המוח הסורר

המדע הישראלי: יש דבר כזה?

 

 

אצל היהודים בארץ ישראל חיֹה תחיה הירושה הרוחנית של הנביאים, של אותם נושאי האבוקה של הצדק ואהבת הבריות, והם יעשירו במעשים של יצירה את התרבות האנושית. על לעזו של היטלר על ישראל אין לך תשובה טובה מאפשרות זו, שאולי יעלה בידי חוקרי הרפואה בירושלים להציל מאות אלפים ממוות, אלה שהולכים ונמקים ממחלות שכאילו אין להן מזור; או אם מירושלים תצא התעוררות לתנועה שתכריז מלחמה במלחמה ותתאמץ לרכוש את לב העמים בשביל סדר עולם שבו לא יישא גוי אל גוי חרב... [הפתרון לשאלה היהודית בוא יבוא כי] בארץ ישראל... הולך וגדל טיפוס יהודי חדש, שהשתחרר מכל הסיגים והפסולת שנדבקו בו בלחץ הנכר, והוא צועד את דרכו משוחרר, ישר וזקוף קומה בשירות עמו.

 

ארתור רופין¹

 

 

 

בספרו הציג פרופסור ארתור רופין חזון למדע הישראלי. בעוד בתי המטבחיים פועלים למימוש חזונו של היטלר, טען רופין כי לא היטלר אלא הרצל הוא שניסח את הפתרון הסופי לבעיה היהודית. לדבריו, מדע ישראלי בעל השלכות גלובליות, שישלח מירושלים בשורות לעולם כולו בתחומים כמו רפואה, כימיה וחקלאות, ותרבות עתיקה־חדשה שתביא בכנפיה שלום, הם הפתרון לרדיפת היהודים. על פי חזונו, הישראלים החדשים ההולכים ומתפתחים במולדת החדשה, הצברית, הבתר־אירופית, יוציאו מאדמתה וממעבדותיה פירות וידע למען העולם כולו. למעלה משבעה עשורים אחרי שנכתבו דבריו של רופין, ניתן למצוא שהיה משהו כמעט נבואי בדבריו. המדע הישראלי מתנאה בתרומה חשובה למדע העולמי, והוא עושה זאת בזכות התרבות הישראלית, שמכשירה את מדעניה לצעוד בדרכם משוחררים, ישרים וזקופי קומה.

 

המוח הסורר בוחן את השפעתה העמוקה של תרבות זו על המדע הישראלי. באופן ספציפי, הוא מברר כיצד משפיעה התרבות הישראלית על עבודתם של מדענים ישראלים ועל חשיבתם, תוך ניתוח יתרונותיהם הסגוליים ומגבלותיהם. עם התקדמות הפרקים הולך ומטפס הספר מן החומר אל הרוח: הוא מתחיל בדרכי ההשפעה של התרבות הישראלית על התמודדות עם היבטים של תקצוב המעבדה וארגונה, מטפס לתחומים "רכים" כמו מוטיבציה, סגנון התנהלות ודפוסי חשיבה, ונוגע אגב כך בהיבטים המגדריים בעבודה המדעית בישראל וביחסה של התרבות הישראלית למשפחה, לילדים ולמדע. ככל שהסקירה הולכת ומעמיקה, הולכת ומתבהרת ייחודיותו התרבותית של המדע הישראלי. אנו למדים שבמדע נטועים יסודות טרום מדעיים בעלי משמעות, ושהתרבות הישראלית מוטמעת בכל הוויית הישראלים שנים רבות לפני שהם נעשים מדענים.

 

