החבר'ה הטובים 3 - אוברי ודילן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החבר'ה הטובים 3 - אוברי ודילן
מכר
אלפי
עותקים
החבר'ה הטובים 3 - אוברי ודילן
מכר
אלפי
עותקים

החבר'ה הטובים 3 - אוברי ודילן

4.6 כוכבים (64 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2736מקורי
ספר מודפס
5559מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

פגשתי אותה כשהייתי בן שש־עשרה.
התאהבתי בה כשהייתי בן שבע־עשרה.
היא הורידה אותי לברכיים כשהייתי בן עשרים.

אהבתי אותה בלי היגיון.
אהבתי אותה בלי תקווה.
אהבתי אותה בלי שום סיכוי.

עכשיו היא חזרה, והיא תזכורת מתמדת לכל מה שאיבדתי, לכל מה שהיה יכול להיות.

שנאתי אותה.
נטרתי לה.
עדיין אהבתי אותה.

האם אני יכול לסלוח לה?

והפעם, האם היא תהיה הסוף שלי? 

או רק ההתחלה... 

***

אובּרי ודילן הוא הספר השלישי בסדרת החבר'ה הטובים מאת מוניקה רובינסון, סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, יו־אס־איי טודיי ועוד...

קדמו לו הספרים אלכס ולוקאס ו־לילי וג'ייקוב.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
אוֹבּרי
 
 
"גברתי, אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות."
 
אל מי היא מדברת? רגע... מי היא בכלל?
 
אימצתי את המוח בניסיון להבין מה קורה כאן. מיליון ואחת שאלות התחילו להתרוצץ לי בראש והקשו עליי להתרכז באישה שמולי.
 
"גברתי, את יכולה להגיד לי מה קרה הלילה?"
 
הטיתי את הראש והסתכלתי בחשדנות על האישה, שלבשה חליפה שחורה ושעיניה הביעו סקרנות.
 
"אני הבלשית מונרו וזה השוטר פַּרקינס."
 
המבט שלי עבר ממנה אליו תוך שניות.
 
על מה הם מדברים?
 
"אוברי," הכריז השוטר, "את זוכרת אותי?"
 
בהיתי בו בלי לומר מילה או להשמיע קול. ניסיתי להצטלל.
 
"את יכולה לספר לנו מה קרה בלילה האחרון?" חזרה ושאלה הבלשית מונרו ומשכה את תשומת הלב שלי בחזרה אליה.
 
"אנחנו רוצים לעזור לך," הוסיפה.
 
לעזור לי? מה קורה כאן, לעזאזל?
 
הם ניצבו מולי ונראו כמו דמויות מאיימות של רשעים מסיפורי אגדות.
 
"אוברי," אמר השוטר בטון משדל והרים את היד לכיווני בפתאומיות. אינסטינקטיבית התכווצתי ונרתעתי לאחור ככל שיכולתי, זאת תגובה שהפכה להיות הטבע השני שלי.
 
הוא עיווה את פניו ומשך את ידו לאחור. "אני לא מתכוון לפגוע בך. את בטוחה כאן. אנחנו רוצים לעזור לך," חזר ואמר.
 
צמצמתי את עיניי לעומתו, ואחר כך לעומתה, וניסיתי להבין מי הם.
 
"את יודעת איפה את נמצאת?" המשיכה הבלשית לשאול ודאגה בקולה.
 
הסתכלתי סביבי בחדר ולא ידעתי במה למקד את המבט.
 
לא היה לי מושג.
 
"את בבית החולים," אמרה כאילו קראה את מחשבותיי. "לא נוכל לעזור לך אם לא תדברי איתנו. את מבינה? אני צריכה ממך לפחות הנהון."
 
"לא... לא... לא... אני שונאת בתי חולים, אני שונאת בתי חולים," אמרתי בהיסטריה וטלטלתי את ראשי מצד לצד במהירות.
 
היא הושיטה את ידיה לפנים בתנועת כניעה. "ג'רמי מונטגומרי," אמרה בטון משדל.
 
עפתי לאחור, ממש משכתי את האינפוזיה מהיד שלי וקיפלתי את הברכיים קרוב לגוף. המשכתי לטלטל את הראש מצד לצד בכוח.
 
"לא, לא, לא, לא, לא, לא," מלמלתי שוב ושוב כמו שחוזרים על מנטרה והתנדנדתי קדימה ואחורה. ניסיתי להרגיע את עצמי כמו שעשיתי אינספור פעמים בעבר.
 
"אוברי," אמר השוטר בנימה מרגיעה ונגע בי.
 
העפתי את היד שלו הצידה וכיסיתי את האוזניים. "לא! לא! לא! לא!" צעקתי בלי הפסקה בקול הכי חזק שיכולתי להפיק.
 
