מארז דואט אהבה מוכתמת

 

אהבה מוכתמת 1 - לנשוף

 

1

היום הראשון

אל

 

הטבעה, על פי הסיפורים, מתרחשת כאשר אתה נמשך אל מישהו אחר כאילו הופעל עליך כוח משיכה. מאותו הרגע, כל מערכות היחסים שלך עם אנשים אחרים מאבדות מערכן ונעשות משניות. אתה תעשה כל מה שצריך כדי להגן על מושא אהבתך, ובראש מעייניך תעמוד הדאגה לביטחונו. הטבעה אינה ביטוי להתאהבות רומנטית, אלא מיוחסת יותר לקשר הבלתי ניתן להפרדה שבין הצאצא להוריו בעת צאתו לעולם. אני, למשל, חשתי בהטבעה מיידית ביני ובין קלמנטיין מהרגע הראשון שעיניי נחו עליה.

במבט ראשון היא שבתה את ליבי.

שפתיה היו כה ורודות.

עורה היה כה רך.

עיניה הכחולות והגדולות היו כה יפות.

ופניה דמויות הלב היו מושלמות.

ברגע שראיתי אותה, ידעתי שאוהב אותה לעד, שאעשה הכול עבורה.

ידיה הזעירות טפחו על לחיי כשהמשיכה ללהג. נטלתי אחת מהן ונישקתי אותה. "מוכנה לראות את אבא?"

רגליה של קלמנטיין החלו לבעוט במותניי וכל גופה רעד בשמחה.

היא אהבה את אבא שלה.

היה זה היום הראשון של האביב והייתי מודאגת מעט בשל מזג האוויר. חשבתי לקחת את קלמנטיין אל גן השעשועים הקטן, הסמוך למשרדו של מייקל, כדי לראות את הילדים משחקים, אבל הרוח הייתה חזקה מדי עבורה.

בגלל עזיבתנו המוקדמת, השעה הייתה קרובה יותר לחמש מאשר לשש כשנכנסנו אל אולם ההמתנה במשרד עורכי הדין של מייקל או'שיי. מייקל פיטר את המזכירה שלו ביום שני שעבר ועדיין לא מצא מחליפה. העוזרים המשפטיים עזבו בדיוק בארבע וחצי, כבכל יום שישי. כפי שצפיתי, המשרד היה ריק.

דלתו של מייקל הייתה סגורה, כרגיל. פשטתי את המעילים שלנו ותליתי אותם על מתקן המעילים העשוי ברזל לפני שנקשתי קלות.

"יבוא," הוא קרא.

פתחתי את דלת העץ הישנה והיא חרקה בקול רם שגרם לי להתכווץ.

מייקל נראה שונה. שערו הכהה התפרע לכל עבר. כאשר הרים את מבטו מהפנקס הצהוב שהיה ליד ערמת הניירות שעל שולחנו, יכולתי לראות עד כמה היה עייף.

"אני מקווה שלא אכפת לך שהקדמנו קצת?" שאלתי.

הוא העיף מבט בשעונו. "אני מצפה לשיחה ממישהו בכל רגע. את יכולה לקחת אותה הביתה ואפגוש אתכן שם? "

הוא נראה מוטרד מהרגיל.

קלמנטיין הושיטה את זרועותיה הקטנות אליו, מתרגשת כולה. "אבא."

"מה שלום הילדה הקטנה שלי?" הוא קרן כשקם על רגליו. חליפתו הייתה מגוהצת למשעי, עניבתו הדוקה ונעליו מבריקות, אבל שלושים וחמש שנותיו ניכרו במראהו. קמטים חרצו את מצחו ושקיות שחורות בצבצו תחת עיניו. לראשונה יכולתי לראות את הרושם שהותירו בו שלושת החודשים האחרונים.

"בטח," עניתי והורדתי את קלמנטיין על רגליה, "רק תן לה להגיד שלום ונלך."

קלמנטיין חגגה שנה בחודש האחרון. היא צעדה את צעדיה הראשונים והשבריריים זמן קצר לאחר מכן. מאז היא לא אוהבת שמרסנים אותה. היא הידסה אל מייקל בנעלי העור הוורודות והבוהקות שלה ולא הצלחתי לכבוש את חיוכי.

