במהלך עשרים השנים האחרונות לערך, ובאופן כה הדרגתי עד שכמעט ולא ניתן היה להבחין בכך, חלה בחברה המערבית מהפכה בתודעה. היום קיים דור שלם של אנשים צעירים שגדל תוך שהוא שומע וקורא באופן קבוע על התנסויות של רגע המוות, רגרסיות לגלגולים קודמים, מסעות חוץ־גופיים, מפגשים עם רוחות, ומגוון תופעות מדהימות אחרות הקשורות לחיים שמעבר. לעתים קרובות נופלת בידי הזכות המהנה להרצות בפני סטודנטים, ועדיין אני נדהם כשאני שומע אותם מדברים באופן כה רגוע וטבעי על חזיונותיהם ועל מסעותיהם בעולמות אחרים.
כאשר החלה ההתעניינות הציבורית בהתנסויות של רגע המוות בשנת 1975, היו כאלה שביטלו זאת כשיגעון זמני. אני מתחיל להבין כעת, שבע־עשרה שנה מאוחר יותר, שההתנסות של רגע המוות היא עובדה מבוססת בתרבותנו. אני מאמין שאנו עומדים להפוך (אם עדיין לא הפכנו) לאחת מהחברות ההיסטוריות הרבות שבה יכולת ההחזיה של בני האדם נחשבת לדבר טבעי. אנשים רגילים מתחילים לדבר יותר ויותר בחופשיות על חזיונותיהם, ומחליפים מידע על הטכניקות השונות המסוגלות לגרום להם או לסייע להם.
התפתחויות מדהימות למדי נובעות ממחקרים הנערכים על ידי חוקרים כגון ד"ר בריאן וייס, ד"ר ויליאם רול, ד"ר קנת רינג, ד"ר ברוס גרייסון, ד"ר מלווין מורס ורופאים ופסיכולוגים רבים אחרים בארצות הברית, באירופה ובשאר העולם. אני משוכנע שבשנים הבאות יתקדם מחקר זה לנקודה שבה ניתן יהיה להביא אנשים נורמלים מבחינה פסיכולוגית לידי התנסויות עמוקות, שלכל הפחות יכולות להיקרא "על־חושיות", אך ניתן לקרוא להן גם "רוחניות". להלן דוגמה אחת: בשנה האחרונה פיתחתי בעזרת עמיתים טכניקה שבאמצעותה יכולים מבוגרים נורמלים, יציבים מבחינה פסיכולוגית, לחוות במצב של מודעות ערה חיזיון מרגש וברור של אהוביהם שעברו מן העולם, וזאת בצבעים מלאים, בדמות תלת־ממדית ובגודל טבעי. למרבה הפתעתי, הנבדקים שלי —שהיו בעלי מזג מפוכח לחלוטין — התעקשו על "מציאותיות" המפגשים שלהם; כולם האמינו, למעשה, שראו את קרוביהם וידידיהם המתים ושאכן שהו במחיצתם. לאחרונה חוויתי התנסות שכזאת בעצמי — ישבתי עם סבתי שמתה לפני מספר שנים, ושוחחנו שיחה שהיתה ממשית לא פחות מכל מפגש שהיה לי איתה כשהיתה עדיין "בחיים". למעשה, אחד הדברים המדהימים ביותר לגבי אירוע זה, שבו הצטרפתי להמוני האנשים ברחבי העולם שהתנסו בהתרחשויות שכאלה, שהוא נראה נורמלי וטבעי — לגמרי לא מפחיד, אפילו לא מטריד.
אני מאמין שמה שמתרחש הוא, שבאופן קולקטיבי, אנו נפתחים, בתוך עצמנו ובינינו לבין זולתנו, למצבי מודעות שונים, שאבותינו הבינו היטב בזמנים רחוקים, אך אנו הדחקנו אותם בנקודה מסוימת בהתפתחות הציוויליזציה שלנו — ביטלנו אותם כאמונות טפלות או אפילו כמעשי השטן. לדעתי, יש סיכוי שהתפתחות זו תהפוך לתועלת גדולה לבני האדם. ואצלאק האוֵול, הסופר ונשיא צ'כוסלובקיה, נשא נאום מרגש בקונגרס של ארצות הברית, שבו ביטא בתוקף את אמונתו שרק באמצעות מהפכה כלל־עולמית בתודעה האנושית נצליח להרחיק את העולם מנתיבו הנוכחי המוביל להשמדה. מר גורבצ'וב בעצמו תמך בדעה זו כשאמר, שהתחדשות רוחנית הינה הכרחית להצלת ארצו המשוסעת.
