מערבולת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מערבולת
מכר
אלפי
עותקים
מערבולת
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מערבולת

4.7 כוכבים (109 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: יפעה הדר
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 462 עמ' מודפסים

תקציר

היכנסו לקוקפיט והחזיקו חזק – הטיסה של חייכן הגיעה היישר מרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, הרומן הארוטי האחרון פרי עטה של וויטני ג'י...
 
ג׳ייק ווסטון ואני נפגשנו תחת מעטה של קלישאות: בחור פוגש בחורה. בחור מקסים בחורה. 
הוא היה הגבר הסקסי והיהיר ביותר שפגשתי מעודי, אבל לא היה לי מושג שהוא טייס בכיר כשנפגשנו לראשונה. לא היה לי מושג שהוא עובד בחברת התעופה שבה אני מועסקת, ושכמוני - גם הוא צופן סודות. אחרי לילה של תשוקה וסקס בלתי נשכח, חשבתי שלעולם לא אראה אותו שוב, אבל כשנפגשנו עוד פעם, איש מאיתנו לא מצא בתוכו את היכולת להתרחק...
 
************
 
כשפגשתי את גיליאן טיילור לראשונה, היא טענה שהיא טייסת. ואז טענה שהיא עובדת ב״חברת תעופה פרטית.״ מיד ידעתי שהיא משקרת לי, ושעל אף היותה סקסית בטירוף, היא מהנשים שמהן עליי לתפוס מרחק. לא היינו אמורים להיות יחד, אין ספק שלא היינו אמורים להתאהב, ועם זאת, רומן האהבה הסוער והאסור שלנו התלקח באש משלו. 
ידענו שאנחנו עלולים להתרסק ולהישרף, אבל מה שהיה בינינו היה משכר ובלתי נמנע כל-כך, עד שהיינו מוכנים לסכן הכול...
 
אלה אנחנו.
 
זהו סיפור האהבה המטורף שלנו.
 
זוהי מערבולת.

פרק ראשון

פרולוג
 
 
גיליאן
 
 
לפני העלייה למטוס
 
כמה פעמים תפגע בי?
שלוש, ארבע, חמש, אולי עשר -
אולי זו אני שפוגעת בך?
כן, "זה" חייב להסתיים.
אם תעזוב ראשון, אני אלך אחריך.
כבר אמרתי לך את זה, ולמרות זאת אתה אף פעם לא עוזב...
 
 
כשחוויתי מערבולת אוויר חמורה בפעם הראשונה, נשבעתי בכל היקר לי שלעולם לא אטוס יותר.
 
זה קרה בטיסת לילה מסיאטל ללונדון, כששלוש שעות לאחר ההמראה נקלענו לפתע לסופת קיץ. המטוס רעד בפראות, הנוסעים זעקו והתפללו לאלוהים שישאיר אותם בחיים, וניסיונותיי השלווים לשדלם ״להחזיק מעמד״ לא נפלו על אוזניים קשובות.
 
הטייס היה צעיר וחסר ניסיון וקולו חסר הסמכותיות לא הצליח להרגיע איש. וכאשר הכוסות במחלקה הראשונה התנפצו על הרצפה מתחת למזוודות המתעופפות, הבטחתי לעצמי שאם נזכה לנחות בשלום זאת תהיה טיסתי האחרונה.
 
מובן שהפרתי את השבועה הזו בתוך כמה שעות, אבל סוף-סוף יכולתי לומר שחוויתי את מערבולת האוויר הגרועה ביותר.
 
זה לפחות מה שחשבתי.
 
״דיילת?״ קוטע נוסע במחלקה הראשונה את מחשבותיי. הוא נוגע במרפקי כשאני חולפת במעבר. ״דיילת?״
 
״כן?״
 
״עוד כמה זמן נוחתים בפריז?״
 
״בעוד שמונה שעות, אדוני.״ אני רוצה להגיד לו שהוא שאל אותי את השאלה הזו גם לפני חמש-עשרה דקות, אבל עומדת בפיתוי. ״אפשר להציע לך משקה נוסף הערב?״
 
״אשמח לעוד כוס יין לבן, בבקשה.״
 
אני מהנהנת ונענית לו בזריזות, מוציאה את היין ממקרר המטבח וממלאת את כוסו עד תומה. אני חייבת לטפל בו כמה שיותר מהר, כדי שסוף-סוף אוכל לשבת ביחידות ולחשוב על הכאב הבלתי נסבל שגודש את חזי.
 
״אפשר לקבל גם שמיכה?״ האיש שואל לפני שאני מספיקה להתרחק.
 
אני מאלצת את עצמי לחייך ומוציאה שמיכה מתא האחסון שמעל לראשו, מחלצת אותה מאריזתה ומניחה אותה על ברכיו. ״תרצה עוד משהו?״
 
״לא, אבל–״ הוא משתתק באמצע המשפט ומרים את גבותיו. ״אוי, וואו, הפנים שלך נורא אדומות. למה את בוכה?״
 
״אני לא בוכה,״ אני משקרת. ״אני סובלת מאלרגיה.״
 
״אלרגיה? במטוס?״
 
״אתה צריך עוד משהו, אדוני?״ אני מרגישה בדמעות הזולגות על לחיי. ״אם לא, אני אחזור בקרוב לבדוק שהכול בסדר.״
 
הוא לא עונה לי. במקום זאת, הוא מוציא ממחטה מהכיס הפנימי של מקטורנו ומושיט לי אותה.
 
״אני לא יודע למה את בוכה,״ הוא אומר ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש. ״אבל אני מקווה שזה לא בגלל גבר. אסור למישהי יפה כמוך לבכות בגלל דבר כזה... רק רגע. את כן בוכה בגלל גבר. אני לא טועה, נכון?״
 
אני לא עונה. אני פשוט לוקחת ממנו את הממחטה והולכת.
 
אני צועדת בכיוון ירכתי המטוס – אני חוצה את התא שרוב נוסעיו ישנים ונועלת את עצמי בתא השירותים. דמעות ממשיכות לזלוג על פניי כשאני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ונכנסת לבלוג האישי שלי, כדי שאוכל לשוב ולקרוא את הדברים שכתבתי לפני חודשים רבים; כדי להיזכר בתחושה המייסרת הנובעת מהידיעה שסירבתי להקשיב לעצמי.
 
- בלוג -
 
זו הפעם האחרונה שאני אומרת את זה לעצמי.
 
הפעם האחרונה בהחלט.
 
הלב שלי לא יעמוד בעוד סדרה של ויכוחים זועמים, בעוד סיבוב במשחק המסוכן הזה של ״יש סיכוי שנשרוד את זה? שווה בכלל לשרוד את זה?״ או בעוד סחרור בקרוסלה האינסופית הזאת של מעלה ומטה.
 
נכון, הגבר הזה מזיין אותי ככה שכל מה שאני רוצה זה עוד, כבר ברגע שהוא נשלף מתוכי, והזיונים שלו לא דומים לזיונים של אף אחד אחר. ונכון, אף אחד מעולם לא עינג את הכוס שלי בפיו, ואף אחד לא הביא אותי לאורגזמות במשך שעות כמוהו. אבל ההתאמה (או יותר נכון, חוסר ההתאמה) שלנו הגיעה סוף-סוף לשיא.
 
אני לא חוזרת.
 
אני לא חוזרת.
 
אני. לא. חוזרת.
 
נקישה נשמעת על הדלת לפני שאני מספיקה לקרוא את השאר ואני נאנחת.
 
״תפוס,״ אני אומרת. ״הנורית האדומה דולקת.״
 
הנקישה נשמעת שוב, הפעם הרבה יותר חזקה, אז אני גונחת ופותחת את הדלת.
 
״הנורית האדומה–״ המילים נתקעות לי בגרון כשאני רואה לפניי את הגבר שברגע זה אני מתעבת, הגבר שממנו אני מנסה לחמוק במהלך כל הטיסה הזו. הטייס. עיניו הכחולות והיפהפיות ננעצות בעיניי, לסתו מהודקת, ועם כל ניסיונותיי לא להימשך אליו עכשיו, אני מפסידה במלחמה הזו.
 
די היה לי במבט אחד בפניו המסותתות בשלמות, בשפתיו המלאות והמשורטטות שנועדו ללא ספק לנשיקות ארוכות ומפתות, ובהילת היהירות שקורנת ממנו למרחק קילומטרים, והתקף קוצר נשימה וחרמנות היה שוטף אותי.
 
כמה נורות קריאה מהבהבות מאחוריו בתא הנוסעים, וכמה מסכי טלוויזיה מתחילים להקרין את סרט הטיסה השני.
 
״אנחנו חייבים לדבר, גיליאן,״ הוא אומר בקול קשה. ״עכשיו.״
 
״לא נראה לי.״ אני מנסה לטרוק בפניו את הדלת, אבל הוא דוחף אותה בכוח, הודף אותי פנימה - ונועל את הדלת מאחוריו.
 
איש מאיתנו לא מוציא הגה מפיו במשך כמה רגעים. אנחנו פשוט בוהים זה בזה כמו שעשינו כל-כך הרבה פעמים בעבר, כשכאב ואכזבה תלויים באוויר בינינו.
 
״לא נשאר לי מה להגיד לך, ג׳ייק.״ קולי נסדק. ״אין לי מה להגיד.״
 
״יופי.״ הוא מסנן. ״אז אני אדבר.״
 
״מדהים, אפילו אירוני. בדרך כלל אתה לא מדבר בכלל.״
 
״את מזדיינת עם מישהו אחר?״ המילים יוצאות מפיו חדות וקשות כל-כך שאני לא לגמרי בטוחה ששמעתי מה ששמעתי.
 
״מה?״
 
״את רוצה שאחזור על זה?״ הוא נועץ בי את עיניו וסוגר את המרחק המפריד בינינו. ״את מזדיינת עם מישהו אחר?״
 
״לא דיברנו שבועות.״ אני חורקת שיניים. ״לא ראיתי אותך שבועות, וזה הדבר הראשון שאתה שואל אותי? מה דעתך על ׳היי, גיליאן, עבר המון זמן מאז שדיברנו. מה שלומך?׳״
 
״היי, גיליאן.״ הוא לועג לי ונועץ בי את מבטו. ״עבר המון זמן מאז שדיברנו. מה שלומך?״ הוא לא מאפשר לי לענות. ״את מזדיינת עם מישהו אחר?״
 
״לא.״
 
״את יוצאת עם מישהו אחר?״
 
״זו בדיוק אותה שאלה.״
 
״אז תעני בדיוק את אותה תשובה.״
 
״לא.״ אני משלבת את זרועותיי. ״לא, אני לא יוצאת עם אף אחד אחר, אבל זה הולך להשתנות. ותן לי להגיד לך משהו: אני אצא עם מישהו שלא יגרום לי להרגיש ככה כל כמה שבועות, מישהו שהחרדות שלי בלילות לא יספקו לו ריגוש חולני. זה יהיה מישהו שיהיה מוכן להיפתח. ואחרון חביב, זה יהיה מישהו שיכבד אותי ולא יתנהג כאילו לאהוב אותי זה עול.״
 
״מעולם לא אמרתי שלאהוב אותך זה עול.״
 
״מעולם לא אמרת שאתה אוהב אותי.״
 
דממה.
 
