1
חצי שעה אחרי מועד ההמראה המתוכנן של טיסת דלתא של טים ג'יימסון מטמפָּה אל האורות הנוצצים ואל גורדי השחקים של ניו יורק, המטוס עדיין חנה בשער. כשנציג של דלתא נכנס למטוס בארשת של חוסר שביעות רצון ולצידו אישה בלונדינית עם תג אבטחה תלוי על צווארה, החלו לעלות מלמולי רוגז נבואיים מצד הנוסעים הדחוסים במחלקת התיירים.
״אפשר לבקש את תשומת ליבכם?״ קרא הבחור מדלתא.
״כמה זמן עוד נתעכב?״ שאל מישהו. ״ואל תנסו למרוח אותנו.״
״העיכוב אמור להיות קצר, והקברניט ביקש ממני להודיע לכם שהטיסה תגיע ליעדה פחות או יותר במועד המתוכנן. אבל יש לנו סוכן פדרלי שצריך לעלות לטיסה, אז אנחנו מבקשים שמישהו או מישהי יוותרו על המושב שלהם.״
גניחה קולקטיבית עלתה מקהל הנוסעים, וטים ראה כמה מהם מכינים את הטלפונים הניידים למקרה של צרות. כבר היו צרות במקרים שכאלה בעבר.
״חברת התעופה דלתא מוסמכת להציע כרטיס חינם לניו יורק בטיסה הבאה שלנו, שיוצאת מחר בבוקר ב-6:45 —״
אנקה נוספת מצד הנוסעים. מישהו מלמל, ״תירו בי וזהו.״
זה לא הרתיע את הנציג, והוא המשיך בשלו. ״תקבלו גם שובר ללינה במלון, וארבע מאות דולר במזומן. זו עסקה טובה, חברים. מי מוכן להתנדב?״
אף אחד לא קם. אשת האבטחה הבלונדינית לא אמרה דבר, היא רק סקרה את התא הצפוף של מחלקת התיירים בעיניים שראו הכול, אך משום מה נדמו חסרות חיים.
״שמונה מאות דולר,״ הציע הבחור מדלתא. ״בנוסף לשובר המלון ולכרטיס טיסה חינם.״
״הוא נשמע כמו מנחה של שעשועון,״ נהם מישהו בשורה שלפני טים.
איש לא התנדב להיענות להצעה.
״אלף ארבע מאות דולר?״
אף אחד לא קם. טים חשב לעצמו שזה מעניין, אבל לא לגמרי מפתיע. ולא רק משום שהטיסה הבאה תוכננה ל-6:45, ותחייב את הנוסע לקום מוקדם יותר מאלוהים. רוב הנוסעים שישבו סביבו במחלקת התיירים היו משפחות בדרכן הביתה אחרי ביקור באטרקציות של פלורידה, זוגות מכוסים בכוויות שמש מרוב שיזוף וגברים בשרניים, סמוקי לחיים ומעוצבנים למראה שנסעו מן הסתם אל התפוח הגדול לצורכי עסקים ששווים הרבה יותר מאלף ארבע מאות דולר.
מישהו אי־שם מאחור צעק, ״תוסיף לזה גם מוסטנג קבּריוֹלֶה וטיול זוגי לארוּבָּה, ואתה יכול לקחת את שני המושבים שלנו!״ הדברים עוררו קולות צחוק. אבל הם לא נשמעו ידידותיים במיוחד.
הנציג מהדלפק הביט בבלונדינית עם התג, אבל אם קיווה שהיא תיחלץ לעזרתו, זו הייתה תקוות שווא. היא פשוט המשיכה לסקור במבטה את תא הנוסעים, ושום דבר לא זז מלבד עיניה. הוא נאנח ואמר, ״אלף שש מאות דולר.״
טים ג'יימסון החליט פתאום שהוא חייב להתחפף מהמטוס הזה ולהגיע צפונה בטרמפים. רעיון שכזה אפילו לא עלה על דעתו עד לאותו רגע, אך כעת גילה שבעיני רוחו הוא רואה את עצמו עושה זאת, ובבהירות רבה. בדמיונו הוא כבר עמד על כביש 301, אי־שם בלב מחוז הֶרננדוֹ, ונופף באגודלו. האוויר היה חם, נחילים של ברחשים ריחפו באוויר, והיה גם שלט חוצות עם פרסומת של איזה עורך דין רודף אמבולנסים, השיר ״קח את זה וברח״ רעם מתוך רדיו טייפ ענקי שנח על בלוק־מדרגה של קרוואן סמוך, ולידו עמד גבר ללא חולצה ושטף את מכוניתו. בסופו של דבר עבר איזה חקלאי פלוני שאסף אותו בטנדר ענקי עם פסל מגנט של ישו על לוח המחוונים, הגבהות מעץ בתא המטען הפתוח והררים של מלונים מאחור. ומה שטוב בכל הסיפור הזה הוא לא הכסף שיהיה לו בכיס. מה שטוב יהיה לעמוד שם לגמרי לבד, מרחק קילומטרים מפחית הסרדינים הזאת עם הריחות המתנגשים של בושם, זיעה וספריי לשיער.
ויהיה טוב כמעט באותה מידה לחלוב עוד כמה דולרים מעטיני הממשלה.
הוא הזדקף מלוא גובהו הממוצע לגמרי (מטר שבעים ושבע), יישר את המשקפיים על גשר אפו והניף את ידו. ״בוא נסגור על אלפיים, אדוני, ועל החזר במזומן של הכרטיס שקניתי, והמושב שלך.״
