חייו הכפולים של הצייד האחרון

דְבר-העורך

 

 

מהשיחות המרתקות שקיימתי עם גיבור הספר, אלכסנדר סלע, עלתה בפניי תמונה מרתקת הן על חייו האישיים של אלכסנדר, כילד שעבר חוויות קשות בעל כורחו, הן כבוגר, שהחיים הועידו לו מסלול מרתק, שרק מעטים חוו הן כאיש מבצעים ב"מוסד" הן כקצין בכיר בצה"ל. הספר מעלה בצורה מרגשת, ומנקודת מבט אישית, את סיפור חייו, סיפור אשר נועד להעביר מֶסר.

גיבור הספר רוצה ללמד ולהטמיע דברים, במיוחד בקרב הדור הצעיר, על הצורך והכורח לשמור ולדאוג למדינת ישראל, בבחינת אין הדבר מובן מאליו.

 

"אני רוצה להעביר מסר, אשר אני מקווה כי הקוראים יפנימו אותו," אומר אלכסנדר.

"אני חש מעין תחושה של שליחות, ולא מהיום. אני לא בטוח כלל עד כמה הצעירים בימינו מודעים לצורך להגן על המדינה הזאת. יש להבין כי מעבר למלחמה הגלויה, זו הזוכה להתייחסות מדי פעם, הרי מאחורי הקלעים מתחוללת בסתר מלחמה אכזרית אשר אינה פוסקת ולוּ לרגע אחד. כל המשאבים הן בכסף הן בנפש, כל אלה מושקעים כדי לאפשר למדינה הזאת להתקיים. הדברים אינם מובנים מאליהם.

"אני, דור שני לניצולי שואה, ואין לך מושג כמה הדברים טבועים בי. ייתכן ויהיו כאלה שיראו בי פרנואיד, אך אני מעדיף להיות פרנואיד ולשרוד. בני משפחתי (אלכסנדר התכוון לבני משפחתו שנספו בשואה) לא היו כאלה, והתוצאות ידועות.

"חשוב לי שיבינו מה אני ובני דורי, בנים לניצולי שואה, עברנו. מה חשנו, מה הרגשנו, ובמידה לא מועטה גם מה לא יכולנו לומר, כי חיינו בשתיקה טעונה, באווירה הספוגה בסימני שאלה, ובשאלת השאלות מדוע לחיות? עם כל אלה ודברים רבים אחרים נאלצתי אני ובני דורי לחיות.

"מעצם פעילותי ב´מוסד´ הגשמתי מעין משאלה, ולוּ בזעיר-אנפין עבור ניצולי שואה. המילה נקמה אף פעם לא נהגתה או נאמרה במפורש, אבל למען האמת לא היה צורך לומר אותה. השתיקה הייתה חזקה מכל אמירה. הרצון היה מובן. אני, באופן אישי, אם כי לא הייתי היחיד, הרגשתי שבמעשיי אני ממלא מעין צוואה בלתי כתובה. במקביל התגלגלה לידי הזכות לפעול למען ביטחון המדינה הן כאיש ´מוסד´ הן כאיש צבא, ואני רואה בכך זכות גדולה."

*

במבצעים השונים, המופיעים בספר זה, ויש לציין כי שישה סיפורים נפסלו בידי הצנזורה, עולה תמונה מרתקת על פעילות המוסד. נכון, הפעילות אומנם נשאה אופי שאינו זוהר בהשוואה לסרטי מתח, אך האמינות והפרטים שהותרו לפרסום מעוררים השתאות, מעלים חיוך ומדי פעם גם מעוררים הזדהות.

 

בניגוד למקובל לחשוב, ניפץ אלכסנדר כמה דימויים, כפי שתראו בפסקאות הבאות, שרווחו בנוגע לפעילות ביון. אחד מהם היה האמונה הרווחת, כי איש מבצעים פועל באופן אוטומטי בלי יכולת להביע את דעתו או להתנגד מליטול חלק במבצע זה או אחר.

"ההחלטה הייתה אך ורק שלי," אמר אלכסנדר. "זה לא בדיוק צבא. קיימת חובת סודיות, כדבר המובן מאליו. כל איש מבצעים חייב לשמור על סודיות וחשאיות, אך באותה מידה שמורה לו זכות להתנגד ולא ליטול חלק במבצע זה או אחר. הוא מקבל את המידע, בוחן אותו, מנתח אותו, מפעיל שיקול דעת ומגיע לכלל החלטה אם ברצונו ליטול חלק במבצע או לא."

 

"´הצל´ שלי, היה בחלק ניכר מהמבצעים חלק בלתי נפרד," אמר אלכסנדר.

"אבל לשם מה?" שאלתי.