״גיליאן...״ הוא נאנח ומעביר את ידו בשערו הבלונדי הכהה. ״תקשיבי לי.״
 
״לך תזדיין. תן לי לצאת, בבקשה.״ אני דוחפת אותו בחזהו בניסיון להתרחק ממנו, אבל הוא מחזיק אותי ולא נותן לי לזוז. ״תן לי לצאת עכשיו, ג׳ייק.״
 
״לא.״ הוא כורך זרוע סביב מותניי ומושך אותי אליו, ובידו הפנויה הוא מוחה את דמעותיי בקצות אצבעותיו. הוא מלטף את גבי, מנשק לזוויות פי, וברכות נושך את שפתי התחתונה כפי שהוא עושה בדרך כלל כמה רגעים לפני שהוא מזיין אותי. ״את יודעת שלעולם לא ארצה לפגוע בך.״
 
״באמת?״
 
״את פאקינג צריכה לדעת את זה.״ הוא נושך שוב את שפתי התחתונה, הפעם הרבה יותר חזק. ואז הוא לוחש לתוך פי, ״אני רוצה שתיתני לנו הזדמנות נוספת.״
 
״למה שארצה לעשות דבר מטופש כזה?״
 
״מפני שאני לא היחיד כאן שעשה טעויות.״ הוא מסרק את שערי באצבעותיו ושפתיו נעות על שפתיי. ״אני זוכר שההתחלה של מערכת היחסים הזו הייתה די דפוקה.״
 
״והיא עדיין דפוקה.״ אני מביטה לתוך עיניו. ״אתה עדיין מסרב להכניס אותי פנימה, אתה עדיין לא מוכן לדבר איתי ולספר לי את הדברים הפשוטים ביותר. אני פתוחה וכנה איתך, ולמרות זאת, אחרי כל-כך הרבה זמן - ״ שאר המשפט שלי נבלע בתוך שפתיו ולשונו מחליקה על לשוני - מפצירה בי, מהתלת בי, מכניעה אותי.
 
אני מנסה לעמוד בפניו, להדוף אותו מעליי, אבל אין בכך טעם. הנשיקה שלו היא תזכורת למנת סם ששכחתי את טעמה, מזכירה לי כמה טוב יכול להיות לנו כשאנחנו ביחד. אני נכנעת לאיטי ומתחילה ללחוש שאלות כנגד שפתיו, כשהוא שוב ושוב כובש את פי.
 
אני שואלת אם הוא שוכב עם אחרות; הוא אומר שלא. אני שואלת אם הוא יוצא עם אחרות; והוא מעניש אותי בצביטה בתחת ובלא חריף וחד. אני מתחילה לשאול איפה הוא היה במהלך השבועות האחרונים, למה הוא נעלם מדי פעם, אבל הוא שם קץ לחקירה שלי בנשיקה עמוקה עוד יותר שגורמת לעקצוץ לאורך גבי.
 
״נוכל לדבר הלילה,״ הוא לוחש. הוא אוחז בידי ולוחץ אותה אל קדמת מכנסיו, נותן לי להרגיש עד כמה הזין שלו קשה. ״הלילה נדבר על כל דבר מזדיין שתרצי.״
 
״הלילה, כלומר בבוקר, במובן של כשננחת בפריז, או הלילה במובן של עכשיו?״
 
״הלילה במובן של אחרי שנצא מתא השירותים הזה, במובן של אחרי שאגרום לך להסתובב ולהישען על הדלת הזאת ואזכיר לך למי שייך הכוס שלך.״ הוא מכסה את ידי בידו ובשקט מצווה עליי לפתוח את רוכסן מכנסיו. ״התשובה הזו מספקת אותך?״
 
אני מהנהנת, הוא כובש שוב את פי, ועוד שורה של טיעונים מתפזרת לכל רוח – טיעונים שבתוך כמה רגעים יהפכו לקרעי קרעים, בדיוק כמו כל קודמיהם. אני יודעת, שוב, שהכול אבוד, כשידו מחליקה לתוך החצאית שלי ורטיבות נוטפת בין ירכיי.
 
שאין כלום מלבד שנינו.
 
שאין כלום מלבד מערבולת.
 
כמה פעמים תפגע בי?
 
שלוש, ארבע, חמש, אולי עשר -
 
אולי זו אני שפוגעת בך?
 
כן, זה היית אתה, שוב ושוב.
 
הייתי צריכה לעזוב כדי שגם אתה תוכל לעזוב.
 
אבל אני חושבת שידעת לכל אורך הדרך שמעולם לא רציתי לעזוב...
 
 
 
 
מסוף A: בן פוגש בת
שער A1
 
דאלאס (DAL) - סינגפור (SIN) - ניו יורק (JFK)
 
ג׳ייק
 
היו בעולם רק שלושה דברים ששנאתי יותר מאשר את משפחתי המתנהלת כמו במופע קרקס אכזרי: את השינויים המתחוללים ללא הפסקה בתעשיית התעופה, את העובדה שתמיד האמנתי שאוכל לעבוד אך ורק בתעשיית התעופה. ואת העובדה שאנשים הפסיקו לכבד את שלטי הנא לא להפריע הנתלים על ידיות הדלתות מחוץ לחדרי מלון.
 
פעמיים הבוקר נשמעו על דלת חדרי נקישות ברגעים הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בפעם הראשונה במהלך סקס: האישה שהזמנתי לחדרי הייתה רכונה מעל שולחן הקפה כשהתחת שלה מזדקר באוויר – ואני הדפתי את הזין שלי בקצב אחיד לתוך הכוס שלה. בפעם השנייה, הנקישה נשמעה בדיוק כשעיינתי בעיתוני הבוקר והשתמשתי בלהבה של הסיגר האחרון שלי כדי לשרוף את כל העמודים הנגועים בשקרים.
 
ועכשיו, בטווח של שלוש שעות בלבד, עוד סדרה של נקישות על הדלת.
 
״מר ווסטון!״ הפעם התלווה אליהן קול. קול נשי. ״מר ווסטון, אתה שם?״
 
לא עניתי. המשכתי לעמוד מתחת לזרם המים החמים במקלחת וניסיתי לחשוב על כל דרך שתאפשר לי להיחלץ מזה.
 
״מר ווסטון, זו אני! דוקטור קוקס!״ הקול הצורמני נשמע שוב לאחר עשר דקות. ״אני יודעת שאתה שם! אם לא תענה הפעם, אני אצטרך להניח שקרה משהו ואזעיק את המשטרה!״
 
נו, באמת...
 
סגרתי את המים ויצאתי מהמקלחון. חציתי את סוויטת חדר השינה בלי לטרוח להתנגב, פתחתי את הדלת ומצאתי את עצמי עומד פנים אל פנים מול ג׳ינג׳ית בחליפה לבנה.
 
״מה את רוצה, לעזאזל?״ שאלתי.
 
״סליחה? איך אתה מעז לדבר אליי בצורה כזו? אין לך זכות להתעלם–״ היא השתתקה לפתע ונסוגה. עיניה החומות הגדולות התרחבו ולחייה נצבעו אדום בוהק.
 
״הזין שלך, אהמ...״ קולה הפך ללחישה. ״אתה לגמרי עירום עכשיו.״
 
״איזה כושר אבחנה,״ אמרתי בלי רגש. ״מה את רוצה?״
 
מבטה השתהה על הזין שלי במשך עוד כמה רגעים ואז היא כחכחה בגרונה. ״אני דוקטור קוקס ממחלקת כוח אדם בעלית איירליינס.״
 
״ברור.״
 
״אני יודעת שזה סוף השבוע האחרון שלך בחברת התעופה סיגנצ׳ר אייר, אבל מאחר שמיום שני הקרוב חברות התעופה עלית וסיגנצ׳ר יתמזגו, עליך למלא עבורנו כמה טפסים,״ היא אמרה. ״היו לך עשרה חודשים לעשות את זה, ואתה הטייס היחיד שלא השלים את הפרופיל האישי שלו. ואם זה לא מספיק, אני די בטוחה שהודענו לך שאנחנו מגיעים לדאלאס בחניית הביניים שלך במיוחד לשם כך, מר ווסטון. טסנו הנה במיוחד בשבילך, ואנחנו עדיין מחכים שתצטרף אלינו בחדר הישיבות. יהרוג אותך להתייחס לזה ברצינות?״
 
״אני חושב שאוכל להתייחס אלייך ברצינות כשתביני שהעיניים שלי נמצאות כאן למעלה.״
 
היא נראתה מבולבלת, הסמיקה שוב ולבסוף הרימה אליי את מבטה. ״אמרנו לך להיות למטה בשבע.״
 
״אמרתי לכם שאהיה למטה בשמונה.״
 
״טוב,״ היא אמרה והביטה בשעונה. ״עכשיו שבע וחצי, ועמדנו על כך שתצטרף אלינו שעה מוקדם יותר, מפני שרצינו שיהיה לך מספיק זמן לעבור על כמה מהתקנות החדשות שלנו. עמדנו על כך.״
 
״לא, זו הייתה הצעה. אלה שני מונחים שונים לגמרי שמתלוות אליהם שתי מערכות שונות לגמרי של ציפיות.״
 
״אני מניחה שאוכל להוסיף לרשימת תכונות הפרופיל האישי שלך גם את המושג מילון אנושי.״ היא גלגלה עיניים. ״כשאשלח לך אימייל בפעם הבאה אני אקפיד יותר על המינוח.״
 
״עדיף באמת.״
 
״אז נוכל לצפות לך למטה בשמונה?״
 
״בשמונה וחצי. מישהי הפריעה לי באמצע המקלחת עם הבולשיט שלה, אז אני צריך להשלים את הזמן האבוד.״
 
״מר ווסטון, אני נשבעת לך שאם לא תהיה למטה בשעה הקרובה, אני אציע לממונים עליי לארוז ולעזוב. ואני יכולה להבטיח לך שסוף השבוע הזה יהיה הפעם האחרונה שבה כף רגלך תדרוך במטוס כלשהו.״
 
״אני לא מעריץ גדול של איומי סרק, אבל לפרוטוקול, הביטוי אעמוד על כך היה הרבה יותר מתאים במשפט הזה. אני אגיע אחרי המקלחת המזדיינת שלי.״ סגרתי את הדלת לפני שהיא הספיקה להוציא עוד מילה מהפה.
 
חציתי שוב את חדר השינה - אספתי בדרך כמה אריזות ריקות של קונדומים והשלכתי אותן לפח. ואז הוצאתי מהארון את כובע הקברניט שלי ואת מדיי הכחולים והנחתי אותם על המיטה.
 
במשך יותר מעשור עבדתי בחברות תעופה מכובדות, הרווחתי ביושר את ארבעת הפסים שהיו תפורים על הכותפות שלי, וחשבתי בכל הכנות שאעבוד עד הפנסיה בחברת התעופה האהובה עליי סיגנצ׳ר אייר. אבל ברגע שעלית איירליינס הפכה לחברת התעופה מספר אחת במדינה, היא פתחה במדיניות רכש תוקפנית, ואני ידעתי שיש סיכוי גדול שהיא תמצא דרך להשתלט גם על חברת התעופה החביבה שלי.
 
הרמתי את הטלפון משולחן הלילה בתקווה שאמצא אימייל המודיע לי שהתקבלתי לעבודה באחת מחברות השכר שאליהן פניתי לפני שבוע, אבל חיכתה לי רק הודעה אחת מאמילי, האישה שזיינתי מוקדם יותר.
 
היא הייתה רשומה אצלי כדאלאס-אמילי - קודם שם העיר, אחר כך השם הפרטי. בצורה כזו לא אבלבל אותה עם סן פרנסיסקו-אמילי או וגאס-אמילי, ואוכל לעקוב בקלות אחר הנשים האחרות שאיתן שכבתי בערים אחרות.
 
