דרך יפו 42
את סאלח אבו מוסא פגשתי לגמרי במקרה. זאת הייתה בסך הכול עוד משמרת שליחויות שהגיעה לקיצה, במסעדה אסיאתית שעבדתי בה כמה חודשים. השעה הייתה קצת אחרי חצות. ברחבה בחוץ אקיקו הטבח הדליק סיגריה ושאף. כיסאות הפלסטיק הירוקים טרם נערמו. חציתי את פנים המסעדה בהליכה מהירה. כל הפרצופים דומים, לועסים, שותים וצוחקים.
הוצאתי מהכיס כסף שלא שייך לי ועמדתי לספור שטרות ומטבעות עם אחד המלצרים. הוא סידר את השטרות ככה שכל הפרצופים יהיו כלפי מעלה וסובב אותם, כמו מבקש לשמור על קשר עין עם הדמויות המודפסות. זה מייצר אשליה של סדר, פעם הייתי עושה את זה גם, עד שיום אחד הפסקתי.
כשסיימנו לעשות חשבון, הכרחתי את עצמי לאכול מנה של אורז מטוגן עם ירקות ורצועות עוף מוקפצות, שכבר לא יכולתי להריח. אכלתי כמה שיכולתי והסתלקתי משם.
הקטנוע שלי עמד בזווית על רגלית הברזל, הורדתי אותו בדחיפה, הכנסתי את המפתח לסוויץ' וסובבתי. המחוג של הדלק לא התרומם בכלל. הייתי חייב לעצור בתחנת הדלק הראשונה שאני רואה. נסעתי לאורכו של רחוב יהודה הלוי הכי לאט שיכולתי, מתאמץ לא לסחוט את הידית של הגז עד הסוף. מתוך הקסדה דיברתי עם עצמי ועם אלוהים, ביקשתי רק לא להיתקע.
פניתי ימינה לדרך יפו, שהופכת פתאום לרחוב אילת בלי סיבה הגיונית, נעזר בתנופה של הירידה הגדולה. מרחוק, בצד ימין, ראיתי אור ניאון לבן וכחול ואדום.
נכנסתי לתחנת הדלק בגלישה איטית. החיוך המטופש שעל פניי השתקף במראה; הפעם היה לי מזל. בשרירים רפויים עצרתי במסלול של שירות עצמי וירדתי מהקטנוע.
רחבת התחנה שוממת, תאורת פלורסנטים לבנה שוטפת את משטח הבטון האפור, חושפת סדקים באספלט וכתמי שמן בגדלים שונים כמו איים קטנים על מפה טופוגרפית. שתי משאבות ישנות מכוסות בשכבת אבק, ארומת סולר חריפה דוקרת את הנחיריים, ואין שום כפתור שאפשר ללחוץ עליו ולדבר עם מישהו.
הסתכלתי לצדדים. דף נייר מודבק לקיר בחתיכת סלוטייפ, ועליו כתוב בטוש שחור עבה: "במזומן — נא לשלם בחנות".
החיישן האוטומטי קלט אותי, והדלת השקופה נפתחה לצדדים. נשאבתי אל תוך החלל הממוזג והורדתי את הקסדה מהראש. שתי צעירות בתוך ענן בושם מתוק מתוק, שעמדו לפניי בתור, קנו סיגריות, משקה אנרגיה ומסטיקים. הן התווכחו ביניהן אם לקחת מסטיק בטעם מנטה או בטעם פירות. בסוף לקחו מנטה. המוכר המשופם חייך אליהן, קרץ ואמר: "הכי טוב מנטה", והן צחקו בקול גדול שעורר בי מבוכה.
"אפשר בבקשה לתדלק בשלושים?" שאלתי, יד אחת בכיס.
"אין בעיה, בבקשה", אמר המוכר.
הוצאתי שטר של חמישים ונתתי לו. הוא הקיש על הקופה.
הבנות יצאו, הדלת האוטומטית נסגרה אחריהן.
"איך הולך? איך אתה?" שאלתי כמו על אוטומט.
הוא היה מופתע מהשאלה. הרים את העיניים מהקופה, חייך ושאל: "אתה מתכוון אליי?"
