מארז מונעים

1

 

אני נושמת לרווחה עם השקט המבורך, אסירת תודה על ההזדמנות לברוח – ולו לרגע – מבליל השיחות הסתמיות מעבר לדלת שמאחוריי. האנשים שמקיימים את השיחות האלה הם אורחיי לכל דבר ועניין, אבל זה לא אומר שאני צריכה לאהוב אותם או אפילו להרגיש נוח בחברתם. למזלי, דֵיין גילה הבנה לצורך שלי בהפוגה ולכן שלח אותי למשימה.

נקישות העקבים הגבוהים של נעליי הן הצליל היחיד שמלווה את מחשבותיי המפוזרות, ואני מנווטת את דרכי במסדרונות האחוריים של בניין התיאטרון הישן ששכרנו לאירוע הערב. אני מגיעה במהירות לחדר ההלבשה הישן ולוקחת את הרשימות שדיין שכח שם בניסיוננו החפוז והמבולגן לסדר לפני המסיבה. כשאני מתחילה לחזור, אני עוברת בראשי על רשימת הנשים שיציעו את עצמן לדייטים במכירה הפומבית הערב, שזו שכולם מצפים לה. אי שם בשולי מחשבותיי יש לי תחושה מציקה ששכחתי משהו. מתוך רפלקס, היד שלי נשלחת מיד אל המותן, שם בדרך כלל יושב הטלפון שלי עם רשימת המשימות המעודכנת תמיד, אבל הפעם ידי מוצאת רק את קפלי האורגנזה המשיית והנחושתית של שמלת הקוקטייל שאני לובשת.

"שיט," אני ממלמלת לעצמי ועוצרת לרגע, מנסה להיזכר מה בדיוק אני מפספסת. אני נשענת על הקיר. קפלי הבד המתוח בחזית השמלה מקשים עליי לקחת נשימת תסכול עמוקה. השמלה נראית מדהים, אבל צריכה להגיע עם תווית אזהרה: נשימה אופציונלית בלבד.

תחשבי, ריילי, תחשבי! אני נשענת עם שכמותיי על הקיר ונעה קדימה ואחורה בתנועה מונוטונית וחסרת חן, מנסה להקל על הלחץ באצבעות רגליי, הדחוסות בנעליים מכאיבות עם עקבים בגובה עשרה סנטימטרים.

השלטים! אני צריכה את השלטים הקטנים של המכירה הפומבית. יכולתו של מוחי להיזכר, למרות העומס שהיה מוטל עליי בזמן האחרון כמארגנת הבלעדית של האירוע הזה, מעלה על פניי חיוך רחב. מוצפת הקלה אני דוחפת את עצמי מהקיר והולכת כעשרה צעדים.

ואז אני שומעת אותם.

צחקוק נשי פלרטטני מרחף באוויר, מלווה בגניחה גברית עמוקה. אני קופאת במקומי, מזועזעת מעזות המצח של משתתפי המסיבה שלנו. אני שומעת את הקול שאין לטעות בו של רוכסן נפתח, ומיד אחריו אנחה נשית ומוכרת, "הו כן!" בוקעת מהכוך החשוך מטר או שניים לפניי. כשעיניי מסתגלות לצללים, אני רואה ז'קט רשמי של גבר מוטל על כיסא ישן שנוטה על צדו, וזוג נעלי עקב עם רצועות זרוקות על הרצפה תחתיו.

בחיים לא הייתי עושה משהו כזה במקום ציבורי ולא משנה כמה היו משלמים לי. מחשבותיי נקטעות כשאני שומעת נשיפה מאומצת בקול גברי, "אלוהים אדירים!"

אני עוצמת עיניים בחוזקה ברגע של חוסר יכולת להחליט. אני ממש צריכה את שלטי המספרים שנמצאים במחסן בקצה המסדרון הסמוך. לצערי, הדרך היחידה להגיע לאותו מסדרון עוברת ליד הכוך בסמטת האוהבים. אין לי ברירה אלא ללכת על זה. אני אומרת בלב תפילה מגוחכת ומקווה שאצליח לעבור בלי שיראו אותי.