"תבין," אמר אלכסנדר, "הדימוי של סופרמן המסוגל להתגבר על כל המכשולים הוא רק בספרים. בפועל היינו חייבים להביא בחשבון שייתכנו תקלות, ויש צורך בגיבוי לאנשי המבצעים. על כן במבצעים, בהם התאפשר הדבר, תמיד היה נלווה איש גיבוי, שמתפקידו היה להמשיך את המבצע במידה והדבר נבצר מהאיש שאמור להוציאו לפועל, בין אם זה אני או כל אחד אחר."

"כמו בסיפור ´ליקוי ירח´, אמרתי.

"כן," אמר אלכסנדר. "זאת דוגמה טובה."

 

"תמיד השתדלנו, אם כי ההצלחה לא הייתה מלאה, להימנע מפגיעה בחפים מפשע," אמר אלכסנדר.

"הדימוי של אנשי ביון בנושא המוסר רחוק מלהיות טוב," אמרתי.

"מדובר ב´מוסד´," אמר אלכסנדר. "קוד ההתנהגות אצלנו שונה. נכון, היו מצבים בהם לא נותרה ברירה, כי לא יכולנו לדחות את ביצוע הפעולה מטעמים מובנים, אך תמיד קיבלנו הנחיות, והשתדלנו לפעול בלי לפגוע באזרחים תמימים.

"כן," אמרתי, וחשבתי על הסיפור "אחוות העקרבים."

*

"ג´יימס בונד הוא רק בסרטים. ג´ון לה-קארה וסופרים אחרים, כותבים כדי לרתק ולמשוך את הקוראים. המציאות, למרבה האכזבה, רחוקה מלהיות זוהרת. עבודת ביון היא דבר מורכב להפליא. כל מנגנון של מערכת ביון הוא פרי פעילות של גורמים רבים, המשתלבים זה בזה. יש הצלחות, אך גם כישלונות. מבצעים האורכים דקות, או שעות ספורות, הם תולדה של איסוף שקדני של מידע ותכנון מושכל, היכולים לארוך שבועות ואף חודשים.

"ביטוי המפתח שאני וחבריי חקקנו בזכרוננו, היה ´להיות בגובה הדשא´," אמר אלכסנדר. "לא להתבלט, להימנע מלמשוך תשומת לב, להשתדל ולהיטמע בסביבה כמה שיותר. זה הכלל הראשון. הכלל השני היה סבלנות. פשוט לגלות סבלנות, להמתין, לחכות, לגלות אורך רוח, עד כמה שהדברים יכולים להיות מתסכלים. לא מעטים היו המבצעים בהם נחלנו הצלחה בזכות גילוי אורך רוח וסבלנות."

 

בסיפורים השונים, החל בניסיון לחסל את הפושע הנאצי יוזף מֶנגלה, דרך פגיעה בטרוריסטים פלסטיניים, ביקור באפגניסטן, וכלה בהברחת טיל בליסטי רוסי לישראל, השכיל אלכסנדר לצייר תמונה מרתקת של פעילות אשר נועדה לסכל, להרתיע את אויבי ישראל באשר הם, וגם חשפה טפח קטן מהמקומות אליהם הגיעה ידו הארוכה של "המוסד".

"חשוב לזכור," חותם אלכסנדר את דבריו, "חובה עלינו לעמוד על המשמר. את הלקח הזה כבר שיננתי עוד בהיותי ילד. יש לנו רק מדינה אחת, ועד כמה שהדברים נשמעים נדושים, אין לה תחליף."

 

 

 

 

 

 

 

פרק 1

 

פגישה מטלטלת

 

 

מה אני עושה כאן? שאלתי את עצמי. קיבלתי זימון מסתורי ביותר לפגישה במשרד ראש-הממשלה, אך מעבר לכך לא היה לי כל מושג את מי אני עתיד לפגוש, ומדוע. כעת מצאתי את עצמי בחדר ובו מכתבה גדולה, ספה וכמה כורסאות. מאחורי המכתבה ישב אדם אשר סקר אותי וחייך.

"נעים להכיר, אני ד"ר שטראוכלר," אמר, "ואתה ודאי הבן של פימה אובשטיין."

"כן," עניתי, מבולבל כולי ומשתוקק להבין מה אני עושה במקום כזה.

"נו, אז אני רואה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ."

ישבתי בכורסה ברגליים שלובות והאזנתי לקלישאה, לא יודע מה להשיב.

בעוד אני חושב כיצד להגיב, המשיך האדם שישב מולי לדבר: "אין בכוונתי להביך אותך, אבל אני מכיר את אביך היטב, ועם נסיון החיים הרב שצברתי, אני חושב שלא טעיתי באבחון שלי. אתה יכול לראות בדבריי מחמאה."

הבטתי באדם שישב מולי, נמוך קומה, צנום ונעים סבר, עיניים מביעות תבונה וקלסתר פנים המרמז על חוש הומור לא מבוטל.

אבל לא הספקתי להמשיך ולהתעמק בתווי פניו, והוא לא המתין לתגובה מצדי. "יש לך סבלנות?" שאל.

הייתי כה מופתע, ולכן עניתי במגומגם, "כן, אני חושב שכן," אמרתי.