לפתע נפתחה הדלת הראשית. הקול המהדהד של ידית הדלת ההולמת נגד הקיר גרם לי להסתובב בחטף. אדם זר עמד בפתח; עיניו רשפו כעס ושנאה ונראה היה שהוא עצבני במיוחד. משרדו של מייקל היה ממוקם בבית לבנים ישן בחלקה הדרומי של בוסטון וחשבתי לתומי שמדובר בשכונה בטוחה יחסית.

עד לאותו רגע.

פחד חלחל בעורקיי. קפאתי, מבועתת. הארנק שלי. הארנק היה בצד השני של החדר. קלמנטיין. כל האוויר עזב את ריאותיי ואימה אחזה בי. הייתי חייבת להגיע אליה. ראשי הסתובב כשניסיתי לחשב מה היה המרחק שלה ממני.

לא רחוק כל־כך. רגליי הרועדות זזו קמעה לאחור. היא הייתה בין מייקל לביני.

האדם המטורף לא שם לב אליי. עיניו היו ממוקדות במייקל. ברגע שמבטיהם הצטלבו, רעם קולו: "או'שיי, איזה מין משחק אתה חושב שאתה משחק?"

המבטא הבוסטוני שלו היה כבד כמו זה של מייקל, אבל דבריו היו ברורים ביותר. ליבי נעצר למשמע הנימה הזדונית בקולו.

חמה כיסתה את פניו של מייקל. "שיין, אין צורך לבוא לכאן בצורה כזאת."

האם מייקל הכיר את האדם הזה? פניו התכרכמו אך עמידתו נשארה זקופה. ניצלתי את ההזדמנות והתכופפתי להרים את קלמנטיין, אבל מייקל השיג אותי והיא כבר הייתה בזרועותיו. תודה לאל. הוא חשב בבהירות רבה יותר ממני והפנה אותה הרחק מהמטורף.

בקול צרוד, הגבר שאל: "מה בדיוק אתה זומם?"

זה חייב היה להיות לגביה.

"דיברנו על הנושא מוקדם יותר. סיפרתי לך כל מה שאני יודע. אין צורך להתפרץ." מייקל דיבר בקצרה, מצליח, בדרך כלשהי, לשמור על שלוות רוחו גם אל מול סכנה אפשרית. האם עשה דבר דומה קודם לכן?

אולם האימה שלי לא שככה כלל, אפילו כשהיה נדמה שכעסו של הגבר התפוגג לחלוטין. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה להגן על קלמנטיין. כדי להעריך את המצב, הסתובבתי לאיטי. הארנק והמעיל שלי היו על המתלה שליד המדרגות, ליד האיש שנקרא שיין. ידעתי שמייקל מחזיק אקדח במגירת השולחן שלו, אבל היא הייתה רחוקה באותה מידה. כאשר מבטו של הגבר עבר ממייקל אל קלמנטיין ואז אליי, תווי פניו התרככו והתנהגותו השתנתה. אני חושבת שהוא שם לב אל קלמנטיין ואליי בפעם הראשונה. הוא נעץ בי מבט מרוכז למשך יותר משנייה וצמרמורת עברה בגופי. מבטו השתהה ואז הוא מצמץ במהירות, כאילו ראה רוח רפאים. כמעט כאילו יצא מטרנס, עיניו התמלאו חרטה והוא נכנס למשרד של מייקל בהנהון. "אנחנו צריכים לדבר."

מבולבלת, נסוגותי בעודי מסדירה את נשימתי. הקדשתי רגע כדי להתבונן בו. אם הוא לא היה נכנס לכאן באקדחים שלופים, הייתי חושבת שהוא לא מזיק. הוא נראה באמצע שנות החמישים לחייו, והיה לבוש בחליפה כהה, בחולצה לבנה מגוהצת, בעניבת משי חלקה ובנעליים מחודדות. הוא בכלל לא היה לבוש כמו המטורף שהוא היה.

ליבי סוף־סוף חזר לפעום בקצב רגיל כאשר מייקל החווה בידו אליי ואז החל ללכת לאיטו לכיוון אזור הקבלה. הלכתי אחריו במהירות. כשהגעתי אל הלובי, מייקל העביר לידי את קלמנטיין. "אל תדאגי. לא אשתהה."

