ספרי יעקב

1

רוהאטין, 1752

 

סוף אוקטובר, השכם בבוקר. כומר הפלך עומד באכסדרת ביתו וממתין לכרכרה. הוא רגיל להשכים קום, אך באותו בוקר חש שהכרתו מעורפלת למחצה. למעשה הוא עצמו אינו יודע כיצד התגלגל לכאן – לבדו מול ים הערפל. הוא אינו זוכר איך קם, התלבש והאם כבר אכל. הוא מביט בפליאה בנעליו הכבדות המציצות מתחת לגלימתו ובשולי מעיל הצמר שלו הדהוי במקצת והמרופט, ובכפפות שהוא אוחז בידו. הוא מכניס את ידו השמאלית לכפפה, תוכה חמים ונדמה שהיא מותאמת בשלמות לידו, כאילו שתיהן, הכפפה והיד, מכירות זו את זו כבר שנים. הוא נאנח בהקלה. הוא נוגע בתיק התלוי על כתפו, ממשש מוכנית את קצותיו המלבניים, הקשים, כמו צלקות מתחת לעור. לאט־לאט הוא נזכר בתוכנו – חפץ כבד, מוכר, נעים. משהו טוב, משהו שהביאוֹ לכאן, מילים, סימנים – ולכל אלה יש זיקה עמוקה לחייו. כן, הוא כבר יודע מה יש בתיק. הידיעה הזאת מתחילה לנסוך חום בגופו; בעטיה נעשה הערפל כמו שקוף יותר. מאחוריו המִפתָח הכהה של הדלת, כנפה האחת סגורה. אין זאת כי הגיעו ימי הקרה, ואולי בא כבר כפור של בוקר והקפיא את השזיפים בבוסתן. מעל הדלת כתובת לא ברורה – הוא רואה אותה בלי להסתכל; הוא יודע היטב מה כתוב שם, שהרי הוא עצמו הזמין אותה; שבוע שלם עמלו שני בעלי מלאכה מפודהייצה וגילפו אותיות מעץ, כי הוא ביקש אותיות מעוטרות:

 

 

 

היום עבר, איננו כבר

 

לא תשיגנו גם אם תדהר

 

 

 

במילה ‘תדהר’ האות ר’ כתובה כמו תמונת הראי שלה, והדבר מרגיז אותו, ולא בפעם הראשונה.

 

כעוס מאוד הוא נד בראשו בפראות מה – והתנועה מעירה אותו לגמרי. האות ר’ ההפוכה… איזו רשלנות! צריך להסתכל להם כל הזמן על הידיים, לשמור עליהם על כל צעד. וכיוון שבעלי המלאכה האלה היו יהודים, כל הכתובת הזאת נראית יהודית משהו, האותיות מסולסלות מדי, לא יציבות. אחד מהם אפילו ניסה להוכיח שגם כך אפשר לכתוב ר’. ההתרגזות הקלה הזאת מחזירה אותו לחושיו ועכשיו מבין הכומר בנדיקט חְמיֶילוֹבְסְקי, כומר הפלך של רוֹהָאטִין, מדוע הרגיש שהוא עדיין ישן – הוא ניצב בתוך ערפל שצבעו כצבע כלי המיטה שלו, צבע אפור, כמו לבן שנשבר, שהתלכלך כבר, מאגר ענק של אפור, כמו בטנת העולם. הערפל לא זע, הוא ממלא היטב את החצר כולה, מאחוריו ניבטות הצלליות המוכרות של עץ האגס הענקי, הגדר הנמוכה ויותר רחוק – עגלה עשויה נצרים. זהו ענן שמים פשוט שצנח על האדמה ונצמד אליה בבטנו. הוא קרא על זה אתמול בספרו של קוֹמֶניוּס.[1]

 

עכשיו הוא שומע חריקה מוכרת ושקשוק גלגלים, צלילים המכניסים אותו בכל נסיעה למצב של מדיטציה יוצרת. רק אחרי הצלילים מופיעים מתוך הערפל רוֹשקוֹ, מוליך את הסוס ברתמתו, והכרכרה הקלה של הכומר. המראה נוסך בכומר פרץ של אנרגיה, הוא מוחא כף ומטפס בכבדות אל המושב. רושקו, שותק כדרכו, מתקן את הרתמה ושולח מבט ארוך לעבר הכומר. הערפל מאפיר את פניו והוא נראה מבוגר מאי פעם, כמו הזקין בן לילה, והרי הוא בחור צעיר.

 

לבסוף הם יוצאים לדרך, אבל הכול נראה כאילו עמדו במקום ורק נדנוד הכרכרה והחריקה הקצובה מעידים על תנועה. הם נסעו בדרך הזאת פעמים רבות כל כך, שנים רבות כל כך, שאין להם כל צורך לראות את הנוף ולזהות ציוני דרך. הכומר יודע שהם יצאו עכשיו אל הדרך העוברת בקצה היער והם יתקדמו בה עד ההצטלבות עם הפסל הקטן של מריה שהוא עצמו הציב באותו מקום כבר לפני שנים, כאשר רק הגיע לשמש כומר בפִירְלֶיוּב. זמן רב התלבט את מי להציב כאן; הוא חשב על בנדיקטוס הקדוש, פטרונו, או על הנזיר אונופריוס שהתקיים במדבר מפירותיו של עץ תמר אחד וכל שמונה ימים היו המלאכים מביאים לו את גוף המשיח מן השמים. הוא הגיע לכאן אחרי שנים שבהן שימש מורה לדימיטרי, בנו של הוד מעלתו האדון יבלונסקי, ופִירְלֶיוּב נראתה לו מדבר. ואולם לאחר מחשבה מעמיקה החליט הכומר שמקום התפילה על אם הדרך לא נועד לספק את יהירותו שלו אלא לשמש מקום מנוחה לאנשים הפשוטים, מקום שממנו יוכלו לכוון את מחשבותיהם לשמים. אֵם האלוהים, מלכת העולם, ניצבה על בסיס של אבן מסויד לבן, וכתר לראשה. מתחת נעלה הקטנה, המחודדת, התפתל לו נחש.

 

אבל היום הכול נמוג בערפל, גם הפסלון וגם ההצטלבות. נראות רק צמרות העצים, סימן שהערפל מתפזר.

 

– ראה כבודו, קַשְקָה לא רוצה ללכת – אומר רושקו קדורנית, כאשר הכרכרה נעצרת. רושקו יורד ממושב העגלון ומצטלב פעמים מספר בתנועות רחבות.

 

אחר כך הוא רוכן ומציץ לתוך הערפל, כמו הביט לתוך מקווה מים. מן המקטורן האדום, חגיגי אם כי דהוי במקצת, מציצה חולצתו.

 

– לא יודע לאן לנסוע – הוא אומר.