אני ממהרת קדימה, מפנה את פניי המסמיקות לכיוון הקיר הנגדי, והולכת על קצות האצבעות כדי שהעקבים לא ירעישו על רצפת הפרקט. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה למשוך תשומת לב ולעמוד פנים אל פנים מול מישהי שאני מכירה. אני נושמת לרווחה בשקט כשהמסע החשאי שלי מסתיים בהצלחה.

אני עדיין מנסה להיזכר למי שייך הקול הנשי המוכר, כשאני מגיעה אל המחסן. אני מחפשת בתנועות מגושמות את ידית הדלת, ולבסוף מוצאת אותה, פותחת ומדליקה את האור. כשאני נכנסת למחסן, אני רואה את השקית עם שלטי המספרים למכירה הפומבית על מדף מרוחק, ובדרך אליה שוכחת להניח על הרצפה משהו כדי שהדלת לא תיסגר. אני לוקחת את השקית מהמדף, ופתאום הדלת נטרקת מאחוריי בכוח כזה, שיחידת המדפים הזולה במחסן רועדת. אני נבהלת ומסתובבת מיד לפתוח את הדלת, ורואה שהקפיץ שסוגר את הדלת התנתק.

אני מפילה מיד את השקית. שלטי העץ הקטנים נופלים על הרצפה ומתפזרים ברעש רב. כשאני מנסה את הידית, היא מסתובבת, אבל הדלת לא זזה מילימטר. בשולי תודעתי מתנחלת פניקה, אבל אני מדכאת אותה ודוחפת שוב את הדלת בכל כוחי. היא לא זזה. "שיט!" אני נוזפת בעצמי. "שיט, שיט, שיט!" אני נושמת עמוק ומנידה את ראשי בתסכול. יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות לפני תחילת המכירה. וברור שהטלפון לא אצלי ואני לא יכולה להתקשר לדיין שיבוא לחלץ אותי.

כשאני עוצמת את עיניי, האויבת הגדולה שלי נכנסת לפעולה. אצבעותיה הארוכות והמכלות של הקלסטרופוביה זוחלות אט-אט על גופי מלמטה למעלה, מועכות. מענות. חונקות.

קירות החדר הקטן כמו מתקרבים זה לזה בהדרגה, סוגרים עליי. מקיפים אותי. חונקים אותי. קשה לי לנשום.

הלב שלי דופק כמו משוגע ואני מנסה להדוף את הפניקה המטפסת בגרוני. נשימותיי – מהירות ושטחיות – מהדהדות באוזניי. מכלות אותי. שואבות את יכולתי לדכא את הזיכרונות הרודפים אותי.

אני הולמת בדלת. הפחד משתלט על מעט השליטה העצמית שעוד יש לי. על מעט האחיזה במציאות. נחלי זיעה זורמים על גבי. הקירות ממשיכים להיסגר סביבי. הצורך שלי לברוח הוא הדבר היחידי שאני מצליחה להתרכז בו. אני הולמת שוב על הדלת, צועקת באימה, מקווה שמישהו מסתובב במסדרונות האחוריים וישמע אותי.

אני נשענת לאחור על הקיר, עוצמת עיניים ומנסה לנשום עמוק; אני לא מצליחה וסחרחורת מציפה את ראשי. בחילה עולה בי ואני מתחילה להחליק כנגד הקיר אל הרצפה, ובדרך לוחצת בלי כוונה על מתג החשמל. עכשיו אני בעלטה מוחלטת. אני צועקת ומחפשת בידיים רועדות את המתג. אני מדליקה את האור ונושמת לרווחה. המפלצות שבו למחבואן.

אבל כשאני מסתכלת על הידיים שלי, הן מלאות דם. אני ממצמצת בחוזקה בעיניי ומנסה לנער ממני את הסיוט בהקיץ, אבל לא מצליחה. אני במקום אחר. בזמן אחר.

מסביבי צחנה חריפה של הרס. של ייאוש. של מוות.

נשימותיו, שנשמעות בקושי, מייסרות את אוזניי. הוא נחנק. גוסס.