"רק חושב?" חייך האיש. "טוב, גם אם אתה רק חושב אז זה יספיק לפגישה זו."

בהיתי בו, חש מזיגה של שעשוע ומורת רוח גם יחד.

"אתה יודע מי אני?" שאל, וחשתי בשינוי קל בנימת קולו.

"נאמר לי שאתה ד"ר שטראוכלר," עניתי בהיסוס קל, "ועלי להודות כי כאשר קיבלתי את הזימון לפגישה אתך, השם נשמע לי מוכר, אך לא הצלחתי לזכור מהיכן."

האיש מולי נד בראש לחיוב וחייך בשביעות רצון. "אני חבר טוב של אביך," אמר.

הבטתי בו והרגשתי כי הייתה משמעות לאמירה פשוטה זו, והוא חש כבוד רב וזכות להיות חברו של אבי.

"אני משער שהשם נשמע לך מוכר. מן הסתם הזכיר אביך את שמי, אם כי לא לעתים קרובות, כאשר דיבר על חברים ומכרים," אמר.

הנהנתי בראשי ואמרתי: "כן, והוא עשה נהג לעשות זאת לעתים רחוקות מאוד."

ד"ר שטראוכלר חייך חיוך רחב ואמר: "טוב, אביך לא היה אף פעם דברן גדול."

"אף פעם?" התפרצתי.

ד"ר שטראוכלר הניף את ידו בתנועת הרגעה. "אני מציע שתקרא לי זיגי, קיצור של זיגמונד," אמר, "כדי שנרגיש נינוחים יותר ונוכל לשוחח ללא גינוני רשמיות. מקובל?"

"בסדר," עניתי, חש עדיין מבוכה.

"אתה יודע מדוע אביך שתקן כזה גדול?" שאל.

התפתלתי בחוסר נוחות.

"טוב!" אמר זיגי, "אני יכול להבין את הרגשתך. אז תן לי לספק לך מידע חשוב שיאפשר לך להבין את התנהגותו של אביך. חשוב לי שתבין," המשיך זיגי ואמר, "איני אומר את הדברים האלה על דעת עצמי."

"רגע," אמרתי, "אבא..."

"כן," קטע את דבריי, "אבא בבית-חולים ומצבו לא טוב. האמן לי, אני יודע."

"אם כן," אמרתי, ולא המשכתי. זיגי נד בראשו כמאשר ואמר: "כן, שוחחתי אתו, ולא רק פעם אחת. צא מנקודת הנחה כי הדברים שאני כעת מספר לך נאמרים על דעתו."

הרגשתי מחנק בגרוני. "אכפת לך שאשתה מעט מים?" שאלתי.

"כן, אנא," אמר זיגי וחייך בהבנה. "אני חושב שאתה תשמע סיפור מעניין."

לגמתי מעט מים והבטתי בזיגי בציפייה. זיגי כחכח בגרונו, נעץ לרגע מבט בתקרה כמנסה לארגן את מחשבותיו, ואז התחיל לדבר בשטף.

במשך הזמן שדיבר ישבתי מרותק לכיסא, מנסה לעכל את המידע הרב שסיפק לי, ומשתדל לא להחמיץ אף פרט.

 

"אתה ודאי יודע כי אביך זכה בעיטור גבוה," אמר זיגי והמשיך, "אך זה רק חלק קטן מהמעשים הגדולים אשר עשה. הרשה לי לספר לך דברים אשר אני יודע על אביך, חלקם מפיו וחלקם מפי אנשים אחרים.

"המוצא של משפחת אביך הוא מצ´כיה ולא מליטא או מרוסיה. צחוק הגורל כי אביך הוא דור חמישי לקציני צבא יהודים במשפחתו. כן, אני יודע, קציני צבא יהודים זה לא דבר שהיה נפוץ או שכיח במאה התשע-עשרה, אבל אי אפשר להתווכח עם עובדות, ומכאן אפשר להבין שבני משפחתו של אביך לדורותיהם היו מן הסתם יוצאים מן הכלל. קציני הצבא הראשונים שירתו בצבא הקיסרות האוסטרו-הונגרית בימי פרנץ יוזף. במרוצת הזמן עברה אירופה תמורות, במיוחד בהיבט הגיאוגרפי, לאור חלוקת גבולות מחודשת בתום מלחמת העולם הראשונה, כך שהיו גם קציני צבא ממשפחת אביך אשר שירתו בצבא הפולני.

"אביך היה הכבשה השחורה," חייך זיגי והמשיך בדבריו, "הוא חרג מהמסורת, ולא רק חרג, אלא פנה לכיוון מנוגד לחלוטין. תאמין או לא, אבל הוא רצה ללמוד אמנות, עד כמה שהדבר נשמע מוזר.  הוא סיים בהצטיינות את החוג לאמנות באוניברסיטה והפך לצייר. עם זאת, אף-על-פי שאביך חונן בכישורים של אמן, הוא היה מעשי להפליא ומפוכח, דבר שלא עמד בסתירה לנטיותיו האמנותיות כפי שתראה לאור התפתחות הקריירה המדהימה שלו.

