אנטומיה של רצח עם

פרק 1

חשרת סופה

 

 

הכפר בוצ'אץ' נזכר לראשונה בדברי הימים של פולין הימי־ביניימית בשנת 1260 כנחלתה של משפחת האצילים בוצ'אצקי (Buczacki), מראשי המגינים על גבולותיה המזרחיים של פולין. בשיא כוחם בנו בעליה המוקדמים של בוצ'אץ' ארמון עץ מבוצר על גבעה שנשקפה אל הכפר ואל הנהר בעמק שמתחתיה. הנופים הסוחפים של מה שהפולנים מכנים ה-kresy, הסְפר, נתקבעו עמוק בדמיון הרומנטי הפולני (שמה של המשפחה השולטת, ובעקבותיו שמה של העיירה, נגזר כנראה מיערות עצי האשור — buczyny — שהקיפו אותה). ב-1882 פרסם סאדוק בארנץ' (Sadok Barącz), נזיר דומיניקני פולני ממוצא ארמני שהעביר את כל חייו באזור, היסטוריה ססגונית של בוצ'אץ', היסטוריה שהפכה למקור לא אכזב למעשיות ולאגדות מקומיות.

 

בוצ'אץ', הוא כתב, נמצאת "על גבול פודוליה ורוסיה האדומה", המוכרת גם כרוּס או רותֶניה, ב"עמק סלעי ירוק, שערוצו הצר של נהר הסטריפה מחלקו לשניים. זהו אחד מאותם עמקים יפים ומקסימים של האזור המשווים לו אופי גחמני עד מאוד. היערות האפלים העתיקים, האגמים הצלולים, הגבעות המיוערות, כרי המרעה הדשנים, יפעתה של עוצמת האל הקדושה השורה על הכול: כל אלה יכולים לרתום את הנפש הסלבית החותרת לחופש ולביטחון". העיירה גם שכנה ממש על "נתיב הטטרים", אבל לוחמיה של אותה "משפחה עזת נפש מבוצ'אץ'" הגנו עליה "בגופם" מפני פשיטותיהם של "המדכאים הפראיים" הללו. הבוצ'אצ'קים, מלמדנו בארנץ', "הציבו מופת לאבירי רותניה ופודוליה" בבנותם "מבצר מגן כדי להבטיח את התפתחותה המוצלחת של העיירה" בהשראת "האש הקדושה של אהבתם לארץ ולאבותיהם". כל אימת ששמעו את "הצליל המבעית של האויב המתקרב מן העמק האפל", היו "יחידות הצבא האלה מופיעות לפתע על סוסיהן האמיצים — המוכרים בכל רחבי פולין — כאילו הגיחו מבטן האדמה". הסוסים מאזור זה, הוא מספר לנו, היו מבוקשים מאוד, ואנשים היו מצביעים בגאווה על סוס כזה באומרם, 'הביטו! הנה סוס שגודל בבוצ'אץ'".2

 

 

 

 

הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון, שנולד בבוצ'אץ' ב-1887, ייחס אף הוא את הוד סביבתה הפיזית של העיר לחסדי שמיים. בסִפרו על ההיסטוריה של העיר עיר ומלואה, שהתפרסם לאחר מותו, הוא תיאר את בוצ'אץ': "עיר שלָווה הקב"ה כביכול מתפארת ארצו והלווה לה לעירנו". הוא דימה אותה לחלקת אלוהים קטנה "מיוסדת על הרים וגבעות", מוקפת "יערות מלאים עצים ושיחים" וניזונה מנהר הזורם "בתוך העיר ובצידי העיר", מ"נחלים מוציאים מים ומשקים קנים ושיחים ועצים" ומ"מעיינות טובים שופעים מים חיים [...]". לפי סיפורו של עגנון, העיירה נוסדה בידי שיירה של יהודים, ש"נשאם לבם הטהור לעלות לארץ ישראל", אך סופם שמצאו את עצמם במקום של "יערות שאין להם סוף ועופות וחיות ובהמות". שם פגשו חבורה של "שרים גדולים ונכבדים", ש"השתוממו על חכמתם ועל נועם לשונם" והזמינום "לבוא אצלם ולשבת עמהם". ברגע שהשרים "הכירו כי מאת היהודים היא ברכתם", אמרו להם: "הנה כל הארץ לפניכם בטוב בעיניכם שבו, ואם מבקשים אתם לסחור את הארץ מה טוב, כי אין איש בארץ אשר יודע לעשות סחורה". נשארו שם אפוא היהודים; "התאחזו בארץ ובנו להם בתים ושרי הארץ עיניהם ולבם עליהם לטובה, והנשים מהן מעוברות מהן מיניקות, מהן נכנסה בהן תשות כח והן חלשות, והזקנים הזקינו הרבה וטורח הדרך קשה עליהם". ושם "לא היה חסר להם כלום בחכמת התורה ובדעת אלקים והיו בוטחים בעשרם ובכבודם וביראתם ובצדקתם".3

 

האירועים שגולל עגנון בתיאורו המיתי עולים בקנה אחד עם ההקשר ההיסטורי, שכן כינונו של האיחוד הפולני־הליטאי ב-1569 הקל את השתלטותו על שטחים נרחבים במזרח אירופה ובאוקראינה. בזמן שפולין התפשטה מזרחה, אציליה הזמינו יהודים לפתח את הערים, את המסחר ואת התעשייה בהציעם להם חוזי חכירה נוחים וזכויות מיוחדות. המצבה העתיקה ביותר בבית העלמין היהודי של בוצ'אץ' מיוחסת לשנת 1587.

 

בשנת 1612 השתלט סטפן פוטוצקי על העיר, והיא נותרה נחלתה הפרטית של משפחת אצולה פולנית עשירה וחזקה זו במשך מאה וחמישים שנה. סטפן הרחיק ראות והשכיל להמיר את מצודת העץ בטירת אבן אימתנית מוגנת במערך של סוללות עפר ותעלות אשר הקיפו את העיר כולה. במחצית השנייה של המאה, בימי בנו יאן, שירש את העיר ב-1631, הוכיחה הטירה שוב ושוב את עוצמתה.

 

באמצע המאה ה-17 היו 450,000 יהודי פולין הציבור היהודי הגדול ביותר בעולם. אבל הקולוניזציה של השטחים הללו גם גרמה לתרעומת הגוברת והולכת בקרב האיכרים המקומיים והאצולה הכפרית, תרעומת שעמדה ברקע מרד הקוזקים והאיכרים הגדול של 1648 (מרד חמלניצקי). עד הראייה נתן נטע הנובר תיאר לפרטי פרטיו את הרס הקהילות היהודיות בספרו יון המצולה. הפרטים שהוא מביא הם כה עקובים מדם עד כי הם נשמעים מוגזמים, אך הם נתקבעו בדמיון האנשים כסימני היכר של העבר וכאיומים ודפוסי התנהגות לעתיד. כפי שכתב הנובר, היהודים "נהרגו על קדושת השם במיתות משונות קשות ומרות [...] קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, [...] והרבה קברו בחייהם". האלימות המזוויעה ביותר יוחדה לחסרי הישע מכול, לילדים ולנשים: "שחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן, ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן". במקרים אחרים הם: "חתכו בשפוד [מקצת מן הילדים] וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם".

 

 

 

 

מראה הטירה בתחילת המאה העשרים. מקור: ÖSA-KA.AT-OeStA/KA BS I WK Fronten Galizien, 5840

 

הנובר מספר על מקרים מסוימים שבהם הפולנים בגדו ביהודים והסגירו אותם למורדים כדי להציל את נפשותיהם. במקרים אחרים יהודים נלחמו כתף אל כתף עם פולנים על חומות הערים, ואפילו אז בגדו בהם לפעמים בני עירם בסופו של דבר. הוא כותב: "הלכנו ממקום למקום בערים וכפרים, ושכבנו בראש כל חוצות, וגם שם לא מצאנו מרגוע לנפשנו; זה חומס וזה רומס, זה מואס וזה גועל". באוקטובר 1648 החלו הקוזקים צרים גם על בוצ'אץ', שנתמלאה עד להתפקע ביהודים מן המזרח: "עמדו כנגדם כל השרים והיהודים שבתוכם, ויורו המורים עליהם בקני השרפה הגדולים, וייהרג מהפוחזים עם רב, ולא יכלו הפוחזים לכבוש אותם. [...] אבל דבר ורעב גדול היו באותם מקומות הנ"ל, ומתו כמה אלפים ורבבות יהודים".

 

בסך הכול, כעשרים עד חמישים אלף יהודים נטבחו, שיעור ניכר מן האוכלוסייה היהודית בחלקו המזרחי של האיחוד הפולני־ליטאי. המרד הסתיים ב-1649 עם הקמת המדינה הקוזקית, והפולנים, היהודים והנזירים הישועיים גורשו ממנה; חמש שנים לאחר מכן אוחדה המדינה עם נסיכוּת מוסקווה, הכוח העולה שיהפוך לימים לאימפריה הרוסית.4

 

בעשרים השנים אחרי כן שרר שלום בבוצ'אץ'. בפברואר 1672 ביקר בה הנוסע אולריך פון וֶרדוּם. "זוהי עיר גדולה ומשעשעת המשתרעת על ההרים ועל העמק" ו"מוקפת חומה", הוא כתב. "בתיה טובים למדי. בעיר שלוש כנסיות אפיפיוריות [רומיות־קתוליות] ומנזר רוּתני, המוחזק כעת בידי הדומיניקנים. גם לארמנים יש כנסיה אחת ובידי היהודים — בית כנסת ובית קברות יפה. סביבו גדר ובו עצים יפים וגבוהים. הארמון בנוי אבנים וכן גם ביצוריו. הוא שוכן בראש ההר אשר בצלעותיו זורם הנהר סטריפה [...]. מימי הנהר מניעים 10-12 טחנות מים הבנויות זו ליד זו". עיר ציורית זו, ממשיך פון ורדום, "היא אחוזתו של אדון פוטוצקי [...]. בראשית המרד העלו הקוזקים [...] באש את העיר כולה ועכשיו בנו אותה מחדש, בייחוד היהודים. הם [היהודים] גרים כאן, כמו בפולין וברייסין [רותניה], במספר רב".