 

– איך זה אתה לא יודע? הרי אנחנו כבר על דרך המלך לרוהאטין – מתפלא הכומר.

 

ואף על פי כן גם הוא יורד וממהר בעקבות משרתו; חסרי אונים הם מקיפים את הכרכרה ונועצים עיניהם בלובן. נדמה להם שהם רואים משהו, אך העיניים שאינן מצליחות להיתלות בשום דבר, מתחילות להתל בהם. איזה סיפור מוזר! זה כמו ללכת לאיבוד בתוך כיס המקטורן שלך.

 

שקט! – אומר פתאום הכומר ומרים אצבע לשמים, מאזין. ובאמת, מאי שם, משמאל, מתוך נחשולי הערפל נשמע פכפוך של מים זורמים.

 

– ניסע בעקבות הפכפוך הזה. זה הנהר – מחליט הכומר.

 

וכך הם נשרכים לאִטם לאורך נהר הנקרא גְנילָה לִיפָּה. המים יובילו אותם.

 

עד מהרה הכומר נרגע, הוא פושט את רגליו ומתיר לעיניו לתור בים הערפל. מיד הוא שוקע בהרהורים של נסיעה, כי הרי ידוע שהאדם מיטיב לחשוב כשהוא בתנועה. לאט, לא בחדווה, מתעוררים מנגנוני מוחו, הקפיצים והברגים מתייצבים במקומם ומפעילים גלגל הנעה, ממש כמו בשעון הגדול העומד במבואה בבית הכומר. הוא קנה אותו בלבוב, במחיר מופקע. עוד מעט יישמע דינג־דונג. האם העולם לא התחיל בערפל כזה, הוא מתחיל לחשוב. הרי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו טוען שהעולם נברא בסתיו, ביום השוויון בין היום והלילה. אפשר לסבור כך, שהרי בגן עדן היו פירות; אם התפוח היה על העץ, זה ודאי היה סתיו… יש בזה היגיון מסוים. אבל מיד עולה מחשבה אחרת בראשו: איזה מין טיעון הוא זה? האין בכוחו של האל הכול־יכול לברוא קצת פירות עלובים כאלה בתור תוספת, בכל עונה שהיא?

 

כאשר הם מגיעים אל הדרך הראשית המובילה לרוהאטין, הם משתלבים בזרם של הולכי רגל, פרשים ועגלות מכל סוג ומין שצצים מתוך הערפל כמו היו פסלוני לחם שמכינים לקראת חג המולד. זה יום רביעי, יום השוק ברוהאטין, והדרך מלאה עגלות איכרים עמוסות שקי תבואה, כלובי עופות וכל פרי האדמה. ביניהן צועדים בצעד נמרץ רוכלים בכל סחורה שתעלה על הדעת – הדוכנים שלהם מתקפלים, אפשר לשאתם על הגב כמו אסל, ובעוד רגע יהיו השולחנות מלאים בבדים ססגוניים, צעצועי עץ, ביצים שקונים בכפרים ברבע מחיר… האיכרים מובילים למכירה גם עזים ופרות – הבהמות מוטרפות מן הרעש ונועצות טלפיים בשלוליות. עוקפת אותם בשעטה עגלה גדולה מכוסה באבַּרזין מחורר ומלאה יהודים רעשנים המתקבצים מכל הסביבה לשוק של רוהאטין. אחריהם מפלסת לה דרך מרכבת עשירים, המתקשה לשמור על מראָהּ האצילי בתוך הערפל והצפיפות – הדלת הצבועה לכָּה בהירה שחורה מבוץ, ופרצופו של העגלון בשכמייה הכחולה מביע מצוקה. ברור שהוא לא ציפה למהומה כזאת ועכשיו מבטו מחפש נואשות הזדמנות לרדת מן הדרך השטנית הזאת.

 

רושקו נחוש, הוא לא ייתן שידחפו אותו לתוך השדה, הוא מקפיד להישאר בימין הדרך, גלגל אחד על העשב והשני על הדרך והוא מתקדם במיומנות. על פניו הרזות, הארוכות, עולה סומק והבעה שטנית משהו. הכומר מביט בו ונזכר בהדפס שראה רק אתמול – היו בו יורדי שאול והעוויות פניהם היו כשל פניו של רושקו עכשיו.

 

– מעבָר לכבוד הכומר, נו, פנו דרך, אנשים – צועק רושקו.

 

המבנים הראשונים צצים לפניהם פתאום, בלי התרעה. מסתבר שהערפל משנה את תחושת המרחק, כי אפילו קשקה נראית מופתעת. היא קופצת פתאום, מושכת במוט, ולולא תגובתו ההחלטית של רושקו והשוט שלו, היתה הופכת את הכרכרה. אולי מה שהפחיד את הסוסה הם הניצוצות העולים מן המדורה, או חרדתם של הסוסים המחכים לתורם אצל הנפח…

 

בהמשך הדרך שוכן בית מרזח, עלוב ודל, דומה לבית כפרי פשוט. כמו עמוד תלייה מזדקר מעליו מוט השאיבה, חודר את הערפל וקצהו נעלם במרום. הכומר רואה שהמרכבה המאובקת עצרה כאן, העגלון העייף הרכין ראשו כמעט עד ברכיו ואינו קופץ ממושבו, איש גם לא יוצא מן המרכבה. וכבר ניצב לפניה יהודי כחוש וגבוה ולידו ילדות קטנות בשׂער פרוע. רק את זה רואה כומר הפלך, כי הערפל בולע כל תמונה וכל מראה, והם נעלמים אי שם, נספגים כמו פתית שלג שנמס.

 

 

 

והנה רוהאטין.

 

תחילה בקתות בוץ עם סכך של קש, והסכך כמו מצמיד את הבקתות לאדמה; ואולם ככל שמתקרבים לכיכר השוק, הבתים מזדקפים, הסכך עדין יותר. קרוב לכיכר תראה כבר רעפי עץ על מבנים עשויים לבנים לא שרופות. יש גם בית תפילה קטן, מנזר דומיניקני, כנסיית ברברה הקדושה ליד השוק ממש, ובהמשך שני בתי כנסת וחמש כנסיות פרבוסלביות. את השוק מעטרים מסביב מבנים קטנים כמו פטריות ובכל אחד מהם מתנהל עסק. חייט, עושה חבלים, פרוון, כולם יהודים; לידם אופה בשם בּוֹכֶנֶק,[2] וזה תמיד משמח את הכומר, כי הדבר מלמד על איזה סדר סמוי בעולם, ואילו היה סדר זה גלוי יותר ועקבי יותר, האנשים היו טובים יותר. ליד האופה בית המלאכה של חָרָש חרבות בשם לוֹבה. החזית נראית עשירה יותר, הקירות נצבעו לא מכבר בכחול ומעל הכניסה תלויה חרב גדולה וחלודה – כנראה בעל מלאכה טוב הוא לובה זה וכיסי לקוחותיו תפוחים. הבא בתור הוא הַכָּרָר; לפני דלתו כן עץ ועליו אוכף יפהפה שרתמותיו מצופות ודאי כסף, כי הן זוהרות מאוד.