אני מרגישה את הכאב החד, העז, שלופת את הנשמה במקום עמוק כל כך, שאני מפחדת שלעולם לא אצליח להימלט ממנו. אפילו לא במותי. הצרחות שלי מעירות אותי מהזיכרון החי, ואני מעורפלת כל כך שאני לא יודעת אם הן מהעבר או מההווה.

תשלטי בעצמך, ריילי! אני מנגבת את הדמעות על לחיי בגב כפות ידיי ונזכרת בשנה האחרונה של הטיפול הפסיכולוגי, בניסיונות להדוף את הקלסטרופוביה. אני מתרכזת בנקודה על הקיר מולי, מנסה להשליט סדר בנשימתי, וסופרת לאט. אני מתרכזת בדחיפת הקירות מעליי, בהדיפת הזיכרונות הקשים מנשוא.

אני סופרת עד עשר, מצליחה להתעשת טיפה, אבל הייאוש עדיין אוחז בי. אני יודעת שדיין יבוא לחפש אותי עוד מעט. הוא יודע לאן הלכתי. אבל המחשבה הזאת לא מפיגה אפילו במעט את הפניקה המשתלטת.

לבסוף אני נכנעת לצורך העז שלי לברוח ומתחילה להלום על הדלת בכפות ידיי. אני צועקת בכל הכוח. מדי פעם מקללת. מתחננת שמישהו ישמע אותי ויפתח את הדלת. שמישהו יציל אותי גם הפעם.

במצבי הנפשי הרעוע, השניות הן כמו דקות, והדקות כמו שעות. אני מרגישה שאני נעולה במחסן ההולך ומצטמק הזה במשך חיים שלמים. אני שוב צועקת בתבוסה ומשעינה את זרועותיי על הדלת מולי. כל משקלי שעון עליהן, ואני מניחה עליהן את ראשי ונכנעת לדמעות. התייפחויות עזות, עמוקות וכואבות מטלטלות את גופי.

ופתאום, אני מרגישה שאני נופלת.

אני נופלת קדימה על גוף גברי ומוצק שעומד שם. זרועותיי מקיפות גוף נוקשה ורגליי קורסות בתנועה מגושמת מאחוריי. הגבר, אינסטינקטיבית, מרים את זרועותיו וכורך אותן סביבי, תופס אותי, סופג את משקלי ואת תנופת הנפילה שלי.

אני מרימה את ראשי. עיניי קולטות במהירות רעמת שיער כהה מסודר בקוצים מרושלים, עור שזוף, זיפי זקן קצרים... ואז אני מביטה בעיניו. זרם חשמלי – אנרגיה שכמעט אפשר לגעת בה – עובר בי כשמבטי נתקל בעיניים הירוקות, הצלולות, הזהירות. הפתעה מבזיקה בהן לרגע קצר, אבל הסקרנות והאינטנסיביות שבהן הוא מתבונן בי מרתיעות אותי, למרות תגובתו הראשונית של גופי אליו. צרכים ותשוקות שנשכחו מזמן מציפים אותי במפגש העיניים היחיד והפשוט הזה.

איך יכול הגבר הזר הזה להשכיח ממני את כל הפניקה והייאוש שהרגשתי רק לפני רגע?

אני מנתקת את קשר העין ומבטי נודד אל פיו. טעות. שפתיים בשרניות ומפוסלות מתהדקות זו אל זו, מבטו בוחן אותי. ואז, לאט, הן נפתחות לכדי חיוך עקום, שובבי.

כמה אני רוצה את הפה הזה עליי – בכל מקום, בכל המקומות בבת אחת. על מה לעזאזל אני חושבת? הוא ממש לא בליגה שלי. שנות אור ממנה.