המוח הסורר חושף, אם כן, את הישראליות של המדע בישראל, ומחזיר למרכז הדיון את המושג "תרבות". הספר מראה שללא הבנת התרבות הישראלית קשה להבין את ארגון מעבדות המחקר בישראל, את המוטיבציה של מדענים ישראלים ואת דרכי החשיבה הייחודיות להם, ומצביע על התשתית התרבותית היהודית, שההשקפות אשר ייבאה הציונות למולדת המתחדשת מיוסדות עליה. למעשה, המושג "תרבות" ישמש כאן מכשיר שיקוף: נקלף באמצעותו היבטים שונים של המדע בישראל, ושכבה אחר שכבה נגלה בו קודים תרבותיים סמויים. במובן זה, המוח הסורר הוא ספר על התרבות שביסוד המדע הישראלי ועל ייחודיותה של הישראליות. כשנברר בהמשך מהי תרבות ישראלית, נדון בין היתר בקודים עמוקים כמו שוויון, חוצפה וגמישות יוצרת, וגם ברִגשיותה וב"שפת האש" שהיא מחוללת בשיח ובמוטיבציה הישראלית. המוח הסורר נחתם במסקנה ברורה: המדע אינו חף מתרבות. מדענים מושפעים מן התרבות שגדלו בה וחשיבתם נוצקת בתבנית נוף מולדתם. אי לזאת, שומה על חוקרי המדע לשוב אל המושג "תרבות" ולעשות בו שימוש כדי להבין את ייחודיות העשייה והחשיבה המדעית בהקשרים לאומיים שונים.

 

במשפטי אי־השלמוּת שלו טען המתמטיקאי קוּרט גֵדֶל שאי־אפשר להוכיח מערכת הנחות מתמטית ללא מערכת חיצונית לה. בדומה לכך, כדי לפענח את הקודים הסמויים של הישראליות ולקבל תמונה שלמה יותר של המדע הישראלי, עלינו להשתמש במערכת תרבותית אחרת שתסייע להשוואה ולהנהרה. בחרתי להשוות בין המדע הישראלי למדע בגרמניה: לא רק כי ראשית המדע הישראלי היא בפרופסורים יהודים־גרמנים שבאו לכאן עוד לפני קום המדינה, ולא רק בגלל שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בששת העשורים האחרונים. בחרתי בגרמניה בשל הניגוד בין התרבויות וכיוון שחקרתי את שתיהן. אם כן, המדע הגרמני ישמש מראה שנבחן מולה היבטים שונים של המדע בישראל. שהרי רק השוואה מאפשרת הבנה עצמית, רק הנגדה ממסגרת את הייחוד. אולם תזכור הקוראת כי גרמניה אינה נושא הספר, ומדענים גרמנים משמשים בו אך ורק כלי להבנת ישראל והישראליות.

 

כדי ללמוד על מגוון העשייה במדע הישראלי ולהבין את ייחודו התרבותי, שוחחתי עם 125 מדענים ומדעניות בשלל תחומים: חברה, חינוך וטבע, מדעי הרוח, רפואה והנדסה.2 רוב המרואיינים עוסקים במחקר בישראל, מיעוטם עובדים בארצות הברית ובגרמניה. אגב שיטוט בין מעבדותיהם למדתי להכיר את הקמפוסים של האוניברסיטה העברית בירושלים, של מכון וייצמן, של אוניברסיטת תל אביב, של הטכניון, של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, של אוניברסיטת בר אילן ושל אוניברסיטת חיפה. הצפנתי עד מכללת תל חי וטסתי כמה פעמים מערבה, עד ברלין. שוחחתי גם עם מדענים ישראלים באקדמיה האמריקאית ובאקדמיה הגרמנית, ועם גרמנים שהתנסו במדע הישראלי. במהלך שנות המחקר פגשתי היסטוריונים, כלכלנים, פיזיקאים, נוירוביולוגים ומזרחנים; פסיכולוגים, חוקרי מוח, סוציולוגים, בלשנים וארכיאולוגים; מתמטיקאים, אשורולוגים, פילוסופים, מהנדסים, חוקרי סרטן ואוקיאנוגרפים. שניים מהם היו נשיאי מוסדות לשעבר, אחרים כיהנו כסגני נשיא, דיקנים, סגני דיקנים. נפגשתי גם עם כמה חוקרים וחוקרות צעירים. שוחחתי עם תיאורטיקנים, נסיינים וקלינאים - עם אלה מהם שזכו כמעט בכל פרס אפשרי ועם אלה שעוד יזכו בפרסים. עילית שבעילית, בכל קנה מידה מדעי.

