מבוא
האם לדעתכם יגיע אי פעם רגע שבו הציוויליזציה המודרנית תקרוס והערים שלנו יהפכו לעד לעיי חורבות?
זה נשמע כמו נושא שחוק של ספרי מדע בדיוני, שבהם הארכיאולוגים של העתיד נוברים בקפידה בין השלדים המחלידים של גורדי השחקים, הרכבות התחתיות או תעלות הביוב של ניו יורק, לונדון או טוקיו; מוציאים את המתים מקבריהם וחוקרים אותם כפי שאנחנו חוקרים מומיות ממצרים העתיקה; מנסים לפענח את שפתנו, לפצח את הצופן הסודי של הכתב שלנו ולהבין מי היינו. זה אולי בלתי נתפס, לנסות לדמיין כיצד מישהו יתייחס לקברינו, לבניינים שלנו ולשרידים האנושיים שלנו כפי שאנחנו מתייחסים לממצאים ארכיאולוגיים קדומים כיום, אבל יש סיכוי לא רע שכך חשבה גם המומיה בשעתה.
אין תשובה נכונה לשאלה כזאת, כמובן. חלק גדול מהשאלות שאני מעלה בספר זה שייכות לאותה קבוצה של שאלות ללא מענה. אולי זה אחד הדברים שהופכים אותן למסקרנות כל־כך.
אם ניקח ממצאים מהעבר וננסה להקיש מהם על אירועי העתיד, נגלה די מהר שזהו מעשה קצת מוזר. מי שמדמיין שדברים שקרו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה יחזרו על עצמם בעידן המודרני מתעסק במדע בדיוני. שכבה דקה מאוד מפרידה בין היסטוריה עובדתית לבין פנטזיה ספקולטיבית ונטולת הוכחות. הרגע שבו כולנו חיים הוא נקודת ההצטלבות בין שני הדברים האלה — הכרונולוגיה הנוקשה של שמות ותאריכים מתועדים והמציאויות החלופיות של עתידים אפשריים. לדמיין איך העולם של המאה העשרים ואחת נפגע ממגפה גדולה כדוגמת אלה של העבר — זוהי פנטזיה, ובכל זאת היא בגדר תרחיש אפשרי בהחלט, שכבר קרה פעמים רבות בעבר. מה הקשר בין העבר העובדתי לבין העתיד הספקולטיבי?
אומרים לי שכל ספר קונבנציונלי אמור לענות על שאלות או לפחות לספק טיעון. אם זה נכון, הרי שהספר שלפניכם לא יהיה ספר קונבנציונלי. הוא יותר בגדר אסופה של קטעים שיש ביניהם קשר רופף כלשהו. אין לי טיעון, וזה עולה בקנה אחד עם הגישה שנקטנו גם בפודקאסט שלנו, Hardcore History. הגישה שלי איננה גישה של מומחה, כי אני אינני כזה. היסטוריונים, חוקרי מדעי המדינה, גיאוגרפים, פיזיקאים, סוציולוגים, פילוסופים, סופרים ואנשי רוח באופן כללי — כולם עוסקים כבר מאות שנים בכל הסוגיות שנעלה בספר זה, וכל אחד מהם השתמש בשיטות משלו ובחן אותן מנקודת המבט של התקופה שבה הוא חי, של תחום התמחותו ושל התרבות שממנה הוא מגיע.
גיאוגרף בן־זמננו ישתמש ודאי באנלוגיות היסטוריות גלובליות כדי להציג טיעון על "קריסה" של תרבות כלשהי; פיזיקאי ינסח חישובים מתמטיים שיקבעו את הסבירות לכך שאסטרואיד יפגע בכדור הארץ ויחולל תקופה חשוכה; ועיתונאי או מספר סיפורים יסתכלו על הכול מהזווית האנושית.1 איזה מין סיפורים אנושיים מתרחשים כשציוויליזציות קורסות? כשהפצצה מחריבה את עירו של אדם, או מגפה מתחילה לפרום את מרקם הקשרים בתוך חברה מסוימת? ההתבוננות מבעד לעדשה הזו מפעילה חלקים שונים במוח, לרבות רגשות, ולעתים קרובות משפיעה הרבה יותר מנתונים, גרפים ומחקרים. אפשר לראות זאת כעוד אבן מתוך פסיפס ענקי שבעזרתו מנסים חוקרים מתחומים שונים לשחזר כיצד נראה העבר.