 

חודשים מעטים בלבד אחרי ביקורו של פון ורדום בבוצ'אץ' הטיל עליה מצור צבא עות'מאני גדול. היות שאדון העיר יאן פוטוצקי נעדר ממנה לרגל מלחמתו בעות'מאנים במקום אחר, התגוננה בוצ'אץ' זמן קצר בלבד, ולאחריו נכנעה לפולשים. פולין כולה הלכה בעקבותיה עד מהרה. באוקטובר 1672 נפגשו המלך מיכל הראשון (Michał Wiśniowiecki) והסולטאן מהמט הרביעי בבוצ'אץ' וחתמו על הסכם שאילץ את פולין למסור לטורקים חלק ניכר משטחיה במזרח ולשלם לסולטאן מס שנתי כבד.5

 

בשנת 1675 שבו העות'מאנים והסתערו על בוצ'אץ' למרות ההכנות שערך יאן פוטוצקי, שאף הזמין את נציגי הקהילה היהודית לדון בהגנה על העיר והפקיד מפקח מיוחד על הגנת הרובע היהודי. הגנרל העות'מאני אבראהים שישמן, המוכר גם בכינויו אבראהים השמן, פרץ במהירות את הביצורים והעלה באש את העיר. בעוד האצילים וכמה מתושבי העיר מצאו מקלט במבצר, הידפקו היהודים לשווא על שעריו, ובלשונו של עגנון, נשחטו בידי "התורכים כאילים וכבשים וגווייתם מצאה את קברה בבטן חיות השדה ועוף השמים".

 

 

 

 

המבצר החזיק מעמד עד שהגיע לעיר צבא בפיקודו של מלך פולין יאן השלישי סובייסקי. אבל בשנה שלאחר מכן, בעת שסטפן פוטוצקי, יורשו של יאן, הגן על המבצר, הוא נכבש לבסוף. פרנסואה־פולן דלאירק, איש חצרו הצרפתי של סובייסקי, ציין כי החיילים העות'מאנים "זרעו הרס מוחלט" בעיר, הרס "כה קשה עד כי רק עיי חורבות נותרו מן החומות והמגדלים, ומן הבתים כמעט לא נותר דבר שאינו בגדר הריסות". כפי שנזכר יותר ממאתיים שנה מאוחר יותר סטניסלב קובלסקי, מחבר פולני שחי בבוצ'אץ' בתקופה שבין מלחמות העולם, אגדה מקומית סיפרה כי המבצר נפל רק בשל "בגידתה של אישה". רוח הרפאים שלה, נאמר, "מופיעה בשער המבצר ביום ראשון של חג הפסחא, בוכייה ומתחרטת על בגידתה".6

 

במעט השנים אחרי כן שימש נהר הסטריפה החוצה את בוצ'אץ' גבול בין פולין לעות'מאנים. אבל ב-1683 שחרר אותה לבסוף המלך סובייסקי. בהעלותו על הכתב את רשמיו מביקורו בשנה שלאחר מכן, העיר דלאירק כי בוצ'אץ' ש"פעם הייתה בנויה מאבן ומוקפת מכל עבר במגדלים רבועים" מכילה עכשיו בעיקר "בניינים הרוסים ושרופים למחצה, ורק כמה בתי מרזח מעץ עם גגות קש". מבוצ'אץ', "עיר חשובה למדי ומוגנת היטב", שלפנים נודעה לה "חשיבות אסטרטגית חיונית" עד כי "הסולטאן מהמט הרביעי הגיע בעצמו כדי לצור עליה", לא נותר אלא צל עלוב של עברה המפואר. אשר לתושביה, דלאירק מציין: "מסביב לעיר נמצאים מטעים במספר גדול ליד מעיינות רבים", ו"האיכרים בונים את בקתותיהם לפי הנוהג הפולני הנושן סמוך לשער העיר ומתחת לתותחי המבצר". "בתוך העיר", הוא מדגיש, "חיים רק יהודים ואי־אלו פולנים".

 

שלוש מאות שנה לאחר מכן יכתוב עגנון כי כאשר היהודים חזרו לבוצ'אץ' אחרי המלחמות בטורקים, הם "מצאו את העיר חרבה ושממה ובתיהם מקצתם חרבים ומקצתם תפוסים בידי גויים. ובתי כנסיות ובתי מדרשות נתלשו ונחרשו ולא ניכר מקומם היכן היה". אבל פוטוצקי, אדוניה של בוצ'אץ', העניק להם קרקע לבית כנסת חדש "כדי שישבו בעירו וימצאו קורת רוח מישיבתם, שמקובל היה מאבותיו ואבותיו מאבותיהם עד לזקנים הראשונים שהיו בפולין שכל מקום שיש בו יהודים יש בו חיים".

 

בשנת 1699 אשרר פוטוצקי והרחיב את הזכויות המיוחדות שהעניקו אבותיו לקהילה היהודית של בוצ'אץ' ואגב כך כונן את הבסיס לחיים יהודיים בעיר עד לסיפוחה בידי האוסטרים שבעים שנה לאחר מכן. היהודים הורשו להתגורר בעיר ולעסוק במלאכה ובמסחר, לייצר משקאות אלכוהוליים, למכור אותם ולקנות בתים מנוצרים; הם גם הוצאו אל מחוץ לתחום סמכותם של בתי הדין העירוניים משפוטוצקי נטל לידיו את הסמכות הבלעדית לדון בענייני היהודים "בפשעים הקטנים והגדולים", ואילו הטיפול במחלוקות פנים־קהילתיות הופקד בידי בית הדין הרבני; בו בזמן שנאסר קיומו של יריד השבוע בשבת, הורשו היהודים "להשתמש בכביש המוליך בין חומות הכנסייה ובית הכומר לבית הכנסת שלהם, הנמצא על הנהר סטריפא".7

 

בשנת 1728 החליף מבנה אבן מוצק את בית הכנסת מעץ שעל גדת הנהר. המבנה האופייני לבתי הכנסת ה"מבוצרים" באזור זה נועד לשמש את הקהילה כמקלט בעיתות מלחמה ואלימות, ועובי קירותיו הגיע לכארבעה מטרים ומחצה; כדי שלא יתנשא מעל לכנסיות הסמוכות, נחפרה רצפתו מתחת למפלס הרחוב. בעיני עגנון, זה היה ליבה הפועם של הקהילה: "כל זמן שהיו [בתי הכנסיות ובתי המדרשות] מלאים היתה העיר מלאה". לתאורת חללו הפנימי המפואר שימשו תריסר חלונות אטומים וארבע נברשות, אשר שפכו אור על תגליפי פרחים וכרובים, על שני איילי הברזל המעוטרים בשני דקלים ממתכת, אשר ניצבו משני צידי המדרגות המובילות אל ארון הקודש, על בימת השיש במרכז האולם ועל שורה ארוכה של שכיות חמדה אחרות.

 

 

 

 

את המבנים המרהיבים ביותר של העיר הקים מיקולאי פוטוצקי, בנו האקסצנטרי של סטפן, שירש אותו ב-1733. ביוזמתו נבנו בניין העירייה בסגנון הרוקוקו, המנזר הבזיליאני, בית הספר הדו־קומתי הסמוך וכנסיית המנזר. ומה שחשוב יותר אפילו, ב-1754 הוא הקים קרן לתחזוקה ולהפעלתה של הגימנסיה של בוצ'אץ', בית הספר העל־יסודי הראשון בעיר, שגם הציע לתלמידיו מגורים, ארוחות וביגוד. בתוך 15 שנה הגיע מספר התלמידים הרומים־קתולים והיוונים־קתולים ל-343, והם למדו שם, בין היתר, תאולוגיה, היסטוריה, גאוגרפיה, פיזיקה, לטינית ויוונית. התלמידים היהודים במוסד היו מעטים מאוד, זאת למרות נוכחותם הגדלה והולכת של היהודים בעיר, שמספרם היה גדול מאלף ב-1765.8

 

✡✡

 

ב-3 באוקטובר 1772, כפי שמתאר זאת בארנץ', מיקולאי פוטוצקי "צפה בעצב" ב"פלישת הכוחות המזוינים" האוסטריים ל"בוצ'אץ' שלו". השפלת הכיבוש הסבה לשוֹעַ "ייאוש גמור", ובשנה שלאחר מכן הוא מסר את השליטה בבוצ'אץ' לידי קרוב משפחתו יאן פוטוצקי. עד מותו של מיקולאי עשר שנים לאחר מכן עברה הפרובינצייה, בשמה החדש גליציה, שנקרעה מדרום מזרח פולין וסופחה לקיסרות ההבסבורגית, שינוי גדול.9 אוכלוסיית הפרובינצייה מנתה 2.6 מיליון איש ואישה, רובם צמיתים, ובצידם 300,000 עירונים נוצרים, 200,000 יהודים ו-100,000 אצילים. בוצ'אץ' השתייכה עתה לגליציה המזרחית, שמרבית תושביה היו רותנים.

