פרק 1
לעזוב הכול ולנסוע
כמו בכל ערב בשנה האחרונה יצאתי לצעוד בחוף הים. לא הספקתי להגיע לחוף, והטלפון הנייד שלי צלצל.
זה אורי, חשבתי, וחיוך השתלט על פניי.
"אהלן אורי", אמרתי בשמחה, "מה שלומך? מה נזכרת בי פתאום?"
"היי יוסי" אמר אורי, "איזה כיף לשמוע אותך. אני שמח שהצלחתי לתפוס אותך".
"שמח לשמוע אותך גם. קרה משהו?" שאלתי.
"בשבוע שעבר חזרתי מטיול במזרח. הייתי שם שנה וחצי. האמת היא שבחודשים האחרונים הייתי ביפן, ולא ממש טיילתי אלא בעיקר עבדתי. פגשתי שם את מי שהפכה להיות החברה שלי, ואחרי שטיילנו קצת יחד החלטנו לחזור לארץ" ענה אורי.
"מה שנה וחצי... מה יפן... מה חברה חדשה... מתי הספקת את כל זה?"
"למה אתה נשמע כל כך מופתע? פרסמתי כמעט כל יום פוסטים בפייסבוק" הוא אמר.
"אין לי פייסבוק", עניתי.
"אמרו לך פעם שאתה מוזר?" שאל אורי.
"יותר מפעם אחת", עניתי. "ומי כמוך, שבילה איתי את הילדות, התיכון, הצבא – מכיר אותי. אז למה זה מפתיע אותך?"
"אתה עדיין בחיל הים?" שאל אורי.
"כן", עניתי. "קצת אחרי שהשתחררת ישבו עליי חזק, ובסוף חתמתי עוד שנה וחצי. מי היה מאמין... בקיצור, בזמן שבילית לך במזרח אני המשכתי להפליג".
"ומה שלום מיכל?" שאל אורי.
"מיכל... אנחנו כבר לא יחד", עניתי.
"הערב באים אליי הרבה חברים" אמר אורי. "אתה מכיר את רובם. חלקם מהשירות, חלקם מהצופים וחלקם אפילו מהילדות. יהיה אחלה אוכל, וגם הכנתי מצגת עם כמה תמונות של הטיול, ובעיקר אני רוצה שהחברים שלי יכירו את נטלי".
"עושה רושם שאתה רציני עם ה'יפנית' הזאת", אמרתי בחיוך. "נראה לי שהיא תפסה אותך חזק..."
"אתה לא מבין עד כמה" אמר אורי. "אז יאללה, תבוא הערב בשמונה וחצי. אתה זוכר את הכתובת של ההורים שלי, נכון?"
"אל תדאג, זוכר", אמרתי. "אראה אותך הערב ואתן לך חיבוק".
זה היה ערב שמח מאוד, עם המון נוסטלגיה. כולם דיברו עם כולם, הזכירו נשכחות וסיפרו על חוויות שעברנו. החברים מהתיכון ומהצבא התערבבו זה בזה, שתו, עדכנו פרטים, צחקו המון, ומבלי ששמנו לב השעה הייתה קרוב לשתיים לפנות בוקר. נטלי נראתה מעט נבוכה, אז מדי פעם התיישבתי לידה וסיפרתי לה בשקט מיהו מי ומה הקשר לאורי. הייתי אחרון האורחים, ובשלב מסוים הבטתי בנטלי ובאורי יושבים רדומים וחבוקים על הספה.
"אורי", אמרתי בעודי מניח את ידי על כתפו. "בוא תן חיבוק לילה טוב".
אורי קם ממקומו וחיבק אותי כמו בימים הטובים. "מצטער שאני לא מלווה אותך למטה. אני פשוט גמור ואין לי כוח לזוז", הוא אמר.
"זה בסדר. יש מצב לפגוש אותך שוב השבוע?" שאלתי. "בגלל ההמולה לא ממש יכולתי להתמקד במצגת שלך, ולא הצלחתי להבין את הרוב. אשמח לשמוע עוד פרטים וסיפורים".
"בטח", אמר אורי, "יש המון סיפורים וחוויות. כאלה ששינו לי הרבה דברים בסיסיים בחשיבה. למען האמת - מזל שנסעתי".
כעבור יומיים נפגשנו שוב, הפעם לפגישה אישית.
"מאיפה היה לך אומץ לעזוב הכול ולנסוע לשנה וחצי?" שאלתי את אורי. "הלוואי שהייתי מסוגל. בינתיים זה נראה לי יותר מדיי מפחיד".
"אני לא מבין על איזה אומץ אתה מדבר", אמר אורי. "כמו עשרות אלפי צעירים הגיע הזמן שלי להשתחרר, והיה לי הכי טבעי בעולם לדחוף כמה בגדים לתרמיל ולעלות על מטוס".