האם זמנים קשים מצמיחים אנשים קשוחים? האם אנחנו מחנכים את ילדינו להותיר את חותמם על החברה בכללותה? האם אנחנו מסוגלים להתמודד עם עוצמת כלי הנשק שלנו בלי להשמיד את עצמנו? האם תיתכן נסיגה ביכולות האנושיות, בידע האנושי ובטכנולוגיה האנושית? רעיונות כאלה מתקיימים במעין אזור דמדומים מובהק, וכוללים ניואנסים דקים (ולפעמים לא כל־כך דקים) שמתייחסים כביכול גם לימינו אנו. אלה הם רעיונות שחורגים מגבולותיהם של תחומי המחקר האקדמי העכשווי, ופולשים אל המרחב שבו נמצאים גם הדרמה, הספרות והאמנות.
אך אפילו בהיעדר תשובות מוסכמות, השאלות האלה הן מרתקות, ואולי אפילו חשובות. בחלקן הגדול, אלה אותן "שאלות עמוקות" שעליהן הושתתו מאז ומעולם חיבורים פילוסופיים. ייתכן שיש ערך מסוים בעצם ההרהור בהן. לאחרות עשוי להיות אף שימוש מעשי. כשמזכירים לנו, למשל, כמה פעמים התרחשו מקרים דומים בעבר, יש בכך כדי להוסיף שכבה של מהימנות להתרחשויות אפשריות רבות בעתיד, שנראות כרגע כמו עלילות קולנועיות מופרכות. פרופסור להיסטוריה אמר לי פעם שיש שתי דרכים ללמוד: אפשר להניח יד על כיריים לוהטות, ואפשר לשמוע סיפורים על אנשים שעשו זאת ומה שקרה להם.
מאזיניו הקבועים של Hardcore History שאלו אותי פעמים רבות מתי אכתוב ספר. הארכיונים שלי מלאים בכל־כך הרבה חומרים, מחקרים ורעיונות, שנראה אך טבעי להשתמש בהם כגרעין לספר כזה. הניסיון לעבור על כולם ולעשות בהם סדר הפך למעין מבחן רורשאך אישי. כשחושבים על כל שעות הקריאה והמחקר שאני מקדיש לתוכניות שלי, מובן מאליו שהנושא חייב לעניין אותי מאוד.
אם מדף ספרים של אדם הוא חלון אל תחומי העניין שלו, מתברר ששלי נוטה אל האפוקליפטי — אם כי קצת הופתעתי לגלות שחלק גדול מהפרקים התמצו בסופו של דבר לכדי גרסה ספציפית של אותו הרעיון: קץ הציוויליזציה, בצורה כזו או אחרת — ולא רק איך אנחנו, בני האדם, עשויים להגיב לתרחיש כזה על סמך ניסיון העבר, אלא איזה מין אנשים נהפוך להיות בעקבות אותן חוויות.
ותגידו לי אתם: אפשר להאשים אותי? עלייתן ונפילתן של אימפריות, המלחמות, האסונות, הרגעים שבהם הכול היה מונח על כף המאזניים — ה"סיפורים הגדולים" — הם מרתקים ודרמטיים מעצם טבעם.22 השילוב הזה בין הבידורי לבין (בפוטנציה) הפילוסופי, החינוכי והמעשי, הוא נוסחה מנצחת ותיקה. היסטוריונים ומספרי סיפורים, מהומרוס והרודוטוס ועד ויל דוראנט ואדוארד גיבון כבר עמדו על כך, הרבה לפני שאייאס ואכילס שלפו את חניתותיהם באיליאדה ופילסו את דרכם, בדרמטיות נוטפת דם, אל תוך ה"היסטוריה". יש סיבה לכך שברנש כמו שייקספיר הרבה כל־כך לנבור בהיסטוריה לצורך כתיבתו.
אבל לא הכול כאן הוא הסחת דעת ושעשוע. לעתים קרובות זה יוצר מעין הזדהות היסטורית וחשבון נפש אישי. האירועים הללו פוקדים בני אדם בשר ודם, שנלכדים לא פעם בין גלגלי השיניים האכזריים של ההיסטוריה. קשה שלא לתהות איך אנחנו היינו מתמודדים אילו מצאנו את עצמנו במצבים דומים.