דאלאס-אמילי: השארתי במקרה עגילים בחדר שלך?
 
ג׳. ווסטון: כן. ביקשתי ממישהו בקבלה שיבוא לקחת אותם. תוכלי לאסוף אותם משם כשיצא לך.
 
דאלאס-אמילי: יכולת להודיע לי שהשארתי אותם בחדר שלך, ג׳ייק...
 
ג׳. ווסטון: זה מה שעשיתי הרגע.
 
דאלאס-אמילי: אתה יודע למה אני מתכוונת. אולי השארתי אותם בכוונה כי רציתי לעלות לדבר איתך.
 
ג׳. ווסטון: בדיוק בגלל זה השארתי אותם בקבלה.
 
דאלאס-אמילי: אני יכולה לשאול אותך משהו אישי? יש משהו שאני חייבת להגיד.
 
ג׳. ווסטון: אני לא יכול לאסור עלייך לשלוח הודעה.
 
דאלאס-אמילי: אתה חושב שתוכל אולי לפתוח את הפגישה הבאה שלנו במשפט שלא יכלול את המילים, ״על הברכיים,״ או ״תפתחי את הפה״?
 
ג׳. ווסטון: מעכשיו אני מוכן להגיד קודם היי.
 
דאלאס-אמילי: לא לזה התכוונתי, ג׳ייק! התכוונתי שיש בינינו משהו קצת יותר עמוק. משהו אמיתי... ואני פשוט...
 
ג׳. ווסטון: האם השימוש שלך בשלוש נקודות רומז למשהו בעל משמעות, או שאת פשוט אוהבת להתעלל בשפה ללא סיבה?
 
דאלאס-אמילי: אני רוצה שתיתן לי יותר, ג׳ייק. אני רוצה שיהיה בינינו משהו משמעותי יותר.
 
ג׳. ווסטון: עוד זיונים?
 
דאלאס-אמילי: יותר ממך. אני מחבבת אותך מאוד, ואני יודעת שבגלל הקריירה שלך אתה המון לבד (בדיוק כמוני) ואני חושבת שיש בינינו חיבור אמיתי.
 
ג׳. ווסטון: אין בינינו חיבור, אמילי.
 
דאלאס-אמילי: אם לא, אז איך זה שבביקור האחרון שלך בעיר דיברנו במשך שעות והזמנת אותי לארוחה של חמש מנות?
 
ג׳. ווסטון: דיברנו במשך עשרים דקות והזמנתי אותך לטאקו.
 
דאלאס-אמילי: אין הבדל... בכל פגישה שלנו, גם אם אנחנו נפגשים רק פעמיים בחודש כאילו, אני מרגישה משהו ואני יודעת שגם אתה. אני חושבת שיהיה לנו טוב יחד אם נחליט ללכת על זה... מה דעתך?
 
ניתקתי את הטלפון ורשמתי לעצמי לחסום אותה מאוחר יותר. לא חסרות בחורות בדאלאס, ויש מספיק נשים שרוצות ממני לא יותר מזיון ושיחה קצרה וחסרת משמעות. הייתי צריך לנתק בשנייה שהיא הקלידה את המילה חיבור.
 
בעולם שלי, חיבור הוא עצירת ביניים זמנית, הפוגה של בין לבין בלוח הזמנים, טיסה קצרה שמובילה בסופו של דבר למחוז חפץ סופי, לא יותר מזה. המילה עצמה היא בת חלוף, אינה סופית, ולעולם אינה מתייחסת למערכת יחסים.
 
נכנסתי לסלון כדי לחפש את העניבה שלי - ועצרתי כשראיתי את הכותרת שרצה בתחתית מסך הטלוויזיה.
 
מתכוננים לעתיד, מתחדשים תמיד: התחלה חדשה לעלית איירליינס ביום שני
 
מגישת חדשות בלונדינית ראיינה עובד רובוטי מטופח עד שלמות. הוא לבש חליפה כחולה מחויטת ועניבה לבנה, על כיס המקטורן ענד סיכת אני אוהב את עלית, ועל שפתיו נמתח חיוך שלא מש לרגע. חיוכו קפא על פניו בלי קשר לכמות השטויות שנשפכו לו מהפה.
 
״טוב, אנחנו לא סתם חברת התעופה מספר אחת בארץ, קלרה.״ אני בטוח שגילו של נציג עלית לא עלה על עשרים וחמש. ״לכן אנחנו נרגשים כל-כך לקראת רכישת סיגנצ׳ר אייר וקונטררס איירליינס.״
 
״בדיוק!״ הבלונדינית מחאה כפיים. ״מוקדם יותר הבוקר הכרזתם שרכשתם את קונטררס איירליינס! איזו תקופה מלהיבה לחברת התעופה שלכם!״
 
״תודה לך, קלרה. בדיוק כמו שנכתב במוטו של החברה שלנו: נעשה הכול כדי להיות הטובים ביותר, ונשלם את המחיר.״
 
ונשלם את המחיר...
 
הכותרות זרמו שוב על המסך והרגשתי שלחץ הדם שלי עולה. הייתי בטוח שעבור רוב הצופים זה סתם עוד אייטם חדשות עסקי, עוד הזדמנות עבור מראיינת צעירה בתחום תעשיית התעופה והחלום האמריקני. אבל בשבילי, משמעותן של המילים האלה הייתה סיומה של תקופה. משמעותן הייתה שלעולם לא אסלח ולא אשכח.
 
הכרחתי את עצמי להתרחק ולחזור למקלחת כשאני רותח מזעם. הפעלתי את זרם המים הכי חזק שאפשר וניסיתי להתרכז במשהו אחר, בכל דבר אחר, אבל זה לא עזר. הצלחתי לראות רק את הכותרת המכוערת.
 
זין על הכול. אני ארד למטה רק כשיבוא לי.
 
 
 
כעבור שלוש שעות...
 
״תודה שהגעת בזמן, מר ווסטון.״ דוקטור קוקס נעצה בי עיניים כשפתחה את דלת חדר הישיבות. ״בכוונה הגעת כמעט רגע לפני הטיסה שלך לסינגפור, כדי שלא יהיה לך זמן לשאלות שלנו? או שזה מקרי בלבד?״
 
״מקריות נוחה.״
 
״אני בטוחה בכך.״ היא גנחה והובילה אותי לתוך החדר הקטן. ״אתה יכול לשבת ליד השולחן ההוא שם.״
 
נכנסתי פנימה ושמתי לב שהם הפכו את החלל נטול הרהיטים לכיתת לימוד. על הקירות נתלו כרזות מדיניות של עלית ומסך הקרנה, ועל כיסא יחיד נערמו ספרים של תקנות התעופה הפדרליות. שני ארגזים גדולים שעליהם היה כתוב ג׳. ווסטון עמדו בפינה, והשולחן הקטן היה עמוס בחוברות ענקיות, מחברות ועטים.
 
התיישבתי וראיתי שעל שולחן העץ עומדות שתי כוסות מים שעליהן התווית עבור מר ווסטון.
 
לאחר כמה רגעים דוקטור קוקס התיישבה מולי, ומנהל נוסף של עלית, גבר אפור שיער בחליפה כחולה מוכרת ועניבה לבנה, התיישב לצידה.
 
״זהו עמיתי, לאנס אוונס,״ היא אמרה והניחה רשמקול דיגיטלי על השולחן. ״מאחר שלא מיהרת להגיע הנה היום, צלם הווידיאו שלי כבר עזב, אז אני אצטרך להקליט את הריאיון הזה ברשמקול ומר אוונס ישמש עד לריאיון. כמו כן, במהלך ההמתנה לך הצלחנו למלא את רוב החסר מתוך התיק שלך, כך שזה לא יגזול יותר מדי זמן. יש לך שאלות לפני שמתחילים?״
 
״אין לי שאלות.״
 
״יופי.״ היא לחצה על כפתור ההקלטה של הרשמקול שלה. ״זהו הריאיון האחרון עם עובד #67581, קברניט בכיר, ג׳ייק ווסטון. מר ווסטון, תוכל למסור את שמך המלא לצורך ההקלטה, בבקשה?״
 
״ג׳ייק סי. ווסטון.״
 
״מה פירוש האות C?״
 
״לא זוכר.״
 
״מר ווסטון...״
 
״אין לה פירוש. סתם C.״
 
״תודה.״ היא החליקה לעברי תיקייה כחולה. ״מר ווסטון, אתה יכול לאשר שרישומי המשרות הקודמות בתיקייה שלפניך נכונים?״
 
עלעלתי בתיקייה הפתוחה וראיתי שהקריירה המקצועית שלי לוקטה ברשימה שחורה קצרה. חיל האוויר האמריקני. חברת התעופה אמריקן. אייר אסיה. אייר פראנס. סיגנצ׳ר. עבר נקי מתאונות, נקי מהפרות משמעת, ללא איחור אחד אפילו.
 
״הכול נכון.״ סגרתי את התיקייה והחזרתי לה אותה.
 
״כתוב כאן שזכית בשלושים פרסי תעופה מאז שסיימת את בית הספר לטיס. זה נכון?״
 
״לא. זכיתי בארבעים ושישה.״
 
״אתה יודע,״ היא אמרה תוך שהיא קוראת מתוך דף. ״טייסים לרוב לא זוכים בפרסים האלה עד שהם מגיעים לשנות החמישים והשישים שלהם, כשהם צוברים לפחות עשרים וחמש עד שלושים וחמש שנות ותק וניסיון. גם אם לוקחים בחשבון את הישגיך בנושא התעופה בתקופת לימודיך בתיכון, צברת פחות מעשרים שנות ניסיון, ובעוד כמה שבועות ימלאו לך שלושים ושמונה בסך הכול.״
 
מצמצתי.
 
״יש לך תגובה כלשהי לדברים שאמרתי זה עתה, מר ווסטון?״
 
״חיכיתי לשאלה. בדרך כלל גוון הקול משתנה כששואלים שאלה. את פשוט הכרזת סדרה של עובדות.״
 
חיוך הפציע על שפתיו של העד שישב לצידה.
 
״הלאה.״ היא הקישה בעט שלה. ״התגלה קושי באימות פרטיהם של האנשים שציינת כקרובי משפחה. מספרי הטלפון המשויכים להם אינם זוכים למענה אלא עוברים ישירות לטלפונים ציבוריים במונטריאול. אנחנו צריכים שתיתן לנו מידע מעודכן, בסדר? הבסדר היה שאלה, מר ווסטון.״
 
״בסדר.״
 
״נתחיל בכריסטופר ווסטון, אביך הביולוגי. מהו מקום עבודתו הנוכחי ומהו מספר הטלפון שלו?״
 
״הוא קוסם. הוא נעלם וחוזר ומופיע בחיי אחת לכמה שנים. אני אנסה לתפוס אותו בפעם הבאה ואשאל אותו מה מספר הטלפון שלו.״
 
״מה עם אוון ווסטון, אחיך הביולוגי?״
 
״גם הוא קוסם. הכישרון שלו הוא במחיקת דברים, הוא מאחז עיניים.״
 
״אין לו מספר טלפון?״
 
״אין לו מספר טלפון.״
 
״אימך?״
 
״אני לא יודע.״
 
״אשתך?״
 
״האקסית שלי. אני בטוח שהיא ממשיכה להרוס את החיים לאנשים כלשהם באיזשהו מקום. לגיהינום יש מספר טלפון?״
 
היא הורידה את משקפי הקריאה שלה. ״כל עובד של עלית נדרש לציין לפחות ארבעה אנשי קשר שהם בני משפחה קרובה. כל. אחד. מהעובדים.״
 
״אז אני אהיה יוצא הדופן הראשון.״
 
״לא נראה לי.״ היא התבוננה בעד. ״מאחר שמר ווסטון רוצה לשחק משחקים, נצטרך להיעזר באנשי מסד הנתונים שלנו כדי לאתר את בני משפחתו. וכשתעשה את זה, אני רוצה שתבהיר לוועדת ההשמה כמה לוקה היה שיתוף הפעולה שלו היום.״
 
העד הנהן אבל אני שתקתי. פשוט הרמתי כוס מים ולגמתי ארוכות, בידיעה שלא תהיה להם שום אפשרות לאתר אף אחד למעט האקסית שלי. הכול נקבר לפני יובלות ולעולם לא יצוף שוב אל פני השטח.
 