"לקחת אותה הביתה?" שאלתי.

הוא נענע בראשו. "לא. חכי לי. הכול בסדר."

הנהנתי, מחפשת בהבעות פניו ראיות שיעידו שהוא רוצה שאעשה משהו אחר, אך לא היו שם. ידעתי לא לשאול אם הוא רוצה שאתקשר למשטרה.

לא מרוצה מהחילופים, קלמנטיין צווחה כשמייקל מיהר בחזרה לתוך משרדו בעוד הגבר הלבוש היטב הלך אחריו. ברגע שהדלת נסגרה, נשמעו צעקות. לא יכולתי להבין על מה הם התווכחו, אבל הייתי מוכנה להתערב שזה לא היה על תיק חקירה.

ניסיתי להשקיט את נשימתי המהירה כדי שהתינוקת לא תבחין בדאגתי. קלמנטיין לא שמה לב לסכנה והתפתלה בזרועותיי. נשמתי כמה נשימות עמוקות ומרגיעות לפני שהורדתי אותה מזרועותיי. ידעתי שמייקל לעולם לא יעשה משהו שיסכן אותה, וידיעה זו עזרה להוציא אותי מחוסר הוודאות. הוצאתי שקית של קרקרים בצורת חיות. "את רעבה?" היא שלחה את ידה לשקית. "חכי רגע, תני לי לפתוח אותה, טיפשונת."

שולחנה של מזכירתו לשעבר של מייקל ניצב בדיוק מאחוריי והסתובבתי כדי למצוא מספריים. פתחתי את המגירה העליונה מימין. היא הייתה ריקה. פתחתי את המגירה העליונה משמאל. היא הייתה מלאה בבלוקים של נייר צהוב. כשפתחתי את המגירה האמצעית, מצאתי אוצר. מזכירתו לשעבר השאירה את המספריים שלה. אחזתי בהם ופתחתי את השקית.

"שלי, שלי." קלמנטיין שלחה את ידה אל השקית.

נתתי לה את השקית והחזרתי את המספריים למקומם. כאשר עשיתי זאת, פיסת נייר קטנה ומקופלת ריחפה אל מחוץ למגירה. לא הייתי צריכה לפתוח אותה כשהרמתי אותה, אבל סקרנותי גברה עליי. היה כתוב בה: 'לבחור אחד'.

מוזר.

החלק התחתון היה קרוע, לא יכולתי לראות את רשימת האפשרויות לבחירה.

"מיץ," ביקשה קלמנטיין.

החזרתי את הפתק למקומו וסגרתי את המגירה.

כשחיפשתי בתיקי אחר כוס המיץ שלה, קלמנטיין רצה במהירות אל המדרגות. הפלתי את התיק על המדרגה הראשונה והנחתי לה לזחול מעלה בעודי גוהרת מעליה. "אחת ושתיים, קנו לי נעליים. שלוש, ארבע..." שרתי לה כשעלתה כל מדרגה.

ליבי כבר הפסיק להלום בפראות בחזי. לפתע הרגשתי בכובד מבטו של מישהו חודר את צווארי. הסתובבתי במהירות ופלטתי השתנקות קלה. היה שם גבר, צעיר יותר מזה שבדיוק נכנס בסערה, עומד בפתח הדלת. בעקבות הסצנה הקודמת הייתי צריכה לחשוש, אבל לא פחדתי. הוא לא נראה כמי שרוצה לפגוע בנו. כשהתבוננתי בו, נשימתי נעתקה שוב, אבל מסיבה אחרת לחלוטין. נשמתי עמוקות ולא הייתי בטוחה אם תגובתי הייתה כתוצאה של פרץ האדרנלין או מפני שהוא היה מושלם לחלוטין מכף רגל עד ראש. לסתו הייתה חזקה. שפתיו היו חושניות. כתפיו היו רחבות. בטנו הייתה שטוחה, מותניו צרים, רגליו ארוכות.

הוא בהה בי בדיוק כפי שהגבר האחר עשה ודאגה רחשה בבטני. הרמתי את קלמנטיין ונשארתי במקומי לרגע, בניסיון להחליט אם לעזוב או להישאר.

לא הייתי מסוגלת לקרוא אותו כלל.