 

 

 

 

השליטים האוסטרים החדשים ביקשו להגביל את מספר היהודים בגליציה באמצעות הטלת "מס הסובלנות" ב-1773 — המהלך הזה הוביל לגירושם לפולין של מי שלא יכלו לשלמו — ובאמצעות דרישת תשלום עבור היתר רשמי להינשא. אבל הרשויות גם האמינו כי יהודים מתבוללים יכולים לשמש כסוכני גרמניזציה; לשם כך, מ-1787 חויבו כל היהודים לאמץ לעצמם שמות משפחה גרמניים, וסמכות ההנהגה היהודית הדתית הוכפפה לפיקוח ממשלתי מרכזי. האוסטרים גם ניסו לשנות את מצבם החברתי־הכלכלי של יהודי גליציה ולדרבנם לעבור מהתמקדות מסיבית במסחר ובמלאכה לחקלאות באמצעות הטלת איסור על אנשים שלא עסקו במישרין בעבודת אדמה לחכור אחוזות, טחנות קמח, בתי מרזח, אכסניות ומבשלות שיכר. בשל כך איבדו שליש מיהודי גליציה את מקור פרנסתם ונאלצו לעקור לעיירות ולערים; הדבר רק הגביר את עוניים של היהודים והבליט את עובדת שייכותם לפינה כלכלית צרה.

 

בהשפעת המהפכה הצרפתית השוותה ממשלת אוסטרייה את זכויותיהם האזרחיות של היהודים לאלה של הנתינים האחרים, אבל אף שהיהודים הורשו לקיים את דתם והוסרו ההגבלות על הנישואים, עדיין היו חייבים בתשלום מס ה"סובלנות" ומס על בשר כשר, שלהם התווסף מס על הנרות החיוניים לפולחן היהודי. מטרידה יותר מכול מבחינת היהודים הדתיים הייתה חובת השירות הצבאי, מאחר שנבצר מן המגויסים לשמור על מנהגיהם הדתיים בעת שירותם. אולם בטווח הארוך, אם בשל ההתחמקות מתשלום מיסים ומן ההגבלות ואם בשל ההתחשבות הגדולה יותר שהפגינו הרשויות, המגמה של השוואת מעמדם של היהודים הובילה לשיפור במעמדם.10

 

המאמץ של הממשלה לקרב את היהודים אל העולם המודרני ניכר במיוחד בתחום החינוך. בשנת 1787 התמנה נפתלי הרץ הומברג, איש תנועת ההשכלה מבוהמיה, למפקח על כל בתי הספר היהודיים־גרמניים בגליציה. הומברג הקים 107 בתי ספר ציבוריים "נורמליים" ברחבי הפרובינצייה, ובהם בית הספר לבנים יהודיים בבוצ'אץ', שפתח את שעריו ב-1788. הרפורמה הקיצונית הזאת בחינוך ביקשה לעצב דור חדש של יהודים בני תרבות ומוסריים השולטים בשפה הגרמנית ובדקדוק העברי התקני, שהוכשרו כראוי לעסוק במשלח יד יצרני. מספר התלמידים בבית הספר בבוצ'אץ' גדל מ-28 תלמידים ב-1788 למאתיים ב-1790, אות ברור להתלהבות גוברת והולכת מן התוכנית, התלהבות שבאה לידי ביטוי בגליציה כולה, אשר מספר התלמידים בה גדל מ-6,000 ל-30,000 באותן שנתיים.

 

מרבית היהודים הדתיים בגליציה התנגדו בעוז לַיוזמה, ומערכת החינוך של הומברג בוטלה בסופו של דבר; בית הספר בבוצ'אץ' נסגר ב-1806, אבל התמיכה ברפורמה של החינוך היהודי עמדה בעינה. המשכילים הגליצאים המתונים מנדל לפין ותלמידו יוסף פרל, למשל, ראו בעיני רוחם סיגול של המנהגים, ההלכות והזהות היהודיים לעולם המשתנה שמסביבם. בשנת 1813 פתח פרל בטרנופול (Тернопіль באוקראינית), כ-65 קילומטרים מצפון לבוצ'אץ', את בית הספר החופשי (פרייע שולע), שלימד בנים ובנות שילוב של מקצועות יהודיים וכלליים בגרמנית "צחה". הצעותיו של פרל להקים מוסדות להכשרה מקצועית נדחו, וקריאתו לשרש את המיסטיקה והאובסקורנטיזם החסידיים נפלה אף היא על אוזניים ערלות. פרל הגיע למסקנה ב-1838 כי הדעה הרווחת שלפיה יהודי ״העוסק בחוכמה לא־יהודית כלשהי זונח הן את התורה והן את המצוות״ גורמת לעם הארץ ״לשנוא ולרדוף״ את היהודים המשכילים ״עד קבר כמעט״.11

 

 

 

 

בשנת 1850 פרסם המשכיל מוריץ ברנשטיין בווינה עלון שייחס "חוסר תרבות", "קנאות", "דוגמטיות", "דעות קדומות" ו"מוגבלות רוחנית" לחינוך שהעניקה יהדות גליציה לילדיה. בבית, הוא כתב, אמרו לילדים כי הדת היא תוצר של "שורה ארוכה לאין סוף של אבות קדמוניים", ויצרו בקרבם "מנטליות של עבדים", ש"גררה את חירות האדם אלי קבר" והקימה "מחסומים דתיים קשיחים המחלקים בני אדם לשכנים עוינים והמפרידים את האנושות למינים מרובים". בחדר המסורתי "הזיהום והטינופת" בכיתה "פוגעים קשות במצבו הגופני של הילד". המורים ה"חסרים כל ידע על העולם, כל טקט חברתי והבנה של החיים מפטמים בעיקשות את מוחו של הילד המסכן עם פרשת השבוע" ונוהגים בו "לעיתים קרובות בנוקשות גדולה". הוראה כזאת הייתה, לדעתו, הסיבה ל"כל הנרפות המחשבתית, לכל האיוולת והאמונה המבולבלת, ולעיתים קרובות [ל]כל המאובנות הרוחנית, אשר מלווה בהמשך את הנער בחייו הבוגרים". היהודי הגליצאי הרגיל, שחונך בדרך זו, קונן ברנשטיין, עדיין "מתאפיין בגלימתו הארוכה", ב"עגתו הצורמנית" המונעת ממנו כל גישה כמעט אל "מעגל שכניו המתורבתים". רק באמצעות "לימוד שפת המקום", הוא טען, יוכלו יהודי גליציה "להרגיש מפויסים עם לאומיותם בבית", לכונן "קשרי שלום ואפילו ידידות עם שכניהם" ו"למוטט בהדרגה את המחיצה המפרידה ביניהם".

 

ברנשטיין סבר כי בעיית קיומו של היהודי "כאדם נסבל" ו"זר" שמטבעו "שום אומה אינה מעניינת אותו" תיפתר באמצעות הענקת זכויות שוות ליהודים. ברגע שיוכלו לעסוק במקצועות אחרים, טען ברנשטיין, לא ייאלצו עוד היהודים להתמודד עם "האשמות שווא מרות והרסניות ו[עם] השמצות גסות הפוגעות ללא רחם" ב"תחושת המוסר ו[ב]זכויות" שלהם ו"מעליבות את היהודי הפנימי שלהם". אחרי ככלות הכול, "לא היהודי הוא נוכל, נושך נשך, כפי שהוא מכונה לעיתים קרובות", המגבלות החוקיות הן שכופות עליו להיהפך לאותו "סוחר תאב רווח" הכה מאוס בעיני שכניו.12

 

האמנציפציה סופה שהגיעה ב-1867 עם "חוקתו" של הקיסר פרנץ יוזף. היהודים הוגדרו קהילת אמונה במקום בני אחד העמים האתניים של הקיסרות; לפיכך נבצר מהם להצהיר על היידיש כ"שפה בשימוש יום־יומי", מאחר שהשפה היא שקבעה את לאומיותו של אדם. תחת זאת, היהודים נדרשו להצהיר על שפה אחרת ונמנו עם בניו של הלאום שדיבר בה. תחילה קיוו האוסטרים כי הדבר יגדיל את מספר הגרמנים בגליציה, אבל עד 1910 כמעט כל היהודים נרשמו כדוברי פולנית.13

 

האמנציפציה שינתה מיסודם את היחסים בין היהודים לשכניהם. בשנת 1848, בלחץ המהפכות ששטפו את אירופה, ביטלה הקיסרות ההבסבורגית את הצמיתות בגליציה, ואומה חדשה הייתה עתידה לצמוח בשני העשורים אחרי כן בחלקה המזרחי, המאוכלס והגדול יותר, של הפרובינצייה. סימניה של תסיסה מוקדמת של לאומיות רותנית בהנהגת קבוצה קטנה של כמרים, פרחי כמורה, סטודנטים ואינטלקטואלים ניכרו עוד לפני מהפכת 1848, אלא שלפני ביטול הצמיתות לא נמצאה לה התמיכה העממית הנחוצה. בתקופה שלאחר המהפכה, ובייחוד בעקבות רפורמות אחרות בשנות השישים של המאה ה-19, הקיצו, כמאמר הקלישאה, המוני האיכרים מתרדמתם.