״בינתיים,״ היא אמרה, ״אני משוכנעת שתוכל לרשום את קרובי המשפחה שלך על פי סדר הקִרבה, כדי שנדע למי להתקשר קודם במקרה חירום.״
 
״ללא ספק.״
 
״טוב מאוד. בסולם מאחת עד עשר, כשעשר הוא הקרוב ביותר, כמה קרוב אתה לאביך?״
 
״מינוס שמונים.״
 
עיניה החומות התרוממו מיד אל עיניי. ״מצטערת, מה? מה אמרת?״
 
״מינוס שמונים.״ הדגשתי כל הברה. ״את רוצה להחזיר את סרט ההקלטה ולהקשיב שוב למה שאמרתי?״
 
היא הנידה בראשה ולרגע נראתה כאילו התחרטה בכלל ששאלה, כאילו בכוונתה לשנות את הכיוון ולעבור למשהו אחר, אבל נמלכה בדעתה.
 
״מר ווסטון, על פי אותו סולם, עד כמה אתה קרוב לאחיך הביולוגי?״
 
״מינוס שישים.״
 
״לאימך הביולוגית?״
 
״אין תגובה.״
 
״מר ווסטון,״ היא אמרה וקולה היה מעט יותר חריף. ״אתה יכול לענות על השאלה בנוגע לאימך הביולוגית?״
 
״אני יכול, אבל לא רוצה.״
 
״מר ווסטון–״
 
״התשובה היא לא.״
 
״זו לא שאלה של כן או לא.״ היא הרימה את קולה. ״כל שאלה היום היא שאלת חובה, בעיקר מאחר שחיכית עד הרגע האחרון להואיל ולהעניק לנו מזמנך. אם אתה רוצה להמשיך לטוס אחרי הטיסות האחרונות שלך עם סיגנצ׳ר בסוף השבוע הנוכחי, אין לך ברירה אלא לענות לי. אחרת נוכל לעצור את המפגש הזה כבר עכשיו.״
 
״היחסים אינם מוגדרים.״ הידקתי את לסתי. ״ביחס לאימי, היחסים אינם מוגדרים.״
 
״תודה.״ היא פלטה אוויר. ״שאלה אחרונה בקבוצה הזו. בסולם מאחת עד עשר, עד כמה אתה קרוב לאשתך?״
 
״האקסית שלי.״ תיקנתי אותה שוב. ״היא לא הייתה צריכה להיות כלולה באף תיק הקשור אליי מלכתחילה, אבל היא בין אבי לאחי, מינוס שבעים.״
 
״אז תגיד לי, בבקשה.״ היא הרימה את עיניה וגירדה בראשה. ״אם חס וחלילה יקרה לך משהו, למי תרצה שנתקשר קודם?״
 
״לבית הלוויות.״
 
שתיקה.
 
היא הסיטה את מבטה כאילו אינה יודעת מה להגיד. לאחר רגעים היא החליקה לעברי הסכם עבודה סטנדרטי ולצידו עט. ״חתמת על הסכם כזה בעבר, אבל אני מבקשת שתחתום על זה לעיניי... אבל רק רגע. האמת שיש לי עוד שאלה. אתה מודע לזה שיש לך מ.ע.ל בתיקך האישי אצלנו?״
 
״לא.״
 
״רוצה לדעת מה הפירוש של מ.ע.ל?״
 
״אני מניח שהפירוש של זה שאני יודע לספור ואת לא. אמרת שהשאלה הקודמת היא השאלה האחרונה.״
 
״נכון.״ פניה נפלו. ״אתה רוצה לשאול אותי משהו?״
 
״לא.״
 
״אז בסדר. בזה מסתיימת בניית הפרופיל האישי של ג׳ייק סי. ווסטון בעלית איירליינס.״ היא לחצה על כפתור ההקלטה של הרשמקול והכניסה אותו לקופסה שהיה כתוב עליה ״טייסים פעילים״. ״אתה משוחרר עכשיו, מר אוונס. תודה שהקדשת לנו מזמנך.״
 
״על לא דבר,״ הוא אמר וקם. ״בהצלחה בחברת התעופה שלנו, מר ווסטון.״
 
״תודה.״ גם אני התחלתי לקום, אבל דוקטור קוקס סימנה לי להישאר במקומי.
 
״חשבתי שגמרנו.״ הבטתי בה. ״אין לי שום עניין להמשיך לדבר איתך או עם אף אחד אחר יותר ממה שזה הכרחי.״
 
״זה הדדי,״ היא אמרה ונימת קולה הייתה אפלה מכפי שהייתה מלכתחילה. ״יש לי רק עוד שאלה שלא לפרוטוקול ואז תוכל לעזוב ולחזור לחיים המוגנים שנדמה לך שאתה מנהל.״
 
היא חיכתה שמר אוונס יצא מהחדר, ואז הטיחה בשולחן תיקייה אדומה עבה ונעצה בי את עיניה. ״אני רוצה שתגיד לי איך לעזאזל עברת את ההערכה הפסיכיאטרית שלך לפני שישה שבועות.״
 
״למדתי.״
 
״אל תתעסק איתי, מר ווסטון.״ פניה היו אדומות. ״התוצאה הממוצעת לטייס כשיר ושפוי במבחן PILA היא חמש. אתה קיבלת תשע.״
 
״אולי המבחן מדד אצלי משהו אחר.״
 
היא התעלמה מההערה שלי. ״תוצאה תשע היא כמעט סטייה. זאת אומרת שלא היית צריך לעבור בכלל את שאר המבחנים הפסיכיאטריים. אבל איכשהו, הרופאה העבירה אותך בציונים גבוהים.״
 
״כמה נדיב מצידה.״
 
״אולי קצת נדיב מדי.״ היא הוציאה מכיסה כרטיס ביקור והשליכה אותו לעברי. ״אני לא אכחיש שהקריירה שלך עד כה הייתה מזהירה, לא פחות, אבל - טוב... אני מתכוונת לדבר בכנות גמורה. תוצאות המבחנים הפסיכיאטריים שלך הן הדפוקות ביותר שראיתי אי פעם.״
 
״כבוד גדול, באמת. תודה.״ הצצתי בשעוני. ״אשמח אם תשלחי לי את הפרס בדואר.״
 
״אני חושבת שאתה לא מבין עד כמה זה חמור,״ היא אמרה. ״על פי התוצאות האמיתיות - לא אלה שתחמנת איכשהו, אתה הרבה מתחת לממוצע בשלושה או ארבעה אזורים רגשיים. אתה מנותק חברתית, אבל איכשהו אתה מצליח לתפקד בסביבה חברתית. אני לא בחנתי אותך באופן אישי, אבל אני חושבת שאתה משתמש בקריירה שלך כאמצעי להתנתק, להתמודד עם איזה עניין שאתה סובל ממנו עמוק בפנים. וזה לא הכול, במבחני השינה שלך נמדדו רמות גבוהות של...״
 
השתקתי במוחי את קולה כשהיא המשיכה לדבר ושמעתי רק כמה מילים כמו טיפול פסיכולוגי וסף אבל, כל מילה שיצאה מבין שפתיה הגבירה את הנתק שלי מדבריה.
 
רכנתי קדימה, עלעלתי בין התיקיות שעל השולחן ורפרפתי בין הדפים העבים. הרמתי את סלסלות התיקים ואת המחברות והנחתי אותם כשראיתי שאין שום דבר מתחת להם.
 
המשכתי להתעלם מצליל קולה, קמתי וניגשתי אל הקיר שעליו הודבקו הכרזות עם מדיניות חברת התעופה. עמדתי מול אחת הכרזות שהכריזה על אפס סובלנות למערכות יחסים במקום העבודה ואחזתי בקצות הכרזה. קילפתי אותה מהקיר בתנועה איטית והבטתי בקיר שמאחוריה.
 
כלום...
 
החזרתי את הכרזה למקום ובדקתי מאחורי כרזת מדיניות, ואחריה מאחורי כרזה אחרת. הייתי עסוק בבדיקת הקיר מאחורי כרזה רביעית, כאשר שמעתי את נקישת עקביה של ד"ר קוקס קרוב יותר אליי.
 
״מר ווסטון?״ היא חיכתה שאסתובב אליה וסוף-סוף הפסיקה את הנאום המעצבן שלה. ״מה אתה עושה, לעזאזל?״
 
״אני מחפש את תכליתה של השיחה הזו, מפני שברור לי שהיא לא עומדת לצאת מהפה שלך בזמן הקרוב.״
 
פיה נפער.
 
״האם התכלית מנסה לצאת עכשיו?״ שאלתי. ״עוד כמה זמן אצטרך לעמוד כאן ולחכות לה?״
 
היא עשתה צעד לאחור ובחנה אותי בעיניים צרות. ״התכלית היא זו: מאחר שיש לך מ.ע.ל בפרופיל האישי, אני לא יכולה לאלץ אותך להתחיל טיפול פסיכולוגי שמוצע לטייסים שלנו כחלק מתוכנית הבריאות. אבל המבדקים שלך מראים, לפי דעתי, שלא יזיק לך להיפגש עם מישהו מקצועי פעמיים או שלוש בחודש. האמת, אם היית יכול, אז אפילו חמש או עשר פעמים בחודש.״
 
״את רואה כמה קצר ומדויק זה היה?״ צעדתי לעבר הדלת. ״יכולת לסכם את החרא הזה לפני עשר דקות.״
 
״אני אגלה איך עברת את המבחן הזה, ווסטון.״ היא הלכה אחריי. ״אני מסרבת לבלוע את התוצאות כמו שהן, ואני מבטיחה לך שכאשר אבין איך הצלחת לשכנע את הרופאה הראשית שלנו לתת לך אישור–״
 
״למה את לא שואלת אותי את מה שאת מתה לשאול?״ קטעתי אותה וסובבתי את הידית. ״קדימה, תשאלי.״
 
״בסדר.״ היא שילבה את זרועותיה ונראתה מתלבטת. ״האם הצעת לרופאה הראשית שלנו הטבות שונות, ובתמורה לכך היא העבירה אותך את המבדקים?״
 
״ראשית,״ אמרתי ופתחתי את הדלת. ״מעולם לא הייתי צריך להציע כל מיני הצעות לאף אחת. מעולם לא. שנית, אם בהטבות שונות את בעצם שואלת אם הצמדתי אותה לחלון המשרד שלה וזיינתי אותה עד שהיא כבר לא יכלה לנשום, או אם ביקשתי ממנה לרדת על הברכיים כדי שאוכל לגמור לה בפה, אז התשובה היא כן. אבל לא בתמורה לתוצאות טובות במבדקים. היא הבטיחה לי עוד קודם שתעביר אותי את המבדקים, בגלל איך שאכלתי לה את הכוס.״
 
היא הלבינה לגמרי. ״אני לא... אני לא מאמינה לך. אף אחד מסגל חברת התעופה, בטח לא מהסגל הבכיר, יעשה דבר כזה.״
 
״אם תרצי לבחון אותי שוב באיזשהו אופן,״ אמרתי ותחבתי בחזרה את כרטיס הביקור שלה בכיס הקדמי של מכנסיה, ״תודיעי לי. עם זאת, בניגוד למה שאמרת בלהט גדול כל-כך לפני כמה רגעים, אני מבטיח לך שאת תבלעי כל תוצאה...״

עוד על הספר

  • תרגום: יפעה הדר
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 462 עמ' מודפסים
מערבולת וויטני ג’י
פרולוג
 
 
גיליאן
 
 
לפני העלייה למטוס
 
כמה פעמים תפגע בי?
שלוש, ארבע, חמש, אולי עשר -
אולי זו אני שפוגעת בך?
כן, "זה" חייב להסתיים.
אם תעזוב ראשון, אני אלך אחריך.
כבר אמרתי לך את זה, ולמרות זאת אתה אף פעם לא עוזב...
 