אני מסיטה את מבטי שוב למעלה ורואה את השעשוע בעיניו, כאילו הוא יודע בדיוק מה אני חושבת. אני מרגישה סומק מתפשט לאט על פניי במבוכה, גם בשל מצבי וגם בגלל מחשבות הזימה שממלאות את ראשי. אני מהדקת את אחיזתי בזרועותיו השריריות, משפילה את מבטי מעיניו האומדות, ומנסה להתעשת. אני מיישרת את רגליי תחתיי, ובלי כוונה נופלת עליו עוד קצת. אני לא רגילה לעקבים גבוהים ונוטה לאבד שיווי משקל. שדיי משפשפים קלות את חזהו, וקצות עצביי מתלקחים. אני נרתעת וקופצת לאחור. התפוצצויות זעירות של תשוקה מדגדגות במקום עמוק בבטני.

"אה... המממ... אני כל כך מצטערת." אני מרימה את ידיי בתנועת התנצלות נבוכה. הבנאדם אפילו יותר הורס עכשיו, כשאני רואה את כולו. מושלם בחוסר שלמות וסקסי בטירוף, עם חיוך זחוח ויהירות והילה שמבשרת צרות.

הוא קולט את המבטים שלי ומרים גבה. "אין צורך להתנצל," הוא עונה לי בקול צרוד מעט, בטון מנומס עם רמז לפראות בשוליו. קולו מעורר בי דימויים של מרד ושל סקס. "אני רגיל שנשים נופלות לרגליי."

אני מרימה את הראש בתנועה חדה. אני מקווה שהוא צוחק, אבל פניו עוטות ארשת חידתית ואינן מסגירות דבר. הוא צופה בתגובתי, בלבול בעיניו, והחיוך היהיר שלו מתרחב. גומה מעמיקה בלסתו המסותתת.

למרות הצעד לאחור, אני עדיין קרובה אליו. קרובה מדי מכדי שאוכל באמת להתעשת, אבל קרובה מספיק כדי להרגיש את הבל פיו על לחיי. להריח את הריח הנקי של סבון מעורב בבושם עדין בניחוח אדמה רענן.

"תודה. תודה רבה," אני עונה קצרת נשימה. אני רואה את השריר בלסת שלו מתהדק ואת עיניו בוחנות אותי. למה האיש הזה מלחיץ אותי ונותן לי להרגיש שאני צריכה להצטדק? "הדלת נטרקה. היא נתקעה. נכנסתי לפניקה – "

"את בסדר? מיס - ?"

תשובתי גוועת כשידו לופתת את עורפי, מושכת אותי אליו ומרתקת אותי במקומי. ידו החופשית מלטפת את זרועי החשופה במה שלהנחתי הוא ניסיון לוודא שאני לא פצועה פיזית. גופי קולט את שובל הניצוצות שקצות אצבעותיו מציתות על עורי החשוף, ומוחי במקביל מודע לחלוטין לפיו החושני, שנמצא במרחק לחישה מפי שלי. שפתיי נפשקות ונשימתי נעצרת בגרוני כשהוא מחליק את כף ידו על צווארי, הופך אותה ומחכך את פרקי אצבעותיו בעדינות על לחיי.

אני שומעת אותו ממלמל, "פאק," ולא מספיקה לקלוט את הבלבול המעורב במנה גדושה של תשוקה, ששוטפים אותי מכף רגל ועד ראש, ושנייה או שתיים אחר כך פיו יורד על פי. אני מתנשמת בפתאומיות מההלם, שפתיי נפרדות כדי סדק ופיו סופג את הצליל הבוקע מגרוני. לשונו פורצת מבעד לסדק שבין שפתיי ומלטפת אותן.

אני דוחפת אותו בידיי, מנסה להתנגד לנשיקה שלא הוזמנה מהזר הזה. מנסה לעשות מה שההיגיון אומר לי שנכון לעשות. מנסה להכחיש את מה שגופי אומר לי שהוא רוצה. לנטוש את העכבות ולתת לעצמי ליהנות מהרגע הזה איתו.