קולו היה רך וצרוד כאשר דיבר לבסוף: "לא התכוונתי להבהיל אותך. על השלט כתוב שאפשר להיכנס."

למרות חוסר יכולתי לקרוא אותו, הרגשתי בטוחה למדי כדי לרדת במדרגות. "זה בסדר, פשוט לא שמעתי את הדלת."

חיוכו הפתיע אותי לגמרי. "היית עסוקה... בשירה."

נשפתי והתעלמתי מהסומק האיטי שהתפשט על פניי. "אני מתארת לעצמי שאכן הייתי."

עיניו של הגבר הנאה סקרו אותי. "יש לך קול יפה."

חום בער בי כל הדרך עד קצות אצבעותיי. הקול הזה עשה משהו לקרביים שלי. משהו שגרם לבטן שלי לצנוח. לא ידעתי מה עוד לעשות ולכן צחקתי.

נשמעתי מגוחכת.

והייתי צריכה להתרכז.

לצאת מזה.

צחקוקו בתגובה היה רך ונוכחתי לדעת ששוב נעצתי בו מבטים.

"למטה, למטה," דרשה קלמנטיין והכריחה אותי להפנות את מבטי.

"עוד רגע, טיפשונת," הרגעתי אותה.

לאחר שנתתי לה את הכוס שהוצאתי קודם לכן מהתיק, העפתי מבט אל הזר הנאה. "אתה מחפש את מייקל?"

לא היה אפשר להכחיש את החום במבטו. "בעצם, את אבא שלי."

הרגשה מוזרה עברה בגופי מכף רגל ועד ראש. היא גרמה לראשי להסתחרר. לבסוף, מילותיו נקלטו והתרכזתי שוב. הוא חיפש את המטורף? "שיין?" שאלתי בטון מפתיע בשלוותו.

הנהון קל אמר לי שצדקתי. עיניי בחנו אותו, כאילו גופי לא היה מסונכרן עם מוחי. לא יכולתי להתאפק. הייתה לו צלקת משוננת קטנה בדיוק מתחת לפינה הפנימית של עינו השמאלית, אבל היא פגמה במראהו המדהים. כשבהיתי בו, יכולתי לראות את הדמיון בינו לבין הגבר המבוגר יותר. אותה לסת מרובעת, אותו אף מסותת, אותה צורת פנים. אבל שערו לא היה זרוע אפור. במקום זאת, הוא היה בצבע שוקולד נהדר. מוברש קדימה על מצחו, מרפרף על לחייו ומעוצב בשלמות סביב אוזניו, באופן שנראה מקצועי ואופנתי בעת ובעונה אחת. יותר מאל שערו, שמתי לב לעיניו. אלה היו עיני השקד היפות ומלאות החיות ביותר שאי פעם ראיתי. והן עדיין הסתכלו עליי בחזרה. "אז הוא כאן?" שאל.

בהנהון, החוויתי אל משרדו של מייקל. "הוא נראה... נסער."

ריסיו הארוכים רעדו כשעפעפיו נסגרו ונפקחו שוב במהירות. "אני מקווה שהוא לא עשה משהו טיפשי."

הדלת נפתחה בחריקה ושיחה ערה נשמעה.

"אני מקווה שאתה מבין, אין פה הזדמנות שנייה," אמר שיין בחדות.

"אני יודע," הייתה תשובתו הקצרה אך המתוחה של מייקל.

הזר הנאה הלך לכיוון אביו, פניו מביעות כעס אצור. שיין הבחין בבנו וכיווץ את עיניו. "אמרתי לך לחכות במכונית."

בנו מתח את כתפיו לאחור. "ואני אמרתי לך לחכות לי בפארק."

קלמנטיין, עדיין על ירכי, לא הייתה מודעת לחילופי הדברים המרים כששלחה ידיים אל הזר הנאה. הוא היה קרוב יותר עכשיו והגיחוך השובב שלו לעברה גרם לבטני לרעוד.

עיניו עברו ממנה אליי ויכולתי להרגיש את כובד מבטו. נרעדתי קלות מעוצמתו.

הרגע נעלם כאשר שיין נשף בקול והעיף אל מייקל מבט אחד אחרון. "אמסור את ההודעה שלך ואהיה בקשר." הוא חלף על פניי, נועץ מבטים בבנו. "בוא נלך," פקד.