"מה אתם עושים כאן?" צעקה מישהי, ואני הידקתי את הידיים שלי לאוזניים חזק יותר, בכוח.
 
הרכנתי את ראשי נמוך ככל האפשר והצטנפתי כמו כדור.
 
"אני הרופאה האחראית, ואף אחד לא אישר לכם להיכנס הנה!" מישהי צעקה שוב.
 
ידיים נגעו בי בכל מקום, בבת אחת, ואני נלחמתי חזק עוד יותר. כאב פילח את גופי, ראשי פעם והראייה שלי היטשטשה.
 
"היא נכנסת להלם. צאו מכאן, עכשיו! אתם לא עוזרים בכלום."
 
"אנחנו מנסים לעזור לה. יש לנו בלש אחד במעצר וגבר ש..."
 
"לאאאאא!" צעקתי. "לא... לא... לא... לא..." התייפחתי, והגוף שלי רעד בלי שליטה עד כדי כך שזה הכאיב לי.
 
"צאו מכאן! עכשיו!" פקדה עליהם הרופאה. "אוברי, אוברי, מתוקה, תישארי בפוקוס. את צריכה להירגע," אמרה האישה שלבשה בגדים של חדר ניתוח וחלוק לבן מעליהם.
 
היא נראית כל כך מוכרת. אני מכירה אותה?
 
העפתי את הידיים שלהם הצידה וניסיתי להשתחרר מהאחיזה של כולם בי. מכל מה שלידי, מכל מה שנגע בי.
 
"אל תיגעו בי! אל תיגעו בי, לעזאזל!" צעקתי וטלטלתי את הגוף שלי באלימות לכל עבר. זה הגביר את הכאב. קולות המכשירים שצפצפו סביבי החרישו אותי. "אל תיגעו בי, לעזאזל!" חזרתי וצעקתי בקולי קולות.
 
"תתפוס את הרגליים שלה!" דרש מישהו מעליי. "תעזרי לי לתפוס את הידיים שלה."
 
הידיים שלהם היו בכל מקום, ניסו להשתלט עליי, ניסו לרסן אותי, ניסו למחוק אותי.
 
"לא! לא! לא! לא!" נפנפתי לכל עבר, אבל הם היו חזקים ממני.
 
הם תמיד היו חזקים ממני.
 
"בבקשה... בבקשה... בבקשה..." מיררתי בבכי כמו תינוקת, הרגשות השתלטו עליי, הטביעו אותי בים של ייאוש ובדידות.
 
"ששש...ששש..." שידלו אותי, ומייד דמיינתי את הפנים של דילן, את הקול של דילן.
 
מתוך דחף הנחתי את היד החופשית שלי על הלב והקשבתי למילים שלהם, "ששש... ששש..."
 
הרגשתי שהגוף שלי נעשה רפוי, כבד, זר, וחמימות החלה להתפשט בתוכי מכף רגל ועד ראש.
 
"ששש... לכי לישון. תעצמי את העיניים ותלכי לישון, אוברי..." הקולות שלהם הלכו ודעכו ונשמעו לי כמו הדים מרוחקים.
 
נענעתי את הראש וניסיתי נואשות להשאיר את העיניים פקוחות. לא יכולתי להילחם בזה. אף פעם לא יכולתי. עצמתי את העיניים בניגוד לרצוני וקידמתי בברכה את האפלה.
 
שקט.
 
תמיד מטושטשת.
 
תמיד בודדה.
 
תמיד מפוחדת.
 
בתוך תוכי התפללתי שלעולם לא אתעורר או שאמות.
 
אבל בלב ידעתי...
 
שגם הפעם לא יהיה לי מזל שכזה.
 
 
 
 
 
דילן
 
 
 
נכנסתי למסעדה של אלכס כמו מישהו שלא רואה אף אחד ממטר.
 
"פאק, בנאדם, מה קרה לך?" שאל החבר שלי, ג'ייקוב, והסתכל על השפה המדממת שלי, על העין החבולה ועל החתכים במפרקי האצבעות.
 
"יום רע בעבודה," אמרתי בפשטות ולקחתי בירה מהבר.
 
"מה אתה אומר." זאת הייתה התשובה שלו.
 
"מזל טוב." משכתי אליי את החברה שלו, לילי, לחיבוק.
 
"תודה, אתה בסדר? להביא לך משהו?" היא בחנה אותי במבט חודר ומודאג.
 
"אל תעשי עניין. אני בסדר. זה חלק מהעבודה."
 
"אוקיי."
 
בני משפחה וחברים התאספו יחד לחגוג את יום הולדתה העשרים וחמישה של לילי, אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי, לוקאס. כולם שמחו כל כך, אבל לעזאזל, לא הייתה שום סיבה לשמוח.
 
לפחות לי לא הייתה.
 