השכל הישר מנצח את המחלוקת הפנימית שלי בין תשוקה לזהירות, ואני מצליחה להדוף אותו מעט לאחור. פיו נפרד ממני, שנינו מתנשפים זה על פניו של זה. עיניו, פראיות מרוב תשוקה, עדיין יציבות במבטן הישיר לעיניי. אני מתקשה להתעלם מזרע התשוקה שנבט עמוק בבטני. המחאה התקיפה שזועקת בראשי גוועת בדממה על שפתיי ואני נכנעת לרעיון שאני רוצה את הנשיקה הזו. אני רוצה להרגיש את מה שנעדר מחיי כל כך – את מה שמנעתי מעצמי בכוונה תחילה. אני רוצה להתנהג בחוסר אחריות ולהתנשק את "הנשיקה הזאת" – הנשיקה שכותבים עליה ספרים, הנשיקה שבתוכה נמצאת האהבה, הנשיקה שאיתה מאבדים כל צלם התנהגות הולמת.

"תחליטי, מתוקה," הוא מצווה עליי. "גבר יכול לשלוט בעצמו רק עד גבול מסוים."

האזהרה שלו, הרעיון הבלתי שפוי שאני יכולה לגרום לגבר כמוהו לאבד שליטה מטריף אותי, מבלבל את מחשבותיי וההכחשה שעל לשוני אינה חוצה את שפתיי. הוא מנצל את שתיקתי, חיוך שטוף זימה מעקל את זויות פיו, והוא מהדק את אחיזתו בעורפי. עוד נשימה אחת והוא מתנפל על פי. דוחף. טועם. תובע.

ההתנגדות שלי ריקה ונמשכת שניות ספורות בלבד לפני שאני נכנעת לו. אני מביאה את ידיי אינסטינקטיבית אל לסתו המחוספסת ותוחבת את אצבעותיי בשערו שמסתלסל מעל צווארון חולצתו. נהמה בוקעת ממעמקי גרונו, מחזקת את ביטחוני, מאפשרת לי לפשק את שפתיי ולקחת לעצמי עוד ממנו. לשוני מתלפפת סביב לשונו ויוצאת איתה לריקוד אינטימי. בלט אִטי, מפתה, מלווה בגניחות מתנשפות ואנקות חנוקות.

יש לו טעם של ויסקי. הביטחון העצמי שלו נוטף מרד. גופו שולח אגרוף של תאווה ישר אל בין רגליי. צירוף משכר וקטלני שרומז שהוא הילד הרע ואני הילדה הטובה שצריכה להישמר מפניו. הלהט והמיומנות המנוסה רומזים על מה שעשוי לקרות. תמונות מבזיקות לנגד עיניי, של סקס מהסוג שמקמר את הגב ומותח את האצבעות ולופת את הסדין, שבלי ספק יהיה תובעני לא פחות מהנשיקה שלו.

למרות הכניעה שלי, אני יודעת שזה לא טוב. אני שומעת את המצפון שלי אומר לי להפסיק. שאני לא עושה דברים כאלה. שאני לא כזאת. שאני בוגדת במקס עם כל ליטוף.

אבל אלוהים זה כל כך טוב. אני קוברת כל טיפת חשיבה הגיונית מתחת לתשוקה הגוברת שמשתוללת בקצות עצביי עד האחרון שבהם. עד האחרונה שבנשימותיי.

אצבעותיו מלטפות את עורפי ואילו ידו השנייה מטיילת אל מותני, מציתה ניצוצות עם כל מגע. הוא פורש את כף ידו על שיפולי גבי ומצמיד אותי אליו. תובע בעלות עליי. אני מרגישה כמה הוא מגורה בזין המתעבה כנגד בטני, שולח זרמים חשמליים אל מפשעתי, ומרטיב אותי בצורך ובתשוקה. רגלו זזה מעט ונתחבת בין רגליי, מוסיפה לחץ לנקודת המפגש בין ירכיי ויוצרת כאב עז של עונג. אני דוחפת את עצמי עמוק יותר אליו, יבבות חנוקות בוקעות מגרוני, ואני כמהה לעוד.

אני טובעת בתחושה שהוא עוטף אותי בה, ועדיין לא בשלה לעלות אל פני המים ולשאוף את האוויר הנחוץ כל כך.

הוא נושך קלות את שפתי התחתונה וידו יורדת ללוש את עכוזי. עונג מחלחל אל כל תא בגופי. ציפורניי שורטות את עורפו ואני תובעת בעלות עליו בתגובה.