 

לצורך ההשוואה, פניתי למדענים ישראלים שהתנסו במחקר בגרמניה. בזכות תוכניות למימון משותף, המעודדות מדענים ישראלים וגרמנים לגשר על הטראומה של השואה באמצעות מדע, ישנם רבים כאלה בישראל. ההיכרות של המרואיינים עם עמיתיהם מגרמניה אפשרה להם לחלץ היבטים סגוליים של המדע הישראלי, ולחשוף מדי פעם רובד נוסף בתפיסת העולם הישראלית, הרובץ רדום במעמקי התודעה ושולט בה בסתר. בעזרת שיחות ולבטים משותפים העלינו מן האוב את העבר, והתאפשר לנו לראות כיצד מדענים ישראלים מיישמים במעבדותיהם היגיון תרבותי שינקו עם חלב אִמם. באמצעות התבוננות בזוטות היום־יום - גידול ילדים, התנהגות בכביש, ספורט, הרגלי ניקיון - למדנו להעריך שהתכונות המוטבעות בהדיוטות ישראל מוטבעות גם במדעניה, כי מדענים ישראלים הם קודם כול ישראלים, ורק אחר כך מדענים. נוסף על כך, למדנו שהישראליות המעצבת את השיקולים החינוכיים של אמהות ושל מחנכים בבתי הספר מעצבת גם את השיקולים של מדענים, המטפחים במעבדותיהם את המוח הסורר של מדעני העתיד של ישראל באמצעות פדגוגיה ישראלית.

 

חשוב לציין שעדויות המדענים הישראלים נתמכות בידי עמיתיהם מגרמניה, שגם דבריהם שובצו בפרקי הספר. אלו רואים את עבודתם, את מניעיהם ואת חשיבתם כמו אלו, אולם בהיפוך מראָה. המראה הזאת מלמדת רבות על התרבות, על המדע ועל האופן שבו התרבות מפעילה את מוחם של מדענים ישראלים וגרמנים, אך גם מגבילה אותו.

 

 

 

 

 

מסגרת תיאורטית: על מדענים כבני תרבות

 

 

צורת העבודה הישראלית היא גמישה יותר ומסתגלת במהירות להתפתחויות חדשות במדע; שיטת העבודה הישראלית פחות מובנית מדרך העבודה הגרמנית, אבל היא פורייה ומתמקדת בדברים המהותיים; שני היבטים שהרשימו אותי היו פתיחות בדיונים ואמינות בחישובים ובאמירות; אני חושב שדוקטורנטים ישראלים בוגרים יותר מעמיתיהם בגרמניה, כנראה בזכות העובדה שהם מבוגרים יותר ושירתו בצבא. זה מפתח בהם עצמאות ומוכנות ליטול אחריות; הציפיות שלי למצוא בישראל חדשנות התממשו.

 

מדענים גרמנים מעידים על המדע הישראלי

 

 

 

בספרו המדע היהודי של איינשטיין סטיבן גימבֶּל מברר את הזיקה בין התרבות היהודית לחשיבה הפיזיקלית של איינשטיין. לדבריו, מדענים נאצים האשימו את איינשטיין ואת תורת היחסות שהיא "מנווטת את הפיזיקה הלאה מן הגישה הגרמנית האמיתית, ומכיוון שכך, היא גם ממאירה".3 כיום, אומר גימבל, אנחנו פוטרים טיעונים מעין אלו בביטול ורואים בהם שיח גזעני חסר ביסוס. ואכן, טענות בדבר תרבות לאומית וסממנים המאפיינים קבוצות נעשו מאז הרייך השלישי לא מקובלות. נוֹרבֶּרט אֵליאָס, סוציולוג יהודי־גרמני מוביל שנמלט מאימת הנאצים, כתב בספרו הגרמנים, ש"הרגישות הקיצונית כלפי כל מה שמזכיר דוקטרינות נאציונל־סוציאליסטיות גורמת לדיון על 'אופי לאומי' להיוותר עטוף בדממה".4 פסיכולוגים חברתיים העלו לא מכבר טענה דומה בכתב העת Science. לדברי המחברים, "למושג אופי לאומי יש גם צד אפל מאוד. כאשר סטריאוטיפים לאומיים או אתניים הם שליליים, הם עשויים להוליך לאפליה, לדעות קדומות או לרדיפה - וההיסטוריה והעולם שלנו נתנו דוגמאות טרגיות רבות לכך".5 אולם לא רק צללי הנאציזם והחשש מגזענות מגבילים את הדיון בנטיות תרבותיות לאומיות ומונעים חשיבה על הזיקה בין תרבות לאומית לבין מדע. לסברתו של גימבל, יש עוד סיבה לנטייתנו לבטל בהבל פינו את הטענה שתורת היחסות של איינשטיין היא "מדע יהודי": השקפה מעין זו נוגדת את תפיסתנו הבסיסית בנוגע לעצם צביונו של המדע. המדע הוא החיפוש אחר חוקים מוחלטים ותיאוריות בעלות תוקף אמפירי, שכל אדם יכול לפתח ולהעמידם למבחן. העולם הוא כפי שהוא, והתיאוריות המדעיות שאנחנו מציעים כדי להסבירו עשויות להיות אמיתיות או כוזבות, לתת לנו מודלים טובים יותר או טובים פחות לניבוי, לספק את האינטואיציה או לצרום אותה, להיות אלגנטיות או מסורבלות מבחינה מושגית. אך כל האמצעים שבידינו להערכת תיאוריות מדעיות מנוגדות, כל הדרכים המשמשות אותנו כדי לקבוע איזה מכלול של הסברים לתופעות טבע עדיף על משנהו, אינם תלויים - ואינם צריכים להיות תלויים - בדוקטרינה דתית או ברקע אתני, תרבותי או משפחתי של מחבר התיאוריה. המדע הוא אובייקטיבי, והאובייקטיביות שלו הופכת את הביטוי "מדע יהודי" לדבר והיפוכו.6