בנו הנהן לכיוון מייקל ואז העביר את מבטו אליי. הוא שוב נעץ מבטים.

שמתי לב שאני נועצת מבטים בחזרה. גבותיו היו כהות במעט מצבע שערו. עורו היה חלק. גיליתי נמשים עמומים על אפו, שתאמו את שלי בשלמות. זקנו הקצר היה מרושל באופן שנראה כאילו התגלח מדי יום, אבל לא למשעי, או אולי היו אלו זיפים. הסתכלתי עליו והרגשתי כאילו גופי היה עשוי ג'לי.

"לילה טוב," אמר כלאחר יד לפני שפנה ויצא מהחדר.

ליבי נעצר. "לילה טוב," לחשתי.

לא יכולתי שלא להתבונן אחריו. הייתה יהירות קלה בהליכתו שהתאימה למישהו שגדל ברחובות בוסטון. עיניי לא עזבו את דמותו כשיצא מבעד לדלת. הבטתי בעורפו ובאופן שבו שערו הקצר ליטף אותו. הבטתי בג'ינס המשופשף שלו ובאופן שבו היה מונח עליו. בישבנו המוצק. בגופו הארוך והרזה.

לעיתים רחוקות מאוד מצאתי מישהו מושך אפילו במעט, אבל חשבתי שהוא מושך מאוד. תהיתי בן כמה היה. לא שזה שינה. עדיין, אפילו אחרי שהדלת נסגרה, לא יכולתי להוציא את התמונה שלו מהראש. ניסיתי לכבות את מוחי. להתרכז במה שחשוב. אבל זה היה קשה במיוחד. לא היה אפשר להכחיש את המשיכה שהרגשתי כלפיו.

 

 

אהבה מוכתמת 2 - למחוץ

 

פרק 1

היום השמיני – המשך

לוגאן

 

בואו נגיד שאתם רוצים לחסל מישהו.

לא משנה מי – את אימכם, את אהובכם, את האויב שלכם.

יש כאלה שיעשו זאת בשבילכם.

זו עובדה.

לא מישהו מארגון הפשע.

לא מישהו הקשור לארגון הפשע.

לא מישהו שאתם מכירים.

רוצח שכיר.

שמעתי על דרכים ליצור קשר עם אחד כזה. מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. מישהו מהשכונה הישנה. מישהו בעל קעקועים שנעשו בכלא. מישהו בעל שיער ארוך. מישהו בלי שיער בכלל. למי אכפת בכלל – מצידי הוא יכול היה להיראות גם כמו הסולן של להקת 'מוטלי קרו'. לעזאזל, הוא יכול היה גם ללבוש חליפה שעלתה אלפיים דולר, כמו איש עסקים. באמת לא היה אכפת לי. אין זה משנה איך הוא נראה, מה שמשנה זה רק מה שהוא עושה. מובן שהמעשה כרוך בתגמול כספי נכבד, אך אין זה מדאיג אותי. הייתי מוכן לשלם כל סנט שיש לי כדי שהיא תהיה בטוחה. המחיר שיהיה עליי לשלם, או הפיסה מנשמתי שמעשה זה יגזול ממני, לא ימנעו ממני לבצע את השיחה.

קראתי שוב את הפתק. "ה־'א' לא הייתה מכוונת לאמילי."

דבר אחד היה ברור. הוא ידע על אל ועליי.

טומי פלניגן, האויב שלי, היריב שלי. בנו של ראש ארגון הפשע, זה שנאסר עליי ליצור איתו קשר, ידע שיש מישהי בחיי שאכפת לי ממנה. יכול להיות שהוא אפילו ידע שאני אוהב אותה, ולא היה מדובר באחותו. היא לא הייתה אמילי. התרסתי נגדו, שהעזתי להמשיך הלאה, ולכן אני יודע שהוא יחפש איפה לפגוע בי, ינסה לשבור אותי, ינסה להוציא אותי מדעתי. האיום הזה ריחף מעליי כמו צל למעלה מעשר שנים. כתם שחור בחיי שתמיד ידעתי שהוא שם.

בעבר הוא הטיל מום בבחורה שיצאתי איתה וצילק אותי, אבל זה קרה לפני הרבה זמן. לא שמעתי ממנו שנים עד השבוע שעבר, כאשר הוא פגע במישהי מפני שחשב שזו אל.