"אולם בכך לא תמו עלילותיו," המשיך זיגי לספר, "חבר טוב שכנע אותו ללמוד משפטים. אביך עשה חיִל בלימודיו, הוסמך לעורך-דין ופתח משרד בלוצק, שם הכיר את אשתו הראשונה, שהייתה בתו של ראש העיר.

"אביך ובתו של ראש העיר, ממשפחת אוקס, ניהלו רומן והיה בכוונתם להתחתן. רעייתו לעתיד הייתה כימאית והיא שכנעה אותו ללמוד רוקחות."

כאן הפסיק זיגי לרגע את סיפורו, לגם מעט מים, ואז הביט בי, חייך, והמשיך בדבריו:

"אביך היה ונשאר עקשן לא קטן, ולא נרתע מהאתגר שהציבה אהובתו בפניו. הוא נרשם ללימודי כימיה באוניברסיטה, ולאחר שבע שנות לימוד זכה בתואר כימאי-רוקח, שמשמעותו כי יש לו רשות לרקוח תרופות, ולא רק למכור תרופות. יש לזכור שאביך גם נאלץ להתמודד עם מכשול ה´נומרוס קלאוזוס´, אשר היה רווח בפולין באופן לא רשמי. באותם ימים התירו ללא יותר מעשרה אחוזים מהסטודנטים היהודים ללמוד באוניברסיטה, ונימקו זאת בחלקם היחסי של היהודים באוכלוסייה.

"אבל אביך, כפי שציינתי," נאנח זיגי והמשיך, "היה אדם נחוש ועקשן, והצליח לגבור על כל המכשולים שעמדו בפניו."

הקשבתי לזיגי, וברגע מסוים חשתי כאילו לא מדובר בי ובאבי. הייתכן? האם באמת קרו הדברים? ואם כן, מדוע לא סיפר לי? געשו המחשבות במוחי.

"אני מציע שנערוך הפסקה קטנה ונשתה קפה," אמר זיגי. "אני משער שנחוץ לך מעט זמן לעכל את הדברים ששמעת. אני בטוח שיש לך שאלות רבות, אבל אני מציע שרק בסיום הסיפור תשאל את אשר ברצונך לדעת. אני אשתדל לספק לך תשובות כמיטב יכולתי, אך דע, כי איני בטוח שאוכל לספק לך תשובות לכל שאלותיך."

"בסדר," מלמלתי והתכנסתי בתוך עצמי, מנסה לעבד את המידע החדש שנחשפתי אליו.

"אז אתה יכול להבין שאביך עמד כבר בגיל צעיר מול אתגרים לא מעטים, אך כפי שאתה כבר יודע, העתיד זימן לו אתגרים גדולים בהרבה, למרבה הצער. אומנם לאחר שהתחתן זכה אביך לתקופה לא ארוכה של אושר, שלווה ושגשוג. הוא הקים משפחה וניהל ביחד עם אשתו את בית המרקחת בלוצק. אפשר לומר ששום דבר לא העיב על אושרם, גם לא הטלטלות שאחזו במדינות שונות באירופה בשלהי שנות השלושים, עד ש..."

זיגי נאלם דום לרגע, הרכין ראשו, ואחר כך נאנח ואמר: "עד שהתחיל ´מבצע ברברוסה´."

כאן קטעתי את דבריו ואמרתי: "המבצע בו פלשה גרמניה הנאצית לברית-המועצות."

זיגי הנהן בראשו ואמר: "כן. בהיסטוריה האירוע רשום כעוד מבצע צבאי, אבל לאביך, כמו ליהודים רבים אחרים, היה זה אירוע שהביא בכנפיו מוות, שכול ואבדון הן לנפש הן לגוף."

חשתי יובש בגרוני והנהנתי בראשי.

"זו נקודת זמן בה אפשר לומר שאביך הפך להיות פְּיוֹן על לוח שחמט, הנשלט בידי אחרים."

"רגע," אמרתי, נֵעור מקפאוני, "אבל מדוע אבא לא ברח יחד עם אשתו?"

"למה?" אמר זיגי וחייך חיוך נוגה. "אם היינו יודעים בחיים מדוע דברים נעשו כך ולא אחרת, היו נפתרות בעיות רבות. המציאות שנוצרה באותו זמן הכתיבה את הדברים, ושיבשה תוכניות של אנשים רבים, כולל אביך. זה ההסבר היחיד שבפי.

"נחזור לסיפור. ובכן, הרוסים התחילו לברוח במהלך הנסיגה מפני הצבא הגרמני. בין היתר עבר הצבא האדום דרך לוצק. הקצינים שעמדו בראשו ראו אדם עוטה חלוק לבן בתוך בית מרקחת, ובו ברגע החליטו שהוא רופא. כל נסיונותיו להסביר להם שטעות בידם עלו בתוהו. החיילים לא הותירו לו ברירה וצירפו אותו אליהם, כך שמתוך אונס הוא סופח לצבא הרוסי והגיע למוסקבה."