 

ובכן, אם אין "מדע יהודי", אין גם "מדע ישראלי"? האם מדענים ישראלים חושבים כמו עמיתיהם בעולם? האם הם מחנכים את הדוקטורנטים שלהם בדיוק כמו מנחים אמריקאים או גרמנים? האם הפרוצדורות שמדענים ישראלים מבצעים במעבדותיהם זהות לאלו של עמיתיהם בגרמניה, והאם המעבדות שלהם מאורגנות ומסודרות כמו המעבדות שם? האם המוטיבציה וסדרי העדיפויות של מדענים ישראלים דומים לאלו של עמיתיהם בגרמניה? ואולי בכל זאת יש משהו ישראלי במדע הישראלי? האם ישנה "מתמטיקה ישראלית", כמו שהציע חוקר בכיר בתחום? האם ישנו סגנון פרשני ישראלי, כפי שהניח עמיתו ממדעי הרוח? האם התרבות הישראלית טובה לחידושים במדע, כמו שגילו סינור וזינגר בספרם על תעשיית הטכנולוגיה העילית הישראלית?7 עם זאת, האם התרבות הישראלית מקשה על משמעת, סדר וארגון מדעיים? האם היא מחוללת בעיות אתיות? כיצד היא מגבילה את העשייה והחשיבה המדעיות בישראל?

 

המוח הסורר עונה על שאלות אלו, וסולל תוך כדי כך דרך חדשה בסוציולוגיה של המדע ומחדש נתיב תיאורטי, שמאז מלחמת העולם השנייה מעטים העזו לפסוע בו. אכן, המחקרים הקלאסיים בסוציולוגיה של המדע הושתתו על ההנחה ש"מדע זה מדע" ושדפוסי המחקר, הגילוי, החשיבה והחינוך המדעי הם אוניברסליים. גדולי הדור הראשון בתחום, יוסף בן־דוד הישראלי ורוֹבּרט מֶרטוֹן האמריקאי, הדגישו שהקהילה המדעית היא אוניברסלית ופתוחה לכישרון האנושי באשר הוא. יוּרגֶן הַבֶּרמַָָָָס, מגדולי הפילוסופים הגרמנים בחמישים השנים האחרונות, טען כי ראוי שהמדע ישמש דגם אידיאלי לקהילת שיח דמוקרטית ופתוחה. גם אדוארד שׁילְס, מגדולי הסוציולוגים בעבר, ציין כי האמונה ש"מדע זה מדע" היא מושכל יסוד. לדבריו, "בכל מה שקשור למרחביה ולקריטריונים לקבלה אליה, הקהילה האינטלקטואלית היא האוניברסלית מכל הקהילות... בעיקרון, מאפיינים פרימורדיאליים כמו קשרי משפחה, מקום יישוב, שבט או טריטוריה אינם תקפים בכל הנוגע להערכת כישוריהם של החברים במוסדות המדע או לקידומם במעלה הייררכיות היוקרה בהם".8 אכן, דומה שהמדע אינו מציב גבולות בפני לאום, מין, גזע או דת, וכל מדען, ללא קשר למוצאו, זכאי להשתתף במחקר ולפרסם את ממצאיו בכל במה מדעית. גישה זו הניחה כי כישרון מדעי מתפלג באופן אקראי, ויצירה וחידוש במדע אינם תלויים בתרבות שהמדען גדל בה.