"כן", אמרתי והסתכלתי מסביב, לוודא שאין עוד אנשים בחנות.
הוא הסתיר את השפתיים ואת השפם הקטן שמעליהן ביד שמאל, החזיר מבט ואמר: "ואללה, אם אני אתחיל לספר לך את כל הצרות שלי, אתה לא תלך מכאן עד הבוקר...", ושוב חייך.
לא הייתי מוכן לזה, חייכתי אליו בחזרה ובלי לחשוב הרבה אמרתי: "באמת? שתי דקות אני מתדלק וחוזר".
יצאתי מהחנות והלכתי לעבר המשאבות בצעדים מדודים. הכנסתי את האקדח לפתח המילוי, ובזמן שהבנזין עשה את דרכו בצינור הגומי הקשיח, חשבתי על המשפט הזה שהוא אמר לי, שחזרתי עם עצמי את המילים שלו שוב ושוב — "אם אני אתחיל לספר לך את כל הצרות שלי, אתה לא תלך מכאן עד הבוקר..."
לא ברור מה, אבל משהו בפנים של הבחור הזה תפס אותי. משהו בנוכחות שלו... או אולי זה המבט... או החיוך. כשחייך, שמתי לב ששתי השיניים הקדמיות שלו מעט בולטות, ויש ביניהן רווח. לא כזה שאפשר להכניס דרכו את הלשון, משהו צנוע יותר. כזה שאומרים עליו שהוא מביא מזל. ואיך שהלחיים שלו נדחפות החוצה, עולות לכיוון העיניים, והחיוך משתלט על כל הפנים. הוא יכול להיות שחקן קולנוע.
יכולתי גם לוותר, להכניס חזרה את הידית למקום, לנופף לו לשלום בידידות מבחוץ ולנסוע הביתה. באותו רגע זה לא עבר לי בראש אפילו. רציתי לשמוע מה קרה לו, מה יושב עליו כבד כל כך, הלכתי עם ההרגשה.
סיימתי לתדלק ונכנסתי חזרה לחנות, לא היה אף אחד בפנים, רק הוא ואני.
"תתחיל במה שאתה רוצה..." אמרתי וסקרתי את המדפים, התחמקתי מלהסתכל לו בפנים.
"באמת, מה שהכי כואב לי עכשיו זה שבעל הבית פה של העסק, הוא גונב אותנו. לוקח כסף מהמשכורת של העובדים לעצמו", הוא אמר ונשען על הדלפק.
"מה הכוונה גונב אתכם? איך בדיוק?"
"פעם בשבוע הוא שולח הודעה לכל העובדים, רושם שיש חוסרים של סיגריות. כל שבוע סכום אחר שהוא ממציא. ואז בסוף החודש הוא עושה חשבון ומקצץ את זה מהמשכורת שלנו".
"לא הבנתי. אתם הרי עושים סגירת קופה בכל סוף משמרת נכון?"
"נכון".
"ואם אין חוסר בקופה, אז אין חוסר, לא ככה?" הייתי צריך שיסביר לי שוב.
"כן ככה. זה נכון מה שאתה אומר. אבל אז הוא מגיע לפה בבוקר או בצהריים, אומר שיש חוסרים של חפיסות סיגריות. כל חודש יש חוסרים של אלפיים שקל או יותר, אז הוא לוקח מכל עובד שבע מאות שקל מזומן מהמשכורת. אני באמת לא יודע מה לעשות. זה ככה כבר חודש שלישי רצוף".
"חתיכת בן זונה", קיללתי בקול והסתכלתי לתוך המצלמה שמעל הקופה.
חשבתי שיש כאן סיפור, שאולי זו שיטה של כל המנהלים בחנויות האלה, ואם זה באמת ככה, אז מה הפלא שקוראים לזה 'רשת חנויות נוחות'. ואפילו אם מדובר במקרה בודד, זה מגעיל ובלתי נסלח. צריך לעשות לזה סוף.
סאלח שאל אותי מה אני עושה בחיים ואיפה אני עובד.
סיפרתי לו שאני לומד כתיבה בבית ספר לאומנות, שזאת שנה אחרונה שלי, וגם סיפרתי על העבודה בעיתון ובמשלוחים.