 

באוויר ריח מתקתק של לֶתֶת הנודף מכל פריט סחורה המוצג כאן למכירה. הוא משביע כמו לחם. בבּאבּינצה, פרוור של רוהאטין, יש כמה מִבשלות שיכר קטנות ומשם עולה ומתפשט בסביבה כולה הריח המשביע הזה. בדוכנים רבים מוכרים בירה ובחנויות עשירות יותר מוכרים גם יי’ש וגם תֶּמֶד, בעיקר זה המכונה טרוּיְניאַק ובו כמות כפולה של מים על כל כמות של דבש. החנות של הסוחר היהודי וַקשוּל מציעה גם יין, יין הונגרי אמיתי ויין רַיין אמיתי וגם יין חמצמץ העושה דרך ארוכה עד שהוא מגיע לכאן מוואלאכיה הרחוקה.

 

הכומר נע לאורך הדוכנים; אלה בנויים מכל חומר אפשרי – קרשים, יריעות אבּרזין עבה, סלי נצרים ואפילו עלים. רוכלת אחת, מִטפחת לבנה לראשה, מוכרת דלעת וצבעה הכתום הזוהר מושך את הילדים. לידה מפליגה מישהי בשבח כדורי הגבינה המסודרים על עלי חזרת. בהמשך הדרך עומדות ליד דוכניהן תגרניות רבות שעוסקות ברוכלות כיוון שהתאלמנו או כיוון שבעליהן שיכורים: הן מוכרות שמנים, מלח, בדים. הנה הרוכלת שממנה נוהג הכומר לקנות תבשילי קדֵרה, ועכשיו הוא שולח לאישה חיוך מסביר פנים. אחריה שני דוכנים מעוטרים בענף ירוק, סימן הוא שמוכרים כאן בירה טרייה. והנה הדוכן הססגוני של סוחרים ארמנים עשירים – בדים יפהפיים וקלילים, סכינים בִנְדנים מעוטרים וגם דגים מעושנים שריחָם המתקתק חודר את שטיחי הקיר הטורקיים. בהמשך הדרך איש בחלוק מאובק מוכר ביצים המסודרות תריסרים תריסרים בסלסלות קלועות מעשב, והוא מוכר אותן היישר מקופסה התלויה על כתפיו הכחושות. אחר מציע ביצים באריזות של שישים, בסלים גדולים ובמחירים תחרותיים, סיטונאיים כמעט. כעכים שונים מכסים את כל דוכנו של האופה – כעך אחד נפל לבוץ, וכלב קטן זולל אותו עכשיו בתיאבון רב.

 

סוחרים כאן במה שרק אפשר. גם בבדים פרחוניים, מטפחות וּרְדידים היישר מן השוק באיסטנבול, נעלי ילדים, פירות, אגוזים. ליד הגדר סוחר מישהו במחרשות ובמסמרים בגדלים שונים, כאלה הקטנים כסיכה וגם הגדולים, המיועדים לבניין. לידו אישה בריאת בשר, מצנפת מעומלנת לראשה, פרשׂה לפניה מקושים לשומרי הלילה: קטנים – כאלה שצלילם מזכיר את צרצור הצרצרים, וגדולים – כאלה שבכוחם לעורר מתים.

 

על היהודים נאסר לסחור בחפצים הקשורים לכנסייה. כך קבעו נחרצות שוב ושוב גם הכמרים וגם הרבנים. ללא הועיל. יש פה אפוא ספרי תפילה יפים, סימניית סרט בין הדפים, אותיות כסף יפהפיות חקוקות על כריכתם; אם תעביר עליהן את כריות אצבעותיך, תרגיש שהן חמות וחיות. אדם נקי, כמעט אלגנטי, חבוש כובע פרווה, מחזיק אותם כמו חפצי קודש – עטופים בנייר דקיק בצבע שמנת כדי שהיום המלוכלך, הערפּלי הזה, לא יטמא את דפיהם הטהורים, הנוצריים, המדיפים ריח דפוס טרי. יש לו גם נרות שעווה ואפילו תמונות קדושים והילה מעל ראשיהם.

 

הכומר ניגש לאחד מרוכלי הספרים בתקווה למצוא משהו בלטינית. אבל כל הספרים כנראה יהודיים, כי לידם מונחים חפצים שאת ייעודם אין הכומר יודע.

 

ככל שתרחיק מבטך אל הסמטאות הצדדיות, כך גדולה יותר הדלוּת, והיא בולטת כמו אצבע מלוכלכת המציצה מתוך נעל קרועה; דלות מחוספסת, שקטה, שפופה. אלה כבר לא חנויות, לא דוכנים, אלא מבנים דמויי מלוּנות של כלבים, עשויים מפיסות קרשים דקים שנמצאו בגלי אשפה. באחד מהם סנדלר מתקן נעליים שתוקנו כבר, נתפרו ושופצו פעמים רבות. במבנה אחר, כולו עטור סירי מתכת, יושב מתקן סירים. פניו כחושות, נפולות, כובעו מכסה על מצח מלא שטפי דם חומים. הכומר חושב שהיה חושש לתקן אצלו סירים פן יעביר מגע אצבעותיו של האומלל הזה איזו מחלה נוראית. לידו איש זקן המשחיז סכינים וגם כל מיני מגָלים וחרמשים. בית המלאכה שלו הוא אבן עגולה התלויה על צווארו. כשמביאים לו כלי להשחזה הוא מציב על האדמה כַּן עץ מַסיבי מאוד – כמה רצועות עור הופכות אותו למכונה פשוטה שהגלגל שלה, המונע בידו, לוחך את חודי המתכת. מן המכונה הזאת עפים אפילו לפעמים כמה גצים של ממש והם צונחים לתוך הבוץ לשמחתם הגדולה של הילדים – מלוכלכים ומוכי גרדת. על מלאכתו הוא מרוויח פרוטות. בעזרת האבן העגולה שלו הוא יכול להטביע את עצמו בנהר, עוד תועלת שעשויה לצמוח לו ממקצועו.

 

נשים בבלויים אוספות ברחוב שבבים וגללים לחימום. על פי הסמרטוטים שלגופן קשה להבחין אם זו דלות יהודית, פרבוסלבית או קתולית. אכן, לדלות אין דת ואין לאום.