הוא חזר לחיי.

כולם ידעו שהוא השתמש בסמים, אבל לא רבים ידעו שהיה שחקן משמעותי בעולם הסמים. אפילו אבא שלו לא ידע מה מידת מעורבותו בסחר. הוא תמיד היה מטורף, אבל לאחרונה הוא עבר על כל החוקים. בתים. נשים. אימהות. ילדים. שום דבר ואף אחד לא היה בטוח מפניו יותר – הוא התנהג כאילו לא היה לו מה להפסיד. לכן לא הופתעתי כאשר הוא הפר את הסכם שביתת האש שנחתם בינינו לפני שנים רבות, שבמסגרתו הוא חויב לשמור מרחק ממני, ואני חויבתי לשמור על מרחק ממנו. אני חושב שידעתי שהוא יחצה את הקו הזה, וזה היה רק עניין של זמן.

מה שהוא לא הבין זה שכבר לא פחדתי ממנו. התכוונתי לעשות את אותו הדבר בדיוק. מרגע זה, ככל שזה נוגע לי, חוקי הרחוב כבר לא חלו עליי. יותר מדי היה נתון על כף המאזניים מכדי שיהיה לי אכפת ממה שעלול לקרות אם אצא נגד כנופיית 'בלו היל'. אני חייב להתמקד בדברים שהייתי צריך לעשות כדי לשמור על חייה של אל וזה הדבר היחיד שהיה חשוב כרגע. איכשהו, הייתי צריך לחסל את האיום שהציב מולי טומי.

אבל שכירת רוצח תצטרך לחכות. הייתי משותק. קפוא במקום. התבוננתי בעיניה הירוקות של אל. הן היו פעורות ומפוחדות, ועדיין יפות.

הכרתי אותה פחות משבועיים, אבל היא כבר הייתה חלק ממני. לא יכולתי – לא, לא הייתי מוכן – להרשות שמשהו יקרה לה.

"לוגאן," לחשה בשקט.

התנערתי ממחשבותיי ורציתי להגיד משהו. משהו עמוק. משהו שיהיה הגיוני. משהו שיגרום לדברים להיראות אחרת. אבל לא היה דבר כזה. התבוננתי בפניה. באותו רגע ראיתי שהאור שהיה בעיניה התעמעם, עורה החוויר ושפתיה החלו לרעוד. המראה גרם לחזי להתכווץ. גופה הביע את הפחד שלה – עורה הצטמרר ונשימותיה היו מקוטעות. היא לא רצתה שאראה את הפחד הזה, היא ניסתה להסתיר אותו ממני, אבל ראיתי את החשש שלה וידעתי מה אני צריך לעשות.

הייתי חייב למצוא אותו, ובדחיפות. הייתי צריך לסגור את החשבון עם טומי פלניגן פעם אחת ולתמיד, ולא משנה מה יהיו ההשלכות.

קימטתי את הפתק והנחתי לו לנשור לרצפה. לבשתי את חולצתי ושוב הבטתי בה. "תישארי כאן, תנעלי את הדלת ואל תתני לאף אחד להיכנס. אני מתכוון לזה. לאף אחד חוץ ממני, ולא אכפת לי מי יעמוד מאחורי הדלת הזאת."

"לאן אתה הולך?" פחד היה שזור בקולה.

"למצוא את טומי."

"בחדשות אמרו שבני משפחת פלניגן נאסרו. אולי הוא כבר במעצר."

הסתכלתי על הפתק המקומט על הרצפה. הייתה לי תחושת בטן שהוא כבר לא במעצר. זה לא היה משהו שהוא ישלח מישהו אחר לעשות. זה היה משהו שהוא ייהנה יותר מדי לעשות בעצמו. "אולי," אמרתי כדי להרגיע את עצביה, "אבל מישהו מטעמו שלח את הפתק לכאן, ואני מתכוון למצוא אותו."

"לוגאן, לא." היא שלחה אליי את ידה כאשר נעלתי את נעליי. הייתי חייב להתנער ממנה. הייתי מוכרח לעשות זאת. בדרך לדלת, עצרתי לשבריר שנייה כדי להביט בה. באותו רגע לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להרגיש את זרועותיה סביבי. רציתי להצמיד את גופי לגופה, להסתכל בעיניה ולהגיד לה שנהיה בסדר. אבל זה יהיה שקר. לא התכוונתי לשקר לה. לא לגבי זה.