אחד הדברים שמשכו את תשומת לבי שוב ושוב בעת החפירה בארכיונים הוא שאלת ה"או - או" ההיסטורית, שחוזרת על עצמה אך אין לה תשובה. האם הדברים ימשיכו לקרות כפי שקרו תמיד, או לא? בנסיבות מסוימות זוהי שאלה מצמיתה ומפחידה מאין כמותה. חלק ממקרי המבחן האלה, אם תרצו, נידונים בספר זה.
האם נחווה אי פעם שוב מגפות מהסוג שמחסל במהירות אחוזים גדולים מאוכלוסיית העולם? זה היה חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי הנורמלי עד לאחרונה יחסית, אבל כיום הוא נראה כמעט כמו מדע בדיוני.
תמיד היו מלחמות גדולות בין המעצמות. כל מלחמה כזו בעתיד תהיה בין מדינות בעלות נשק גרעיני. מלחמת העולם השלישית נשמעת כמו רעיון רע לסרט, אך האם היא סבירה פחות משלום נצחי בין מעצמות העולם?
ולבסוף, כפי ששאלנו בהתחלה, האם תוכלו לדמיין את העיר שאתם חיים בה כעת בתור עיי חורבות שוממים? האם יום אחד היא תהיה כמו רוב הערים שהתקיימו מאז ומעולם, או לא? כל אחת מהתשובות האפשריות נשמעת מרתקת.
חלק גדול מהדיון בעמודים הבאים הוא אולי אפל למדי, אך כשמתבוננים בהיסטוריה, היא מעמידה את נסיבות חיינו הנוכחיות באור חיובי יותר. כששומעים, למשל, עם מה התמודדו בני אדם כשעריהם הופצצו מהאוויר או כשפקדה אותם מגפה מפלצתית בימי הביניים, הבעיות שלנו נראות פתאום קטנות. לי אישית מספיק לחשוב על רפואת השיניים בתקופה שלפני העת החדשה כדי להשתכנע שהמצב די טוב עכשיו, גם אם זה לא נראה כך.
ולמרות זאת, חרף כל ההבדלים בין בני אדם בתקופות שונות, יש אירועים ועידנים שנדמים, כפי שכתבה ברברה טוכמן, כמו התבוננות במראה מרוחקת. קשה שלא לתהות איך אנחנו נתמודד בנסיבות דומות. סבא שלי נהג לומר ש"הכול בידי שמים". הודות לקצת מזל קוסמי, נולדנו בתקופה שבה נולדנו ובמקום שבו נולדנו. יכולנו בקלות להיוולד בכל זמן אחר, ובמקום אחר. אני משתדל לזכור זאת, וזה הופך את ההזדהות ההיסטורית למשימה קלה יותר.
ועם זאת, חרף היציבות־לכאורה המאפיינת את תקופתנו, אין גם שום ערובה לכך שהמצב הנוכחי לא ישתנה מן הקצה לקצה. הדוגמאות בספר זה ממחישות תקופות מסוימות שבהן זה קרה. אני עלול להיראות ולהישמע כמו איזה נוסטרדמוס־בגרוש שעומד בפינת הרחוב עם שלט שעליו כתוב "הסוף קרוב", אבל גרסה מודרנית של קריסת תקופת הברונזה עלולה לקרות גם לנו. או שהמעצמה העולמית עלולה להתמוטט באופן בלתי צפוי, כפי שקרה לאשור הקדומה, ולהשאיר אחריה רִיק גיאופוליטי עצום. גם הגרסה שלנו לרומא עלולה להתפורר, כפי שקרה לאימפריה הרומאית. מגפה בהחלט עלולה להתפרץ, ואם תהיה חמורה דיה, היא עלולה להזכיר לנו כיצד נראו חייהם של בני האדם לפני הרפואה המודרנית. גם מלחמה גרעינית עלולה להתרחש, ואולי בכלל צפוי לנו אסון סביבתי. אנו עלולים למצוא את עצמנו במציאות שהדורות הבאים יקראו עליה בספרים העוסקים בחוויות אנושיות קיצוניות, או באזהרות מפני דברים שכדאי להימנע מהם.
חטא הגאווה הוא, אחרי ככלות הכול, תכונה אנושית קלאסית. כמו שאבא שלי היה אומר, "שלא יעלה לך לראש."