"אני לא חושב שאני יכול", אמרתי. "אני משתחרר בעוד חודשיים ואני שוקל לחתום לתקופה קצרה נוספת, עד שאבין מה אני רוצה לעשות עם עצמי. חוץ מזה, לא יזיק לי לחסוך עוד קצת כסף. אני רוצה ללמוד בקרוב, ואולי גם אקנה לי איזו דירה קטנה. ואולי גם בסופו של דבר הדברים עם מיכל יסתדרו, והכול יחזור להיות טוב כמו פעם".
"אני מבין אותך", אמר אורי. "פשוט כי עד לא מזמן הייתי בדיוק באותו מקום. לא יכולתי להשתחרר ממוסכמות שכולן מתחילות במילה צריך - צריך לעבוד, צריך ללמוד, צריך להתבסס, צריך להתחתן. יש עוד הרבה דוגמאות. ומה אם לא צריך לעשות שום דבר? מה בקשר לחופש? ואולי למצוא את האהבה במקום שאתה הכי לא מצפה לה?"
"למען האמת, אני לא בטוח שאני בעניין של אהבה כרגע", אמרתי.
"מה קרה עם מיכל? בפעם האחרונה שנפגשנו נראיתם זוג לכל החיים".
"כך גם אני חשבתי, אפילו דיברנו על חתונה. ודווקא אז הכול התפוצץ. לא יודע אפילו להסביר לך איך ומה קרה", אמרתי.
"אז למה לא הרמת טלפון או משהו?" שאל אורי.
"אתה מכיר אותי, במקרים כאלה אני צריך בעיקר שקט", עניתי.
"אתם באיזשהו קשר?" שאל אורי.
"מינימלי", עניתי.
"וקודם אמרת לי שאתה מקווה שהדברים ביניכם יסתדרו ויחזרו להיות כמו פעם. יכול להיות שאתה בהכחשה? אתה צריך להשתחרר ממנה, להשתחרר מהצבא, לעזוב את כל מה שאתה מכיר, במיוחד את ההרגלים ואת צורת החשיבה שלך. תאמין לי, יהיה בסדר. איך אומרים? העולם גדול...
הרי גם אני הייתי שם, והנה חזרתי אחרי שנה וחצי ואני במקום הרבה יותר טוב. אני לא מתחרט לרגע, ולא מצטער על כלום. מי יודע, אולי גם אתה כמוני תתפוס לך איזו 'יפנית'", אמר אורי.
חייכנו והתחבקנו.
"תן לי לחשוב על זה", עניתי.
"קדימה, תשתחרר" אמר אורי. "תרמת מספיק. הגיע הזמן לחוויות מסוג אחר".
אחרי חודש התקשרתי לאורי.
"מה קורה?" נשמע קולו מצידו השני של הקו.
"הכול בסדר", עניתי. "יש לי משהו לספר לך".
"אני מקווה שמשהו טוב", אמר אורי.
"בהחלט טוב. אחרי שנפגשנו בפעם האחרונה, ישבתי עם עצמי והתלבטתי מה לעשות הלאה. זה היה בין ליצור קשר עם מיכל ולהפוך את העולם, כלומר - לבוא אליה הביתה ולהציע לה נישואין, לבין להשתחרר מהצבא ולהשאיר הכול מאחוריי".
"נו... ומה החלטת?" שאל אורי בסקרנות.
"החלטתי להשתחרר", עניתי. "להשתחרר מהצבא, ובעיקר להשתחרר מעצמי. לצאת, לנשום אוויר, לשחרר, פשוט לשחרר... וכדי שזה יקרה אני צריך להיות רחוק, כמה שיותר רחוק מכאן".
"מעולה", אמר אורי.
"אתה יודע", הוספתי. "לא סיפרת לי איך אתה ונטלי היכרתם, אבל זה הרי ידוע שאהבה יכולה לבוא מכל מקום, בנסיבות הכי לא צפויות ובהפתעה, וזה משהו שמסקרן אותי. אני רוצה לראות כמה שיותר מקומות ולפגוש כמה שיותר אנשים, לשמוע סיפורים, להיכנס לנשמה של האנשים, לחיות איתם, לחיות אותם, וכמו שאמרת, אולי גם אני אכיר איזו 'יפנית' ואתאהב בה, ימים יגידו..."
"מתי אתה טס?" שאל אורי.
"בעוד שלושה שבועות", עניתי.
"לאן?"
"לבנגקוק".
"מקום מעולה להתחיל בו", אמר אורי. "אז אם כבר אתה מתעורר לעולם, פתח חשבון פייסבוק כדי שאדע מה קורה איתך".
"אני אחשוב על זה", עניתי.