"לוגאן," התחננה.

שמעתי את הכאב בקולה וליבי החסיר פעימה. בכל זאת המשכתי ללכת. הייתי חייב לעשות זאת עבורה. עבורי. עבורנו. הדלת נסגרה מאחוריי וצליל הבריח אמר לי שהיא תהיה בטוחה עד שאחזור, או...

ייאושי הוחלף מייד בזעם כאשר עיניי נחו על הז'קט הלבן של הבחור שהביא את הפתק. הוא עמד במסדרון בגבו אליי. לא הייתי מסוגל לשלוט בעצמי ורצתי אליו, אבל נעצרתי בפתאומיות כאשר התקרבתי קצת יותר. הוא לא היה לבד. הוא נישק בחורה, גם היא במדים. חיכיתי. היא צחקקה, חייכה ולבסוף נופפה בידה לעברו ואז התרחקה במסדרון. הוא נכנס למעלית המחכה. ברגע שהדלת החלה להיסגר, קפצתי לכיוונה ועצרתי את תנועת הדלתות. הוא עמד שם, מחייך, שפתון על שפתיו, כאילו לא הייתה לו שום דאגה בעולם המחורבן הזה. הוא טעה בגדול. התנפלתי עליו במהירות כזו עד שבקושי הספקתי לראות את הפחד בעיניו, אחזתי בצווארונו המוכתם בשפתון וסיננתי, "מי שם את הפתק בעגלת האוכל?"

הוא רעד. "אני לא יודע על מה אתה מדבר."

אחיזתי בצווארונו התהדקה. "אני לא מתכוון לשאול אותך שלוש פעמים. מי שם את הפתק בעגלת האוכל?"

נשמע קול טפטוף על רצפת המעלית. אני חושב שהוא השתין במכנסיים. "איזה בחור שילם לי חמישים דולר כדי לשים אותו על המגש. הוא אמר שזו בדיחה פרטית ביניכם."

הטחתי אותו אל דופן המעלית. "איך הוא נראה?"

"נמוך," הוא מלמל בקול כמעט בלתי נשמע, "שיער חום, פירסינג, והוא צלע."

טומי. "איפה הוא עכשיו?"

"אני לא יודע."

"איפה הוא?" שאלתי שוב, שיניי חורקות.

הבחור בכה. "אני לא יודע."

שחררתי את אחיזתי. "איפה השארת אותו?"

הוא התמוטט על הרצפה. "מחוץ לדלת המטבח."

לחצתי על קומת השירות. "תעביר את הכרטיס שלך. תראה לי."

הוא הנהן ברעד. "תראה, אדון, לא התכוונתי לגרום בעיות. הוא אמר שזו הייתה בדיחה. האמנתי לו."

גופי התקשח. בדיחה! הכנסתי את היד לכיסי והבחור הרים את ידיו. "אל תפגע בי. לא התכוונתי לפגוע בך."

התעלמתי ממנו, שלפתי את ארנקי ונתתי לו חמישים דולר. "תראה לי איפה ראית אותו לאחרונה. לא אפגע בך."

לכאורה רגוע, העביר את כרטיסו והמעלית החליקה מטה אל קומת השירות. תוך שניות ספורות עמדנו מחוץ למטבח. הוא הצביע באצבע רועדת. "הוא עמד שם כאשר התקרב אליי, אבל אחרי שנתן לי את הפתק, הלך לכיוון המדרגות."

"לאן הן מובילות?"

"אל הלובי."

הנהנתי. "תודה, גבר. לא התכוונתי להפחיד אותך."

צחוקו דמה יותר לבכי. "לא, לא ממש דאגתי," אמר.

זה היה שקר.

עליתי במדרגות שתיים בכל פעם, פתחתי את הדלת והגעתי למסדרון השירות. ברגע שהייתי בלובי של מלון 'מנדרין', סרקתי אותו ואז את הטרקלין. כלום. לא היה זכר ממנו. חיפשתי בבר. בשירותים. במשרדים. כלום. הוא לא נראה בשום מקום.

ידעתי שזה לא הסוף.