 

Si est, ubi est? (לטינית: אם ישנו, היכן הוא?) – שואל את עצמו הכומר בחשבו על גן עדן. בוודאי לא כאן, ברוהאטין וגם לא – כך נדמה לו – בשום מקום במחוז פודוליה. ואם סבור מי שבערים הגדולות המצב טוב יותר, הוא טועה טעות מרה. אמנם הכומר לא הגיע מעולם לוורשה או לקראקוב, אבל הוא יודע דבר או שניים מספרו של הכומר פּיקוּלְסְקי ממסדר ברנרדין הקדוש בקראקוב, שהסתובב יותר ממנו בעולם, או מן הדברים שהוא שומע פה ושם באחוזות.

 

גן העדן הועבר על ידי האל למקום יפה ביותר ולא ידוע. לפי סיפור תיבת נח, גן העדן נמצא אי שם בארמניה, גבוה בהרים, ואילו בְּרוּנוּס טוען שהוא נמצא sub polo antarctico – ליד הקוטב הדרומי. הסימן לקרבת גן העדן הם ארבעת הנהרות: פישון, גיחון, חידקל ופרת. ויש מחברים שאינם מצליחים למצוא את מקום גן העדן על האדמה והם ממקמים אותו באוויר, כחמש־עשרה אמות מעל ההרים. אבל הפתרון הזה לא נראה חכם בעיני הכומר. איך ייתכן? אלה שחיים על האדמה מתחת לגן העדן רואים אותו מלמטה? מתבוננים בעקבותיהם של הקדושים?

 

מצד שני אין להסכים עם אלה המנסים להפיץ דעות מוטעות לפיהן גן העדן שבכתבי הקודש הוא בעל משמעות מיסטית בלבד, כלומר יש להתייחס אליו התייחסות רוחנית או אלגורית. הכומר – ולא רק מפני שהוא כומר אלא גם מתוך שכנוע פנימי עמוק – סבור שאת כתבי הקודש יש להבין כפשוטם.

 

על גן עדן הוא יודע כמעט הכול, שכן רק לפני שבוע סיים לכתוב את הפרק העוסק בכך בספרו השאפתני. הפרק הוא צירוף של כל הספרים שיש לו בביתו בפִירְלֶיוּב ומניינם מאה ושלושים. בשביל חלקם טרח ונסע בעצמו ללבוב ואפילו ללוּבְּלין.

 

 

 

הנה בית פינתי צנוע – לכאן מועדים פניו. כך יעץ לו הכומר פּיקוּלְסְקי. דלת נמוכה בעלת שתי כנפות פתוחה לרווחה; ריח של תבלינים עולה מן הבית, ריח שאין כמוהו כאן בין צחנת גללי הסוסים ללחות הסתיו, וגם ריח אחר, מגרה, שכומר הפלך מכיר כבר – ריח הקהווה. הכומר אינו שותה קהווה, אבל אולי הגיע כבר הזמן להתוודע אליה.

 

הכומר מביט לאחור, מחפש את רושקו; הוא רואה אותו נובר בערימת מעילי פרווה בתשומת לב קודרת, ומסביב – כל השוק עסוק בעצמו. איש אינו מסתכל על הכומר, כולם שקועים בעסקיהם. רעש והמולה.

 

 

 

מעל הכניסה תלוי שלט מרושל משהו:

 

 

 

מחסן סחורות שור

 

 

 

אחר כך אותיות עבריות. ליד הדלת לוח מתכת קטן ובצד סימנים לא ברורים; הכומר נזכר שאַתַּנַזיוּס קירכר מספר בספרו שאצל היהודים, כאשר כורעת האישה ללדת והם פוחדים ממכשפה, כותבים על הקירות את המילים ‘אדם חוה חוץ לילית’, כלומר ‘אדם וחוה, בואו לכאן, ואת לילית המכשפה, נוסי’. זה חייב להיות זה. בוודאי גם כאן נולד לא מכבר תינוק.

 

הכומר עובר מעל המפתן הגבוה וצולל לתוך ריח התבלינים החם. עובר רגע עד שעיניו מסתגלות לאפלה, כי האור חודר לפה רק דרך חלון קטן, שחלקו אף חסום על ידי עציצים.

 

מאחורי הדלפק עומד בחור צעיר, פניו עטורות סימני שפם ראשונים, שפתיו מלאות והן נרעדות תחילה למראה הכומר ואחר כך מנסות להתגבר ולהגות איזו מילה. הוא המום לחלוטין.

 

– מה שמך, בחור? – שואל הכומר בעוז, כדי להראות כמה בטוח הוא חש בחנות אפלה ונמוכה זו ולעודד את הצעיר לשיחה, אבל הבחור אינו עונה. – Quod tibi nomen est? – הוא מנסה רשמיות, אבל הלטינית שאמורה היתה לסייע בהבנה, נשמעת פתאום חגיגית מדי, כמו בא הכומר לכאן לגרש רוחות, כמו ישו בבשורה על פי לוקאס המפנה שאלה זו בדיוק אל אחוז הדיבוק. אבל הבחור פוקח עוד יותר את עיניו וחוזר רק על הברות, ‘ב… ב…’ ואחר כך פתאום מזנק אל מאחורי המדפים, נתקל בדרכו בצמת שום התלויה על מסמר.

 

הכומר לא נהג בתבונה; לא היה צריך לצפות שידברו כאן לטינית. הוא בודק את מראהו – מתחת למעיל מציצים כפתוריה השחורים, השעירים, של גלימתו. זה מה שהבהיל את הבחור, חושב הכומר – הגלימה. הוא מחייך חיוך קטן ונזכר בירמיהו הנביא (א’ 6) שגם הוא כמעט איבד את הראש וגמגם Aaa, Domine Deus ecce nescio loqui! – אֲהָהּ אֲדֹנָי ה’, הִנֵּה לֹא־יָדַעְתִּי דַּבֵּר.

 

ומרגע זה הכומר מכנה את הבחור בינו לבינו בשם ירמיהו. הוא אינו יודע מה לעשות, הבחור נעלם פתאום. על כן הוא מסתכל סביבו, רוכס את כפתורי מעילו. הכומר פיקולסקי הוא ששכנע אותו לבוא לכאן. הוא שמע בקולו, אבל עכשיו לא נראה לו שהיה זה רעיון טוב.

 

איש לא נכנס מן החוץ, והכומר מודה לאל על כך. זה באמת מראה מוזר: כומר קתולי, כומר הפלך של רוהאטין, בחנות של יהודים, ממתין שישרתו אותו כמו איזו עקרת בית. הכומר פיקולסקי יעץ לו לפנות לרב דב בער בלבוב, הוא עצמו ביקר שם לא אחת ולמד ממנו הרבה. והכומר אכן הלך לשם, אבל דב בער הזקן שבע כנראה כמרים קתולים שחוקרים אותו על ספרים. הבקשה הפתיעה אותו, ולא לטובה, ואת מה שהכומר רצה יותר מכול לא היה לו, או העמיד פנים שאין לו. עשה פרצוף מנומס, נד בראשו וצקצק בלשונו. וכששאל הכומר מי יכול לעזור לו, הניף דב בער את ידיו, סובב את ראשו לאחור כמו עמד אחריו מישהו ונתן לו לכומר להבין שאינו יודע, ואילו ידע, לא היה אומר. אחר כך הסביר לו הכומר פיקולסקי שמדובר במינות יהודית ואף שהם מתפארים שאין אצלם מינות, נראה שהמקרה האחד הזה הוא איזה יוצא מן הכלל והם מתעבים אותו תיעוב רב וגלוי.