 
כשחוויתי מערבולת אוויר חמורה בפעם הראשונה, נשבעתי בכל היקר לי שלעולם לא אטוס יותר.
 
זה קרה בטיסת לילה מסיאטל ללונדון, כששלוש שעות לאחר ההמראה נקלענו לפתע לסופת קיץ. המטוס רעד בפראות, הנוסעים זעקו והתפללו לאלוהים שישאיר אותם בחיים, וניסיונותיי השלווים לשדלם ״להחזיק מעמד״ לא נפלו על אוזניים קשובות.
 
הטייס היה צעיר וחסר ניסיון וקולו חסר הסמכותיות לא הצליח להרגיע איש. וכאשר הכוסות במחלקה הראשונה התנפצו על הרצפה מתחת למזוודות המתעופפות, הבטחתי לעצמי שאם נזכה לנחות בשלום זאת תהיה טיסתי האחרונה.
 
מובן שהפרתי את השבועה הזו בתוך כמה שעות, אבל סוף-סוף יכולתי לומר שחוויתי את מערבולת האוויר הגרועה ביותר.
 
זה לפחות מה שחשבתי.
 
״דיילת?״ קוטע נוסע במחלקה הראשונה את מחשבותיי. הוא נוגע במרפקי כשאני חולפת במעבר. ״דיילת?״
 
״כן?״
 
״עוד כמה זמן נוחתים בפריז?״
 
״בעוד שמונה שעות, אדוני.״ אני רוצה להגיד לו שהוא שאל אותי את השאלה הזו גם לפני חמש-עשרה דקות, אבל עומדת בפיתוי. ״אפשר להציע לך משקה נוסף הערב?״
 
״אשמח לעוד כוס יין לבן, בבקשה.״
 
אני מהנהנת ונענית לו בזריזות, מוציאה את היין ממקרר המטבח וממלאת את כוסו עד תומה. אני חייבת לטפל בו כמה שיותר מהר, כדי שסוף-סוף אוכל לשבת ביחידות ולחשוב על הכאב הבלתי נסבל שגודש את חזי.
 
״אפשר לקבל גם שמיכה?״ האיש שואל לפני שאני מספיקה להתרחק.
 
אני מאלצת את עצמי לחייך ומוציאה שמיכה מתא האחסון שמעל לראשו, מחלצת אותה מאריזתה ומניחה אותה על ברכיו. ״תרצה עוד משהו?״
 
״לא, אבל–״ הוא משתתק באמצע המשפט ומרים את גבותיו. ״אוי, וואו, הפנים שלך נורא אדומות. למה את בוכה?״
 
״אני לא בוכה,״ אני משקרת. ״אני סובלת מאלרגיה.״
 
״אלרגיה? במטוס?״
 
״אתה צריך עוד משהו, אדוני?״ אני מרגישה בדמעות הזולגות על לחיי. ״אם לא, אני אחזור בקרוב לבדוק שהכול בסדר.״
 
הוא לא עונה לי. במקום זאת, הוא מוציא ממחטה מהכיס הפנימי של מקטורנו ומושיט לי אותה.
 
״אני לא יודע למה את בוכה,״ הוא אומר ובוחן אותי מכף רגל ועד ראש. ״אבל אני מקווה שזה לא בגלל גבר. אסור למישהי יפה כמוך לבכות בגלל דבר כזה... רק רגע. את כן בוכה בגלל גבר. אני לא טועה, נכון?״
 
אני לא עונה. אני פשוט לוקחת ממנו את הממחטה והולכת.
 
אני צועדת בכיוון ירכתי המטוס – אני חוצה את התא שרוב נוסעיו ישנים ונועלת את עצמי בתא השירותים. דמעות ממשיכות לזלוג על פניי כשאני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ונכנסת לבלוג האישי שלי, כדי שאוכל לשוב ולקרוא את הדברים שכתבתי לפני חודשים רבים; כדי להיזכר בתחושה המייסרת הנובעת מהידיעה שסירבתי להקשיב לעצמי.
 
- בלוג -
 
זו הפעם האחרונה שאני אומרת את זה לעצמי.
 
הפעם האחרונה בהחלט.
 
הלב שלי לא יעמוד בעוד סדרה של ויכוחים זועמים, בעוד סיבוב במשחק המסוכן הזה של ״יש סיכוי שנשרוד את זה? שווה בכלל לשרוד את זה?״ או בעוד סחרור בקרוסלה האינסופית הזאת של מעלה ומטה.
 
נכון, הגבר הזה מזיין אותי ככה שכל מה שאני רוצה זה עוד, כבר ברגע שהוא נשלף מתוכי, והזיונים שלו לא דומים לזיונים של אף אחד אחר. ונכון, אף אחד מעולם לא עינג את הכוס שלי בפיו, ואף אחד לא הביא אותי לאורגזמות במשך שעות כמוהו. אבל ההתאמה (או יותר נכון, חוסר ההתאמה) שלנו הגיעה סוף-סוף לשיא.
 
אני לא חוזרת.
 
אני לא חוזרת.
 
אני. לא. חוזרת.
 
נקישה נשמעת על הדלת לפני שאני מספיקה לקרוא את השאר ואני נאנחת.
 
״תפוס,״ אני אומרת. ״הנורית האדומה דולקת.״
 
הנקישה נשמעת שוב, הפעם הרבה יותר חזקה, אז אני גונחת ופותחת את הדלת.
 
״הנורית האדומה–״ המילים נתקעות לי בגרון כשאני רואה לפניי את הגבר שברגע זה אני מתעבת, הגבר שממנו אני מנסה לחמוק במהלך כל הטיסה הזו. הטייס. עיניו הכחולות והיפהפיות ננעצות בעיניי, לסתו מהודקת, ועם כל ניסיונותיי לא להימשך אליו עכשיו, אני מפסידה במלחמה הזו.
 
די היה לי במבט אחד בפניו המסותתות בשלמות, בשפתיו המלאות והמשורטטות שנועדו ללא ספק לנשיקות ארוכות ומפתות, ובהילת היהירות שקורנת ממנו למרחק קילומטרים, והתקף קוצר נשימה וחרמנות היה שוטף אותי.
 
כמה נורות קריאה מהבהבות מאחוריו בתא הנוסעים, וכמה מסכי טלוויזיה מתחילים להקרין את סרט הטיסה השני.
 
״אנחנו חייבים לדבר, גיליאן,״ הוא אומר בקול קשה. ״עכשיו.״
 
״לא נראה לי.״ אני מנסה לטרוק בפניו את הדלת, אבל הוא דוחף אותה בכוח, הודף אותי פנימה - ונועל את הדלת מאחוריו.
 
איש מאיתנו לא מוציא הגה מפיו במשך כמה רגעים. אנחנו פשוט בוהים זה בזה כמו שעשינו כל-כך הרבה פעמים בעבר, כשכאב ואכזבה תלויים באוויר בינינו.
 
״לא נשאר לי מה להגיד לך, ג׳ייק.״ קולי נסדק. ״אין לי מה להגיד.״
 
״יופי.״ הוא מסנן. ״אז אני אדבר.״
 
״מדהים, אפילו אירוני. בדרך כלל אתה לא מדבר בכלל.״
 
״את מזדיינת עם מישהו אחר?״ המילים יוצאות מפיו חדות וקשות כל-כך שאני לא לגמרי בטוחה ששמעתי מה ששמעתי.
 
״מה?״
 
״את רוצה שאחזור על זה?״ הוא נועץ בי את עיניו וסוגר את המרחק המפריד בינינו. ״את מזדיינת עם מישהו אחר?״
 
״לא דיברנו שבועות.״ אני חורקת שיניים. ״לא ראיתי אותך שבועות, וזה הדבר הראשון שאתה שואל אותי? מה דעתך על ׳היי, גיליאן, עבר המון זמן מאז שדיברנו. מה שלומך?׳״
 
״היי, גיליאן.״ הוא לועג לי ונועץ בי את מבטו. ״עבר המון זמן מאז שדיברנו. מה שלומך?״ הוא לא מאפשר לי לענות. ״את מזדיינת עם מישהו אחר?״
 
״לא.״
 
״את יוצאת עם מישהו אחר?״
 
״זו בדיוק אותה שאלה.״
 
״אז תעני בדיוק את אותה תשובה.״
 
״לא.״ אני משלבת את זרועותיי. ״לא, אני לא יוצאת עם אף אחד אחר, אבל זה הולך להשתנות. ותן לי להגיד לך משהו: אני אצא עם מישהו שלא יגרום לי להרגיש ככה כל כמה שבועות, מישהו שהחרדות שלי בלילות לא יספקו לו ריגוש חולני. זה יהיה מישהו שיהיה מוכן להיפתח. ואחרון חביב, זה יהיה מישהו שיכבד אותי ולא יתנהג כאילו לאהוב אותי זה עול.״
 
״מעולם לא אמרתי שלאהוב אותך זה עול.״
 
״מעולם לא אמרת שאתה אוהב אותי.״
 
דממה.
 
״גיליאן...״ הוא נאנח ומעביר את ידו בשערו הבלונדי הכהה. ״תקשיבי לי.״
 
״לך תזדיין. תן לי לצאת, בבקשה.״ אני דוחפת אותו בחזהו בניסיון להתרחק ממנו, אבל הוא מחזיק אותי ולא נותן לי לזוז. ״תן לי לצאת עכשיו, ג׳ייק.״
 
״לא.״ הוא כורך זרוע סביב מותניי ומושך אותי אליו, ובידו הפנויה הוא מוחה את דמעותיי בקצות אצבעותיו. הוא מלטף את גבי, מנשק לזוויות פי, וברכות נושך את שפתי התחתונה כפי שהוא עושה בדרך כלל כמה רגעים לפני שהוא מזיין אותי. ״את יודעת שלעולם לא ארצה לפגוע בך.״
 
״באמת?״
 
״את פאקינג צריכה לדעת את זה.״ הוא נושך שוב את שפתי התחתונה, הפעם הרבה יותר חזק. ואז הוא לוחש לתוך פי, ״אני רוצה שתיתני לנו הזדמנות נוספת.״
 
״למה שארצה לעשות דבר מטופש כזה?״
 
״מפני שאני לא היחיד כאן שעשה טעויות.״ הוא מסרק את שערי באצבעותיו ושפתיו נעות על שפתיי. ״אני זוכר שההתחלה של מערכת היחסים הזו הייתה די דפוקה.״
 
״והיא עדיין דפוקה.״ אני מביטה לתוך עיניו. ״אתה עדיין מסרב להכניס אותי פנימה, אתה עדיין לא מוכן לדבר איתי ולספר לי את הדברים הפשוטים ביותר. אני פתוחה וכנה איתך, ולמרות זאת, אחרי כל-כך הרבה זמן - ״ שאר המשפט שלי נבלע בתוך שפתיו ולשונו מחליקה על לשוני - מפצירה בי, מהתלת בי, מכניעה אותי.
 