 

מרבית הצמיתים לשעבר נותרו עניים מרודים ואנאלפביתים, ובעלי הקרקעות המשיכו לנצלם ללא רחמים. האיכרים הרותנים זיהו את בעלי הקרקעות שלהם עם הפולנים, ואת הסוחרים, החנוונים ובעלי בתי המרזח — עם היהודים. האוקראינופילים — הנארודובסטים או הפופוליסטים — שהפיצו את רעיון הלאומיות ואת השפה הרותנית־אוקראינית הנפרדת, ניסחו טוב מכול את ההשלכות הפוליטיות של המציאויות החברתיות־הכלכליות הללו; הם גם הגיעו במסרים שלהם לאנשים במספר גדל והולך משהאוריינות התפשטה בהדרגה בעקבות ייסוד בתי הספר הכפריים, ולאחר שהאיכרים החלו לקרוא עיתונים. בהסתייעם בגישתה הסובלנית של הקיסרות ההבסבורגית כלפי הלאומיות ובדברם במישרין על מצוקות האיכרים בשפתם שלהם, הלכו הנארודובסטים והתחזקו.

 

הסרת המגבלות על משלחי יד ועל מקומות מגורים אפשרה ליהודים לחזור לאזורי הכפר בזמן שהרותנים הכפריים נחשפו לרעיונות לאומיים באמצעות מועדוני קריאה ורטוריקה פוליטית. בד בבד עם המעבר משיטה פאודלית לכלכלת כספים, עוררו הנוכחות המִתגברת של היהודים בכפרים ותפקידם הכלכלי המתחזק תחושה עממית של ניצול חומרי והכחדה תרבותית. יהודים מלווי כספים, בעלי חנויות ובתי מרזח, סוחרי בקר, חוכרי אחוזות וטחנות או בעליהן הוצגו כולם כעושקי האיכרים הנבערים וכמי שמפתים אותם בעורמה להתמכר לטיפה המרה ולטבק, מלווים להם כספים בריבית קצוצה ומעכבים את התפתחות האומה הרותנית הבריאה. ואמנם, התבטאויות אנטי־יהודיות בעיתונות הרותנית החדשה האפילו עד מהרה על ההתקפות על בעלי הקרקעות הפולנים.14

 

העיתון הרותני Батьківщина (מולדת) מייסודה של החברה הלאומית־הפופוליסטית פרוסוויטה (Просвіта, השכלה), שהחל רואה אור ב-1879, שיקף רגשות כאלה במדור מיוחד, שיוחד לדיווחים של פעילים מקומיים בכפרי גליציה ובעיירותיה. דיווח אחד דיבר על "כפרים שבהם מתוך מאה משקי בית קשה למצוא ולו איכר אחד בעל אדמות שאינו שקוע בחובות — ליהודים, כמובן". דיווח אחר קבע כי ברגע שאיכר לווה כסף מיהודי הוא "אינו יכול לנער את היהודי מעל גבו; הוא משלם ופורע את חובו בהדרגה, ובכל זאת מאבד את אדמתו בסופו של דבר". פירוש הדבר, כתב אחר, הוא גם שאורח חיינו הרותני "גווע לאיטו; במקומו, מיובאים מבחוץ מנהגים גרועים". הסופר ואמן חיתוכי העץ והדפסי האבן האמריקני ג'וזף פנל (Joseph Pennell) היה שותף לדעה כי היהודים הורסים את התרבויות הכפריות והסיק בעקבות מסעותיו באירופה ב-1892 כי היהודי הממוצע "בכל רחבי דרום מזרחה של היבשת עושה כל שביכולתו להחניק תחושה אמנותית כלשהי באיכרים באמצעות החלפת עבודות היד הטובות באמת שלהם בזבל התעשייתי המתועב ביותר שידו משגת".15

 

העובדה שב-1900 רק 20,000 אוקראינים לעומת 280,000 יהודים עסקו (או היו תלויים במי שעסקו) במסחר ללא ספק אוששה את הטענה הזאת, כפי שציין אחד הכתבים: "בארצנו השתלטו היהודים על המסחר עד כדי כך שדומה כי איש זולתם אינו יכול להחזיק בבעלותו חנות או זיכיון ממלכתי, רק היהודי". הדיווחים הנדירים על עסקים בבעלות רותנית היו מקור לגאווה; איכר אחד כתב בחדווה כי כאשר יהודי נכנס לחנות "וראה תמונות קדושים על הקירות, הוא כל כך נבהל עד שנס מיד על נפשו".

 

אבל הסמל הבולט ביותר של מושחתות היהודים היה בית המרזח הכפרי, שהיה בעיני הלאומנים הפולנים והאוקראינים סיבה לשכרותם הכרונית של האיכרים, לחובותיהם ליהודים ולהעברת נכסיהם לידי היהודים. הרטוריקה של תנועות שקראו להינזרות ממשקאות חריפים כללה לעיתים קרובות אמירות אנטישמיות, והאיכרים למדו לתלות ביהודים את האשמה בשכרותם. אחד הכתבים טען: "אתה נכנס לבית המרזח כדי לקנות טבק, והיהודי [...] מתחיל להלל את היי"ש שלו וללעוג לפיכחונך [...] ולפני שאתה מבחין בכך, אתה לוגם משקה אחד, ואחריו עוד אחד". לבסוף, האיכר "מוכר את מגפיו תמורת משקה ומשלם כפול עבור מה שהוא שותה", בעוד ש"יודק'ה רק תוחב את ידיו לכיסיו, מקשקש במטבעותיו, צוחק ולועג לשיכור".

 

הדימוי המסורתי שהאיכרים טיפחו על היהודים היה מורכב יותר. היהודים היו עשויים להיראות כהתגלמות הזר דווקא מאחר שנוכחותם הייתה כה בולטת. ומשום שהיו החוליה המקשרת בין מגדלי התוצרת החקלאית ובין השוק, הם גם נתפסו כמתווכים בין הסביבה הכפרית המנותקת לספֵרה החיצונית הבוגדנית שמעבר לה, ממלכת המוות והשטן, שעימה זוהו היהודים לעיתים קרובות: שניהם נחשבו נוכחויות חיוניות, אם כי מזיקות, במחזור החיים. מאחר שהאיכרים גם היו דתיים עד מאוד, הם הפנימו את ההשקפה הנוצרית על היהודים כהורגי ישו הארורים ובה בעת כמבורכים בתור העדים היחידים למסכת ייסוריו. נוסף על כך, אמנם איכרי גליציה היו עשויים לחלוק עם היהודים את האמונה העממית בכוחות המרפא המאגיים של רבנים בעלי נס וצדיקים, אולם הם גם חששו מן ההיבט המאיים שכוחות כאלה עלולים לעטות לכאורה.16

 

מורכבות זו של הנוכחות היהודית בדמיונם של איכרי גליציה השתנתה בתכלית השינוי בהשפעת הלאומיות. ובניסוחו התמציתי של הגיליון הראשון של Батьківщина (באטקיבשצ'ינה; מולדת), הרותנים התמודדו עם "שני אויבים איומים: אחד הוא היהודי הממולח, המוצץ את דמנו ומכרסם את בשרנו; והאחר הוא הפולני היהיר, המבקש לצוד הן את גופנו והן את נפשותינו". גיליונותיו האחרים של העיתון השתמשו שוב ושוב בדימויים אנטישמיים בתוארם את בתי המזרח היהודיים כ"פצעים מוגלתיים המרעילים והורסים את גופנו; משחיתים את [...] נשמת הכפריים שלנו [...] חומסים את רכושם ומדרדרים אותם לפשע". הפתרון לא היה פוגרומים, אלא החרמת עסקים יהודיים: "או אז לא נצטרך להבריח את היהודים, הם יעזבו אותנו מרצונם החופשי". דעות דומות ביטאו עיתונים אחרים; העיתון הפרו־רוסי Русская Рада (רוסקאיאה ראדה; המועצה הרוסית) הזהיר כי זרם היהודים לא ייפסק עד ש"ייטוו את רשת קוריהם סביב הכפר כולו" ובסיוע "וודקה וכסף ינשלו את האיכרים מאדמת אבותיהם [...] פעם היינו אדוני ארצנו, אבל היום היהודי אומר: אני האדון כאן, זוהי אדמתי!"17

 

האמנציפציה הייתה רצופה באירוניוֹת. משבוטלה הצמיתות יכלו האיכרים למכור את רכושם, אבל מאחר שמשקיהם היו קטנים מלכתחילה וחולקו שוב ושוב בין היורשים, הם כבר לא יכלו להתפרנס מן האדמה. לעומת זאת, ברגע שזכו באמנציפציה תרו היהודים אחר הזדמנויות כלכליות מחוץ לגבולות הגטאות הצפופים והעניים המרודים, ואלה שהצליחו לעשות כן רכשו אדמה מן האיכרים, שלא נותרה להם ברירה אלא למכור את חלקותיהם ולחפש תעסוקה במקומות אחרים. בשנת 1902 החזיקו כ-15,000 יהודים בבעלותם משקים או אחוזות בגליציה, שיעור לא גבוה במיוחד לאוכלוסייה יהודית של קרוב למיליון איש, אבל גבוה הרבה יותר מאי־פעם, וצורם במיוחד בעיני הלאומנים הרותנים, שראו בכך השתלטות יהודית על הפרובינצייה. ערב מלחמת העולם הראשונה היו יותר מעשרה אחוזים מן האחוזות בבעלות יהודים, שהיו עשרים אחוזים מבעלי הקרקעות ויותר מחמישים אחוזים מחוכרי הנכסים בגליציה.18

 

כבעלי אחוזות ומנהלים חקלאים לא התאימו היהודים לסטראוטיפ של תושבי עיירה או לזה של מהפכנים או בדלנים ציונים חסרי שורשים; הם הזדהו לא אחת עם פולין, רגש שלא הושב להם במלואו או בעקביות. עולמם של בעלי האדמות היהודים, שלא היה מוכר למרבית היהודים העירוניים, דמה מבחינות מסוימות לזה של בעלי האחוזות הפולנים. אולם גם היו הבדלים ניכרים ביניהם. האחזות היהודיות הציעו גם הזדמנויות בשפע לקשרים עם פועלים חקלאים ועם איכרים לא יהודים.