 

בניגוד למסורת אוניברסליסטית זו, חוקרי מדע וטכנולוגיה (Science and Technology Studies, STS) קבעו בעשורים האחרונים מושכל יסוד שונה. לטענתם, המדע הוא חברתי במהותו, וכדי להבינו מוטב להציבו בהקשר החברתי של סביבתו. לטענתה של קלר, למשל, חוקרי המדע "גרמו לזה שכיום לא ניתן עוד לחשוב על ה'טבע' כנתון או 'לשקפו' בצורה כלשהי. מה שאנחנו יודעים ומה שאנו מתיימרים לדעת בנוגע לעולם הטבע מגיע אלינו באמצעות ההבניות שלנו - הבניות שמעוצבות באורח בלתי נמנע על ידי מסגרות תרבותיות ולשוניות".9 ובאמת, מחקרי מדע וטכנולוגיה הרחיקו מעבר ליסודות הקלאסיים של התחום והדגימו כיצד מגדר ומעמד חברתי משפיעים על מסלולי הניעוּת של חוקרים; כיצד אמיתות תיאורטיות נקבעות על ידי תהליכים חברתיים במעבדות; כיצד מדענים משתמשים בשיפוטים חברתיים בבואם לקבוע אמות מידה של הצטיינות במחקר; וכיצד ידע מדעי מתורגם במעבר בין תרבויות.

 

למרות ההתפתחויות הללו בחקר המדע והטכנולוגיה, האמונה בדבר טבעה האוניברסלי של השיטה המדעית נשארה עמוקה. מסיבה זו הפתיעה שאלת המחקר שלי חלק מן המדענים ששוחחתי איתם. אט אט למדנו להבחין בין הקשרי הצידוק (אופן הצדקתה או הפרכתה של תיאוריה) לבין הקשרי הגילוי (תהליך המחקר) של העשייה המדעית. חלק מן המרואיינים טענו כי הקשרי הצידוק במדע אינם תלויי תרבות. "תשמע", אמר כימאי, "אנשי מדע בכל העולם הם אינדיבידואלים, כלומר, אתה מוצא את כל הספקטרום. אתה מוצא אנשים עם מעוף במחקר, אתה מוצא אנשים שיותר מעזים במחקר, [וכאלה] שפחות מעזים. לא נראה לי שיש הבדלים עמוקים". מרואיין אחר טען שמדע זה עניין אוניברסלי וגלובלי: "אני הרבה יותר קרוב למדען יפני, נניח, או לסיני מאשר להרבה אנשים פה בארץ. שים שני מדענים ביחד, מיד נופלות כל המחיצות ונמחקים ההבדלים, כי מדענים מדברים באותה שפה... מיד יש איזה קליק ביניהם שמפיל את כל הדברים האחרים". גם פיזיקאי גרמני קבע: "אין הבדלים לאומיים במדע". ותיקן מיד: "דרך העבודה שלי היא מאוד גרמנית, שוואבּית - אני עובד קשה ובחריצות".

 