"ומה עם אשתו וילדיו?" שאלתי מתוך דחף שלא יכולתי להשתלט עליו.

"הם נותרו מאחור לגורלם, שאותו מן הסתם אתה מכיר," אמר זיגי, ותשובה זו נאמרה בנימה מהוסה, כאילו מדובר בסוד כמוס.

"כן," הפטרתי בלחש, "אבא סיפר שהיו לי אחים שמתו, נרצחו בידי הגרמנים."

זיגי הנהן בראשו בהבנה, אך כשהמשיך לדבר, הבנתי שהוא נחוש לספר לי את הסיפור ללא שהיות מיותרות ועיסוק בנושאים רגשיים וטעונים כפי שעלו מהדברים שסיפר.

"כבר אמרתי לך שאביך היה בעל כישורים יוצאי דופן," אמר זיגי, "וכך, גם במציאות החדשה והקשה שנכפתה עליו הוא השכיל לגלות כושר הסתגלות מופלא ומעורר השתאות. הוא עבר גלגולים שונים ומשונים ובסופם הצליח להימנות עם אנשי שלומו של ז´וקוב."

"ז´וקוב?" כמעט צעקתי. "אבל ז´וקוב..."

זיגי חייך בסלחנות ואמר: "כן, לא טעית. מדובר בפילדמרשל ז´וקוב האגדי.

חשבתי שאיני שומע טוב. ז´וקוב? אמרתי לעצמי. היטבתי לדעת כי ז´וקוב היה מושא להערצה ולחיקוי בברית-המועצות, כמעט אֵל. ז´וקוב נודע באומץ לבו ובגאוניותו כמצביא צבאי, מפקד שריון מחונן. הוא זכה לאהדה גורפת עד כדי כך, שאפילו סטלין האימתני התחשב בדעתו.

זיגי המשיך לדבר, ואני התנתקתי מהמחשבות שהציפו אותי וחזרתי להאזין בקֶשב רב לדבריו. "מכאן אתה יכול להבין איך נסללה הדרך לכך שאביך זכה באות הצטיינות," אמר זיגי.

"לדברי אביך, הוא הכיר את ז´וקוב בשל מחלת מעיים ממנה סבל ז´וקוב, מחלה אשר דרדרה את מצבו הגופני של הפילדמרשל. אביך הצליח למצוא תרופות ששיפרו את מצבו הבריאותי, ואף רקח אותן באופן אישי בעבורו. כתוצאה מכך ז´וקוב קירב אותו אליו, אף-על-פי שידע כי אביך יהודי. כן," נאנח זיגי, "גם אז לא אהדו במיוחד את היהודים, וזאת בלשון המעטה.

"היחסים בין אביך לז´וקוב התהדקו, וז´וקוב הפך את אביך לאחד מעוזריו הצמודים והאציל לו סמכויות רבות שאינן קשורות כלל לכישוריו כרוקח. אביך סייע לז´וקוב להקים את הארמייה הרביעית אשר בסופו של דבר הגיעה לברלין.

"ככל שנמשכה המלחמה טיפס אביך בסולם הדרגות ומונה לקצין בכיר בדרגת מיור-גנרל (תת-אלוף), ושימש כאחד מהאחראים הראשיים על ייצור ואספקה של תרופות לארמייה. חשוב שתבין," הוסיף ואמר זיגי, "איזה תפקיד בעל חשיבות הוטל על אביך. הארמייה הרביעית הייתה הארמייה הגדולה ביותר של הצבא האדום, ומנתה מעל ארבעה מיליוני חיילים. לכן היה אביך מופקד על עשרות בתי חולים ומפעלים שייצרו תרופות. אולם אביך לא היה בתפקיד משרדי, אם חלפו מחשבות כאלה בראשך. הרי לא בכדי קיבל אות הצטיינות גבוה. במהלך המלחמה נפצע אביך פעמים אחדות, ואחת הפציעות אף הייתה קשה במיוחד, כזו אשר לימים גרמה להידרדרות בריאותו כפי שהיא בימים אלה.

"באחד המקרים פגעה בו פצצה שהוטלה ממטוס גרמני. אביך עף מההדף ונקבר בשלג. הוא שכב שעות רבות חסר-אונים עד שמצאו אותו. במהלך הזמן שבו שכב בשלג קפאו רגליו, והדבר גרם להתפתחות נֶמֶק. כתוצאה מכך עבר אביך טיפולים רבים בברית-המועצות, ולאחר מכן גם בארץ, כולל עירויי דם, אך הדבר לא שיפר במידה משמעותית את מצבו הבריאותי, ואכן חלה הידרדרות למרבה הצער."