אני מנסה לעמוד בפניו, להדוף אותו מעליי, אבל אין בכך טעם. הנשיקה שלו היא תזכורת למנת סם ששכחתי את טעמה, מזכירה לי כמה טוב יכול להיות לנו כשאנחנו ביחד. אני נכנעת לאיטי ומתחילה ללחוש שאלות כנגד שפתיו, כשהוא שוב ושוב כובש את פי.
 
אני שואלת אם הוא שוכב עם אחרות; הוא אומר שלא. אני שואלת אם הוא יוצא עם אחרות; והוא מעניש אותי בצביטה בתחת ובלא חריף וחד. אני מתחילה לשאול איפה הוא היה במהלך השבועות האחרונים, למה הוא נעלם מדי פעם, אבל הוא שם קץ לחקירה שלי בנשיקה עמוקה עוד יותר שגורמת לעקצוץ לאורך גבי.
 
״נוכל לדבר הלילה,״ הוא לוחש. הוא אוחז בידי ולוחץ אותה אל קדמת מכנסיו, נותן לי להרגיש עד כמה הזין שלו קשה. ״הלילה נדבר על כל דבר מזדיין שתרצי.״
 
״הלילה, כלומר בבוקר, במובן של כשננחת בפריז, או הלילה במובן של עכשיו?״
 
״הלילה במובן של אחרי שנצא מתא השירותים הזה, במובן של אחרי שאגרום לך להסתובב ולהישען על הדלת הזאת ואזכיר לך למי שייך הכוס שלך.״ הוא מכסה את ידי בידו ובשקט מצווה עליי לפתוח את רוכסן מכנסיו. ״התשובה הזו מספקת אותך?״
 
אני מהנהנת, הוא כובש שוב את פי, ועוד שורה של טיעונים מתפזרת לכל רוח – טיעונים שבתוך כמה רגעים יהפכו לקרעי קרעים, בדיוק כמו כל קודמיהם. אני יודעת, שוב, שהכול אבוד, כשידו מחליקה לתוך החצאית שלי ורטיבות נוטפת בין ירכיי.
 
שאין כלום מלבד שנינו.
 
שאין כלום מלבד מערבולת.
 
כמה פעמים תפגע בי?
 
שלוש, ארבע, חמש, אולי עשר -
 
אולי זו אני שפוגעת בך?
 
כן, זה היית אתה, שוב ושוב.
 
הייתי צריכה לעזוב כדי שגם אתה תוכל לעזוב.
 
אבל אני חושבת שידעת לכל אורך הדרך שמעולם לא רציתי לעזוב...
 
 
 
 
מסוף A: בן פוגש בת
שער A1
 
דאלאס (DAL) - סינגפור (SIN) - ניו יורק (JFK)
 
ג׳ייק
 
היו בעולם רק שלושה דברים ששנאתי יותר מאשר את משפחתי המתנהלת כמו במופע קרקס אכזרי: את השינויים המתחוללים ללא הפסקה בתעשיית התעופה, את העובדה שתמיד האמנתי שאוכל לעבוד אך ורק בתעשיית התעופה. ואת העובדה שאנשים הפסיקו לכבד את שלטי הנא לא להפריע הנתלים על ידיות הדלתות מחוץ לחדרי מלון.
 
פעמיים הבוקר נשמעו על דלת חדרי נקישות ברגעים הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בפעם הראשונה במהלך סקס: האישה שהזמנתי לחדרי הייתה רכונה מעל שולחן הקפה כשהתחת שלה מזדקר באוויר – ואני הדפתי את הזין שלי בקצב אחיד לתוך הכוס שלה. בפעם השנייה, הנקישה נשמעה בדיוק כשעיינתי בעיתוני הבוקר והשתמשתי בלהבה של הסיגר האחרון שלי כדי לשרוף את כל העמודים הנגועים בשקרים.
 
ועכשיו, בטווח של שלוש שעות בלבד, עוד סדרה של נקישות על הדלת.
 
״מר ווסטון!״ הפעם התלווה אליהן קול. קול נשי. ״מר ווסטון, אתה שם?״
 
לא עניתי. המשכתי לעמוד מתחת לזרם המים החמים במקלחת וניסיתי לחשוב על כל דרך שתאפשר לי להיחלץ מזה.
 
״מר ווסטון, זו אני! דוקטור קוקס!״ הקול הצורמני נשמע שוב לאחר עשר דקות. ״אני יודעת שאתה שם! אם לא תענה הפעם, אני אצטרך להניח שקרה משהו ואזעיק את המשטרה!״
 
נו, באמת...
 
סגרתי את המים ויצאתי מהמקלחון. חציתי את סוויטת חדר השינה בלי לטרוח להתנגב, פתחתי את הדלת ומצאתי את עצמי עומד פנים אל פנים מול ג׳ינג׳ית בחליפה לבנה.
 
״מה את רוצה, לעזאזל?״ שאלתי.
 
״סליחה? איך אתה מעז לדבר אליי בצורה כזו? אין לך זכות להתעלם–״ היא השתתקה לפתע ונסוגה. עיניה החומות הגדולות התרחבו ולחייה נצבעו אדום בוהק.
 
״הזין שלך, אהמ...״ קולה הפך ללחישה. ״אתה לגמרי עירום עכשיו.״
 
״איזה כושר אבחנה,״ אמרתי בלי רגש. ״מה את רוצה?״
 
מבטה השתהה על הזין שלי במשך עוד כמה רגעים ואז היא כחכחה בגרונה. ״אני דוקטור קוקס ממחלקת כוח אדם בעלית איירליינס.״
 
״ברור.״
 
״אני יודעת שזה סוף השבוע האחרון שלך בחברת התעופה סיגנצ׳ר אייר, אבל מאחר שמיום שני הקרוב חברות התעופה עלית וסיגנצ׳ר יתמזגו, עליך למלא עבורנו כמה טפסים,״ היא אמרה. ״היו לך עשרה חודשים לעשות את זה, ואתה הטייס היחיד שלא השלים את הפרופיל האישי שלו. ואם זה לא מספיק, אני די בטוחה שהודענו לך שאנחנו מגיעים לדאלאס בחניית הביניים שלך במיוחד לשם כך, מר ווסטון. טסנו הנה במיוחד בשבילך, ואנחנו עדיין מחכים שתצטרף אלינו בחדר הישיבות. יהרוג אותך להתייחס לזה ברצינות?״
 
״אני חושב שאוכל להתייחס אלייך ברצינות כשתביני שהעיניים שלי נמצאות כאן למעלה.״
 
היא נראתה מבולבלת, הסמיקה שוב ולבסוף הרימה אליי את מבטה. ״אמרנו לך להיות למטה בשבע.״
 
״אמרתי לכם שאהיה למטה בשמונה.״
 
״טוב,״ היא אמרה והביטה בשעונה. ״עכשיו שבע וחצי, ועמדנו על כך שתצטרף אלינו שעה מוקדם יותר, מפני שרצינו שיהיה לך מספיק זמן לעבור על כמה מהתקנות החדשות שלנו. עמדנו על כך.״
 
״לא, זו הייתה הצעה. אלה שני מונחים שונים לגמרי שמתלוות אליהם שתי מערכות שונות לגמרי של ציפיות.״
 
״אני מניחה שאוכל להוסיף לרשימת תכונות הפרופיל האישי שלך גם את המושג מילון אנושי.״ היא גלגלה עיניים. ״כשאשלח לך אימייל בפעם הבאה אני אקפיד יותר על המינוח.״
 
״עדיף באמת.״
 
״אז נוכל לצפות לך למטה בשמונה?״
 
״בשמונה וחצי. מישהי הפריעה לי באמצע המקלחת עם הבולשיט שלה, אז אני צריך להשלים את הזמן האבוד.״
 
״מר ווסטון, אני נשבעת לך שאם לא תהיה למטה בשעה הקרובה, אני אציע לממונים עליי לארוז ולעזוב. ואני יכולה להבטיח לך שסוף השבוע הזה יהיה הפעם האחרונה שבה כף רגלך תדרוך במטוס כלשהו.״
 
״אני לא מעריץ גדול של איומי סרק, אבל לפרוטוקול, הביטוי אעמוד על כך היה הרבה יותר מתאים במשפט הזה. אני אגיע אחרי המקלחת המזדיינת שלי.״ סגרתי את הדלת לפני שהיא הספיקה להוציא עוד מילה מהפה.
 
חציתי שוב את חדר השינה - אספתי בדרך כמה אריזות ריקות של קונדומים והשלכתי אותן לפח. ואז הוצאתי מהארון את כובע הקברניט שלי ואת מדיי הכחולים והנחתי אותם על המיטה.
 
במשך יותר מעשור עבדתי בחברות תעופה מכובדות, הרווחתי ביושר את ארבעת הפסים שהיו תפורים על הכותפות שלי, וחשבתי בכל הכנות שאעבוד עד הפנסיה בחברת התעופה האהובה עליי סיגנצ׳ר אייר. אבל ברגע שעלית איירליינס הפכה לחברת התעופה מספר אחת במדינה, היא פתחה במדיניות רכש תוקפנית, ואני ידעתי שיש סיכוי גדול שהיא תמצא דרך להשתלט גם על חברת התעופה החביבה שלי.
 
הרמתי את הטלפון משולחן הלילה בתקווה שאמצא אימייל המודיע לי שהתקבלתי לעבודה באחת מחברות השכר שאליהן פניתי לפני שבוע, אבל חיכתה לי רק הודעה אחת מאמילי, האישה שזיינתי מוקדם יותר.
 
היא הייתה רשומה אצלי כדאלאס-אמילי - קודם שם העיר, אחר כך השם הפרטי. בצורה כזו לא אבלבל אותה עם סן פרנסיסקו-אמילי או וגאס-אמילי, ואוכל לעקוב בקלות אחר הנשים האחרות שאיתן שכבתי בערים אחרות.
 
דאלאס-אמילי: השארתי במקרה עגילים בחדר שלך?
 
ג׳. ווסטון: כן. ביקשתי ממישהו בקבלה שיבוא לקחת אותם. תוכלי לאסוף אותם משם כשיצא לך.
 
דאלאס-אמילי: יכולת להודיע לי שהשארתי אותם בחדר שלך, ג׳ייק...
 
ג׳. ווסטון: זה מה שעשיתי הרגע.
 
דאלאס-אמילי: אתה יודע למה אני מתכוונת. אולי השארתי אותם בכוונה כי רציתי לעלות לדבר איתך.
 
ג׳. ווסטון: בדיוק בגלל זה השארתי אותם בקבלה.
 