 

באורח חיים שכוח זה מן התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה נזכר עשרות שנים מאוחר יותר אוסקר קופלר, שנולד ב-1897 באחוזת משפחתו פטליקובצה (Петликівці באוקראינית), כחמישה עשר קילומטרים מצפון לבוצ'אץ'. לאבי סבו של קופלר כבר ניתנה הזכות לקנות אדמה משלו ב-1837 כאות הוקרה על שירותיו כיהודי חצר (Hofjude); סבו כבר היה בעליה של אחוזה ליד מוגיילניצה (Могильниця באוקראינית), ואביו סלומון קנה את הנחלה ואת בית האחוזה של פטליקובצה. לסלומון, מנהל יעיל, היו יחסים טובים עם הפועלים החקלאים של האחוזה ועם הכפריים הפולנים והאוקראינים. אבל פקידי האחוזה היו "כמעט על טהרת" היהודים, ומקצועות חקלאיים רבים אחרים, כגון סחר סוסים ובקר וכן שוק התבואה, היו אף הם "בשליטה כמעט מלאה של יהודים". קופלר נזכר כיצד העביר את ילדותו במשחק עם בהמות המשק ובקריאת יצירות מופת גרמניות; הוא למד בבתי ספר ציבוריים פולניים בדרוהובּיץ' (Дрогoбич באוקראינית), ובני משפחתו דיברו בבית יידיש ופולנית ותקשרו עם האיכרים ברותנית. הוא תיאר את אביו כ"לא דתי" ועם זאת "שולט בעברית ובקי מאוד בספרי הקודש ובפולחנים היהודיים"; אימו שמרה על כשרות, הדליקה נרות בערבי שבת וחג ואמרה את כל הברכות. בפסח אביו "ניהל סדר פסח כהלכתו", וביום כיפור הוא התעטף בטלית לבנה וחבש כיפה.19

 

קופלר הלך בעקבות אביו ונעשה אף הוא "לא דתי". ואף על פי שמבחינה פוליטית משפחתו "לא הטילה ספק ב'פולניותה'", הוא זכר בחיבה את הפועלים החקלאים הרותנים. ככלל, זיכרונותיו מתארים סביבה חברתית מעורבת מבחינה אתנית, אך הרמונית למדי, לפני 1914, במידה רבה "מאחר שהאוכלוסייה כולה דיברה אוקראינית, נישואי תערובת היו נפוצים ולאיש לא היה אכפת אם פלוני מבקר בכנסייה רומית־קתולית או יוונית־קתולית", הנוהג היה ש"בנים זכרים שנולדו לזוגות מעורבים חונכו לפי דת אביהם, והבנות לפי דתן אימן". ברור שבמבט לאחור קופלר מודע לכך ש"העוינות בין הפולנים לרותנים, שכבר בערה במסתרים מאז שלהי המאה ה-19, נעשתה יוקדת יותר שנים אחדות לפני המלחמה". אבל עימות גלוי "פרץ בעיקר בערים הגדולות, בייחוד בלבוב", ו"בקושי גלש לכפרים מרוחקים יותר".

 

קופלר גם חולק על הדעה כי כל עובדי האחוזות חיו ב"עליבות משפילה" וטוען כי הדבר "היה תלוי באישיותו של המעסיק ובגישתו לאנשים". הוא חזה בכמות לא מבוטלת של עוינות בין הפועלים החקלאים לבעלי הקרקע באחוזות פולניות, בין היתר מאחר שבעלי האחוזות לא קיימו "קשר קבוע וישיר עם האנשים" והעדיפו לבלות את זמנם בערים ובמעיינות מרפא. מנגד, יחסיו של אביו עם האיכרים היו "ידידותיים להפליא" בזכות "התחשבותו, שלוותו, טיפולו ההוגן בכל אדם ללא קשר למעמדו וחוש הצדק העמוק שלו". בחוכמה שלאחר מעשה תהה קופלר "איך [זה] היה אפשרי בכלל", שכן "כל האנשים האלה ידעו טוב מאוד שאבא היה יהודי"; הם בוודאי הושפעו מ"דעות קדומות שקלטו בכנסייה על תפקידם המזיק של חוכרים יהודים, שהיו כביכול הסיבה לכל אסונותיהם של האיכרים". בחלקו היה הדבר קשור מן הסתם ל"תכונות האישיות יוצאות הדופן" של אביו ול"מראהו החיצוני הכללי", שלא "נחשב 'יהודי טיפוסי'". אבל קופלר גם זכר שכפריים עזרו לאיכר יהודי שנראה כמו "אב־טיפוס של יהודי אדוק" פשוט משום שהיה בעיניהם "אדם הגון". בסופו של דבר ייחס קופלר את ההתנהגות הזאת ל"רמה המוסרית הגבוהה לאין ערוך של האנשים בזמנו" ולעובדה שבגליציה "ככלל לא הייתה אנטישמיות מושרשת" בתקופה שקדמה למלחמה.

 

אבל כל זה נמחה במלחמת העולם הראשונה כשגויס קופלר לצבא, והוריו נאלצו לנטוש את אחוזתם ולעקור לווינה. מדיניות הרפורמות הקרקעיות האנטי־יהודית של ממשלת פולין הבטיחה שלא יקבלו בחזרה את אחוזתם; אביו מת ב-1927 כשהוא "סובל ומתייסר על מפעל חייו שנהרס", הוא כתב. בשנת 1939 שוב גויס קופלר, הפעם לצבא פולין, וזמן קצר לאחר מכן נפל בשבי הגרמנים. נכדתו אווה קוז'מינסקה־פריילק, שערכה את זיכרונותיו והוסיפה להם הקדמה, מציינת במרירות: "השנים שעשה בשבי", כמה מהן ב"Judenbarak" (מתקן הכליאה ליהודים), "ראויות לדיון נפרד". אשתו הראשונה של קופלר ובנם וכן אימו ואחותו נרצחו ב-1942; אחיינו מת כשגורש בידי הסובייטים ב-1941. אחרי המלחמה שינה קופלר את שמו לשם בעל הצליל הפולני קוז'מינסקי ועבד במשך עשרים שנה במשרד הספנות וסחר החוץ של פולין. תמיד היו כאלה, מעירה נכדתו, שאהבו "להזכיר לו הן את מוצאו ה'יהודי' והן את מוצאו ה'מעמדי' ולגנותו בְּשלָם".20

 

✡✡

 

בשלושים השנה שלאחר הריסתה ומחיקתה של החברה הגליצאית מן התקופה שלפני 1914 משלו בכיפה לאומנים ואידאולוגים, פנאטים וקנאים אחרים מסוג חדש, שהעדיפו שפיכות דמים על פני פשרות וחתרו לבסס את שליטתם ולאו דווקא לשמר את הדו־קיום: אנשים חסרי סבלנות מצוידים ברובים ובפצצות, לעיתים קרובות בהנהגת בורים למחצה תאבי קרבות. אבל לא כך החלו הדברים; לפני שהלאומיות פנתה לשנאה, היא התעניינה בחינוך ובהשכלה, בשיפור חומרי, באחריות קולקטיבית ובזהות קבוצתית. הדרך לאלימות לא הייתה צפויה מראש או בלתי נמנעת.

 

ההשכלה עטתה משמעויות שונות עבור אנשים שונים. הניסיון להקים בית ספר עברי בשנת 1906-1907 עלה על שרטון כאשר עוינות מצד חוגים דתיים שמרניים אילצה את מנהלו ברוך יצחק ברקוביץ' לעזוב את בוצ'אץ' חמש שנים בלבד אחרי שהגיע לשם. נוער יהודי שחשק בהשכלה ממלכתית על־יסודית נתקל אף הוא במכשולים רבים. נפתלי מנצח (במקור: נפתלי הרץ זיגמן) תיאר כיצד נאלץ לכתוב את בחינת הכניסה שלו לגימנסיה בשבת ולאחר שהתקבל אליה היה עליו "ללבוש את מדי הגימנסיה ה'גויים' ולגזוז את פאותיי הקטנות"; הוא אף הוסיף: "בגורלי נפל מאבק עם המורים האנטישמיים". מנצח, שגדל בכפר מבודד ובו רק קומץ משפחות יהודיות, נזכר במאמר שהתפרסם בעיתון על הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 ושאביו קרא באוזניו וברושם העז שעשתה עליו חוברת שיצאה לאור מטעם אגודת חובבי ציון באודסה. הוא בלע רבים מן הרומנים ההיסטוריים הציוניים שהיו פופולריים בזמנם וקרא באדיקות את כתב העת ספרי שעשועים מייסודו של יצחק פרנהוף שראה אור בבוצ'אץ'. תחילה קיבל מנצח חינוך ביתי מאביו ולימים למד בבית הספר היסודי היהודי המודרני על שם הברון הירש לפני שהתקבל לגימנסיה.21

 