זיגי הפסיק לדבר והתבונן בי. "אני חושב שאת ההמשך אתה כבר יודע," אמר.

"כן!" אמרתי. כעת התחברו לי כל החלקים לכלל תמונה אחת.

"אז אתה מתחיל להבין?" אמר זיגי.

הנדתי ראשי באטיות לחיוב, אך מחשבותיי כבר דהרו קדימה במהירות מסחררת. כל יתר הסיפור חלף לנגד עיניי כהרף עין כפי שידעתי והכרתי.

 

במהלך המלחמה גילה אבי, כמו יהודים אחרים, את מעשי הזוועה שחוללו הגרמנים כלפי היהודים, אש-הנקם בערה בקרבו. כאשר הגיע אבי לברלין יחד עם ז´וקוב הוא לא בזבז זמן. לא חלף זמן רב והוא אִרגן לוחמים יהודים תאבי נקם. הם פשטו את מדיהם ועסקו בחיסול נאצים, ביניהם אנשי ss, וכן משתפי פעולה. באיזשהו שלב הוא נתפס.

אבי סיפר לי כי כאשר נתפס, לא היה לו כל ספק כי ייתן את הדין על מעשיו. הוא נשלח בחזרה למוסקבה, וכאשר הגיע לשם, ציפתה לו הפתעה גדולה — שטיח אדום נפרש לרגליו ותזמורת ניגנה מַרש ניצחון. הוא התקבל מאוחר יותר אצל סטלין, שהצמיד לו במו-ידיו אות הצטיינות. אבי הבין שידידו ז´וקוב, שמונה כבר לפילדמרשל, עמד מאחורי הענקת העיטור. 

כעת התפנה אבי לברר מה עלה בגורל אשתו (הראשונה) ובנו, לאחר שכבר התבשר על כך שכל בני משפחתו הגרעינית (הורים ושתי אחיות) נספו בשואה למעט אחות אחת.

אותה אחות ניצלה בדרך נס ועלתה לארץ-ישראל חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו של אבי גילו כי היא התאהבה בגוי. הם החליטו כי לא יקום ולא יהיה — בתם לא תינשא לגוי. הם שילמו כסף לחבורת צליינים פולנים שעשתה דרכה לארץ-ישראל, וכפו על בתם להצטרף לחבורה. בבלי דעת הצילו את חייה.

אבי השתוקק להיפגש עם בני משפחתו, לאחר שלא ראה אותם שנים רבות, משום שלא היה יכול ליצור קשר בזמן שלוצק הייתה כבושה בידי הגרמנים. כאשר הגיע אבי ללוצק, נודע לו שאשתו ובנו נשרפו חיים בידי הגרמנים בתוך בית הכנסת. 

אני זוכר את אבי מתאר ביובש את הדברים: "היה שם בית כנסת גדול מעץ. הגרמנים ריכזו שם את כל יהודי העיר ואז הציתו אש ושרפו את המבנה. אף אחד לא נותר בחיים."

מילים אלה נחרטו בזכרוני ולא הרפו, נצרבו בתודעה ובהכרה עד היום. כל מילה, אף יותר מעשרת הדברות — "אף אחד לא נותר בחיים... אף אחד לא נותר בחיים... אף אחד לא נותר בחיים... אף..."

הרמתי את ראשי וראיתי את זיגי מהנהן בראשו בהשתתפות. בהיתי בו, והמחשבות המשיכו להתרוצץ במוחי בקצב מהיר במקביל להמשך סיפורו של אבי.

כאשר אבי שהה בלוצק, הוא כנראה פגש את אשתו השנייה לעתיד, אמי. המפגש התאפשר כי אמי הגיעה ללוצק בניסיון למצוא קרובי משפחה שהתגוררו שם. נוצר קשר ביניהם, והיות ששניהם נותרו ללא משפחה, הם החליטו להתחתן.

בזכות מעשיו ומעמדו בצבא הסובייטי בתום המלחמה, קיבל אבי תפקיד חשוב — מפקח על שיקום התעשייה בליטא מטעם השלטון הסובייטי. התפקיד חייב אותו להתגורר בווילנה, כך שהוריי ואני עברנו מעיר הולדתי סנט-פטרסבורג לווילנה, בהיותי בן שנתיים, ובה התגוררנו עד שעלינו לישראל.

ה"סרט" במוחי הסתיים כאשר שמעתי את קולו של זיגי: "יהיה לך עוד מספיק זמן לעכל את הדברים," אמר, והרגשתי באמפתיה ששידר לי, "אבל לא הזמנתי אותך לכאן רק על מנת לספר לך דברים שלא ידעת על אביך."

חשתי שאני משתחרר לאטי מההלם שהיה מנת חלקי, והסקרנות שאחזה בי עם בואי לפגישה נֵעורה מחדש.

"טוב, אז לשם מה הזמנת אותי?" שאלתי.

זיגי חייך ואמר: "כעת הגענו לנושא הרציני."