דאלאס-אמילי: אני יכולה לשאול אותך משהו אישי? יש משהו שאני חייבת להגיד.
 
ג׳. ווסטון: אני לא יכול לאסור עלייך לשלוח הודעה.
 
דאלאס-אמילי: אתה חושב שתוכל אולי לפתוח את הפגישה הבאה שלנו במשפט שלא יכלול את המילים, ״על הברכיים,״ או ״תפתחי את הפה״?
 
ג׳. ווסטון: מעכשיו אני מוכן להגיד קודם היי.
 
דאלאס-אמילי: לא לזה התכוונתי, ג׳ייק! התכוונתי שיש בינינו משהו קצת יותר עמוק. משהו אמיתי... ואני פשוט...
 
ג׳. ווסטון: האם השימוש שלך בשלוש נקודות רומז למשהו בעל משמעות, או שאת פשוט אוהבת להתעלל בשפה ללא סיבה?
 
דאלאס-אמילי: אני רוצה שתיתן לי יותר, ג׳ייק. אני רוצה שיהיה בינינו משהו משמעותי יותר.
 
ג׳. ווסטון: עוד זיונים?
 
דאלאס-אמילי: יותר ממך. אני מחבבת אותך מאוד, ואני יודעת שבגלל הקריירה שלך אתה המון לבד (בדיוק כמוני) ואני חושבת שיש בינינו חיבור אמיתי.
 
ג׳. ווסטון: אין בינינו חיבור, אמילי.
 
דאלאס-אמילי: אם לא, אז איך זה שבביקור האחרון שלך בעיר דיברנו במשך שעות והזמנת אותי לארוחה של חמש מנות?
 
ג׳. ווסטון: דיברנו במשך עשרים דקות והזמנתי אותך לטאקו.
 
דאלאס-אמילי: אין הבדל... בכל פגישה שלנו, גם אם אנחנו נפגשים רק פעמיים בחודש כאילו, אני מרגישה משהו ואני יודעת שגם אתה. אני חושבת שיהיה לנו טוב יחד אם נחליט ללכת על זה... מה דעתך?
 
ניתקתי את הטלפון ורשמתי לעצמי לחסום אותה מאוחר יותר. לא חסרות בחורות בדאלאס, ויש מספיק נשים שרוצות ממני לא יותר מזיון ושיחה קצרה וחסרת משמעות. הייתי צריך לנתק בשנייה שהיא הקלידה את המילה חיבור.
 
בעולם שלי, חיבור הוא עצירת ביניים זמנית, הפוגה של בין לבין בלוח הזמנים, טיסה קצרה שמובילה בסופו של דבר למחוז חפץ סופי, לא יותר מזה. המילה עצמה היא בת חלוף, אינה סופית, ולעולם אינה מתייחסת למערכת יחסים.
 
נכנסתי לסלון כדי לחפש את העניבה שלי - ועצרתי כשראיתי את הכותרת שרצה בתחתית מסך הטלוויזיה.
 
מתכוננים לעתיד, מתחדשים תמיד: התחלה חדשה לעלית איירליינס ביום שני
 
מגישת חדשות בלונדינית ראיינה עובד רובוטי מטופח עד שלמות. הוא לבש חליפה כחולה מחויטת ועניבה לבנה, על כיס המקטורן ענד סיכת אני אוהב את עלית, ועל שפתיו נמתח חיוך שלא מש לרגע. חיוכו קפא על פניו בלי קשר לכמות השטויות שנשפכו לו מהפה.
 
״טוב, אנחנו לא סתם חברת התעופה מספר אחת בארץ, קלרה.״ אני בטוח שגילו של נציג עלית לא עלה על עשרים וחמש. ״לכן אנחנו נרגשים כל-כך לקראת רכישת סיגנצ׳ר אייר וקונטררס איירליינס.״
 
״בדיוק!״ הבלונדינית מחאה כפיים. ״מוקדם יותר הבוקר הכרזתם שרכשתם את קונטררס איירליינס! איזו תקופה מלהיבה לחברת התעופה שלכם!״
 
״תודה לך, קלרה. בדיוק כמו שנכתב במוטו של החברה שלנו: נעשה הכול כדי להיות הטובים ביותר, ונשלם את המחיר.״
 
ונשלם את המחיר...
 
הכותרות זרמו שוב על המסך והרגשתי שלחץ הדם שלי עולה. הייתי בטוח שעבור רוב הצופים זה סתם עוד אייטם חדשות עסקי, עוד הזדמנות עבור מראיינת צעירה בתחום תעשיית התעופה והחלום האמריקני. אבל בשבילי, משמעותן של המילים האלה הייתה סיומה של תקופה. משמעותן הייתה שלעולם לא אסלח ולא אשכח.
 
הכרחתי את עצמי להתרחק ולחזור למקלחת כשאני רותח מזעם. הפעלתי את זרם המים הכי חזק שאפשר וניסיתי להתרכז במשהו אחר, בכל דבר אחר, אבל זה לא עזר. הצלחתי לראות רק את הכותרת המכוערת.
 
זין על הכול. אני ארד למטה רק כשיבוא לי.
 
 
 
כעבור שלוש שעות...
 
״תודה שהגעת בזמן, מר ווסטון.״ דוקטור קוקס נעצה בי עיניים כשפתחה את דלת חדר הישיבות. ״בכוונה הגעת כמעט רגע לפני הטיסה שלך לסינגפור, כדי שלא יהיה לך זמן לשאלות שלנו? או שזה מקרי בלבד?״
 
״מקריות נוחה.״
 
״אני בטוחה בכך.״ היא גנחה והובילה אותי לתוך החדר הקטן. ״אתה יכול לשבת ליד השולחן ההוא שם.״
 
נכנסתי פנימה ושמתי לב שהם הפכו את החלל נטול הרהיטים לכיתת לימוד. על הקירות נתלו כרזות מדיניות של עלית ומסך הקרנה, ועל כיסא יחיד נערמו ספרים של תקנות התעופה הפדרליות. שני ארגזים גדולים שעליהם היה כתוב ג׳. ווסטון עמדו בפינה, והשולחן הקטן היה עמוס בחוברות ענקיות, מחברות ועטים.
 
התיישבתי וראיתי שעל שולחן העץ עומדות שתי כוסות מים שעליהן התווית עבור מר ווסטון.
 
לאחר כמה רגעים דוקטור קוקס התיישבה מולי, ומנהל נוסף של עלית, גבר אפור שיער בחליפה כחולה מוכרת ועניבה לבנה, התיישב לצידה.
 
״זהו עמיתי, לאנס אוונס,״ היא אמרה והניחה רשמקול דיגיטלי על השולחן. ״מאחר שלא מיהרת להגיע הנה היום, צלם הווידיאו שלי כבר עזב, אז אני אצטרך להקליט את הריאיון הזה ברשמקול ומר אוונס ישמש עד לריאיון. כמו כן, במהלך ההמתנה לך הצלחנו למלא את רוב החסר מתוך התיק שלך, כך שזה לא יגזול יותר מדי זמן. יש לך שאלות לפני שמתחילים?״
 
״אין לי שאלות.״
 
״יופי.״ היא לחצה על כפתור ההקלטה של הרשמקול שלה. ״זהו הריאיון האחרון עם עובד #67581, קברניט בכיר, ג׳ייק ווסטון. מר ווסטון, תוכל למסור את שמך המלא לצורך ההקלטה, בבקשה?״
 
״ג׳ייק סי. ווסטון.״
 
״מה פירוש האות C?״
 
״לא זוכר.״
 
״מר ווסטון...״
 
״אין לה פירוש. סתם C.״
 
״תודה.״ היא החליקה לעברי תיקייה כחולה. ״מר ווסטון, אתה יכול לאשר שרישומי המשרות הקודמות בתיקייה שלפניך נכונים?״
 
עלעלתי בתיקייה הפתוחה וראיתי שהקריירה המקצועית שלי לוקטה ברשימה שחורה קצרה. חיל האוויר האמריקני. חברת התעופה אמריקן. אייר אסיה. אייר פראנס. סיגנצ׳ר. עבר נקי מתאונות, נקי מהפרות משמעת, ללא איחור אחד אפילו.
 
״הכול נכון.״ סגרתי את התיקייה והחזרתי לה אותה.
 
״כתוב כאן שזכית בשלושים פרסי תעופה מאז שסיימת את בית הספר לטיס. זה נכון?״
 
״לא. זכיתי בארבעים ושישה.״
 
״אתה יודע,״ היא אמרה תוך שהיא קוראת מתוך דף. ״טייסים לרוב לא זוכים בפרסים האלה עד שהם מגיעים לשנות החמישים והשישים שלהם, כשהם צוברים לפחות עשרים וחמש עד שלושים וחמש שנות ותק וניסיון. גם אם לוקחים בחשבון את הישגיך בנושא התעופה בתקופת לימודיך בתיכון, צברת פחות מעשרים שנות ניסיון, ובעוד כמה שבועות ימלאו לך שלושים ושמונה בסך הכול.״
 
מצמצתי.
 
״יש לך תגובה כלשהי לדברים שאמרתי זה עתה, מר ווסטון?״
 
״חיכיתי לשאלה. בדרך כלל גוון הקול משתנה כששואלים שאלה. את פשוט הכרזת סדרה של עובדות.״
 
חיוך הפציע על שפתיו של העד שישב לצידה.
 
״הלאה.״ היא הקישה בעט שלה. ״התגלה קושי באימות פרטיהם של האנשים שציינת כקרובי משפחה. מספרי הטלפון המשויכים להם אינם זוכים למענה אלא עוברים ישירות לטלפונים ציבוריים במונטריאול. אנחנו צריכים שתיתן לנו מידע מעודכן, בסדר? הבסדר היה שאלה, מר ווסטון.״
 
״בסדר.״
 
״נתחיל בכריסטופר ווסטון, אביך הביולוגי. מהו מקום עבודתו הנוכחי ומהו מספר הטלפון שלו?״
 
״הוא קוסם. הוא נעלם וחוזר ומופיע בחיי אחת לכמה שנים. אני אנסה לתפוס אותו בפעם הבאה ואשאל אותו מה מספר הטלפון שלו.״
 
״מה עם אוון ווסטון, אחיך הביולוגי?״
 
״גם הוא קוסם. הכישרון שלו הוא במחיקת דברים, הוא מאחז עיניים.״
 
״אין לו מספר טלפון?״
 
״אין לו מספר טלפון.״
 
״אימך?״
 
״אני לא יודע.״
 
״אשתך?״
 
״האקסית שלי. אני בטוח שהיא ממשיכה להרוס את החיים לאנשים כלשהם באיזשהו מקום. לגיהינום יש מספר טלפון?״
 
היא הורידה את משקפי הקריאה שלה. ״כל עובד של עלית נדרש לציין לפחות ארבעה אנשי קשר שהם בני משפחה קרובה. כל. אחד. מהעובדים.״
 
״אז אני אהיה יוצא הדופן הראשון.״
 
״לא נראה לי.״ היא התבוננה בעד. ״מאחר שמר ווסטון רוצה לשחק משחקים, נצטרך להיעזר באנשי מסד הנתונים שלנו כדי לאתר את בני משפחתו. וכשתעשה את זה, אני רוצה שתבהיר לוועדת ההשמה כמה לוקה היה שיתוף הפעולה שלו היום.״
 
העד הנהן אבל אני שתקתי. פשוט הרמתי כוס מים ולגמתי ארוכות, בידיעה שלא תהיה להם שום אפשרות לאתר אף אחד למעט האקסית שלי. הכול נקבר לפני יובלות ולעולם לא יצוף שוב אל פני השטח.
 