הרגרסיות לגלגולים קודמים, שעליהן מדווח ד"ר וייס בספר זה, מהוות דוגמה לתופעות המדהימות של התודעה האנושית הנהנות כעת מהסכמה רחבה. אדם החווה התנסויות שכאלה אינו צריך לחוש מבוכה או בושה כלל וכלל. אחד ההיסטוריונים הדגולים של הזמן המודרני, סר ארנולד טוֹיְנבִּי, מספר כיצד קיבל השראה לכתוב את עבודתו ההיסטורית הכבירה מהתנסויות אישיות, שהיו דומות מאוד לאלה שאותן מתאר בריאן וייס, אם כי היו ספונטניות.
אנשים השבים מהתנסויות של רגע המוות מספרים לנו, שמה שלכאורה היה אמור להיות רגע הסיום של חייהם הארציים לימד אותם, שהדבר החשוב ביותר שאותו אנו יכולים לעשות בעודנו כאן, הוא ללמוד לאהוב. היום מתברר שזוהי הדרך היחידה שבאמצעותה נוכל לשנות את העולם, ואנו עשויים לגלות שפיתוח טכניקות המשנות את התודעה היא הדרך הטובה ביותר להשגת מטרה זו.
בריאן וייס הוא חלוץ אמיתי, בכך שהוא מביא לידיעת הציבור הרחב טכניקות בטוחות לשינוי התודעה שיכולות להביא לידע־עצמי עמוק יותר, ועשויות לקדם הבנה טובה יותר בקרב כל בני האדם. במיוחד בתקופה זו של תקשורת אלקטרונית כלל עולמית, אולי נוכל להביא להתחדשות רוחנית, שבה יתאחדו בשלום ובאהבה אנשים מכל העולם באמצעות הפצתן של טכניקות כמו אלה שפיתחו ד"ר וייס ואחרים.
ריימונד א. מוּדי הבן, M.D., Ph.D.
1
ההתחלה
עבור אלה מכם שלא קראו את ספרי "שורשים ושיעורים בזמן", יש צורך בדברי הקדמה. עליכם לדעת מעט עלי לפני שנתחיל בעבודת הריפוי.
עד להתנסותי המדהימה עם קתרין, המטופלת שריפויה מתואר בספר, היו חיי המקצועיים אקדמיים ביותר והתנהלו באופן חד־כיווני. סיימתי בהצטיינות את אוניברסיטת קולומביה וקיבלתי תואר ברפואה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, שם שימשתי מתמחה ראשי בפסיכיאטריה. לימדתי בכמה בתי ספר אוניברסיטאיים יוקרתיים לרפואה, ופרסמתי יותר מארבעים מאמרים מדעיים בתחומים כמו פסיכו־פארמקולוגיה, כימיית המוח, הפרעות שינה, דיכאון, מצבי חרדה, הפרעות התמכרות, ומחלת אלצהיימר. תרומתי היחידה הקודמת בתחום פרסום הספרים היתה בספר שלא היה רב־מכר, אך הקריאה בו סייעה לכמה ממטופלַי שסבלו מאינסומנייה… להירדם. הסתמכתי על מוחי השמאלי, הייתי אובססיבי־קומפולסיבי וספקן לחלוטין לגבי תחומים "לא־מדעיים" כגון פאראפסיכולוגיה. לא ידעתי דבר על רעיון החיים הקודמים או גלגול נשמות, וגם לא רציתי לדעת.