שיעור התלמידים היהודים בגימנסיה גדל מחמישית ב-1900 לשליש מחמש מאות תלמידיה ב-1914. באותו זמן שיעור התלמידים היוונים־קתולים ירד משליש לרבע, ומספר התלמידים הרומים־קתולים היה גבוה רק במקצת מזה של היהודים. בדו"חות השנתיים של הגימנסיה לפני 1914 יש שמות רבים של נערים שישבו זה לצד זה על ספסל הלימודים או חלפו זה על פני זה במסדרונות בית הספר לפני שפנו לנתיבים שונים בתכלית ולפעמים מנוגדים לחלוטין: ההיסטוריון ומקים הארכיון של גטו ורשה עמנואל רינגלבלום שהוסגר עם בנו ורעייתו ונרצח ב-1944; בני משפחתו של "צייד הנאצים" שמעון ויזנטל; ברנרד זייפר, לימים איש היודנראט, ומקס אנדרמן, הרופא לעתיד. יש משהו מטלטל בנורמליות של דו"חות בית ספר שנכתבו שלושים או ארבעים שנה לפני שמושאיהם נרצחו, גורשו או התפזרו. עם זאת, רשימה שמית זו אינה משקפת בדיוק את חזונם הפדגוגי והפוליטי של ראשי בית הספר הפולני והקתולי הזה.22

 

בית הספר שנוסד ונתמך על ידי השלטונות האוסטרו־הונגריים התגאה בתוכנית לימודים שהעלתה על נס את האידיאלים של החינוך ההומניסטי הקלסי. ואולם מלכתחילה ולמרות העובדה הבולטת ששיעור גדל והולך של תלמידיו היו יהודים ורותנים, תפס את עצמו המוסד הציבורי הזה כמעוז הלאומיות הפולנית. הרוב המכריע של מוריו היו פולנים. בשנת 1901 מתוך 17 מורים היו רק רותני אחד ויהודי אחד. אפילו ב-1914, כשבסגל ההוראה שלו היו 28 איש, רק כחמישה היו יהודים ועוד פחות מכך אוקראינים, כל השאר היו פולנים אתנים קתולים.

 

הצביון הזה כבר נקבע בזמן חנוכת הגימנסיה הציבורית החדשה ב-1899. מכובדים רבים נכחו באירוע, בהם המושל הפולני של גליציה, הגרף אמיל פוטוצקי בעל הקרקעות המקומי, ההגמון הקתולי סטניסלב גרומניצקי, כומר הקהילה היוונית־קתולית טֶלאקובסקי וראש העירייה היהודי ברנרד שטרן. אולם לא נכח שם נציג דתי יהודי. אחרי תפילה שניהל גרומניצקי וקריאה שהפנה המושל לגימנסיה "להצמיח תמיד אנשים אמיצי לב, שיפעלו לתועלת החברה והאומה", עלה על דוכן הנואמים מנהל הגימנסיה שזה עתה התמנה, פרַנצ'ישֶק זיך. זיך הטיף לקהלו הצעיר "לגמול לארצם" על חינוכם המיוחס, לעמוד בפיתויי "שעשועי העולם ותענוגותיו" ולדחות את "הדוקטרינות ההרסניות של עידן החומרנות ואת התורות המהפכניות הפרועות". משימתם של התלמידים הייתה להנחיל "גאווה למולדת", שאמורה "לסמוך על נכונותם של עוד רבים מבניה ואזרחיה האמיצים להקריב את עצמם". מולדת זו הורכבה מן "האומות האחיות, הפולנית והרותנית", והתלמידים נדרשו לזכור שהם "בניה של אותה ארץ" ולא "לשעות ליועצים כוזבים המנסים להרעיל את לבבותיהם הצעירים בארס השנאה".

 

מושג האומה של זיך היה אפוא פולין ה"היסטורית", והאחווה שהמליץ עליה רמזה לכך שעל הרותנים הגליצאים לקבל את מרות השלטון הפולני; חזון זה לא הותיר מקום למדינה אוקראינית נפרדת. אשר לשבעים וחמישה התלמידים היהודים שנכחו בקהל, הם לא נמצאו ראויים לאזכור כלשהו בנאום המנהל שלא ציפה מהם שישתתפו באחוות האומות האמורה.23

 

לא כל המורים הפולנים אימצו את לאומנות היתר הזאת. במאמר שכתב המורה ליאון קיירונסקי לדו"ח השנתי של בית הספר ב-1906 הוא טען בעוז כי יש לחנך את התלמידים לפתיחות מחשבתית ולראייה נכוחה; מטרת החינוך הייתה, לשיטתו, לעודד סקרנות, סובלנות, רציונליות ואובייקטיביות. הוא סבר: "בבית ספר המחנך אנשים ברוח ההומניטריוּת, אין מקום" להשקפה הדרוויניסטית החברתית הפופולרית על החיים כ"מאבק הישרדות חסר רחמים". הברירה הייתה חד־משמעית: "או שאנחנו מניחים כי מן הראוי לה לחברה שתהיה הומניטרית" או "נמציא כלים להשמדה הדדית בדרך הקלה ביותר האפשרית". מטעם זה סבר קיירונסקי כי האיום הגדול ביותר על האידיאל ההומניטרי הוא מושג "החינוך הלאומי" בדיוק מאחר שהוא הופך את "המונח האצילי הזה" ל"מילים ריקות ומנוערות או לשוביניזם", שרק "מחדד את ההבדלים הלאומיים ומוליד סכסוכים ועימותים". רק חינוך "ברוח ההומניטריוּת" יאפשר לפטריוטיות "לשגשג ולהניב פירות נאצלים ולא פראיים". אחרי ככלות הכול מורים צריכים לחתור לחנך את תלמידיהם ברוח של "הרמוניה טהורה", שבסופו של דבר "מובילה לאותה מטרה כמו האידיאה הנוצרית".24

 

 

 

 

ההרמוניה שביקש קיירונסקי לא ממש באה לידי ביטוי בשטח. תיאופיל אוסטפוביץ', שבילה את רוב העשור הראשון של המאה העשרים בתור תלמיד הגימנסיה, נזכר כי כל חמשת המעונות שהוקצו לתלמידים עניים מאזורי הכפר הוקצו לפי עדות: תלמידים פולנים שוכנו במעונות גלובצקי ומיצקייביץ'; הרותנים יכלו להגיש בקשה לקבל "מלגת איכרים" או "מלגה רותנית (רוסופילית)"; ותלמידים יהודים היו זכאים למלגת מחיה "יהודית", שגם הציעה עזרה למתקשים בלימודים.25 לכל אחת מן הקבוצות הללו שימש בית הספר כמדגרה של האליטות הלאומיות העתידיות, אבל האוריינטציה שלו הייתה פולנית בלעדית.

 

מרבית הילדים היהודים עדיין זכו בהשכלה בסיסית בלבד. שיעורי ההיעדרויות והנשירה נותרו גבוהים מאוד, במידה לא מבוטלת בשל מצוקה כלכלית. אף על פי שמצבם של היהודים היה טוב מזה של האיכרים, ולמרות הטענות האנטי־יהודיות המנוגדות פרט לשכבה דקה של משפחות אמידות יחסית רוב רובם של היהודים בבוצ'אץ' ובשאר גליציה היו עניים; רבים מהם עזבו את גליציה באותן שנים וחצו את האוקיינוס האטלנטי בחיפוש אחר פרנסה טובה יותר. זמן קצר לאחר בואם לאמריקה הקימו שם המהגרים אגודות לעזרה עצמית. אגודת הגמ"ח הראשונה של יוצאי בוצ'אץ' בניו יורק נוסדה ב-1892 "כדי להושיט עזרה חומרית" לחבריה "ולמשפחותיהם במקרים של חולי ומצוקה" וכדי לשפר את "רווחתם החברתית, המנטלית והמוסרית". שבע שנים לאחר מכן החליפה אותה האגודה Independent Buczaczer Congregation and Benevolent Association of the City of New York (קהילת בוצ'אץ' ואגודת הגמ"ח הבלתי תלויה של העיר ניו יורק), ששני שלישים מחבריה העיקריים כבר היו אזרחי ארצות הברית. שתי אגודות אחרות של מהגרים מבוצ'אץ' נוסדו בשנים 1901 ו-1904 כדי לסייע לחולים ולנזקקים.

 

רק בשנת 1911 הרגישו המהגרים הללו בטוחים כלכלית דיים כדי להתחיל לסייע לקהילה שנשארה מאחור בבוצ'אץ'. באותה שנה קמה Buczacz Relief Society of America (חברת הסיוע האמריקני לבוצ'אץ') ומטרתה המפורשת הייתה "לעשות צדקה ולהקל את מצוקותיהם של בני העיר בוצ'אץ'" ולעזור ל"תלמידי בתי הספר המקומיים בין שהם בעיר בוצ'אץ' ובין שהם בממלכה האוסטרית או בכל מקום או ארץ אחרים". הסיוע לזולת היה אות לא רק לביטחון הכללי הגובר אלא גם להתערות בחברה האמריקנית. באוקטובר 1918, שנה ומחצה אחרי הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה, הכריזה American Buczaczer Relief Society (חברת הסיוע הבוצ'אצ'ית־האמריקנית) החדשה כי כל החותמים על בקשות ההרשמה הם אזרחים אמריקנים, והתחייבה להגיש "סיוע כספי ועזרה לאזרחים אמריקנים ילידי אוסטרייה המשרתים עתה בצי של ממשלת ארצות הברית ובצבאהּ".26 בני בוצ'אץ' הוותיקים היו לפטריוטים אמריקנים.