 

לבסוף יעץ לו פיקולסקי לפנות לשור. בית גדול עם חנות בשוק. אבל עם זאת שלח אליו מבט עקום כזה, אירוני, או כך זה נראה לו לכומר. אולי היה צריך לטפל בהשגת הספרים היהודיים האלה דרך פיקולסקי? אפילו שכומר המחוז לא כל כך אוהב אותו. לא היה צריך לעמוד עכשיו כאן, מזיע ומבויש. אלא שרוח הדווקאות מפעמת בחוזקה בכומר, ולכן הלך בעצמו. והיה עוד משהו, לא לגמרי נהיר, מין משחק מילים קטן כזה התערבב לו כאן; מי יאמין שדברים כאלה משפיעים על העולם. הכומר טרח בחריצות על קטע מסוים בספרו של קירכר שבו נזכר שור הבר. אולי הדמיון בין שור לשור הבר הוא שהביא אותו לכאן. מוזרות דרכי האל.

 

אבל איפה הספרים המפורסמים האלה, איפה הדמות הזאת המעוררת יראת כבוד? החנות נראית כמו סתם חנות, והרי אומרים שבעליה הוא צאצא של רב מפורסם, חכם ידוע ומכובד, זלמן נפתלי שור. והנה אין פה אלא שום, תבלינים, מכלים גדולים עם עשבי תיבול, צנצנות גדולות, צנצנות קטנות ובהן תבלינים מכל סוג ומין – כתושים, טחונים או עדיין במצבם הטבעי, כמו מקלות וניל או מסמרי ציפורן, כדורי אגוז מוסקט. על מדפים מרופדי חציר גלילי בדים – הם נראים כמו משי וסָטֵן, הם ססגוניים, מושכים את העין. הכומר חוכך בדעתו אם אין הוא זקוק לדבר מה, והנה את תשומת לבו מושכת כתובת מסורבלת על צנצנת מידות ירוקה כהה: ‘Herba the’. והוא כבר יודע מה יבקש כשסוף סוף ייצא אליו מישהו – מעט מן העשב הזה שמשפר את מצב רוחו, ובמונחים של הכומר המחוזי פירוש הדבר שיוכל לעבוד בלי להתעייף. וזה גם משפר את העיכול. ואולי יקנה גם מעט ציפורן לתבל את היין החם שהוא שותה בערב. הלילות האחרונים היו כל כך קרים, שרגליו הקפואות לא נתנו לו להתרכז בכתיבה. עיניו תרות אחר ספסל, ואז הכול קורה ברגע אחד: מאחורי המדפים צץ גבר בנוי היטב, עטור זקן וגלימת צמר ארוכה ומתחתיה מציצות נעליים טורקיות בעלות קצוות מחודדים. על כתפיו מעיל דק בצבע כחול כהה. הוא ממצמץ בעיניו כמו יצא מבאר. מאחורי גבו מציץ אותו ירמיהו שנבהל קודם לכן ועוד שני פרצופים, דומים מאוד לפניו של ירמיהו, סקרנים וסמוקים. ומן הצד השני, בדלת שבצד השוק, מופיע, מתנשף, ילד קטן גוף או אולי גבר צעיר, כי פניו מעוטרות בזקן תיש סמיך. הוא נשען על המשקוף, נושם בכבדות, נראה שרץ לכאן מהר ככל שיכול. הוא נועץ בכומר הפלך עיניים חודרות, חצופות, ומחייך חיוך ממזרי החושף שיניים בריאות ורחבות. הכומר אינו בטוח אם אין זה במקרה חיוך לעגני. הוא מעדיף את הדמות ההדורה במעיל ואליה הוא פונה במלוא הנימוס:

 

– יסלח לי כבודו על הפלישה הזאת…

 

האיש מסתכל בו, מתוח, אבל כעבור רגע קט בלבד הבעת פניו משתנה לאִטה ועוטה משהו דומה לחיוך. כומר הפלך מבין פתאום שהלה לא הבין אותו, ועל כן הוא מתחיל שוב, אחרת, בלטינית, שמח ובטוח שמצא מין את מינו.

 

מבטו של היהודי נודד אל הנער בדלת, זה המתנשף, והלה נכנס בלי בושה פנימה, מיישר מעיל קצר מבד כהה.

 

– אני אתרגם – הוא מודיע פתאום בקול נמוך עם מבטא רוסי רך כמו שירה, כשהוא מצביע באצבע גסה על כומר הפלך ואומר בהתרגשות שזהו כומר אמיתי, אמיתי ללא ספק.

 

לא עלה על דעתו של הכומר שיזדקק למתרגם, איכשהו לא חשב על כך. הוא נבוך ואינו יודע איך להיחלץ מן המצב הזה, כי כל העניין, שהיה עדין מלכתחילה, הופך פתאום ציבורי ובעוד רגע יגיע לכאן השוק כולו. היה מעדיף לחמוק מכאן אל הערפל הקריר החדור ריח גללי סוסים. הוא מתחיל להרגיש לכוד בחדר הנמוך הזה, באוויר הדחוס, בריח התבלינים, ולרוע המזל מישהו כבר מציץ בסקרנות, בודק מה קורה כאן.

 

– מילה לי לאדון אלישע שור הנכבד, אם יורשה לי – הוא אומר. – ביחידות.

 

היהודים מופתעים. הם מחליפים ביניהם מספר משפטים. ירמיהו נעלם ושב רק אחרי רגע ארוך של שתיקה בלתי נסבלת. נראה שהכומר קיבל אישור ועכשיו מוליכים אותו אל מאחורי המדפים. מסביב נשמעות לחישות, צעדים קלים של ילדים קטנים, צחקוק כבוש – כמו היו מאחורי הקירות הדקים המוני אנשים אחרים, המסתכלים עכשיו בסקרנות דרך סדקים במחיצות העץ הדקות על כומר פלך רוהאטין הנודד בנבכי בית של יהודים. ומתברר גם שהחנות הקטנה בשוק אינה אלא ראש גשר של מבנה גדול בהרבה, מעין כוורת דבורים: חדרים, מסדרונות צרים, מדרגות. הבית עצמו גדול יותר ובנוי סביב חצר פנימית, שאותה רואה הכומר רק בזווית עינו דרך חלון קטן בחדר שבו הם עוצרים לרגע.