קתרין היתה מטופלת שהופנתה אלי כשנה לאחר שהתמניתי ליושב־ראש המחלקה לפסיכיאטריה במרכז הרפואי "מאונט סיני" שבמיאמי, פלורידה. בשנות העשרים לחייה, קתולית מניו־אינגלנד, חשה קתרין בנוח עם דתה, ולא חקרה תחום זה של חייה. היא סבלה מפחדים, מפוביות, מהתקפי חרדה משתקים, מדיכאון, ומסיוטי־לילה חוזרים ונשנים. היא סבלה מתסמינים אלה כל חייה ועתה החמיר מצבה.
לאחר יותר משנה של פסיכותרפיה קונוונציונלית לא השתפר מצבה של קתרין. חשתי שתקופת זמן זו היתה אמורה להביא לשיפור. היו בידיה האינטליגנציה והתובנה להפיק תועלת מהתרפיה. לא היה דבר באישיותה הבסיסית שרמז על כך שהמקרה יהיה כה קשה. הרקע שלה סיפק פרוגנוזה טובה. מכיוון שקתרין סבלה מפחד כרוני מפני השתנקות וחנק, היא סירבה לקבל תרופות, ולכן לא יכולתי להשתמש בתרופות נוגדות־דיכאון או בסמי הרגעה, תרופות שהוכשרתי להשתמש בהן לשם טיפול בתסמינים כגון אלה שלה. כפי שהתברר, מסירובה לקחת תרופות יצא שכרנו מהפסדנו, למרות שלא הבנתי זאת אז.
לבסוף, קתרין הסכימה לנסות היפנוזה, סוג של ריכוז ממוקד, כדי לחזור לילדותה ולנסות למצוא טראומות מודחקות או נשכחות, שחשתי כי הן חייבות להיות הגורם לתסמינים הנוכחיים שלה.
קתרין היתה מסוגלת להיכנס למצב טרנס־היפנוטי עמוק, והיא החלה להיזכר באירועים שבהם לא יכלה להיזכר באופן מודע. היא זכרה כיצד נדחפה ממקפצה אל תוך בריכה, והשתנקה בתוך המים. היא זכרה גם שפחדה ממסכת הגז שהונחה על פניה במרפאתו של רופא השיניים, והגרוע מכול, היא זכרה כיצד ביצע בה אביה האלכוהוליסט מעשה מגונה כשהיתה בת שלוש, ידו העצומה מונחת על פיה כדי להשתיקה. הייתי בטוח שכעת נמצאות התשובות בידינו ושעכשיו ישתפר מצבה.
אך תסמיניה נשארו חמורים כשהיו. הופתעתי ביותר. ציפיתי לתגובה טובה יותר. בעודי מהרהר במבוי־סתום זה, הגעתי למסקנה שחייבות להיות טראומות נוספות הקבורות בתת־ההכרה שלה. אם ביצע בה אביה מעשה מגונה כשהיתה בת שלוש, אולי עשה זאת אפילו בגיל מוקדם יותר. אנו ננסה שוב.
בפגישתנו הבאה שבתי והפנטתי את קתרין לרמה עמוקה. אך הפעם, נתתי לה בהיסח הדעת הוראה פתוחה ולא־מכוּונת.
"חזרי לזמן שממנו נובעים התסמינים שלך", אמרתי.
ציפיתי שקתרין תחזור שוב לילדותה המוקדמת.
במקום זאת, היא חזרה אחורנית כארבעת אלפים שנה, לתקופת חיים עתיקה במזרח הקרוב, שבה היו לה פנים וגוף שונים, שֹער שונה, שם שונה. היא זכרה פרטים על הטופוגרפיה, על הבגדים, ועל פריטים יומיומיים מאותה התקופה. היא זכרה אירועים מאותה תקופת החיים, שבסופה טבעה בשיטפון או בנחשול. לאחר שמתה, קתרין ריחפה מעל לגופה, ושחזרה את התיאורים של ממצאי התנסות־רגע־המוות של ד"ר אליזבת קובלר־רוס, ד"ר ריימונד מודי, ד"ר קנת רינג, ואחרים, ממצאים שבהם נדון בפירוט מאוחר יותר בספר זה. אולם, היא לא שמעה מעולם על אנשים אלה או על עבודתם.