 

✡✡

 

מרבית העוזבים מעולם לא חזרו. אבל אחדים עשו כן. הם הביאו עימם שמץ מן העולם שבחוץ ומן האפשרויות לקיום אחר, וגם ספרים, מנויים לעיתונים, רעיונות ודעות. אבל הם גם הרגישו שהם לכודים ללא מפלט באפרוריות המייגעת והמשעממת של החיים הקרתניים. ילדיהם, שגדלו על הספרים, כתבי העת, הרעיונות וההתפכחות מן האשליות האלה, החליטו לפעמים לפעול, בניגוד לאבותיהם, למען שינוי של העולם כולו ולא רק של עירם. כמה נהפכו לדמויות הרפתקניות, נמהרות וטרגיות: תקוותיהם הנעלות התנפצו ללא תקנה, ואמונותיהם המוצקות התבדו, העולם של נעוריהם נמחה, וזה שהחליף אותו התברר כאכזרי וציני ממנו לאין שיעור.

 

פאביוס נאכט ובניו הם דוגמה טובה. פאביוס נולד בשנת 1848 למשפחה דתית אמידה שכבר נחשפה להשפעת ההשכלה. הוא דיבר גרמנית בבית ולמד בגימנסיה הממלכתית בסטניסלבוב (Станиславів באוקראינית), ששפת ההוראה בה הייתה פולנית. הוא שאף ללמוד מתמטיקה באוניברסיטת וינה, אבל מאחר שנאסר על היהודים ללמד את המקצוע הזה, הוא בחר ללמוד רפואה. כששב לבוצ'אץ' ב-1879, היה לאחד מקומץ האקדמאים המקומיים, הקים בה מרפאה פרטית והקדיש את עצמו בלב שלם למקצועו. במשך תקופה ארוכה הוא היה הסמכות הרפואית הבולטת ביותר בבוצ'אץ'. הביקוש לכישוריו המקצועיים היה גדול מאוד: בשנת 1894, בשל תנאי התברואה הלקויים, פרצה במחוז בוצ'אץ' מגפת כולירה שגבתה את חייהם של אלף איש; 12 שנים מאוחר יותר שוב התריע השבועון היידי המקומי דער יודישע וועקער (המעורר היהודי): "בעירנו בוטשאטש שוררים ארבעה מיני מחלות: טיפוס, אדמת, אסכרה ושעלת [...] המגלות סימני מגפה" והציע לנקות "את הרחובות יום־יום מדי בוקר, ולא רק פעם בשבוע".

 

בשנת 1891 מונה פאביוס למנהל הרפואי של בית החולים המודרני החדש והחזיק במשרה הזאת עד לפרישתו לגמלאות ב-1925. אפילו אחרי פרישתו הוסיף לנהל את מרפאתו הפרטית עד מותו ב-1937. הספד שפורסם בשנה שלאחר מכן בשבועון של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית הילל את ד"ר נאכט כי הוא "שימר את אמונתו הנלהבת באידיאלי החירות, השוויון והאחווה במשך כל חייו"; הוא גם ציין: "מכתבתו הייתה עמוסה עיתונים וכתבי עת סוציאליסטיים מכל הגוונים ובכל השפות". כפי שהסביר בנו עשרות שנים מאוחר יותר, בתגובה למפגשו עם "המשטר הדתי הריאקציוני של וינה", נהפך פאביוס לסוציאליסט.27

 

מקס וזיגפריד, בניו של נאכט, התחנכו כבני הדור הראשון של פעילים סוציאליסטים בבוצ'אץ'. עגנון שהשתייך לאותה קבוצת גיל, נזכר לאחר שנים באותם ימים מסחררים של ההתגייסות לסוציאליזם: "מלה חדשה מפוצצת והולכת בעיר סוציאליזם שמה", הוא כתב. לפתע החלו משרתיהם של אנשים מצהירים: "כל אדם אדון לעצמו ואינו משועבד לאחרים"; לפנים "היו רגילים לעבוד מאור הבוקר עד חצות לילה, מעתה מניחים את מלאכתם בשמונה שעות". באזורי הכפר, "הסוציאליסטים משסים" את הפועלים החקלאים בבעלי האחוזות וחוכרי הכפרים ומדרבנים אותם לשבות בדרישה "שיוסיפו להם על שכרם ולא יהיו כבהמות לעול". בתגובה "שגרה הממשלה אנשי צבא להשיב את הפועלים לעבודתם ובאו הסוציאליסטים ודיברו לפני הצבא דברים עד שהתחילה הממשלה חוששת מפניהם שמא יכנס ארס הסוציאליזם בלבם של אנשי הצבא". רבים מן הסוציאליסטים הללו, מציין עגנון, היו יהודים "בני טובים שלכאורה אינם חסרים עם הוריהם כלום" ובכל זאת כל אב חשש שמא יעשה בנו מעשה "שיביא אותו לבית האסורים או שישא בת בעל מלאכה". בוצ'אץ' שחשבה "שהציונות היא סוף כל התהפוכות שבעולם לסוף ראתה שיש תהפוכות קשות הימנה", כתב עגנון בציניות, מש"נעשתה מטרופולין לסוציאליסטים".28

 

 

 

 

מובן שבוצ'אץ' לא נהפכה מעולם ל"מטרופולין לסוציאליסטים". אבל לזמן־מה היה ביתו של נאכט מרכז של תסיסה פוליטית, "מקום מפגש של בני נוער סוציאליסטים מכל הלאומים", כפי שנכתב בהספד על הרופא. זיגפריד נאכט, נער הפכפך וחסר מנוחה, סולק זו אחר זו מן הגימנסיה של בוצ'אץ' וממקבילתה בבּזֵ'זָ'ני (Бережани באוקראינית) השכנה בשל פעילויות מחתרתיות וסופו שהשלים את לימודיו ב-1895 בבית הספר שבו למד אביו בסטניסלבוב. אף על פי שהוענק לזיגפריד תואר בהנדסת חשמל מטעם האוניברסיטה הטכנית של וינה, רקעו היהודי, פעילותו הפוליטית ומזגו החם הקשו עליו למצוא עבודה. בסוף המאה הוא הוקיע את הציונות, ביטל את חברותו בקהילה היהודית של וינה, יצא חוצץ נגד הסוציאל דמוקרטיה האוסטרית בטענה שהיא לאומנית ואנטישמית, אימץ את ההשקפה האנרכיסטית ועקר לברלין. אך הוא לא נשאר שם זמן רב; את השנים אחר כך הוא העביר כמדומה במסעות, רגליים רובם, מתא מהפכני אחד למשנהו. באפריל 1903 חצה זיגפריד את הגבול לגיברלטר ומיד נעצר בחשד למעורבות בתוכנית להתנקש במלך אדוארד השביעי בעת ביקורו בטריטוריה הבריטית. העובדה שנשא אקדח לא הועילה לעניינו.

 

 

 

 

המעצר הפך את זיגפריד לשיחת היום ברחבי היבשת, הצית מחאות של "המושבה הפולנית" בצרפת ושל הסוציאליסטים הרותנים בווינה והוביל להקמת ועד בלונדון בכיכובם של חברים בולטים כגון האנרכיסט הרוסי פיוטר קרופוטקין והסוציולוג־הפילוסוף האנגלי הרברט ספנסר. הידיעות על מעצרו של זיגפריד ועל שחרורו בשל חוסר ראיות ב-5 במאי הפכו אותו, בניסוחו הסרקסטי של אחיו, מ"חרפת העיר" בוצ'אץ' ל"גיבור לאומי, תהילת המקום וגאוותו". זיגפריד שתואר בעיתונות הפולנית כ"מהנדס" ו"סופר", אשר להגנתו נחלצו "שר לשעבר, דוכסית אמיתית" ו"נסיך של ממש", נתפס בבוצ'אץ' כ"פלא השמיני של העולם, שבדרך נס חמק מן הגרדום". עגנון נזכר אף הוא בבהירות בחזרתו עטורת הניצחון, אך קצרת הימים, של זיגפריד (בשמו הספרותי זיגמונד וינטר) לעיר הולדתו. הוא תיאר אותו צועד במורד הרחוב "זקוף ראש כבן מלך, ופלרינה שחורה על כתפיו ושוליה משופעים עד למטה מברכיו, וכובע שחור בראשו מוטה קצת על צדו, ושפמו משולשל כלפי מעלה וזקן יורד לו כמין חצי מגן דוד". וכך מלווה ב"ריבות נאות בנות טובים" ובעוד "כל השרים מפנים לו מקום", היה זיגפריד "מהלך כאילו" העיר כולה "רשות היחיד שלו" היא. זה היה מן הסתם היום היפה ביותר בחייו של זיגפריד. בשנת 1912 הוא היגר לארצות הברית, ודומה שלא בדיוק עשה שם חיל. אולם עד היום זוכרים אותו בחוגים אנרכיסטיים כמחברו של העלון בשפה הגרמנית Der Sociale Generalstreik (השביתה הסוציאליסטית הכללית), שפרסם בשם העט ארנולד רולר ב-1905.29

 

✡✡

 

בעת ההיא אולי כבר לא נתפסו יהודים כאחים נאכט — פעילים במסגרות פוליטיות רדיקליות, אנרכיסטיות וסוציאליסטיות — כיהודים; אולם, פרי עורמת ההיסטוריה, אותו סוציאליזם שסייע לטרנספורמציה שלהם החל נתפס בעיני הלאומנים כמזימה יהודית. גם גורלה של הלאומיות היהודית לא שפר עליה. מחקרו של אדווארד דובּאנוביץ' (Edward Dubanowicz) על מסע הבחירות לפרלמנט האוסטרי שנערך בגליציה ב-1907 ביקש להסביר את הבריתות המטרידות שכרתו יהודים ואוקראינים נגד מועמדים פולנים. בעבר, הוא ציין, "גישתנו הפולנית המסורתית לא אפשרה לנו להזכיר לזרים את מוצאם הנוכרי"; עכשיו, חייבים להודות: "הבדלנות היהודית [...] עטתה משמעות פוליטית חמורה". להבנתו של דובאנוביץ', הציונים פשוט עשו ב-1907 "חישוב פוליטי קר וערמומי", שמטרתו "לשלהב ולהזין את השנאה שרוחשים בעלי הברית משני הצדדים", היינו, היהודים והאוקראינים, "למדכאתם המשותפת לכאורה, האומה הפולנית" ו"לחלץ את המוני אחיהם לדת מן ההשפעה הפולנית" כדי "לכנס את קולותיהם תחת הנס של זהות יהודית".