וכבר לעולם לא תהיה לי.
 
אחרי זמן קצר שמעתי את אוסטין, חבר אחר שלי, צועק, "וואט דה פאק?"
 
כולם פנו לראות על מה הוא מסתכל.
 
כולם חוץ ממני.
 
שלושה שוטרים נכנסו פנימה וניגשו ישר אלינו. ישבתי בשולחן עם ג'ייקוב ולילי ולגמתי מהבירה כאילו כלום לא קרה, כאילו החיים שלי לא עומדים להידפק וללכת לפח, כי מההתחלה הם לא היו שווים הרבה.
 
"הבלש מק'גרוֹ, אנחנו מצטערים אבל אנחנו חייבים ל —"
 
"פשוט תעשה את זה," קטעתי את השוטר, קמתי והסתכלתי על כולם.
 
כל השאר קרה כמו בהילוך איטי, ותאמינו לי שאילו יכולתי להאיץ את התהליך הייתי עושה את זה.
 
"דילן מק'גרו, יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל מה שתאמר יכול לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להתייעץ עם עורך דין בעת החקירה. אם אתה לא יכול להרשות לעצמך לשכור עורך דין, ימנו לך אחד. האם אתה מבין את הזכויות שהקראתי לך? ובהתחשב בזכויות האלה, האם תסכים לדבר איתי?"
 
הנהנתי, וג'ייקוב, שהיה עורך דין, נכנס מייד לפעולה, כמו שידעתי שיקרה.
 
"מה קורה כאן?" שאל. "דילן, אל תגיד מילה בלעדיי, אתה מבין אותי? אל תפתח את הפה בשום מצב."
 
הנהנתי שוב.
 
הם אזקו אותי וליוו אותי החוצה מהמסעדה בעוד העיניים של כולם נעוצות בי. הם דחפו אותי למושב האחורי של ניידת משטרה כמו שעשיתי בעצמי לכל כך הרבה אנשים אחרים, עד שאני אפילו לא יכול לספור.
 
לא החמצתי את האירוניה שבמצב.
 
לקחו ממני טביעות אצבעות, צילמו תמונות מעצר שלי, הפשיטו אותי ועשו עליי חיפוש. אחר כך דחפו אותי לתא ריק, ושם חיכיתי לג'ייקוב שיופיע.
 
התיישבתי על הספסל, השענתי את הראש על הקיר שמאחוריי ונשמתי נשימה עמוקה.
 
כל חיי עברו לנגד עיניי כמו באיזה סרט דפוק, שלא יכולתי להשהות או לעצור.
 
שמעתי קול צעדים במסדרון, ולא הייתי צריך לנחש במי מדובר.
 
"בוא, העורך דין שלך רוצה לדבר איתך."
 
השוטר אזק אותי שוב והוביל אותי לאורך מסדרון צר עד שהגענו לחדר, שבו ניצב שולחן מלבני גדול וכיסאות היו פזורים לאורכו. ג'ייקוב ישב בקצה הרחוק של השולחן, בדיוק כמו שהנחתי שיעשה. תפסתי את הכיסא שמולו, בעיקר מפני שלא רציתי ללכת כל כך הרבה בשביל להיות קרוב אליו.
 
הייתי מותש, ולא מבחינה פיזית.
 
הם סגרו את הדלת והשאירו אותנו לבד. אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך אני לא יודע כמה זמן. פשוט בהינו זה בזה וחיכינו לראות מי יעשה את הצעד הראשון. נאנחתי ונשענתי לאחור בכיסא, ניסיתי למצוא תנוחה נוחה עם האזיקים המזוינים האלה על מפרקי הידיים שלי.
 
"אלוהים אדירים, מק'גרו, לְמה לעזאזל הכנסת את עצמך?"
 
לא אמרתי מילה. אפילו לא זזתי.
 
"מה? אתה מתכוון לשבת שם ולבהות בי כל הלילה?"
 
"אין לי מה להגיד."
 
"תפסיק לזיין את השכל," הוא סינן מבין שיניים חשוקות.
 
"מה אתה רוצה ממני, ג'ייקוב? סיפור לפני השינה?"
 
הוא רכן לפנים והניח את זרועותיו על השולחן.
 
"תקשיב לי, חתיכת בן זונה עקשן. אתה חייב להתחיל לדבר, ואתה חייב להתחיל לדבר ממש מהר. כדי לצאת מהאישומים נגדך צריך שאלוהים בכבודו ובעצמו יופיע בבית המשפט. אתה חייב להתחיל לספר לי מה קרה לעזאזל, כדי שאני אוכל לעשות את העבודה שלי ולהציל את התחת העלוב שלך, לפני שתהפוך להיות השפוט של איזה מישהו בכלא בעשר השנים הבאות. מבין אותי?"
 