בפגישת היפנוזה זו קתרין זכרה שתי תקופות חיים נוספות. באחת, היא היתה פרוצה ספרדייה במאה השמונה־עשרה, ובאחרת, אישה יוונייה שחיה כמה מאות שנים לאחר תקופת החיים במזרח הקרוב.
הייתי מזועזע ומלא ספקות. הפנטתי מאות מטופלים במשך השנים, אך דבר זה לא אירע לי מעולם. למדתי להכיר היטב את קתרין במהלך פסיכותרפיה אינטנסיבית זה יותר משנה. ידעתי שהיא אינה פסיכוטית, שלא סבלה מהזיות או מפיצול אישיות, שלא היתה השאתית במיוחד, ושלא היתה מכורה לסמים או לאלכוהול. הסקתי שה"זיכרונות" שלה מורכבים בוודאי מפנטזיה או מחומרים דמויי־חלומות.
אך דבר־מה בלתי רגיל ביותר אירע. החל להתרחש שיפור דרמטי בתסמינים של קתרין, ואני ידעתי שפנטזיה או חומר דמוי־חלום אינו יכול להביא לריפוי קליני מהיר ומוחלט כל־כך. שבוע אחר שבוע, בעודה נזכרת תחת היפנוזה בתקופות חיים נוספות, נעלמו התסמינים שהיו קודם לכן כה עיקשים. בתוך מספר חודשים הבריאה קתרין לחלוטין, ללא כל שימוש בתרופות.
הספקנות המכרעת שלי התפוררה בהדרגה. בפגישה הרביעית או החמישית אירע דבר מוזר אף יותר. לאחר ששבה וחוותה את רגע המוות בתקופת חיים עתיקה, קתרין ריחפה מעל לגופה ונמשכה אל אור רוחני מוכר שבו פגשה תמיד במצב שבין תקופות החיים.
"הם אומרים לי שיש הרבה אלים, שהרי האלוהים נמצא בכל אחד מאיתנו". אמרה לי בקול צרוד. ואז שינתה לחלוטין את שארית חיי:
"אביך נמצא כאן, ובנך, שהוא ילד קטן. אביך אומר שאתה תכיר אותו, מכיוון ששמו אברום, ובתך נקראת על שמו. כמו כן, הוא מת בגלל לבו. גם לבו של בנך חשוב, שכן היה הפוך, כלִבָּה של תרנגולת. הוא הקריב קרבן גדול עבורך מתוך אהבתו. הנשמה שלו מפותחת מאוד ... במותו פרע את חובות הוריו. בנוסף לכך, הוא רצה להראות לך שהרפואה מוגבלת, שהיקפה מוגבל מאוד".
קתרין חדלה לדבר, ואני ישבתי בדממת השתאות, בעוד מוחי המשותק מנסה להבין. החדר היה קר כקרח.
קתרין ידעה מעט מאוד על חיי האישיים. על שולחני החזקתי תמונה של בתי כשהיתה תינוקת, כשהיא מחייכת באושר בפה שרק שתי שיניים תחתונות מבצבצות בו. תמונת בני עמדה לצדה. מלבד זאת לא ידעה קתרין דבר על משפחתי או על ההיסטוריה האישית שלי. הוכשרתי היטב בטכניקות הפסיכותרפויטיות המסורתיות. המטפל צריך להיות לוח חלק, שעליו יוכל המטופל להשליך את רגשותיו, מחשבותיו וגישותיו שלו. לאחר מכן ינתח המטפל את אלה וירחיב את זירת מוחו של המטופל. שמרתי על ריחוק תרפויטי זה עם קתרין. היא הכירה אותי רק כפסיכיאטר, ולא ידעה דבר על עברי או על חיי הפרטיים. מעולם גם לא הצגתי את תעודותיי במשרדי.
הטרגדיה הגדולה ביותר בחיי היתה מותו הבלתי־צפוי של בננו הבכור, אדם, שהיה רק בן עשרים ושלושה ימים במותו, בתחילת שנת 1971. כעשרה ימים לאחר שהבאנו אותו הביתה מבית החולים, פיתח אדם בעיות נשימה והקאות קשות. הרופאים התקשו ביותר לאבחן את מחלתו. "הפרעה בהחזר הוורידי ללב, המשולבת עם פגם במחיצה הבין־עלייתית", נאמר לנו. "דבר זה מתרחש אחת לעשרה מיליון לידות בקירוב". מיקומם של ורידי הריאה, שהיו אמורים להביא דם מחומצן חזרה אל הלב, היה לקוי, והם נכנסו אל הלב מכיוון לא נכון. נראה היה שלבו פונה לאחור, הפוך. מקרה נדיר ביותר.
