פרק ראשון
מטר שישים בסך הכול, פנים סתמיות. עיניים מושפלות. מחייך לעצמו כאילו שמע בדיחה פרטית, שאולי די בה לחיוך אבל לא מצחיקה ממש. ידיים קטנות, נעליים קטנות, משקפיים קטנים. כיסים קטנים ומטבעות.
סתם אדם.
זה מה שכולם חשבו.
הם טעו. היו לו סודות. כל מיני סודות, רבים מהם סתמיים, לא מעניינים במיוחד.
אבל היה לו סוד אחד מיוחד.
כזה שכל אחד רוצה.
כזה שכולם רוצים שיהיה אמתי.
סוד שאף אחד לא גילה.
הוא חשב שהוא אלוהים.
טוב, לא בדיוק אלוהים, אבל הכי קרוב שאפשר.
הוא ידע כי אצל כל אחד אלוהים זה משהו אחר, אבל כולם מסכימים שהוא ‘יותר’.
יותר מהם, יותר מכל האחרים, הדבר שהוא מעל לכל.
לא תמיד ידעו לספר כמה מעל, אבל הכול יודעים שאין דבר גדול מאלוהים.
אולי המוות.
אבל המוות הוא חלק מהאלוהים. כל הדתות משייכות את המוות לאלוהים שלהן.
כל דת ואלוהיה הרצחני.
גם הוא חשב על המוות.
בגלל המוות הוא חשב שהוא אלוהים.
אלוהים קטן.
זרוע האלוהים.
תסכימו אִתי, שזרוע האלוהים זה אלוהים ממש.
זהו החלק שרואים מאלוהים שלם.
סוף כל סוף, מה יכול להיות ממשי יותר מזרוע אלוהים שבעטיה נהרגה זהבה.
מכונית גדולה, ירוקה, מסריחה משתן ומשמן מכונות שחור, הרגה אותה בגללו.
זהבה הייתה השכנה שלו.
הוא שכר דירה בבניין בו היא גרה.
בקצה ז’בוטינסקי מול הפנייה לאורלוב, ממש על הרחוב הסואן של פתח-תקווה.
בניין ישן ללא מעלית, שתי דירות בקומה. בכל אחת שניים וחצי חדרים, ומקלחת פצפונת, שלוח שיש מפריד בינה לבין האסלה והכיור.
הדירה שלו קומה אחת מעל דירתה, כמו שני אפונים ירוקים בתרמיל. אבל מה שהבדיל בין שתי הדירות היו ההאנשים שגרו בהן קודם.
בדירה שלה גרו אנשים שאהבו את עצמם ואת המקום בו הם גרו.
בדירה שלו התחלפו ללא הרף במשך השנים אנשים שלא אהבו את המקום.
הוא היה אחד מהם.
המטבח שלו נראה כאילו עדת שיכורים חגגה בו והסתלקה. שני מטר על שניים וחצי. רצפה פגומה ואריחים עקומים. מימין ארון מטבח ותנור חום, שרוב חלקי הכיריים שבראשו נעלמו לפני שנים ורק להבה כשירה אחת נותרה, מפויחת משימוש רב ומניקוי רשלני. בפעם היחידה בה הפעיל את התנור נשרף הנתיך בארון החשמל והדירה חשכה. מאז, השתמש בתא התנור כבארון, בו אחסן בדרך כלל שאריות עבשות של לחם ועוגה קנויה. בין התנור לקיר, נדחסו בקבוקי פלסטיק כחלחלים ישנים של מי עדן שהתכוון לזרוק לפח המחזור אבל לא הספיק.
כיור הנירוסטה השרוט והחבוט, נראה כאילו סותת מסלע נירוסטה בידי סתת שיכור, ובשיכרונו המשיך להכות גם בשיש הצהבהב משני צדי הכיור, שהיה שבור ומכוסה סימנים אף הוא. דלתות הארון הישנות, הצבועות לבן שהצהיב, נתלו על צירים ישנים ועקומים. כתמי טיפות שמן שנתזו במשך השנים על הרצפה המלוכלכת נתזו על חלקן התחתון ואיש לא טרח לנקותן.