"אתה מחלק עיתונים מוקדם בבוקר?"
"לא. אני כתב חדשות בעיתון של תל אביב, אבל זה חודש ראשון שלי. בנוסף, אני עובד בתור שליח במסעדה".
"שתי עבודות זה טוב מאוד, שיהיה לך בהצלחה".
חמישי בלילה, העיר מלאה בדמויות וטיפוסים, מעטים באים בשביל דלק, הרוב נכנסים בשביל סיגריות, שתייה קרה וחטיפים. יש לו סבלנות לכולם, העברית שלו טובה מאוד, אי אפשר לנחש אם הוא גדל בישראל או לא.
איש מבוגר בחולצה כתומה דהויה נכנס וביקש לקנות בירה במטבעות שהוא אסף. סאלח הסביר לו שלפי החוק אסור למכור אלכוהול אחרי אחת עשרה בלילה. "מצטער, זה חסום במחשב, אדוני".
האדון התעקש והתחיל למלמל לעצמו מילים, סאלח לא נבהל ממנו וחזר על המשפט הזה עם החסימה במחשב שוב ושוב. אחרי כמה דקות האדון השתכנע ויצא בידיים ריקות.
כשניידת משטרה נעצרה בשטח התחנה, נבהלתי. שני השוטרים שיצאו ממנה טרקו את הדלתות הכבדות, ולא הייתי מוכן לזה. הם נכנסו לחנות, ולפי המבטים שהם החליפו עם סאלח, הבנתי שהם כבר מכירים אותו, והוא מכיר אותם. אחד מהם שאל אם נשארו עוד סנדוויצ'ים במבצע עם חטיף בריאות ופחית שתייה.
"באמת מצטער אדוני, אבל נגמר", סאלח ענה והסתכל לו בעיניים. הם השתהו עוד רגע, החזירו את הפחית למקרר ונסעו לחפש בתחנה אחרת.
סאלח הציע להכין לי קפה.
"אני לא שותה קפה בכלל, אני, הטעם מר לי", חשפתי בפניו את האמת כמו שהיא. זה הצחיק אותו, ואני צחקתי אחריו מהצחוק שלו, שהיה מידבק. כשנרגענו, ביקשתי כוס מים קרים.
יצאנו מהחנות כדי להפשיר מהמיזוג, סאלח הדליק סיגריה וישב על המקרר של הקרח, אני התיישבתי על כיסא הים שיש עכשיו במבצע. זה נוח באמת.
מסתבר שכבר חמישה חודשים הוא עובד כאן בתחנה. "באמת שהכול בסדר, העבודה טובה, ואני לא מתלונן. אבל למה בנאדם לוקח כסף שלא שלו? למה הוא גונב אותנו?"
לא ידעתי מה לענות על זה.
"נשבע לך, החלטתי שהחודש אני לא משלם לו. מצידי, הוא יכול לפטר אותי. נמאס לי. זה לא התנהגות מה שהוא עושה, יש לי אישה וילד בבית, אני צריך לדאוג להם", הוא אמר וכיבה את הסיגריה אפילו שנשאר לו עוד חצי.
"אני איתך בזה, אל תדאג", רציתי להרגיע אותו, אבל לא ידעתי איך. בראש כבר התחילו להתרוצץ לי מחשבות עם מי אפשר לדבר, מה אפשר לעשות.
"תגיד, אולי תוכל לכתוב על זה בעיתון שלך או משהו, מה אתה אומר?" הוא הציע בישירות נוגעת ללב.
"אני לא יודע... אני צריך לבדוק... אני חדש שם", גמגמתי את המילים, פחדתי להתחייב.
"זה בטוח יכול לעזור אם תכתוב על זה בעיתון, לא?"
"נראה לי שכן. אנשים שומעים עיתון אז הם מפחדים להסתבך..."
"קראתי על אנשים שעשו הרבה קומבינות עד שעשו עליהם כתבה בעיתון, ואז המשטרה באה אליהם".
הפתיעה אותי הבקיאות שלו, הוא מדבר עברית טוב מאוד ומבין הכול אפילו שאני לרוב מדבר מהר. אבל לקרוא? הוא גם קורא עברית?