 

– אני הְרִיצְ’קוֹ – אומר הנער עם הזקנקן בעודם מתקדמים. הכומר מבין פתאום שגם אילו רצה לסגת עכשיו, לא היה יודע איך לצאת מבית דבורים זה. המחשבה הזאת גורמת לו להזיע, ובדיוק ברגע זה נפתחת אחת הדלתות בחריקה וניצב בה גבר רזה במיטב שנותיו, פניו בהירות, חלקות, חסרות מבע, זקנו לבן, גלימתו מגיעה עד מעבר לברכיים, לרגליו גרבי צמר ונעליים שחורות.

 

– זהו הרב אלישע שור – לוחש הריצ’קו בהתרגשות.

 

 

 

החדר קטן, נמוך, צנוע מאוד. במרכזו שולחן גדול, על השולחן ספר פתוח ולידו, בכמה ערימות, ספרים נוספים – מבטו של הכומר מטייל ברעבתנות על הכרכים, מנסה לקרוא את הכותרים. הכומר אינו יודע הרבה על יהודים באופן כללי ואת יהודי רוהאטין הוא מכיר רק מראייה.

 

ופתאום נעים לו לכומר ששניהם בעלי קומה לא גבוהה. ליד אנשים גבוהים הוא תמיד נבוך במקצת. הם ניצבים זה מול זה ולכומר נדמה שגם היהודי מרוצה מן הדמיון הזה. היהודי מתיישב ברכות, מחייך ומסמן בידו לכומר לשבת על הספסל שמולו.

 

– ברשותך ובנסיבות הבלתי רגילות האלה, אני בא לכאן, לכבודו, ממש אינקוגניטו, אחרי ששמעתי הרבה על חוכמתך הגדולה והשכלתך הרחבה…

 

הריצ’קו עוצר באמצע המשפט ושואל את הכומר:

 

– אינ-קו-גניטו?

 

– בדיוק, פירוש הדבר שאני שוטח בקשתי לדיסקרטיות.

 

– ומה זה? שו-טח? דיס-קר-טיות?

 

הכומר משתתק, מופתע. לא נעים לו. איזה מין מתורגמן נמצא לו כאן, הוא רואה שבן שיחו אינו מבין דבר. אז איך ישוחחו ביניהם? בסינית? הוא ישתדל לדבר בפשטות:

 

– אני מבקש לשמור על סודיות, שהרי לא אסתיר שאני כומר פלך רוהאטין, כומר קתולי, אבל בראש ובראשונה אני סופר. – את המילה ‘סופר’ הוא מדגיש בהרמת אצבע – והייתי מעדיף לשוחח כאן היום לא כאיש דת, אלא כסופר, סופר ששוקד על אוֹפּוּסְקוּלוּם אחד…

 

– או-פוס-קו-לום? – הוא שומע את הספק בקולו של הריצ’קו.

 

– יצירה לא גדולה.

 

– אהה. יסלח לי אדוני הכומר, אני לא מלומד בפולנית, רק ככה, בשפה של יום יום, כמו שאנשים מדברים. אני יודע רק מה ששמעתי ככה מסביב לסוסים.

 

– מהסוסים? – תמה הכומר תמיהה גדולה, כועס על מתורגמן גרוע.

 

– כי אני עובד עם סוסים. מסחר.

 

הריצ’קו מדבר, מסתייע בידיו. הגבר מתבונן בו בעיניים כהות, אטומות, והכומר חושב פתאום שאולי האיש עיוור.

 

– קראתי כבר כמה מאות סופרים, מכריכה לכריכה – ממשיך הכומר – קצת שאלתי ספרים, קצת קניתי, אבל אני מרגיש שספרים רבים חמקו ממני ואין לי כל גישה אליהם.

 

עכשיו הוא משתתק ומחכה שבן שיחו יאמר משהו, אבל שור רק נד בראשו בחיוך מסביר פנים, שלא אומר דבר.

 

– וכיוון ששמעתי שיש פה לכבודו ספרייה מוצלחת מאוד, ואני כמובן לא רוצה בשום פנים ואופן להטריח… – ומיד הוא מתקן את עצמו באי רצון – …להפריע, לפגוע, אז אזרתי עוז ובאתי לכאן, אמנם בניגוד לנהוג אבל לתועלת הכלל ו…

 

הוא משתתק כי הנה הדלת נפתחת במפתיע ואישה פורצת אל החדר הנמוך ללא כל הודעה מוקדמת. בעקבותיה מציצים פנימה, מתלחשים, פרצופים שאינם נראים היטב בחשכה. לרגע פועה תינוק ומשתתק באחת, כאילו הכול צריך להתמקד באישה: גלויית ראש, עטורת שפעת תלתלים, היא צועדת ללא מורא, מבטה נעוץ אי שם לפניה, היא אינה מביטה כלל בגברים; היא נושאת מגש ועליו כד ופירות יבשים. היא לובשת שמלה פרחונית רחבה ועליה סינר רקום. נעליה המחודדות מקישות. היא קטנת קומה אך חטובה, גופה מושך מבטים. אחריה טופפת ילדה קטנה הנושאת שתי כוסות. היא מביטה בכומר באימה, עד שהיא נתקלת בלי משים באישה שלפניה ונופלת. הכוסות מתגלגלות על הרצפה; טוב שהן עשויות זכוכית עבה. האישה אינה משגיחה בילדה, אך זורקת מבט אחד לעבר הכומר, מבט מהיר וחצוף. תהומות עיניה האפלות, הגדולות, בורקות, ואת עורה הלבן להחריד מכסה סומק פתאומי. כומר הפלך שאינו רגיל בקשרים עם נשים צעירות, מופתע מן הפלישה הפתאומית, הוא בולע את רוקו. האישה מציבה על השולחן את הכד והצלחת וגם את הכוסות שהרימה מן הרצפה, היא שוב מביטה היישר לפנים ויוצאת מן החדר. הדלת נטרקת. הריצ’קו המתורגמן נבוך גם הוא. אלישע שור מזנק ממקומו, מרים את הילדה ומושיב אותה על ברכיו, אבל הילדה משתחררת מאחיזתו ונעלמת בעקבות אמה.

 

הכומר מוכן לתת את הראש שכניסת האישה והילדה לא נועדה אלא לאפשר להם להתבונן בו היטב. גם כן משהו! כומר בבית יהודי! אקזוטי כמו סלמנדרה. אז מה? הרי הרופא שלי הוא יהודי. וגם את התרופות מכין יהודי. ועניין הספרים גם הוא במידה מסוימת עניין של בריאות.