במרכז הארון העליון, תא בעל שתי מסילות שרק באחת מהן נותרה פלטת זכוכית מצוירת שבורה, מרובבת נתזי שמן עתיקים. הפלטה השנייה נעלמה זמן רב לפני שנכנס לדירה. רק שתי כוסות הניח בתא. כוס בירה גדולה מפסטיבל האוכל האחרון בתל אביב, וכוס נוספת שקנה יחד עם מכל קפה נמס באחד המבצעים בסופר.
הוא היה יכול להכין קפה לשניים, אך לא היו לו אורחים.
כשנזקק לצלחת, שטף אחת, ואת היתר השאיר בכיור. לעיתים רחוקות שטף את ארבע הצלחות שלו, והניח אותן בארון העליון, ליד התא הימני בו אוחסנו מספר קופסאות שימורים ושקית פסטה פתוחה.
מול הארון ניצב מקרר נירוסטה חדיש של קופרבוש ונוכחותו המבריקה הדגישה את עליבות המטבח שהשתקף מדפנותיו הנוצצות. ברווח בין המקרר לקיר הכניסה נדחסו עוד בקבוקים ריקים ומאובקים. דלת הכניסה הובילה אל חדר המגורים, ובירכתי הדירה מוקמו חדר השינה וחדר קטן לאורחים ששימש כמחסן. בקיר מול הדלת, בהק חלון, מעל ארון אוויר אפלולי, שדלתותיו נעלמו מזמן, ושגבו בלט אל צדו האחורי של הבניין מעל לחצר העלובה. משמאל לארון האוויר ניצב משקוף ללא דלת, פתח למרפסת כביסה צפופה ומלוכלכת.
כריות הריפוד האדומות של הספה הישנה בחדר המגורים כבר דהו מזמן, והספוג שבתוכן היה מעוך וחסר אותה חיות שהייתה בספה המקורית, כך שהיושב על הכריות חש כאילו ישב על לוח העץ מתחתן, אשר החליף לפני שנים את הקפיצים שנעלמו. הרצפה כוסתה עיתונים ישנים מאובקים וחסרי גיל.
מזל שלא היה רגיש לקרדית האבק.
זהבה דווקא כן. היא הייתה רגישה לקרדית האבק, לחתולים, לאבקני פרחים, לאוויר המיוזע של הקיץ. ובעצם, למה לא?
חבל שאליו היא לא הייתה רגישה. לא עד כדי לדעת כי היא פוגעת בו עד כדי כך שהוא עלול לחרוג מאדישותו המאולצת, ששמר עליה זמן רב ולכעוס. הוא ידע שאסור לו לכעוס. כי כשהוא כועס, האדם שעליו הוא כועס נפגע. אפילו מת. אבל איך יכלה זהבה לנחש דבר כזה. היא לא יכלה לנחש שהשכן האלמוני מלמעלה הוא זרועו הנוקמת של האלוהים. מודעותו לכישוריו המיוחדים לא התעוררה בו ברגע מסוים, אלא התעצבה בתודעתו כמו ערפל המגיע חרש ואיש אינו מבחין בו, עד שלפתע האוויר הקריר והיעלמותם של העצים בצדו השני של הרחוב מעידים על קיומו.
לראשונה נבט בו החשד שיש לו סוד מיוחד כשמלאו לו שלושים.
הוא התגורר אז בכפר סבא, לא רחוק מאמו אחריה היה כרוך, האישה היחידה עמה ניהל מערכת יחסים קבועה. במשך שלוש שנים עבד כסוכן מכירות של טלפונים, מודמים ומחשבים בחברת אורנג’, עד שמחמוד, מנהל הסניף, הודיע לו כי חושדים בו בהתנהלות שאינה כשרה. הוא נעלב, עדיין לא כעס, אבל בו במקום התפטר מעבודתו. עוד באותו היום החל לחפש מקום חדש וקבע ריאיון עבודה בחברת ‘יס’ במזרח העיר.