"פאאאק, אני כל כך רוצה אותך עכשיו," קולו צרוד מתשוקה ומתנשף בין נשיקה לנשיקה, מעצים את הכאב בשרירים המתכווצים מתחת למותניי. הוא מעביר את ידו מעורפי אל הצלעות ולבסוף חופן את שדי. אני פולטת גניחה קטנה מעוצמת התחושה שמעבירות בי אצבעותיו המעסות את הפטמה מעל בד השמלה הרך.

גופי מוכן ומזומן להיעתר לבקשתו כי גם אני רוצה אותו. אני רוצה להרגיש את המשקל שלו עליי, את עורו החשוף מחליק על עורי, ואת מלוא אורכו נע בקצב בתוכי.

אנחנו משולבים ומתנגשים זה בזה בכוך הקטן במסדרון. הוא מצמיד אותי אל הקיר, גופינו חוטפים, מגששים, טועמים בטירוף חושים. הוא מעביר את ידו ברפרוף על אמרת שמלתי, קונה לו אחיזה בשולי התחרה של הגרבונים על ירכיי.

"אלוהים אדירים," הוא ממלמל על פי ומעביר את ידו באטיות מייסרת על הצד החיצוני של ירכי, לעבר משולש התחרה שמהווה יותר קישוט מאשר תחתונים של ממש.

מה? המילים האלה. כשאני קולטת סוף סוף מה הוא אמר, אני נרתעת ממנו בבת אחת ומנסה לדחוף אותו מעלי. אלו אותן מילים ששמעתי קודם בוקעות מהכוך החשוך. הן נוחתות על היצר המיני שלי כמו דלי מים קרים. מה נסגר? ומה אני עושה פה בכלל, מתנשקת ככה עם סתם מישהו שאני לא מכירה? ומה שיותר חשוב, למה אני עושה את זה דווקא עכשיו, כשאני בעיצומו של אחד האירועים החשובים ביותר בחיי?

"לא. לא – אני לא יכולה לעשות את זה." אני מתרחקת אחורנית בצעדים לא יציבים, שולחת יד רועדת לכסות את שפתיי הנפוחות. מבטו נורה מיד אל עיניי. צבע האזמרגד של עיניו כהה מתשוקה. כעס מבזיק בהן לרגע.

"קצת מאוחר מדי, מתוקה. כבר עשית."

זעם מתלקח בי לשמע ההערה הלגלגנית. אני חכמה מספיק להסיק שהפכתי לעוד אחת בשורה של כיבושי הערב שלו. אני מביטה בו, והמבט הזחוח על פניו מעורר בי רצון להטיח בו עלבונות.

"מי נראה לך שאתה בכלל? שאתה נוגע בי ככה? מנצל אותי ככה?" אני מתיזה, מנצלת את הכעס להדיפת תחושת העלבון. אני לא יודעת אם אני יותר כועסת על עצמי על הכניעה מרצון, או עליו שהוא ניצל לרעה את מצב רוחי הנסער. או שאולי אני מתביישת כי נכנעתי לנשיקה מטמטמת החושים ולאצבעותיו המיומנות, בלי לדעת את שמו אפילו?

הוא ממשיך לבחון אותי במבטו, כעסו מבעבע, עיניו רושפות. "באמת?" הוא לועג לי, מטה את ראשו הצדה ומעביר את ידו על חיוכו המתנשא בשביעות רצון עצמית. אני שומעת את החספוס הגס של ידו על זיפי זקנו. "אז ככה את רוצה לשחק? את לא השתתפת? את לא התפרקת לי בידיים עכשיו?" הוא צוחק בזלזול. "את מתחסדת אבל אל תשלי את עצמך שלא נהנית מזה. שאת לא רוצה עוד."