ההפתעה מן החיפוש אחר ייחודיות ישראלית (וגרמנית) בעשייה המדעית קשורה לכך, שבעיני רבים זוהי שאלת מחקר זרה. אסטרופיזיקאי ישראלי אמר: "עד שהעלית את הנושא, לא חשבתי על זה". נוירוביולוג ציין: "תוך כדי זה שאתה מדבר, אני חושב לעצמי שמעולם לא חשבתי בצורה מסודרת - אם אפשר לקרוא לזה ככה - על ההבדלים... מעולם לא עשיתי הבחנות כאלה, אני לא יודע". עמיתו הצעיר הגיב: "מה הייתי מגדיר כמשהו שונה? לא חשבתי על זה". ביולוג הוסיף: "האמת היא שלא חשבתי על זה עד עכשיו, זה באמת חומר למחשבה". חוקר שקירות חדרו מעוטרים בתעודות המעידות שזכה כמעט בכל הפרסים האפשריים במדע ענה: "לא חשבתי על זה מהכיוון הזה". וכמו רבים אחרים, הוסיף: "אבל בוודאי שיש הבדלים". וכך, גם מרואיינים שנטו בתחילת השיחה להכחיש את ההבדלים התרבותיים או למעט בתיאורם, העלו בהמשכה תובנות בדבר הזיקה בין תרבות לבין הקשרי הגילוי במדע ובדבר ההבדל בין המדע הישראלי למדע בגרמניה. כשהגיעו החוקרים לרמה של דוגמאות מחיי היום־יום, הם ציינו הבדלים עמוקים מאוד בארגון המדע, בהנחיית הסטודנטים ואפילו בדפוסי העבודה במעבדה ובצורות החשיבה. אם כן, אחרי שהצביעו על המשותף בהקשרי הצידוק במדע, הם עמדו על השוני התרבותי בהקשרי הגילוי בו. המחקר מעלה אפוא שלמרות האחידות במתודולוגיות ובצידוקים המדעיים, ישנם הבדלים תרבותיים עמוקים בהקשרי הגילוי המדעי, קרי: באופן שבו מדענים ישראלים וגרמנים עושים מדע וחושבים מדע.

 

המוח הסורר עומד על הייחוד התרבותי של העשייה המדעית בישראל.

 

 

 

 

 

"הכללות, סטריאוטיפים, דעות קדומות!": ביקורת הביקורת

 

 

"מדע בגרמניה ובישראל זה סיפור אחר לגמרי", הסבירה לי ביוכימאית ישראלית במסגרת מחקר שערכתי על הישראלים החיים בגרמניה.10 "הישראלים מעגלים פינות, הגרמנים לא מעגלים פינות", הבהירה ושלחה אותי למחקר על "הסיפור האחר לגמרי" הזה. חמש שנים אחרי אותה שיחה שהתקיימה בברלין, באתי לספר על המדע הישראלי למאתיים תלמידי כיתות י' באחד מבתי הספר האליטיסטיים בארץ. לא חלפה רבע שעה מאז תיארתי באוזניהם של בני ה-15 את ההבדלים בין המדע הישראלי לבין המדע הגרמני, וכבר הם התנחשלו כנגד התזה התרבותית שהצגתי. "הכללות, סטריאוטיפים, דעות קדומות!" הם התנגחו בי. "כל בני האדם שונים זה מזה", טענה תלמידה. "אלו טענות מסוכנות", רטן תלמיד. המשכנו בדיאלוג הזה כשעה נוספת. הצגתי תזה והם הפגינו באנטיתזה.

 

הם לא היו היחידים, כמובן. גם המרואיינים התחבטו בשאלות בנוגע להכללות, לסטריאוטיפים ולדעות קדומות ביחס לגרמניה ולישראל. כמו בני ה-15, חשו אף הם בכובד לחצה של התקינות הפוליטית והתלבטו בינם לבין עצמם. אולם לאחר שהשקיטו את מצפונם שהתקומם כנגד הכללות ודעות קדומות, תיארו הבדלים ניכרים מאוד באופן שבו הם ועמיתיהם מגרמניה עושים מדע, כי אכן "מדע בגרמניה ובישראל זה סיפור אחר לגמרי". עם העמקת ההתייחסות לדוגמאות המוחשיות להבדלים בעבודה המדעית ובהנחייתם של תלמידי המחקר, היו שסיכמו באי־רצון שהסטריאוטיפים משקפים כפי הנראה את המציאות.

 