במקום לנסוע באיביזה החבוטה שלו, בחר להזמין מונית. הוא לא נסע במוניות. הוריו הטמיעו בו את הסלידה מהמעשה הלא סוציאליסטי הזה. תחבורה ציבורית, זה אוטובוס. תחבורה פרטית, זה לכול מי שיכולים. מוניות, זה לעשירים.
הוא הרגיש עשיר באותו היום.
הוא הורה לנהג לנסוע לכיוון רחוב ויצמן, ואחר כך מזרחה לאזור התעשייה, חֵלֶף הכביש העוקף.
כשחלף במקום דרך הביטוח הלאומי ברחוב ויצמן, ראה את אמו פוסעת על המדרכה. ברגע בו נחו עיניו עליה, היא נתקלה באבן בולטת ונפלה.
‘עצור!’ קרא לנהג. בריצה יצא מהמונית, פילס את דרכו בין העוברים והשבים שעזרו לאמו ההמומה לקום, הושיט את ידו לעברה ונבהל כשראה את פניה החבולות ואת הדם הרב שזרם מאפה. מיד הכניס אותה אל המונית והם דהרו לבית החולים ‘מאיר’ הסמוך.
היא הכירה את הצוות הרפואי, שטיפל בה היטב, משנותיה הרבות כמתנדבת ב’יעל’ אותן עשתה במיון ילדים ובמיון הכללי. אבל הוא לא יכול היה להיפטר מן המחשבה הקטנה המנקרת, כיצד נקלע למקום הנכון ובזמן הנכון?
האם זה קשור לכך שיומיים קודם לכן היא כעסה עליו ללא סיבה?
הוא נזכר בפעם בה נסע בשעת לילה מאוחרת מרמלה לחולון. הרמזור הירוק התיר את נסיעתו, אך תחושה פתאומית של סכנה לא מוסברת גרמה לו לעצור לפני הצומת הפונה לטיב טעם בראשון לציון. פתע חצתה במהירות את הצומת משאית כבדה, למרות הרמזור האדום הבוהק בנתיבה.
הוא נזכר גם בפעם ההיא, שארעה לפני שנים ברחוב המסגר בתל אביב. הוא עמד בנתיב הימני, אוטובוס משמאלו, וביניהם המתין רוכב אופנוע. הרמזור התחלף לירוק והם החלו לנסוע, אך תחושה פנימית לא ברורה גרמה לו לעצור בפתאומיות. משמאלו עצר גם האוטובוס. רק האופנוע המשיך בנסיעתו אל תוך הצומת. אוטובוס אחר שעבר באדום חצה את הצומת ופגע ברוכב האופנוע והעיף אותו באוויר מעל למכסה המנוע. עד היום הוא זוכר בחלחלה את קול ההתנפצות כשרוכב האופנוע נחת על הקרקע, ראשו לפנים. כמעט עשרים שנה עברו מאז. כעת כבר ידע. דבר מכל שקורה סביבו אינו מקרי. העולם נע סביבו. הוא הסיבה לדברים שקורים סביבו.
לא היה זה פשוט, כלל ועיקר, לחיות עם ידיעה כזו. היה זה עול עצום, אחריות גדולה שמדי פעם הוא ניסה להתנער ממנה ללא הצלחה.
הוא הבין זאת כשנכנס למסעדה ריקה ונהנה מן הארוחה שהזמין, כמעט מיד גדשו אנשים נוספים את המקום, ואילו כשנכנס פעם למסעדה אחרת וריח המזון גרם לו לצאת מיד בשאט נפש, התרוקן המקום מיושביו תוך דקות ספורות.
הוא היה בודד בדרך כלל, לכן הופתעה אמו מאוד כאשר הודיע לה שהוא נכנס לשותפות עם חבר לעבודה בחברה למכירת משקפיים.