ניתוח לב פתוח הֵרוֹאי לא יכול היה להציל את אדם, שמת מספר ימים מאוחר יותר. התאבלנו חודשים ארוכים, תקוותינו וחלומותינו התנפצו. בננו, ג'ורדן, נולד שנה מאוחר יותר, מזור נפלא לפצעינו.
בתקופה שקדמה למותו של אדם, התלבטתי בנוגע לבחירתי הקודמת בקריירה בפסיכיאטריה. נהניתי מהתמחותי ברפואה פנימית, והוצעה לי תקופת התמחות ברפואה. אך לאחר מותו של אדם החלטתי החלטה נחושה להפוך את הפסיכיאטריה למקצועי. זעמתי על הרפואה המודרנית, על כל הטכנולוגיה והמיומנויות המתקדמות שלה, שלא הצליחה להציל את בני, העולל הפעוט הזה.
אבי נהנה מבריאות מצוינת עד אשר לקה בהתקף לב חמור בראשית שנת 1979, בגיל שישים ואחת. הוא שרד התקף ראשון זה, אך לבו ספג נזק בלתי־הפיך והוא מת שלושה ימים מאוחר יותר. דבר זה התרחש כתשעה חודשים לפני פגישתי הראשונה עם קתרין.
אבי היה אדם מאמין, טקסי יותר מאשר רוחני. שמו העברי, אברום, התאים לו יותר משמו הלועזי, אלווין. ארבעה חודשים לאחר מותו נולדה בתנו, איימי, והיא נקראה על שמו.
כאן, בשנת 1982, במשרדי החשוך והשקט, ניתך עלי אשד סודות אמיתיים ונסתרים. שחיתי בים רוחני, ואהבתי את המים. שֹער זרועותיי סמר. בשום פנים ואופן לא יכלה קתרין לדעת פרטים אלו. לא היה כל מקום שבו יכלה לקרוא מידע זה. שמו העברי של אבי, בני שנולד ומת בינקותו ממום בלב המופיע אחת לעשרה מיליון לידות, הרהוריי בנוגע לרפואה, מותו של אבי ושמה של בתי - הפרטים היו רבים מדי, ספציפיים מדי, נכונים מדי. לבורנטית פשוטה זו היתה מוליך לידע עליון. ואם היא יכלה לגלות אמיתות אלה, מה עוד היה טמון שם? היה עלי לדעת יותר.
"מי", מלמלתי, "מי זה שם? מי מספר לך את הדברים האלה?"
"המורים הרוחניים", לחשה, "המורים הרוחניים מספרים לי. הם אומרים לי שחייתי שמונים ושש פעמים במצב הפיסי".
ידעתי שקתרין לא ידעה, ולא יכלה לדעת עובדות אלה. אבי מת בניו־ג'רזי, ונקבר בצפון מדינת ניו־יורק. גם לא התפרסמה ידיעה על מותו בעיתונים. אדם מת עשור קודם לכן בעיר ניו־יורק, כאלפיים קילומטרים משם. מעטים עוד יותר ידעו על נסיבות מותו, וברור שאף אחד בבית החולים לא ידע זאת. קתרין לא יכלה לדעת פרטים אלה של ההיסטוריה המשפחתית שלי. ובכל זאת, היא אמרה "אברום", לא אלווין.