 

– הספרים – אומר הכומר, מצביע על גב הכרכים הגדולים ועל החוברות הקטנות בהוצאת אֶלזַוויר ההולנדית. על כל אחד מהם נכתבו שני סימנים בצבע זהבהב; הכומר מניח שאלה ראשי התיבות של הבעלים, הוא יודע לזהות אותיות עבריות:

 

 

 

ש’ץ

 

 

 

הוא מושיט את ידו ושולף את הכרטיס שלו למסעו זה לעם ישראל ומניח לפני שור את הספר שהביא עמו. הוא מחייך חיוך ניצחון כי זהו Turris Babel של אתנזיוס קירכר, יצירה גדולה בתוכנה ובהיקפה, והכומר הסתכן ממש כאשר החליט להביאה לכאן. ואם היה הספר נשמט לתוך הבוץ הרוהאטיני המצחין? ואם איזה פושע קטן בשוק היה חוטף אותו מידיו? ללא הספר היה כומר הפלך רק כומר ישועי מוגבל, מורה ישועי באחוזה, פקיד יהיר של הכנסייה, עטור טבעות ושוטם את העולם, ולא היה מי שהוא.

 

הכומר מקרב את הספר אל שור כמו היה מציג בפניו את רעייתו. הוא מקיש בעדינות על כריכות העץ.

 

– יש לי עוד. אבל קירכר הוא הטוב ביותר. – הוא פותח דף אקראי והם מתבוננים באיור של הארץ, המוצגת כמו כדור ועליו חרוט ארוך וצר של מגדל בבל.

 

– קירכר מוכיח שמגדל בבל שבתנ’ך לא יכול היה להיות גבוה כפי שתואר. מגדל שראשו בספירות הירח היה הורס את כל סדרי העולם. הבסיס שלו, הנשען על כדור הארץ, היה צריך להיות עצום. הוא היה מסתיר את השמש, ולכך היו תוצאות הרסניות לכל הבריאה. האנשים היו צריכים לכלות את כל מאגרי העץ והחומר שעל האדמה…

 

הכומר מרגיש כמו היו דבריו דברי מינות ובעצם אין הוא יודע מדוע הוא אומר את כל זה ליהודי השותק. הוא רוצה שהלה יראה בו ידיד, לא אויב. אבל האם זה אפשרי? אולי אפשר יהיה להידבר גם בלי ידיעת השפות, המנהגים, בלי להכיר זה את זה ואת החפצים של כל אחד, את החיוכים, את מחוות הידיים, בלי להכיר שום דבר; אולי אפוא אפשר יהיה להידבר בעזרת ספרים? האין זו הדרך האפשרית היחידה? אילו קראו בני אדם אותם ספרים, היו חיים באותו עולם, ובינתיים הם חיים בעולמות שונים, כמו הסינים האלה שעליהם כתב קירכר. ויש גם מי שלא קוראים כלל, המוני אנשים כאלה, מוחם רדום, מחשבתם פשוטה, בהמית, כמו האיכרים האלה שעיניהם ריקות. אילו הוא, הכומר, היה מלך, היה מצווה להקדיש יום עבודה אחד של הצמיתים לקריאה, את כל מעמד האיכרים הוא היה מכריח לקרוא ומיד המדינה היתה נראית אחרת. ואולי זו בכלל שאלה של האלפבית – אין רק אחד, יש הרבה ובכל אחד המחשבות נבנות אחרת. האלפבית הוא כמו לבֵנים – יש שרופות וחלקות ומהן נבנות קתדרלות, ויש אחרות, עשויות חומר ומחוספסות ומהן נבנים בתים רגילים. ואף שזה הלטיני הוא בוודאי המשוכלל ביותר, הרי נראה ששור לא יודע לטינית. הוא מצביע אפוא באצבעו על ההדפס, אחר כך על עוד אחד ועוד, והוא רואה ששור מעיין בהם בעניין גובר והולך, עד שהוא שולף מאי שם משקפיים בתוך מסגרת מתכת – הכומר חמיילובסקי עצמו היה רוצה כאלה, הוא חייב לשאול איפה מזמינים אותם. גם המתרגם מגלה עניין ושלושתם רוכנים על ההדפס.

 

הכומר מציץ בהם, מרוצה ששניהם נלכדו בחכתו והוא מבחין בזקנו הכהה של היהודי בשערות זהובות וחומות.

 

– אנחנו יכולים להחליף ספרים – הוא מציע.

 

הוא מספר שבספרייתו בפירליוב יש לו עוד שתי יצירות של קירכר הגדול, Arca Noe וגםMundus subterraneus ; הם שמורים בארון נעול, יקרים מכדי לפתוח אותם כל יום. הוא יודע שיש גם כותרים אחרים, אבל הוא מכיר אותם רק מהערות שהופיעו פה ושם. ויש לו באוסף שלו הוגים רבים של העולם העתיק, ביניהם – הוא מוסיף בחנופה – של ההיסטוריון היהודי יוספוס.

 

מוזגים לו לפתן מתוך הכד ומקרבים אליו את צלחת הדבלות והתמרים. הכומר מכניס אותם לפיו בחרדת קודש, מזמן לא טעם מהם – המתיקות האלוהית מיד משפרת את מצב רוחו. הוא מבין שעליו להציג את העניין לשמו בא, הגיע הזמן, ועל כן הוא בולע את המטעמים ועובר לעניין; אבל עוד לפני שסיים, הוא מבין שזה היה מוקדם מדי והוא לא ישיג הרבה.

 

אולי ההבנה באה מן השינוי הפתאומי בהתנהגותו של הריצ’קו. הוא מוכן לתת את הראש שהבחור מוסיף לדבריו כאוות נפשו. הוא רק אינו יודע אם אלה אזהרות או אדרבא, משהו שאמור לתמוך בכומר. אלישע שור נסוג מעט בכיסאו, מטה ראשו אחורנית ועוצם את עיניו, כמו יצא להתייעצות עם האופל הפנימי שלו.

 

זה נמשך עד הרגע שבו מחליף הכומר – בניגוד לרצונו – מבטי הבנה עם המתרגם הצעיר.

 

– הרב מאזין לקולות הזקנים – לוחש המתרגם, והכומר מניד ראשו בהבנה, אף שלא הבין דבר. אולי באמת יש לו ליהודי הזה קשר מאגי עם כל מיני שדונים, הרי יש רבים כאלה אצל היהודים, כל מיני שֵׁדות וליליות. ההיסוס הזה של שור ועיניו העצומות משכנעות את הכומר, כי מוטב היה לולא בא הנה. המצב עדִין ולא שגרתי. הוא מקווה ששמו הטוב לא ייפגע.