הם עבדו כסוכנים למסגרות משקפיים ונסעו, כל אחד לחוד, מחנות אופטיקה אחת לאחרת, כשבכל חנות היה עליהם להוציא את ארגזי מסגרות המשקפיים מן ה-‘קנגו’ הדפוקה של העבודה, להניחם על מנשא ולגרור אותם פנימה. מסגרת שנרכשה בדולר או בדולר וחצי בסין, נמכרה לחנות האופטיקה בתשעים ותשעה שקלים, או בשבעים ותשעה, או במחיר מבצע בשלושים ותשעה. חיים, היבואן, הרוויח הון תועפות. לצרכן נמכרו מסגרות המשקפיים בשש מאות שקלים, או בארבע מאות, תלוי בשם המותג. בקיצור, כולם הרוויחו ממסגרות המשקפיים, כולם חוץ מהם. הם הרוויחו בחודש טוב שמונת אלפים שקלים ברוטו, ובדרך כלל פחות מזה. העבודה עצמה הייתה שוחקת. הארגזים היו כבדים, שעות העבודה דפוקות, ואם נשלחו למכור באזור שהתאפיין בטופוגרפיה מאתגרת, היה עליהם להתאמץ ולסחוב את הארגז בסמטאות תלולות, בזבזו זמן רב ורווח קטן.
סמי, שותפו לעבודה, היה גבר נאה, פטפטן ואוהב נשים. מחוץ לבית היה מהדס כטווס, מתרברב בכיבושיו, בקריירה הצבאית המפוארת שלו ובחבריו הידוענים. בביתו היה כנוע ומתרפס בפני בת זוגו, כמו גמל שלמה, דבר ששעשע את ברוך. הוא עצמו לא יכול היה לדעת כיצד יתנהג בנוכחות אהובתו, כי מעולם לא הייתה לו אהובה. האישה היחידה בת גילו שעמה החליף יותר ממשפט נבוך אחד הייתה תמי, בת הזוג של סמי, וגם זה היה רק בעידודו של סמי. ‘כן, כן, תגיד לה…’ היה ממריץ אותו לדבר, ‘תגיד לה מה אמרתי לך בעבודה היום בבוקר.’
לא חשוב מה היה נושא השיחה, לאחר משפט או שניים, היה סמי נוהג לומר:
‘מה אתה יודע, אני לפני…’ כאן היה מציין פרק זמן מסוים ושם של ידוען זה או אחר ומוסיף וראיתי, עשיתי, שמעתי או כל פועל שהתייחס למה שברוך סיפר, ואז היה מספר ומעצים את חלקו בשיחה על חשבון איש שיחו. בתחילה סלד ברוך ממעשהו זה אבל כשלמד שכך הוא נוהג עם כולם, הסכין להבליו ושמח שיש לו מישהו הטופח על כתפו, צוחק לבדיחותיו המעטות ומזמין אותו לעתים לארוחת ערב.
כשישבו בביתם של תמי וסמי, והאזינו לשאלות הטריוויה באחד משעשועוני הטלוויזיה, היה ברוך לוחש את הפתרון וקולע תמיד לתשובות הנכונות. ‘יאללה!’ היה סמי מכריז, ‘אתה צריך ללכת על זה,’ וכשהבחין בתנועת השלילה הקטנה והמבוישת שברוך סימן בכתפו אמר: ‘אני ארשום אותך גם בלי שתרצה, אתה תראה!’
הוא לא התנגד כשסמי הניח לו לשלם את הוצאות בקבוקי השתייה או קופסאות הסיגריות. והכי חשוב, הוא לא סיווג את סמי כריקא גם כשהיה פותח במשפט ‘מה אתה יודע?’ שהביא להחרמתו על ידי אנשים אחרים.
באחד הערבים ישבו יחד בפאב בשכונת מונטפיורי. מן המקום בו ישבו ניתן היה לראות את המעבר הצר המוביל לדלת הכניסה של מועדון חשפנות.
ברוך חשב כי מועדונים כאלה פתוחים רק בלילה, אבל סמי הסביר לו שהמועדון פתוח דווקא בצהריים ובשעות הערב המוקדמות, ‘הרבה אנשי עסקים הולכים לשם ישר מהעבודה, לפני שהם חוזרים הביתה לשרמוטה הפרטית שלהם.’ אמר לו סמי.