הסתכלתי בו ונזכרתי ביום בו קיבלתי את שיחת הטלפון.

 

בהיתי במכשיר הטלפון, שניצב מולי, בפליאה, מנסה להבין מה בדיוק קרה. שיחת טלפון לכשעצמה לא הייתה בגדר חידוש, אבל השיחה הקצרה שניהלתי לפני דקות אחדות הייתה מסתורית מאוד ובסופה נותרתי נבוך ותוהה.

הטלפון שעל שולחני צלצל, ואני הרמתי את השפופרת, מצפה לעוד שיחה שגרתית בענייני מפלגה. מן האפרכסת בקע קול נשי. "שלום, האם אני מדברת עם אשר אובשטיין?"

"כן, מי מבקש לדעת?"

"מר אובשטיין, אני מזכירה במשרד ראש הממשלה. התבקשתי להודיע לך, כי ד"ר זיגמונד שטראוכלר מבקש להיפגש אתך."

"סליחה?" שאלתי במבוכה. "איני מכיר אדם בשם הזה. אולי אתם פונים לאיש הלא נכון."

"אתה אשר אובשטיין, חבר מפ"ם?"

"כן," אמרתי, "אבל..."

"אם כך לא נפלה טעות. האם אוכל להודיע לד"ר שטראוכלר שאתה נענה לבקשתו?" נימת הקול הייתה מנומסת, אך בצדה גם הייתה מידה לא מבוטלת של תקיפות.

"כן," עניתי בהיסוס, "היות שמדובר בפנייה ממשרד ראש הממשלה, אז אגיע לפגישה."

"יפה," אמרה המזכירה, "האם תוכל לפגוש את ד"ר שטראוכלר ביום ראשון בשעה אחת-עשרה בצהריים? הפגישה תתקיים ברחוב קרן היסוד."

"כן," אמרתי.

"תודה רבה לך. אם כן, אודיע לד"ר שטראוכלר על קיום הפגישה. אנא השתדל לדייק."

ניסיתי לחטט בזכרוני ולגלות מהיכן אני מכיר את ד"ר שטראוכלר, אך לא היה לי כל מושג, והדבר גרם לי לאי-שקט. לא אהבתי תעלומות מהסוג הזה, וגם לא ידעתי למי לפנות על מנת לגלות את זהותו של ד"ר שטראוכלר. לבסוף החלטתי להתאזר בסבלנות, עד כמה שהייתי מסוגל לכך, ולהמתין לפגישה כדי לגלות לשם מה זומנתי ומדוע.

הסקרנות בערה בקרבי, וכך מצאתי את עצמי פוסע חסר-מנוח ברחוב קרן היסוד, מקדים במחצית השעה את מועד הפגישה. ספרתי את הדקות בחוסר שקט, ודקות ספורות לפני השעה היעודה נכנסתי לבניין בו הייתה אמורה להתקיים הפגישה. נקשתי על הדלת, והיא נפתחה בידי בחור צעיר לבוש בחליפה. הוא הביט בי ושאל בנימוס: "מר אובשטיין?"

"כן," עניתי, "נקבעה לי פגישה עם ד"ר שטראוכלר.

הבחור הנהן בראשו ואמר: "בוא, ד"ר שטראוכלר מחכה לך." הוא הוביל אותי לחדר המרוהט בצניעות, ובו ראיתי דמות בלתי מוכרת. הבחור סגר את הדלת ואני נותרתי בחדר, מביט בסקרנות רבה בדמות גבר שישבה מאחורי מכתבה.

הגבר קם מכסאו, ניגש אלי, חייך ואמר: "שלום, שמי זיגמונד שטראוכלר, ואני במקרה גם ד"ר.

"אני מבין כי אתה סקרן לדעת מדוע הוזמנת. אם תגלה מעט סבלנות, אני מבטיח שאספק את סקרנותך."

ד"ר שטראוכלר, או זיגי, כפי שביקש להיקרא, סיפר לי את סיפורו האישי של אבי, וכשסיים את סיפורו, אמר: "טוב, אז כעת הגענו לעניין הרציני.

"עליך לדעת, שהוזמנת לכאן בזכות גורם רב-השפעה," אמר זיגי. "אני מתכוון לאביך. הוא פנה אלי וסיפר לי עליך. האמת שפימה לא היה צריך להרבות במילים, ואני הבנתי, כפי שאמרתי לך בתחילת דבריי, שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ, ומדובר בחומר גלם מצוין שיכול לתרום רבות לארגון."

"רגע," מחיתי, "אני כבר פעיל פוליטי במפלגה, ואין לי זמן לפעילות בארגונים אחרים."

זיגי חייך ואמר: "לא! זה לא מה שאתה חושב. לא מדובר בסתם ארגון. זה ארגון מיוחד שפועל בחשאי. עליך להבין שאסור לגלות דבר מן הנאמר בפגישה זאת, גם אם תשיב בשלילה."