 

מנקודת מבט פולנית, פירוש הדבר היה שנוכחותם של הציונים, אשר "נבחרו בקולות רותניים", בפרלמנט "החלישה את העדיפות המספרית של הייצוג הפולני בווינה" ו"הגדילה את מספרם של אויביה המושבעים ביותר נכון לעכשיו של האומה הפולנית", הלאומנים הרותנים. דובאנוביץ' סיכם במרירות ש"כבר אי אפשר להחזיק" באמונה התמימה "כי מאחר שהרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית חב הרבה כל כך לאומה הפולנית [...] הוא יהיה גורם נאמן ואוהד בפוליטיקה הלאומית". תחת זאת, "הרעיון בדבר זהות פוליטית יהודית נפרדת" לכד את ליבם של "המוני היהודים" ו"הציב אותם במישרין [...] נגד האינטרס הפוליטי הפולני".30 במילים אחרות, יהודי פולין בגדו בה, והיא כבר לא תוכל לבטוח בהם לעולם שיגנו על עניינה הלאומי.

 

למעשה, ל"המוני היהודים" בגליציה לא היו סיבות יתרות לאהוד את הלאומנות הפולנית, שלא הציעה פתרון כלשהו למצוקתם העיקרית: העוני השוחק שבו התבוססו. קרוב לשני שלישים של יהודי הקיסרות האוסטרית־הונגרית חיו בגליציה, בעיקר בחלקה המזרחי, רובם המכריע בגטאות צפופים שמשאביהם הכלכליים הלכו והידלדלו. הקשיים העצומים שניצבו בפני חברת עזרה (ההילפספֶראיין), שנוסדה בווינה ב-1901, בניסיונותיה לשפר במשהו את המצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית המרוששת של מזרח גליציה מדגימים את ממדי הבעיה.

 

בהיעדר משאבים מספיקים לכונן בסיס תעשייתי בגליציה, ההילפספראיין התמקדה בהכשרת בעלי מלאכה יהודים לשימוש בטכנולוגיה תעשייתית מודרנית. אבל הבוגרים המעטים יחסית של קורסים כאלה בווינה נטו "להגר לאמריקה או להישאר בארצות מערביות". ניסיון ליצור בגליציה רשת של תעשיות זעירות, שרבות מהן נועדו להתבסס על הכשרת נשים, כשל משנוכחו לדעת כי חייבים "לאפשר לתלמידה להתפרנס למחייתה אחרי תקופת הכשרה קצרה" באמצעות הכישורים החדשים שרכשה, "מאחר שהמטרה העיקרית היא להתמודד עם הרעב של אוכלוסייה מוכת עוני". גם את התוכנית לספק הכשרה חקלאית היה צורך לשנות כאשר מחקר שהזמין הארגון ב-1904 העלה כי הכוונת "יהודים רבים לעיבוד אדמה עשוי לעורר אנטישמיות בגלל המחסור באדמה בקרב האיכרים הגליצאים".31

 

האוכלוסייה הרותנית באזורי הכפר של גליציה הייתה כמובן ענייה אפילו יותר, ולמרבה ייאושם של הלאומנים האוקראינים גם סבלה משיעור גבוה עד מאוד של אנאלפביתיות. במחוז בוצ'אץ', מתוך אוכלוסייה של 50,000 איש ואישה רק 2,500 גברים ו-1,400 נשים ידעו קרוא וכתוב ב-1880. בכפרים, שבהם התגוררו רוב הרותנים ובצידם גם פולנים רבים, המצב היה הרבה יותר גרוע. אלה שביקשו לאמוד את תחושת הזהות הלאומית בקרב הכפריים נאלצו אפוא להסתמך על כמרים מקומיים בתור מקורות מידע. כך היה בייחוד במקרה של הרותנים, מאחר שרוב המורים הכפריים היו פולנים. שאלון שהופץ בשנת 1911 בכמה קהילות במחוז בוצ'אץ' מצביע על כך שההגמוניה התרבותית, הפוליטית והחינוכית הפולנית ובצידה הגירה שלילית של רותנים וקולוניזציה של פולנים נתנו את האות לתהליך של פולניזציה בשחר המאה העשרים. בה בעת, העובדה שסקר כזה נערך בכלל מעידה כי באזור, שמרבית תושביו עוד דיברו רותנית (לרבות רומים־קתולים רבים, כנראה ממוצא רותני), נאבקו פעילים לאומנים אוקראינים במגמה הזאת.32

 

להוציא את שביתות האיכרים של 1902, שהעילה העיקרית להן הייתה מצוקה כלכלית, התנהל גיוס ההמונים ללאומיות על מי מנוחות במחוז בוצ'אץ'. קופלר סבר כי מתחים אתניים הידרדרו מפעם לפעם לכלל עימות גלוי בעיקר בערים הגדולות יותר, כפי שקרה, לדוגמה, בהפגנה של סטודנטים רותנים למען שימוש בשפה האוקראינית באוניברסיטת למברג (גרמנית: Lemberg; פולנית: Lwów; אוקראינית: Львів) ב-1907.33 אבל אלימות פולנית־אוקראינית פוטנציאלית בכל זאת רחשה מתחת לפני השטח ובסופו של דבר פרצה בעקבות מלחמת העולם הראשונה סביב נרטיבים מתחרים על מעשי טבח בעבר ועל תוכניות ל"פתרונות" רדיקליים בעתיד.

 

האליטה הפולנית קיוותה עדיין לשלב את הרותנים בפולין רבתי עתידית, ואילו הרותנים היו חלשים מכדי לקדם את סדר היום הלאומי שלהם. "השאלה היהודית" נראתה "בת פתרון" יותר, ולו רק משום שזו הייתה הסוגיה היחידה שעליה פולנים ואוקראינים יכלו להסכים. במובן מסוים היהודים הבהירו את העניינים שנותרו עמומים ככל שנגעו לסכסוך בין שכניהם: בעוד שהיה קשה להבחין בין פולנים לאוקראינים, אלה וגם אלה הסכימו כי ברור שהיהודים שונים מהם; ובעוד שפולנים ואוקראינים היו עשויים להיאבק על בעלות על הקרקע, אלה וגם אלה הסכימו כי בעלות יהודית עליה היא מופרכת מניה וביה. במובן זה היהודים היו ה"אחר", שלעומתו היו יכולים אלה וגם אלה להגדיר בנקל את זהותם.

 

בין השנים 1848 ל-1914 דומה כי הזדמנויות חדשות להגשמה עצמית ולשחרור קבוצתי נפתחו תחילה ואז הלכו ונסגרו בשנית: התקופה החלה עם מהפכות 1848, "אביב העמים", והסתיימה בטבח ההמונים במלחמת העולם הראשונה. אירועי ההיסטוריה, כפי שהתרחשו בסופו של דבר, לא נקבעו מראש. תושבי בוצ'אץ', כמו תושבי ערים רבות אחרות בגליציה, נהנו מאפשרויות רבות יותר מאי־פעם. עולם חדש עלה והגיח, ואילוצי העולם הישן הלכו והתפוגגו; המסורת נחלשה, האמונה הדתית דעכה, והסמכות איבדה את אחיזתה במשפחה ובחברה. התנועה ממקום למקום נעשתה קלה יותר, ואנשים יכלו להרחיק נדוד, להחליף זהויות ביתר קלות, לשאוף למטרות שלא היה אפשר להעלותן על הדעת לפנים ולאמץ השקפות עולם חדשות, רדיקליות ומסעירות. אבל בשעה שאנשים החלו מזהים את עצמם זיהוי לאומי ואידאולוגי, הם גם הביטו באחרים בעיניים שונות, בהבדילם אותם לא רק בגלל דתם ומוצאם האתני, אלא גם בהתייחס לשאלה אם ההיסטוריה שלהם מעניקה להם את הזכות להמשיך להתגורר במקום שחיו בו. בה במידה, אלה שהזדהו עם השיח הלאומי הצרו את אופקיהם שלהם בכך שהגדירו לעצמם מי הם ולאן הם שייכים, לְמה הם צריכים ורשאים לצפות ועל מה הם צריכים ורשאים להיאבק. בעולם חדש מופלא זה קיבוצי אנשים גדולים נהפכו בהדרגה לקהילות גורל, שההיסטוריה והעתיד שלהן נקבעו על ידי השתייכות לאומית: זה היה גורל שאחרים הודרו ממנו מעצם הגדרתם, ושמהשלכותיו לא היה מנוס.

 

וכך, בשנים האחרונות לפני המלחמה, שלוש הקבוצות האתניות־הדתיות פנו פנימה, ולא רק כפי שעשו בעבר באמצעות התעלמות זו מזו, אלא באופן תוקפני, עוין ומאשים יותר באמצעות תפיסת תלאותיהן שלהן כתלאות הנובעות מהתנהלות הקבוצות האחרות או מהצלחותיהן ופירוש זכויותיהן של האחרות כזכויות הפוגעות באלה שלהן. זה לא היה מתכון מומלץ לדו־קיום מתמשך. הלחיצה על ההדק התרחשה לבסוף ב-1914.