״בינתיים,״ היא אמרה, ״אני משוכנעת שתוכל לרשום את קרובי המשפחה שלך על פי סדר הקִרבה, כדי שנדע למי להתקשר קודם במקרה חירום.״
 
״ללא ספק.״
 
״טוב מאוד. בסולם מאחת עד עשר, כשעשר הוא הקרוב ביותר, כמה קרוב אתה לאביך?״
 
״מינוס שמונים.״
 
עיניה החומות התרוממו מיד אל עיניי. ״מצטערת, מה? מה אמרת?״
 
״מינוס שמונים.״ הדגשתי כל הברה. ״את רוצה להחזיר את סרט ההקלטה ולהקשיב שוב למה שאמרתי?״
 
היא הנידה בראשה ולרגע נראתה כאילו התחרטה בכלל ששאלה, כאילו בכוונתה לשנות את הכיוון ולעבור למשהו אחר, אבל נמלכה בדעתה.
 
״מר ווסטון, על פי אותו סולם, עד כמה אתה קרוב לאחיך הביולוגי?״
 
״מינוס שישים.״
 
״לאימך הביולוגית?״
 
״אין תגובה.״
 
״מר ווסטון,״ היא אמרה וקולה היה מעט יותר חריף. ״אתה יכול לענות על השאלה בנוגע לאימך הביולוגית?״
 
״אני יכול, אבל לא רוצה.״
 
״מר ווסטון–״
 
״התשובה היא לא.״
 
״זו לא שאלה של כן או לא.״ היא הרימה את קולה. ״כל שאלה היום היא שאלת חובה, בעיקר מאחר שחיכית עד הרגע האחרון להואיל ולהעניק לנו מזמנך. אם אתה רוצה להמשיך לטוס אחרי הטיסות האחרונות שלך עם סיגנצ׳ר בסוף השבוע הנוכחי, אין לך ברירה אלא לענות לי. אחרת נוכל לעצור את המפגש הזה כבר עכשיו.״
 
״היחסים אינם מוגדרים.״ הידקתי את לסתי. ״ביחס לאימי, היחסים אינם מוגדרים.״
 
״תודה.״ היא פלטה אוויר. ״שאלה אחרונה בקבוצה הזו. בסולם מאחת עד עשר, עד כמה אתה קרוב לאשתך?״
 
״האקסית שלי.״ תיקנתי אותה שוב. ״היא לא הייתה צריכה להיות כלולה באף תיק הקשור אליי מלכתחילה, אבל היא בין אבי לאחי, מינוס שבעים.״
 
״אז תגיד לי, בבקשה.״ היא הרימה את עיניה וגירדה בראשה. ״אם חס וחלילה יקרה לך משהו, למי תרצה שנתקשר קודם?״
 
״לבית הלוויות.״
 
שתיקה.
 
היא הסיטה את מבטה כאילו אינה יודעת מה להגיד. לאחר רגעים היא החליקה לעברי הסכם עבודה סטנדרטי ולצידו עט. ״חתמת על הסכם כזה בעבר, אבל אני מבקשת שתחתום על זה לעיניי... אבל רק רגע. האמת שיש לי עוד שאלה. אתה מודע לזה שיש לך מ.ע.ל בתיקך האישי אצלנו?״
 
״לא.״
 
״רוצה לדעת מה הפירוש של מ.ע.ל?״
 
״אני מניח שהפירוש של זה שאני יודע לספור ואת לא. אמרת שהשאלה הקודמת היא השאלה האחרונה.״
 
״נכון.״ פניה נפלו. ״אתה רוצה לשאול אותי משהו?״
 
״לא.״
 
״אז בסדר. בזה מסתיימת בניית הפרופיל האישי של ג׳ייק סי. ווסטון בעלית איירליינס.״ היא לחצה על כפתור ההקלטה של הרשמקול והכניסה אותו לקופסה שהיה כתוב עליה ״טייסים פעילים״. ״אתה משוחרר עכשיו, מר אוונס. תודה שהקדשת לנו מזמנך.״
 
״על לא דבר,״ הוא אמר וקם. ״בהצלחה בחברת התעופה שלנו, מר ווסטון.״
 
״תודה.״ גם אני התחלתי לקום, אבל דוקטור קוקס סימנה לי להישאר במקומי.
 
״חשבתי שגמרנו.״ הבטתי בה. ״אין לי שום עניין להמשיך לדבר איתך או עם אף אחד אחר יותר ממה שזה הכרחי.״
 
״זה הדדי,״ היא אמרה ונימת קולה הייתה אפלה מכפי שהייתה מלכתחילה. ״יש לי רק עוד שאלה שלא לפרוטוקול ואז תוכל לעזוב ולחזור לחיים המוגנים שנדמה לך שאתה מנהל.״
 
היא חיכתה שמר אוונס יצא מהחדר, ואז הטיחה בשולחן תיקייה אדומה עבה ונעצה בי את עיניה. ״אני רוצה שתגיד לי איך לעזאזל עברת את ההערכה הפסיכיאטרית שלך לפני שישה שבועות.״
 
״למדתי.״
 
״אל תתעסק איתי, מר ווסטון.״ פניה היו אדומות. ״התוצאה הממוצעת לטייס כשיר ושפוי במבחן PILA היא חמש. אתה קיבלת תשע.״
 
״אולי המבחן מדד אצלי משהו אחר.״
 
היא התעלמה מההערה שלי. ״תוצאה תשע היא כמעט סטייה. זאת אומרת שלא היית צריך לעבור בכלל את שאר המבחנים הפסיכיאטריים. אבל איכשהו, הרופאה העבירה אותך בציונים גבוהים.״
 
״כמה נדיב מצידה.״
 
״אולי קצת נדיב מדי.״ היא הוציאה מכיסה כרטיס ביקור והשליכה אותו לעברי. ״אני לא אכחיש שהקריירה שלך עד כה הייתה מזהירה, לא פחות, אבל - טוב... אני מתכוונת לדבר בכנות גמורה. תוצאות המבחנים הפסיכיאטריים שלך הן הדפוקות ביותר שראיתי אי פעם.״
 
״כבוד גדול, באמת. תודה.״ הצצתי בשעוני. ״אשמח אם תשלחי לי את הפרס בדואר.״
 
״אני חושבת שאתה לא מבין עד כמה זה חמור,״ היא אמרה. ״על פי התוצאות האמיתיות - לא אלה שתחמנת איכשהו, אתה הרבה מתחת לממוצע בשלושה או ארבעה אזורים רגשיים. אתה מנותק חברתית, אבל איכשהו אתה מצליח לתפקד בסביבה חברתית. אני לא בחנתי אותך באופן אישי, אבל אני חושבת שאתה משתמש בקריירה שלך כאמצעי להתנתק, להתמודד עם איזה עניין שאתה סובל ממנו עמוק בפנים. וזה לא הכול, במבחני השינה שלך נמדדו רמות גבוהות של...״
 
השתקתי במוחי את קולה כשהיא המשיכה לדבר ושמעתי רק כמה מילים כמו טיפול פסיכולוגי וסף אבל, כל מילה שיצאה מבין שפתיה הגבירה את הנתק שלי מדבריה.
 
רכנתי קדימה, עלעלתי בין התיקיות שעל השולחן ורפרפתי בין הדפים העבים. הרמתי את סלסלות התיקים ואת המחברות והנחתי אותם כשראיתי שאין שום דבר מתחת להם.
 
המשכתי להתעלם מצליל קולה, קמתי וניגשתי אל הקיר שעליו הודבקו הכרזות עם מדיניות חברת התעופה. עמדתי מול אחת הכרזות שהכריזה על אפס סובלנות למערכות יחסים במקום העבודה ואחזתי בקצות הכרזה. קילפתי אותה מהקיר בתנועה איטית והבטתי בקיר שמאחוריה.
 
כלום...
 
החזרתי את הכרזה למקום ובדקתי מאחורי כרזת מדיניות, ואחריה מאחורי כרזה אחרת. הייתי עסוק בבדיקת הקיר מאחורי כרזה רביעית, כאשר שמעתי את נקישת עקביה של ד"ר קוקס קרוב יותר אליי.
 
״מר ווסטון?״ היא חיכתה שאסתובב אליה וסוף-סוף הפסיקה את הנאום המעצבן שלה. ״מה אתה עושה, לעזאזל?״
 
״אני מחפש את תכליתה של השיחה הזו, מפני שברור לי שהיא לא עומדת לצאת מהפה שלך בזמן הקרוב.״
 
פיה נפער.
 
״האם התכלית מנסה לצאת עכשיו?״ שאלתי. ״עוד כמה זמן אצטרך לעמוד כאן ולחכות לה?״
 
היא עשתה צעד לאחור ובחנה אותי בעיניים צרות. ״התכלית היא זו: מאחר שיש לך מ.ע.ל בפרופיל האישי, אני לא יכולה לאלץ אותך להתחיל טיפול פסיכולוגי שמוצע לטייסים שלנו כחלק מתוכנית הבריאות. אבל המבדקים שלך מראים, לפי דעתי, שלא יזיק לך להיפגש עם מישהו מקצועי פעמיים או שלוש בחודש. האמת, אם היית יכול, אז אפילו חמש או עשר פעמים בחודש.״
 
״את רואה כמה קצר ומדויק זה היה?״ צעדתי לעבר הדלת. ״יכולת לסכם את החרא הזה לפני עשר דקות.״
 
״אני אגלה איך עברת את המבחן הזה, ווסטון.״ היא הלכה אחריי. ״אני מסרבת לבלוע את התוצאות כמו שהן, ואני מבטיחה לך שכאשר אבין איך הצלחת לשכנע את הרופאה הראשית שלנו לתת לך אישור–״
 
״למה את לא שואלת אותי את מה שאת מתה לשאול?״ קטעתי אותה וסובבתי את הידית. ״קדימה, תשאלי.״
 
״בסדר.״ היא שילבה את זרועותיה ונראתה מתלבטת. ״האם הצעת לרופאה הראשית שלנו הטבות שונות, ובתמורה לכך היא העבירה אותך את המבדקים?״
 
״ראשית,״ אמרתי ופתחתי את הדלת. ״מעולם לא הייתי צריך להציע כל מיני הצעות לאף אחת. מעולם לא. שנית, אם בהטבות שונות את בעצם שואלת אם הצמדתי אותה לחלון המשרד שלה וזיינתי אותה עד שהיא כבר לא יכלה לנשום, או אם ביקשתי ממנה לרדת על הברכיים כדי שאוכל לגמור לה בפה, אז התשובה היא כן. אבל לא בתמורה לתוצאות טובות במבדקים. היא הבטיחה לי עוד קודם שתעביר אותי את המבדקים, בגלל איך שאכלתי לה את הכוס.״
 
היא הלבינה לגמרי. ״אני לא... אני לא מאמינה לך. אף אחד מסגל חברת התעופה, בטח לא מהסגל הבכיר, יעשה דבר כזה.״
 
״אם תרצי לבחון אותי שוב באיזשהו אופן,״ אמרתי ותחבתי בחזרה את כרטיס הביקור שלה בכיס הקדמי של מכנסיה, ״תודיעי לי. עם זאת, בניגוד למה שאמרת בלהט גדול כל-כך לפני כמה רגעים, אני מבטיח לך שאת תבלעי כל תוצאה...״