"איזה עיתון אתה קורא?" לא התביישתי לשאול,
"גם ידיעות וגם מעריב. מי אתה חושב מסדר את כל המוספים בעיתונים של יום שישי ובחג? אני. ואללה, זה מעביר לי את הזמן יופי יופי, את השעות הכי קשות של המשמרת זה מעביר לי. תוך כדי אני מדפדף לראות, מסתכל בתמונות וקורא, ככה אני יודע מה קורה בפוליטיקה ובכלל מה הולך פה במדינה. זה חשוב לבנאדם להבין איפה הוא חי. אני מתחיל עם זה בשעה שתיים, ועד שש בבוקר אני מסיים, אז כבר אנשים מגיעים, מתחילים עם האספרסו וכל זה...".
"הנה תראה, עכשיו אני קורא את זה", הוא אמר והוציא מתחת לדלפק מגזין של 'פנאי פלוס'.
"וואללה, אתה גם מעודכן במה שקורה בברנז'ה... למה לא..."
"מה זה ברנז'ה, אחי?"
איך שהוא אמר את המילה ברנז'ה, שנינו התפוצצנו מצחוק. הוא ניסה להגיד שוב, אבל לא הלך לו.
"זה כינוי כללי כזה לכל המפורסמים, אתה יודע, שחקנים וזמרים", ירדו לי דמעות של צחוק.
"באמת? באימא שלי שלא ידעתי. הנה למדתי מילה חדשה, כל יום לומדים משהו".
"לגמרי..."
"ברנדה, בראנצ'ה, איך אמרת?"
"ברנז'ה, עם ז'ה בסוף".
"הבנתי. ברנ־ז'ה, ברנ־ז'ה. ברנז'ה, ככה אומרים כן?"
"בול ככה", אמרתי ועודדתי אותו להמשיך, "כל הכבוד שאתה ככה לומד, עברית שפה קשה". הוא חייך את החיוך הגדול שלו שמגיע עד לעיניים.
"אני טוב בללמוד שפה, יודע לדבר שבע שפות", מלמל וספר באצבעות. "בעצם לא שבע, שש. שש שפות אני מבין טוב מאוד ויכול לדבר חלק".
"שש שפות? באמת, או שאתה מסתלבט עליי?"
"באימא שלי, לא מסתלבט עליך. אני מדבר ומבין עברית, אנגלית, ערבית, אמהרית, טגרנית והינדית".
"הינדית?" לא האמנתי לו. הרמתי את הכתפיים כמו שילדים עושים, אין מצב.
"אתה לא מאמין, אה? אחרי שסיימתי בית ספר תיכון, הייתי אמור לנסוע לאוניברסיטה בבומביי בשביל ללמוד שם. בסוף זה לא הסתדר כמו שאתה רואה..." הוא אמר והצביע על בגדי העבודה שלגופו.
"ואללה. רגע, אז איך אומרים בהינדית... שמיים?"
"אאקאש (aakaash)", הוא שלף תוך שנייה.
"זה היה חימום...", התגריתי בו, "איך אומרים נעליים?"
"ג'וטאה (joote)", הוא אמר, ושנינו צחקנו.
"מכונית?"
"גאדיי (gaadee)".
"טוב אתה! קח אחד אחרון, מוכן?"
"בטח מוכן".
"איך אומרים, מחר יום שישי..."
"קאל שוקראוואר האי (kal shukravaar hai)", הוא אמר בלי למצמץ.
"אתה גדול!" צעקתי בהתלהבות ברחבת התחנה. הוא צחק ואמר שאני משוגע.
לא שמתי לב איך שהזמן עבר, והעייפות של כל היום נחתה עליי במכה. לואיס מחכה לי בבית, צריך לצאת איתו לסיבוב. השעה שלוש לפנות בוקר, הייתי חייב לצאת משם.
סאלח ליווה אותי לקטנוע, החלפנו טלפונים והתחבקנו דקה ארוכה. לא ידעתי אם הוא יתקשר בשבוע הבא ואם באמת ניפגש שוב. לא הייתי בטוח שאני יכול לעזור לו, לא ידעתי איך לעשות את זה.