הוא מתקרב אליי צעד אחד, שעשוע ומשהו אפל יותר מהבהב במעמקי עיניו. הוא מרים יד, עוקב באצבעו אחר קו הלסת שלי. אני נרתעת, אבל המגע שלו בכל זאת מצית תשוקה חורכת עמוק בבטני. אני מגנה את גופי על בגידתו בי. "בואי נבהיר רק דבר אחד," הוא נוהם עליי. "אני. לא. לוקח. מה. שלא. מציעים. לי. ושנינו יודעים, מתוקה, שאת הצעת." הוא מגחך. "ברצון."

אני מרחיקה את סנטרי מאצבעותיו, מצטערת שאני לא מהאנשים האלה שתמיד אומרים את הדבר הנכון בזמן הנכון. אבל אני לא. אני תמיד חושבת על הדבר הנכון שעות לאחר מעשה, ומצטערת שלא אמרתי אותו. אני יודעת שאני אעשה את זה אחר כך, כי כרגע אני לא מצליחה לחשוב על שום דרך לגעור באיש הזה, שסובל מעודף ביטחון עצמי אבל צודק בכל מילה שיצאה מפיו. הוא הפך אותי לגוש של עצבים מגורים שלהוטים להרגיש אותו נוגע בי שוב.

"כל הקטע הזה של חסרת הגנה עובד על החבר שלך אולי. הוא בטח מתייחס אלייך כמו אגרטל יפה על המדף, חפץ שביר שנעים להסתכל עליו. שלא משתמשים בו כמעט..." הוא מושך בכתפיו. "... אבל תודי, מתוקה, זה משעמם."

"החב – " אני מגמגמת. "אני לא שבירה!"

"באמת?" הוא מקניט, מרים את ידו לאחוז בסנטרי ומביט לתוך עיניי. "את בהחלט מתנהגת ככה."

"לך תזדיין!" אני מחלצת את סנטרי מאחיזתו בתנועה חדה.

"המממ, יש לך רוח קרב." החיוך הזחוח והיהיר שלו מעצבן אותי. "אני אוהב רוח קרב, מתוקה. זה רק גורם לי לרצות אותך יותר."

איזה אידיוט. אני עומדת לענות לו משהו שנון על זה שהוא זונה ממין זכר. שאני יודעת על "ההיכרות" שלו עם מישהי אחרת באותו מסדרון זמן ממש קצר לפני שהוא עבר אליי. אני נועצת בו את מבטי, ומחשבה מיטלטלת בראשי, שהוא מזכיר לי מישהו, אבל אני מגרשת אותה. אני מובכת, זה הכול.

כשאני עומדת לפתוח את פי אני שומעת את קולו של דיין קורא בשמי. הקלה מציפה אותי וכשאני מסתובבת אני רואה אותו עומד בקצה המסדרון, מסתכל עליי במבט מוזר. הוא כנראה לא מבין למה אני נראית הפוכה כל כך.

"רָיילי? אני חייב את הרשימות האלה כבר. הבאת אותן?"

"משהו הסיח את דעתי," אני ממלמלת. אני מסתכלת על מר יהיר מאחוריי. "אני באה. רק... חכה לי רגע, טוב?"

דיין עושה לי כן עם הראש ואני מסתובבת לפתוח את דלת המחסן ואוספת במהירות את השלטים המפוזרים על הרצפה בכל החן שעולה בידי, ומכניסה אותם לשקית. אני יוצאת מהמחסן, נמנעת מקשר עין איתו, ומתחילה ללכת לכיוון דיין. אני נושפת אוויר בשקט, שמחה לחזור לקרקע מוכרת, ולפתע שומעת את קולו מאחורי. "השיחה שלנו לא נגמרה, ריילי."

"היא נגמרה ועוד איך, אֵייס," אני זורקת לו בלי לעצור. המחשבה על כמה מתאימים לו ראשי התיבות A.C.E. חולפת בראשי כשאני ממשיכה במהירות במסדרון, מקפידה לשמור על כתפיים ישרות ועל ראש זקוף בניסיון לשמור על גאוותי.

אני מגיעה אל דיין, איש אמוני הקרוב וחבר בעבודה. פניו הנעריות מודאגות. אני משלבת את זרועי בזרועו ומושכת אותו לכיוון המסיבה. כשאנחנו עוברים בדלת אני משחררת את הנשימה שלא ידעתי שכלאתי בתוכי ומשעינה את גבי אל הקיר.