לאחר ששכך ההלם, שבתי להתנהגות האובססיבית־קומפולסיבית של פסיכיאטר שהוכשר במסגרת מדעית. סרקתי את הספריות ואת חנויות הספרים בחיפושי אחר מידע נוסף. מצאתי כמה עבודות מצוינות, כגון המחקר של ד"ר איאן סטיבנסון, על ילדים צעירים שהפגינו זיכרונות הקשורים לגלגול־נשמות, מחקר שבו נדון בקצרה מאוחר יותר בספר זה. מצאתי גם מספר מחקרים של קליניקאים אשר השתמשו ברגרסיה לחיים קודמים: זוהי שיטה המשתמשת בהיפנוזה ובטכניקות דומות אחרות, המאפשרת לתת־מודע של המטופל לחזור חזרה בזמן, ולדלות זיכרונות מתקופות חיים קודמות. אני יודע כעת שקליניקאים רבים נוספים מפחדים לפרסם ממצאים כאלה ברבים, בחששם מפני התגובות, ומפני מה שהדבר יעשה לקריירה ולמוניטין שלהם.
קתרין, שסיפורה מתואר בפירוט רב בספר שורשים ושיעורים בזמן, חזרה לתריסר מתקופות חייה, ונרפאה. היא המשיכה לחיות חיים שמחים ומאושרים יותר, חופשייה מהתסמינים המשתקים ומפחדה העמוק מפני המוות. היא יודעת שאותו החלק שבה המכיל את זיכרונה ואת אישיותה, ויחד עם זאת בעל פרספקטיבה רחבה בהרבה מהכרתה המודעת, יישאר לאחר מותה הפיסי.
לאחר התנסותי עם קתרין, החלה זווית הראייה שלי על הפסיכותרפיה להשתנות באופן רדיקלי. הבנתי שתרפיה באמצעות גלגולים קודמים היא שיטה מהירה לטיפול בתסמינים פסיכיאטריים, תסמינים שקודם לכן נדרשו חודשים או שנים של טיפול יקר כדי לרפאם. כאן היתה דרך ישירה הרבה יותר לרפא כאב ופחד. התחלתי להשתמש בטיפול זה עם מטופלים אחרים, ושוב היו התוצאות מצוינות. נכון לזמן כתיבת ספר זה, ערכתי רגרסיות למאות מטופלים אל חיים קודמים במסגרת פגישות הטיפול הפרטניות; גם ערכתי רגרסיות קבוצתיות למספר גדול בהרבה של מטופלים במסגרת סדנאות.
מי הם המטופלים שלי? אלו הם רופאים, עורכי־דין, אנשי עסקים, מטפלים אחרים, עקרות־בית, 'עובדי צווארון כחול', אנשי מכירות, וכן הלאה. הם אנשים שבאים מדתות שונות, מרמות חברתיות־כלכליות שונות, בעלי רקע חינוכי שונה ומערכות אמונה מגוונות. ועם זאת, רבים מהם הצליחו לזכור פרטים מתקופות חיים אחרות, ולזכור הישרדות לאחר המוות הפיסי.
מרבית מטופלַי התנסו ברגרסיות לחיים קודמים באמצעות היפנוזה. אחרים זכרו חיים קודמים באמצעות מדיטציה או באופן ספונטני בשעה שחוו תחושות דֶזָ'ה־ווּ חזקות או באמצעות חלומות ברורים או בדרכים אחרות.
רבים הצליחו להיפטר מתסמינים כרוניים שמהם סבלו כל חייהם, כגון פוביות ספציפיות, התקפי חרדה, סיוטים חוזרים ונשנים, פחדים בלתי־מוסברים, עודף משקל, יחסים הרסניים חוזרים ונשנים, כאב ומחלה פיסיים, וכן הלאה.
אין זה אפקט פלסבו. בדרך כלל, אין אלה אנשים שנוחים להאמין בדברים חדשים או השאתיים במיוחד. הם זוכרים — שמות, תאריכים, גיאוגרפיה, פרטים. ולאחר שהם זוכרים, כמו קתרין, הם נרפאים.
אולי חשוב אף יותר מריפוי תסמינים פיסיים ורגשיים ספציפיים הוא הידע שהם אינם מתים כשגופם מת. אנו בני אלמוות. אנו שורדים את המוות הפיסי.
ריפוי בנבכי הזמן מתעד את שלמדתי על הפוטנציאל המרפא של הרגרסיה לחיים קודמים מאז הושלם הספר שורשים ושיעורים בזמן. כל תיאורי המקרים הם אמיתיים, שונו רק השמות והמידע המזהה.