"קשה להשתמש בסטריאוטיפים", אמר לי חוקר חברה, "אתה יודע, זה סטריאוטיפים... אני יודע שאנחנו מדברים על סטריאוטיפים תרבותיים, לא תמיד דיברתי על זה. הגרמנים מאוד מסודרים, אבל אני חושב שהם פחות מרובעים מהאמריקאים... אני מניח שזה רבדים של התרבות שלהם". פסיכולוגית חברתית הסכימה: "אני מרגישה שיש להם חוש ביקורתיות וחשיבה לא תואמת, ודווקא יצירתית יותר מאשר של האמריקאים. זו התחושה שלי, אם כבר יוצרים סטריאוטיפים וקטגוריות עד הסוף". חוקר מוח החל בדחיית ההבדלים, אך כמו יתר המרואיינים סיכם שהגרמנים הרבה יותר מסודרים: "אני לא יכול להגיד משהו על העמית שלי, להגיד שהוא מייצג את כל הגרמנים. ברור שלא. השונות היא לא יותר קטנה מאצלנו, ואם אני חושב על האנשים שעבדתי איתם, אז אין לי איזה סטריאוטיפ. הם לא מתאימים לי לאיזשהו סטריאוטיפ... אבל דבר אחד נכון והם באמת גרמנים בו: המעבדות מסודרות, נקיות, הם עובדים... מאוד מאוד מסודרים, בקיצור, לקנא בהם מהבחינה הזאת". מהנדס אזרחי שעבד שנים אחדות בגרמניה הוסיף: "אני חושב שהסטיגמות יש בהן משהו. זה כמובן לא מוחלט, ולא כולם, ובאקדמיה יש גם כל מיני טיפוסים... אבל הם עובדים הרבה יותר מובנה, מצד אחד. זה אומר שהם מגדירים מהתחלה הרבה יותר טוב מה הם עושים, וזה עושה להם הרבה פחות בעיות אחר כך. אבל מצד שני, הם לא פתוחים לזרם". פיזיקאי בכיר ביותר תמצת את ההבדלים: "הגרמני מאורגן יותר טוב, ואנחנו יש לנו יותר חוצפה". ועל שאלתי "האם הסטריאוטיפ עובד גם במדע?" השיב: "עובד, עובד". מדען בכיר מאוד, המלמד זה למעלה משני עשורים בגרמניה בכל קיץ במשך שבועות אחדים, אישר את הסטריאוטיפים:

 

 

 

תראה, אני הולך לעשות הכללות ברורות ובמידה רבה להשתמש בסטריאוטיפים... אני כן חושב שיש התאמה לסטריאוטיפים. אני אגיד משהו כללי על המדע, יש לי גם חשיפה למדע הגרמני. יש אמת בסטריאוטיפים, עם כל הבעייתיות שלהם. הישראלים הרבה יותר יצירתיים, הרבה יותר מוכנים לחרוג ממסגרת. יש לזה גם חיסרון. למשל, דברים שדורשים מעבר ליצירתיות גם עבודה מאוד שיטתית וארוכת טווח, שאתה לא רואה את הפירות מיד והיא מורכבת מהרבה פרטים קטנים. אז בוא נאמר שיש נטייה יותר גדולה - זה הכול עניין של פרופורציות - יש בפירוש נטייה יותר גדולה בגרמניה לסוג כזה של עבודה... אני יודע שאני משתמש בסטריאוטיפים הכי מקובלים.

 

 

 

כפי שימחישו העדויות הרבות שבפרקי הספר, הסטריאוטיפים וההכללות על ישראל ועל גרמניה משקפים הבדלים מהותיים, עקביים ואמיתיים בין התרבויות. אמירה זו קשה לאוזן המודרנית, לבטח בתחום הסוציולוגיה. "הסוציולוגיה האמריקאית סובלת מהכחשת תרבות", מתח הסוציולוג ג'ון מאייר ביקורת בכנס האגודה הסוציולוגית האמריקאית ב-2017 כנגד התעלמות עמיתיו מהסברים תרבותיים. אולם להערכתי, הכחשת תרבות היא בעיה כללית יותר משאלת השתקתה בשיח הסוציולוגים. רוחה של התקינות הפוליטית החרדה מהכללות, מסטריאוטיפים ומדעות קדומות, וממצבת את כלל תרבויות האדם על מדרגה רב־תרבותית אחת - ובכן, רוח זו הביאה להדחקתו של המושג "תרבות" גם במרחב הציבורי. לכן בני העשר'ה בבית הספר התיכון יודעים להתלהם ולטעון, שאמירות על הבדלים תרבותיים מהותיים ולא משתנים אינן קבילות. לכן גם נאטמות אוזניהם משמוע עובדות ועיניהם - מֵרְאוֹת ראיות. וכמו בתיכון, כך באקדמיה. לפרופסורים רבים קשה לקבל הכללות, רבים אף דוחים בביקורתיות מתריסה עמדות מהותניות ביחס לעוצמתן של תרבויות או להתנגדותן לשינוי יזום. מנקודת ראותי, מתיחת ביקורת אפריורית וחפה מעובדות, בטענה שתיאור ההבדלים בין התרבויות לוקה ב"הכללות, בסטריאוטיפים ובדעות קדומות", היא כלי נשק ביקורתי המשמש להשתקת רב־הקוליות הנחוצה כל כך בשיח המדעי.