הייתי המום והבטתי בזיגי בלי לומר מילה.

אז ככה, אמרתי לעצמי, אבי רקם מזימה מאחורי גבי ולא יידע אותי. לא ידעתי אם לכעוס או לא, אך הבנתי כי במעשה זה הראה אבי פעם נוספת את ההערכה שהוא רוחש לי, גם אם הוא ממעט בדברי שבח.

"אולי תספק לי מידע נוסף, ואז אוכל להחליט?" עניתי. "בכל מקרה אני מבטיח לך, כי לא אוציא מפי מילה על אודות הפגישה הזאת."

זיגי חייך בשביעות רצון ואמר: "חשבתי שכך תנהג. על פרשת אייכמן ודאי שמעת?"

"ודאי," אמרתי, "מי לא שמע?"

"ברצוני לצרף אותך לגוף שנקרא ´מצדה´," אמר.

"מה זה ´מצדה´?" שאלתי.

"´מצדה´ זה ארגון שעוסק בנקמה, בחיסול פושעים נאצים."

הייתי המום וניסיתי לעכל את המשמעות בדבריו.

"עליך להבין כי אופי הפעילות שונה לחלוטין מזה המאפיין גוף ציבורי. אם עד כה פעלת בגלוי, עליך להבין כי תצטרך לפעול בסתר ובצנעה, בניגוד מוחלט לאופן בו פעלת עד כה. אתה חושב שתוכל לעמוד בכך?" שאל זיגי.

"אני חושב שכן," עניתי.

"יפה," אמר זיגי, "אם כן, אני מגייס אותך ל´מצדה´. מובן מאליו שתצטרך לעבור מבדקים אשר ישקפו את מידת התאמתך.

"אייכמן לא היה הנאצי היחיד," אמר זיגי. "למרבה הצער יש עוד נאצים רבים, לא מפורסמים כמוהו, אך עם קופת שרצים גדולה לא פחות. המטרה של ´מצדה´ לצמצם את מספרם."

הדברים התבהרו לי לחלוטין, ואני חשתי בהתרגשות רבה הממלאת אותי מעצם ההזדמנות שניתנה לי לפעול כדי לחסל נאצים ועושי דברם. כעת הבנתי שבמשרד ראש הממשלה פעלה היחידה שמטרתה הייתה כפולה: א. איסוף מידע על נאצים; ב. גיוס מועמדים מתאימים כאנשי שטח שיוציאו לפועל את המשימות.

דבריו של זיגי קטעו את מחשבותיי, "אם כן, סיכמנו את הנושא. תקבל זימון למבחן כניסה. אם תצליח במבחן, ומתוך הנחה כי תעבור את יתר השְלבים, תפעל במסגרת ´כידון´."

"מה זה ´כידון´?" שאלתי.

"עוד תדע," אמר זיגי, "יש זמן לכל דבר," והוא התרומם על רגליו והושיט לי את ידו, אות שפגישתנו הגיעה לסיומה.

נפרדתי מד"ר שטראוכלר לשלום. פסעתי ברחוב נתון בסערת רגשות לנוכח המהפך הקיצוני שחל לפתע בחיי, כזה שלא ציפיתי לו כלל. אולם ההתרגשות שהייתה מנת חלקי לא השפיעה כהוא זה על רצוני להפוך לצייד נאצים. ראיתי בכך ייעוד וגם סגירת חשבון בשמם של הוריי ובני עמי אשר נספו בשואה.

וכך, בנובמבר 1969 גויסתי, ולאחר זמן לא רב הפכתי להיות איש יחידת "כידון". אז כבר גיליתי כי "כידון" הייתה היחידה המבצעית אשר הוציאה לפועל את ההנחיות שהתקבלו מטעם "מצדה" אשר פעלה במסגרת "המוסד".

עשרה ימים לאחר אותה פגישה עם ד"ר שטראוכלר נפטר אבי, והדבר היה בעבורי אובדן גדול עליו התקשיתי להתגבר. ימים ספורים לפני שהשיב את נשמתו הספקתי לבקר אותו יחד עם חברתי דאז, שהפכה לרעייתי. שמחנו לבשר לו על כוונתנו להתחתן, ואף נקבנו מועד. אבי שמח מאוד לשמע הבשורה, אבל למרבה הצער לבו בגד בו, והוא נפטר מהתקף לב. פטירתו גרמה לדחיית החתונה, ורק בשנת 1970 התחתנתי. 

בכל אותה תקופה שבה בית-החולים הפך לביתי השני, המשכתי ללמוד בקצב מזורז קורסים שונים במסגרת "כידון", לאחר שעברתי את מבחן הכניסה ללא בעיות מיוחדות. 

ימים ספורים לאחר שהפכתי לחתן טרי נפרדתי מכלתי ויצאתי לפעילות ראשונה, אחת מני רבות.

 

אולם הכול התחיל שם, בעברי, שכעת נראה לי כה רחוק ועם זאת כה קרוב.