 

שור קם, מסתובב אל הקיר, מרכין את ראשו ועומד כך רגע. הכומר מתחיל לאבד את סבלנותו – האם זה סימן בשבילו לעזוב? גם הריצ’קו עצם את עיניו וריסי הנער הארוכים שלו מטילים עכשיו צל על לחייו העטורות זקן רך. אולי הם נרדמו? הכומר מכחכח בשקט, שתיקתם נטלה ממנו את שאריות ביטחונו העצמי. הוא כבר מצטער שבא לכאן.

 

ופתאום, ללא כל התרעה, ניגש שור אל הארונות ופותח אחד מהם. בכוונה גדולה הוא שולף כרך גדול, עם אותם ראשי תיבות כמו כל שאר הספרים, ומניח אותו על השולחן לפני הכומר. הוא פותח את הספר מסופו והופך דף. הכומר רואה עמוד שער יפהפה…

 

– ספר הזוהר – הוא אומר בחרדת קודש ומחזיר את הספר לארון.

 

– מי יכול היה לקרוא את זה בשבילך… – אומר הריצ’קו, מנסה לנחמו.

 

 

 

הכומר משאיר אצל שור שני כרכים של ‘אתונה החדשה’ שלו, כתמריץ לחילופי ספרים. הוא מקיש עליהם באצבעו ואחר כך מצביע על עצמו – מכוון למרכז בית החזה: אני כתבתי את זה. כדאי היה להם לקרוא את זה אילו רק ידעו את השפה. הם היו לומדים הרבה על העולם. הוא מחכה לתגובתו של שור, אך הלה רק מרים במקצת את גבותיו.

 

 

 

הכומר חמיילובסקי והריצ’קו יוצאים יחדיו אל האוויר הקריר, העוין. הריצ’קו עוד מפטפט משהו, ואילו הכומר מתבונן בו בתשומת לב – בפניו הצעירות עם חתימת זקן, בריסיו הארוכים, המפותלים, שמעניקים לו מראה ילדותי משהו ולבסוף בבגדי האיכר שלו.

 

– אתה יהודי?

 

– לא… – משיב הריצ’קו, מושך בכתפיו. – אני מכאן, מרוהאטין, מהבית הזה, כאן. כאילו פרבוסלבי.

 

– אז מניין אתה יודע את שפתם?

 

הריצ’קו מתקרב אל הכומר וצועד ממש בסמוך לו, מרגיש שמותרת לו הקִרבה הזאת. הוא מספר שאביו ואמו מתו במגפה הגדולה בשנת 1746. הם סחרו עם בני משפחת שור, אביו היה בעל מלאכה, רצען, וכשהוא מת, שור הגן על הריצ’קו, על סבתו ועל אחיו הצעיר, אוֹלֶס, פרע את חובות אביו ופרשׂ חסותו על שלושת שכניו. וכך הם חיים בשכנות, הוא מתעסק עכשיו יותר עם היהודים מאשר עם בני העם שלו, בעצמו אין הוא יודע מתי קלט את שפתם והוא מדבר בה כאילו היתה שפת אמו, ברהיטות, וזה עוזר לו לעתים קרובות בעניינים שונים, כי היהודים, במיוחד המבוגרים שבהם, אינם מגלים רצון לדבר פולנית ורוסית. היהודים הם לא כמו שמספרים עליהם, ובני משפחת שור במיוחד. משפחתם גדולה, ביתם חם, מכניס אורחים, תמיד יתנו משהו לאכול וגם כוסית וודקה כשקַר בחוץ. עכשיו הריצ’קו לומד רצענות ויקבל את העסק של אביו, כי תמיד יהיה ביקוש לעורות.

 

– ומשפחה נוצרית אין לך?

 

– יש לי, אבל הם רחוקים ולא כל כך דואגים לנו. הנה, זה אחי, אוֹלֶס – רץ לקראתם ילד קטן, אולי בן שמונה, כולו מנומש – שכבודו לא ידאג לנו בלי סיבה – אומר הריצ’קו בעליזות. – אלוהים ברא את האדם עם עיניים בקַדמת הראש ולא מאחוריו, מה שאומר שעל האדם להתעסק במה שיהיה ולא במה שהיה.

 

הכומר אכן רואה בכך הוכחה לחוכמתו של האל, אם כי אין הוא מצליח להיזכר איפה זה נאמר בכתבי הקודש.

 

– תלמד מהם את השפה ותוכל לתרגם את הספרים האלה.

 

– איפה, כבודו, ספרים לא מושכים אותי. לקרוא משעמם אותי. הייתי מעדיף לעסוק במסחר, זה מוצא חן בעיניי. הכי טוב מסחר בסוסים. או כמו משפחת שור: בוודקה ובבירה.

 

– אוי, נראה לי שכבר הידרדרת לידיהם… – אומר הכומר.

 

– מה, זאת סחורה פחות טובה מסחורות אחרות? אנשים צריכים לשתות, כי החיים קשים.

 

הוא ממשיך ומפטפט, צועד בעקבות הכומר, אם כי הכומר כבר היה שמח להיפטר ממנו. הוא פונה לעבר השוק ומבטו תר אחר רושקו, הוא מתחיל לחפש אותו ליד מעילי הפרווה, אחר כך ברחבי השוק כולו, אבל השוק סואן עוד יותר ובעצם אין לו סיכוי למצוא את העגלון. הוא מחליט לצעוד לבדו לעבר הכרכרה. ואילו המתרגם אינו מרפה וממשיך להסביר לו כל מיני דברים, מרוצה שהדבר מתאפשר לו. הוא מספר אפוא שבבית שור מתכוננים לחתונה גדולה, כי בנו של אלישע (זה שהכומר ראה בחנות, זה שכינהו ירמיהו ובעצם שמו איזיק), מתחתן עם בתו של יהודי ממורביה. עוד מעט תגיע כל משפחתם ובני משפחה רבים מן הסביבה וגם מבּוּסְק, פודהייצה, יֶז’יזָ’אני וקוֹפּיטשיניץ, אפילו מלבוב ואולי גם מקרקוב, אפילו שכבר קר, ולדעתו של הריצ’קו עדיף להתחתן בקיץ. וממשיך עוד הְריצְ’קו הפטפטן שטוב היה אילו גם הכומר יכול היה לבוא לחתונה כזאת, ואחר כך הוא כנראה מעלה את המראה בעיני רוחו, כי הוא פורץ בצחוק, אותו צחוק שנשמע לו לכומר קודם כלעג. הוא מקבל פרוטה.

 

הריצ’קו מביט בפרוטה ונעלם בִּן רגע. הכומר עומד עדיין, אך מיד יצלול לתוך השוק ויטבע בו, כמו במים סוערים, כשהוא עוקב אחרי הריח המגרה של פשטידת הבשר הנמכרת כאן בסביבה.

 

[1] יאן עמוס קומניוס (1592‏-1670), איש־דת ומחנך צ’כי. [חזרה]

[2] בּוֹכֶנֶק – בפולנית: כיכר לחם. [חזרה]