סמי ידע כל מה שברוך לא ידע. ואת המידע שסיפק תיבל במילים עסיסיות. כאלו שברוך לא העז לפלוט מפיו, מילים כמו שרמוטה, זונה, קוסית, קוס, זין… בישיבתם בפאב לא פסקו מילים אלו לנבוע מפיו, ניתזות החוצה באותה קלות שבה נשם.
‘תראה, תראה איזה שפתיים יש לזו,’ הוסיף בקול רם. ‘גומות החן שלה הן מהמציצות שהיא מוצצת ללקוחות שלה במועדון.’ הבחורה שאליה התייחס סמי כבר חלפה על פניהם והם הביטו בה מאחור. היא נראתה כבחורה רגילה ולא היה בחזותה כל רמז לעיסוקה האפשרי.
‘כמה זה עולה?’ שאל פתאום את סמי.
‘מה עולה?’
‘אתה יודע! להיכנס למועדון.’ אמר במהירות, כאילו חשש שאם ידבר לאט יותר תתקענה המילים בפיו.
‘עולה? כלום זה לא עולה! אתה יכול להיכנס בחינם, אבל בפנים, אתה יודע, אתה צריך להזמין שתייה, ואם איזה בחורה תרקוד עליך, תשים עליך את הציצים שלה ותתיישב עליך, אז תשים לה כסף בתחתונים.’
‘שנכנס?’ פלט ברוך והפתיע את שניהם במחוות אומץ פתאומי. סמי הביט בשעונו, שקל לרגע את ההצעה, ואז, בפרץ של אנרגיה, קם ממקומו, הניח שטר של עשרים שקלים על השולחן, והלך לעבר הדלת תוך שהוא מכבה את הטלפון הנייד. ברוך, אשר הופתע שסמי שילם עבור השתייה של שניהם, שמט מטבעות אחדות כתשר על השולחן, ונחפז להדביק את סמי שכבר עמד בפתח, ואחז בדלת הבר השחורה.
כעבור חצי שעה בלבד, ומבלי שהיה סיפק בידם ליהנות מריקוד של אחת הנערות על ברכי מי מהם, ביקש ברוך לצאת. סמי הסכים מיד.
‘ראית את חיים?’ שאל כשהיו בדרך למכוניות הקנגו שלהם. סמי הנהן בראשו.
בין האנשים שמילאו את האולם הצר, ראו שניהם את בעל החברה בה עבדו, יושב על ספה אדומה ליד שולחן שחור קטן, ועל ברכיו נערה חשופת חזה. ידיו היו מונחות על ישבנה ופניו טמונות בחזה.
‘זה מה שהוא עושה עם הכסף שאנחנו מרוויחים עבורו.’ פלט סמי. ‘איזה בן זונה, גם מכוער וגם נשוי וגם מתעסק עם קוסיות הצעירות ממנו במאה שנים.’ המשיך. ‘לא הייתי מתנגד לדקור את השרמוטה’, אמר תוך שהוא מסמן בידיו כאילו הוא מזיין אותה. ‘אנחנו יכולים להרוויח כמו כלום יותר ממנו.’ הוסיף בכעס.
סמי הדליק את הטלפון הנייד ונהם כאשר הבחין בהודעות הממתינות לו. ‘נדבר מחר!’ אמר בחיפזון. אחר כך נכנס למכוניתו ויצא לדרכו.
ברוך נכנס אף הוא למכוניתו ונסע לדירה ששכר כחודשיים קודם לכן בפתח תקווה.
שבועיים לאחר מכן הם הגישו את התפטרותם והחליטו לפתוח פאב.
הם שכרו מקום ששימש בעבר כבית קפה על גגו הגדול של גן העיר בתל אביב. בחוזה השכירות הכניסו סעיף המאפשר להם להשתמש במקום במשך חודשיים ללא תשלום, על -מנת שיוכלו להפנות את חסכונותיהם לשיפוץ המקום, שהחליטו לקרוא לו ‘העששית’.
כשקבלו את הצעות המחיר מקבלני שיפוצים, מעצבי פנים, ושאר בעלי מקצוע, הם החליטו לשמור על מראה הווינטג’ של המקום ולטפל רק בקירות שהתקלפו או שנפגעו בחלקם. את השלט החדש ‘העששית’ קיבלו בהנחה גדולה מחבר של סמי. בחנות איקאה בנתניה קנו עששית ישנה ותלו אותה על מסמר שקבע סמי בקיר בעמל רב וברוב טקס.