"מה קרה לך, ריילי? את נראית הפוכה לגמרי!" הוא מסתכל עליי מלמעלה למטה. "וזה קשור אולי לאדוניס הזה שם?"

זה לגמרי קשור לאדוניס, אני רוצה להתוודות אבל משום מה מתאפקת. "אל תצחק," אני אומרת ומביטה בו באזהרה. "הדלת של המחסן נתקעה וננעלתי בפנים."

הוא כובש צחוק ומסתכל אל התקרה כדי לשלוט בו. "רק לך זה יכול לקרות!"

אני חובטת בכתפו ברוח טובה. "באמת, זה לא מצחיק. נכנסתי לפניקה. אני קלסטרופובית. האור כבה וזה החזיר אותי לתאונה." דאגה מבזיקה בעיניו. "התחרפנתי לגמרי, והוא שמע אותי צועקת ופתח לי את הדלת. זה הכול."

"זה הכול?" הוא מרים גבה, כמו מתקשה להאמין לי.

אני מהנהנת. "כן. פשוט לרגע הייתי בטירוף מוחלט." אני ממש לא נהנית לשקר לו, אבל לעת עתה זו האסטרטגיה הכי טובה שיש לי. ככל שאהיה נחושה יותר, הוא יעזוב את הנושא מהר יותר.

"חבל, כי אוף, איזה הורס הוא." אני צוחקת והוא מחבק אותי קצרות. "לכי תסתדרי קצת. תנשמי רגע. ואחר כך אנחנו צריכים שתסתובבי בין האורחים ותהיי נחמדה. נשארה לנו חצי שעה בערך לתחילת המכירה הפומבית של הדייטים."

 

אני בוהה בבבואתי המשתקפת אליי מהמראה בשירותים. דיין צודק. אני נראית זוועה. הרסתי את התסרוקת ואת האיפור שהשותפה שלי, האדי, עזרה לי להנדס. אני לוקחת מגבת נייר ומנסה לנגב את האיפור שנמרח ולתקן את הנזק. בגלל הבכי, עיניי, הסגולות כאבן אחלמה, אדומות בשוליהן, ומיותר לתהות למה השפתון כבר לא מעטר בשלמות את שפתיי. קווצות משערי הערמוני השתחררו מהסיכה, והשמלה שלי עקומה לגמרי.

אני שומעת עמומות את הלמות הבס של המוזיקה מעבר לקיר. היא משמשת רקע למאות קולות – כולם של תורמים פוטנציאליים. אני נושמת עמוק ונשענת לרגע על הכיור.

אני מבינה למה דיין לא האמין שזה כל מה שקרה וחשב שזה קשור איכשהו למר יהיר. אני באמת הפוכה לגמרי!

אני מחזירה את מחשוף הלב של השמלה למצבו הטבעי, והתאומים - היותר מִשוֹפְעים שלי - מתיישבים במקומם. אני מחליקה את ידיי על הבד המתוח מעל קימורי מותניי ואגן הירכיים. אני מתחילה לתחוב קווצות שיער סוררות בחזרה לסיכה, אבל מפסיקה פתאום. התלתלים חזרו למצבם הגלי הטבעי, ואני מחליטה שאני אוהבת את האפקט המרוכך שהתלתלים נותנים למראה הכללי שלי.

אני מוציאה את ערכת האיפור מתיק הערב שלי, מתנה מדיין, ומחדשת את האיפור על פניי. אני מוסיפה מסקרה לריסיי, העבים מטבעם, ומתקנת את האייליינר המרוח. העיניים שלי נראות טוב יותר עכשיו. לא מעולה – אבל טוב יותר. אני משרבבת את שפתיי ומורחת שפתון על צורת ה-M המלאה שלהן, מצמידה אותן זו לזו ומספיגה את עודף הצבע במגבת נייר.

לא כמו האיפור של האדי, אבל משביע רצון. אני מוכנה לחזור אל החגיגה.