 

הנה כי כן, למרות רוחה המשתיקה של התקינות הפוליטית והכחשת המושג "תרבות לאומית" באקדמיה, המוח הסורר מגלה שהמדע בישראל ובגרמניה הוא אכן סיפור אחר לגמרי. הספר ממחיש שעל אף רצוננו להאמין בשוויון, התרבות הישראלית והתרבות הגרמנית שונות זו מזו בדרכים שהן מגדירות בהן את האדם, את החברה, את הסדר, את המשמעת, את הראוי, את האלוהים והשטן, ומראה כיצד קודים תרבותיים קוטביים מכוננים את אפשרויות המדע בשתי הארצות ואת מגבלותיו.

 

 

 

 

 

הגלולה המרה באולימפוס האקדמי: הערת אזהרה

 

 

ארתור רופין צדק. בישראל הלך וצמח טיפוס יהודי חדש שהשתחרר מכל הסיגים והפסולת שנדבקו בו בלחץ הנכר, והוא צועד בדרכו משוחרר, ישר וזקוף קומה - עד לשטיח האדום של פרס נובל בשטוקהולם. ואכן, פרק אחר פרק נמצא אותם מאפיינים תרבותיים של המדען הישראלי החדש: סימטריה ביחסי גומלין, חופש ליזום, יצירתיות, חוצפה אינטלקטואלית, תעוזה, להט יהודי, התלהבות, מוטיבציה ופריצות דרך. שוב ושוב נשמע טפיחות על השכם. פעמים אלו המרואיינים הטופחים על שכם עצמם, פעמים זה אני שמוסיף ומעודדם כמו יורם ארבל: כן, ככה עושים מדע. חופשי, מקורי, מתוך בעירה פנימית בעצמות; ביצירתיות ובתחבלנות, באלתורים ובחיבורים מקוריים. כפי שייווכח הקורא, התרבות הישראלית מעניקה למדעניה יכולות סגוליות, שמדענים גרמנים או אמריקאים לא חוננו בהן.

 

אך בעוד הקורא מתענג על תרבותו, עליו לשים לב לגלולה המרה שיש בה כדי לשכך את ההתלהבות: ה"חפיף", חוסר הרצינות, הבינוניות, הקושי להתמיד במסלול, האתגר שבתכנון לטווח ארוך. כן, התרבות שמכשירה את המדען הישראלי להצטיינות יוצרת בו גם אי־יכולת מאומנת בתחומים אחרים של העשייה המדעית: התחמקות מבעיות שפתרונן דורש אורך רוח ותכנון, למשל, או קושי לקיים מהלך של פיתוח טכני ארוך טווח. פני תרבותנו כפני יאנוס: אין כאן מצוינות ללא בינוניות. אמנם חלק מבעיותיו של המדע הישראלי קשורות למצוקות אובייקטיביות, דוגמת תקצובו, אבל המצוקות החומריות לבדן אין בהן כדי להסביר את הפריפריאליות המזרח תיכונית שלו. כדי להבינה, שומה עלינו לחזור ולהתבונן בתרבות הישראלית, זו שבטרם מדע, זו שבאה אליו בשעריו והוא אינו קיים בלעדיה.

 

אם כן, התרבות העומדת ביסוד חברות ההזנק הישראליות ומניעה את הפרץ היצירתי והנועז של המדע הישראלי - אותה תרבות עצמה היא שחוללה כאן גם את אסון גשר המכבייה. התרבות שמציבה את המדענים הישראלים במקום הראשון באירופה בזכייה במענקי מועצת המחקר האירופית (ה-ERC), אחראית גם לכרוניקה של קלות הדעת הגורמת לתקלות צפויות מראש ולאסונות חוזרים ונשנים. בשונה מוועדות חקירה או מדו"חות מבקר המדינה הדנים בכרוניקות הללו, אני מציע להבין את האתגרים של המדע הישראלי - הניצבים לצד הישגיו יוצאי הדופן - באמצעות עבודה של פענוח תרבות. המוח הסורר משרטט קווים ראשוניים של ניתוח זה.