הם בקשו מעורך הדין שערך את חוזה השכירות לטפל גם בהסכם השותפות ביניהם.
ההסכם לא היה מסובך במיוחד, מכיוון שרק ברוך השקיע כסף. כסף שלקח בהלוואה מאמו.
יום לאחר שהחליטו על ההשקעה בפאב, הודיע סמי לברוך בגאווה רבה כי הוא ותמי התארסו, והבטיח להשקיע את חלקו מהרווחים לאחר שהמקום ייפתח.
לאחר מספר ‘ערבי הרצה’ בהם הגיעו חבריו של סמי, האזינו לשירים של בני ברמן, שתו אלכוהול זול ושברו חלק מן הכיסאות, הגיע הערב הראשון בו ביקשו להרוויח כסף. אך ל’עששית’ נכנסו מתי מעט ואלו לא הזמינו דבר. כך נמשך הדבר, וסמי החל מתרחק לאטו.
תמי בכתה בטלפון ואמרה שסמי משוגע מדאגה וביקשה מברוך שיניח לו.
כעבור חודשיים, כשנדרשו לשלם את עלות שכר הדירה לחודש הראשון, התברר לו כי הוא היחיד שישלם. סמי נעלם, יחד עם רוב בקבוקי האלכוהול המשובח והיקר.
ברוך שילם.
עורך הדין טיפל בו כבפושט רגל. הוא ניחם את ברוך ואמר, ‘יש לך מזל, תאר לך כמה כסף היית צריך לשלם אילו זה היה נמשך עוד חודשיים’.
הוא קרא לכסף ‘רבה גלט’ בסגול.
אפילו לברמן, שהיה קרוב רחוק של סמי ושסמי הבטיח לשלם לו, נאלץ ברוך לשלם.
על שכירות של חודש, כסאות שחלקם שבורים, דמי הפרת החוזה והאלכוהול ששתו חבריו של סמי, שילם ברוך כשלוש מאות וחמישים אלף שקל.
זה כאב לו והכעיס אותו. הוא אמר לעצמו שהיה צריך להבין מוקדם יותר, וניסה להירגע, אך המשיך לכעוס.
הוא אף פעם לא כעס כך על אף אחד אחר, ולכן ברגע הראשון, לאחר שהודיעו לו שסמי נהרג, הוא המשיך לכעוס. הוא אפילו חשב שמגיע לסמי למות.
סמי מת מוות מוזר. משאית בירות דרסה אותו.
בירות היו המשקה היחיד שהשאיר סמי בפאב ובירות הן שהרגו אותו.
ברוך שתה בירות בכל הימים בהם כעס על סמי.
בירה מכבי, בדיוק הסוג שהובילה המשאית שדרסה את סמי. סמי נדרס ברחוב ‘בני ברמן’ בנתניה, רחוב שנשא את שמו של הזמר שסמי אהב ושהמוסיקה שלו הייתה המושמעת ביותר בפאב.
כל זה לא יכול היה להיות מקרי. כשהגיעו לידיעתו פרטי מותו של סמי, התחזקה בו המחשבה שהדברים התרחשו בגללו. כעסו הוא שפגע בסמי. גם תמי האשימה אותו.
חוץ מזה, מה עשתה משאית בירה באותו היום ברחוב ‘בני ברמן’, מה היה לה לעשות שם?
הוא נזכר בכל אותם מקרים, והדברים נראו לפתע כסדרה של אירועים שכולם קשורים בו.
הנבט צמח ופרח.
הוא הבין – הוא הגורם לאירועים סביבו. הוא זרוע האלוהים. מאז ידע כי הדברים יסתדרו לטובתו. כפי שהסתדרו עד היום. פטליזם נוח כזה ליווה אותו בכל אשר עשה מאז.
באותו הרגע החליט ברוך שאסור לו לכעוס. כעסו פוגע באנשים. אחרי הכול, אלוהים אִתו.
