אבל ממש לא אשם בזה אדוני. זו לא אשמתך שאחותי הראתה לי את הספרים שלך. למען האמת – קודם הטריד אותי הנושא הזה. אבל גם זה לא אשמתך.
 
תגיד לי אדוני, אצלכם זה כמו בבדיחות על יהודים, שכשיהודי גוסס אז הוא קורא לכל המשפחה שלו והם עומדים מסביבו והוא מספר להם דברים חכמים ואומר לכל אחד משהו מיוחד? כי אם זה ככה, אז אין לי מושג למה אתם יוצרים על זה בדיחות! המוות מצחיק אתכם?! אותי מוות לא משעשע, אדוני היקר, ובמיוחד כשמישהי קרובה אליי מתה. מישהי שאתה מכיר מלידה ויודע עליה הכול, כי היא סיפרה לכל אחד מאיתנו את כל החיים שלה איזה מאה פעם. והנה עכשיו מתברר שאתה יודע קצת, אבל בעיקר אתה לא יודע.
 
הנה אדוני, סבתא שלנו מתה כמעט לפני שנה. אבל עוד קודם היא הספיקה לספר את מה שאתה כבר בטח יכול לנחש בעצמך. אנחנו עומדים כל המשפחה ליד המיטה שלה. ההורים, אני עם אחותי והילדים הקטנים שלנו, ואז פתאום משום מקום שומעים שהיא יהודיה ושהיא לא יכלה להסתלק בלי לספר לנו על זה. אנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מאמינים לאוזניים שלנו, כי אנחנו, איך להגיד, לא בדיוק אהדנו יהודים.
 
אחותי לקחה אותי הצידה ואמרה שלסבתא חסר חמצן, ובגלל זה היא מדברת ככה. אבל אדוני, סבתא לא נכנעת. היא מתחילה לספר את הסיפור של המשפחה שלה. על כל הגטאות שלך, המחנות, האושוויצים, האחיות, האחים, הגז וכל השאר. מה בן אדם נורמלי יכול להבין מזה? ואני אגיד לך אדוני, זה לא היה כמו בבדיחה יהודית.
 
יום אחר כך סבתא שלנו נפטרה, כל החיים הייתה לא יהודיה. ומי נשאר? הבת היהודיה שלה והנכדים היהודים שלה, כן? כי ככה זה אצלכם, נכון? ומה אנחנו אשמים? אנחנו אפילו לא יודעים אם חוץ מאיתנו ומאדוני יש עוד מישהו שיודע על זה. היא לא הורישה לנו ידיעה, רק פחד. נסעתי לכאן כדי להודות לך בשם כל המשפחה על הפחד הזה. למי עוד הייתי אמור ללכת, לכומר? אדוני, עם הסיפורים שלך תסתדר בעצמך. אני זז כבר, כי הרכבת תברח לי.