הטיתי את הראש ואמרתי בהתרסה, "איפה? איפה אתה רוצה שאני אתחיל?"
 
הוא לא היסס, לא שציפיתי ממנו שיהסס.
 
"בהתחלה, דילן, תתחיל מההתחלה."

מוניקה רובינסון

מוניקה רובינסון כתבה ספרים רבים אשר הגיעו לרשימות רבי המכר בארה"ב.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
64 דירוגים
45 דירוגים
14 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
4/6/2025

ספר מעולהההה!!! אהבתי אותו מאודדד קצת חששתי מתגובות שאמרו שחלק ממנו נמרח ומשעמם- אבל בחיי שנסחפתי לגמרי עם העלילה ולא הצלחתי להפסיק לקרואאא תתכוננו להתאהב בדילןן😍

30/5/2024

וואווואוווווווו יותר ממושלם💙

17/5/2024

אממממ טוב.זה בהחלט לא.סיפור קל, הרבה טיריגרים שלא ידעתי שיש בו. היה לי קצת קשוח אבל לפחות הסוף טוב.

26/4/2024

אמאלה איזה סיפור אהבה!!!

14/11/2023

ספר מהמם ומדהים שלפעמים אפילו גרם לי לבכות, ממליצה ברמות

12/5/2023

סדרה מ ו ש ל מ ת❤️ באמת כדאי לקרוא יש בה הכל❤️

27/6/2022

אמאלה מה זה הספר הזה?? שלמות שלמות.

8/6/2022

וואו הספר הכי יפה עד עכשיו, לא יכלתי להניח אותו לרגע. אחח דילן , דילן הכי מצא חן בעיני מכל חבורת הבנים

15/10/2021

ספר מהמם!! סידרה ממש טובה לקריאה, הראשון והספר הזה הכי טובים!

26/5/2021

מושלם!!! כל מילה נוספת מיותרת

7/1/2021

בנתיים הספר הכי טוב בסידרה

11/12/2020

וואו וואו ואווו!! אחד הספרים הטובים והיפים שקראיתי!

5/12/2020

וואו. ספר שיש בו הכל. הפתיע, ריגש, העציב, הצחיק. אהבתי מאוד!!!

17/9/2020

קראתי את השניים הראשונים ואהבתי כל כך! נהנתי וכמעט ולא הורדתי את הבפר מהידיים. אבל זה ריסק אותי. ישבתי לי בסלון קוראת ובוכה! חידדת לי מאוד את ההבדל בין סקס קשוח בהסכמה לכזה שלא! תודה לך! מדהימה.

2/8/2020

מעולה, למרות שזה הספר השלישי בסדרה לא נמאס לררוא

29/7/2020

ואו! פשוט ספר שהותיר אותי בלי נשימה. תתכוננו להיתאהב בדילן ואוברי ולשכוח את הספרים האחרים. ממליצה בחום!!!!!

1/6/2020

מדהים.כל ספר בסדרה יפה יותר מקודמו.מומלץ!

20/5/2020

סיפור מרגש

4/5/2020

מדהיםםםםם ואוווו

25/4/2020

מעולה. הכי טוב בסדרה! קראתי ברצף ולא הייתי מסוגלת להפסיק (סיימתי ב 5:30 לפנות בוקר 😜) קורע לב, מרגש וסוחף. מומלץ בחום !

21/4/2020

ספר מושלם על אהבה גדולה ואמיתית, לא מייפה את המציאות.ספר על החיים עצמם. אחד מתוך סדרת ספרים מהממים שכל אחד מהם נוגע בעצבים החשופים.

17/4/2020

הספר הכי טוב מבין השלושה.. מרתק, מרגש.. אהבתי

25/3/2020

אווווף איזה ספר!!! הטוב ביותר מבין השלושה! לא פשוט בכלל. אבל מעולללה.

21/3/2020

מעולב!הכי טוב בסדרה

10/3/2020

מושלם❤️❤️❤️

10/3/2020

משתווה לספרים הקודמים בסדרה. מי שאהב את הספרים הקודמים יאהב גם את זה. מאוד נהנתי!

9/3/2020

ספר מצויין ממליצה בחום

9/3/2020

וואוו וואוו וואוו הספר הכי יפה בסדרה הייתי פשוט מרותקת לספר ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו עד סיומו. ספר מושלם תכינו את עצמכם לספר מרגש מאוד . 💞💞💞💞💞💞💞💞 תודה להוצאת ספרות שיודעת על סדרה מעולה 💖💖💖

7/3/2020

אוי אלוהים זה המילים שאני יכולה לתאר על הספר הזה וואו פשוט וואו הספר הזה מדהים עוצר נשימה קורע לב מלא בנשמה ממליצה כל כך ❤️

25/11/2023

מסופר טוב, אבל העלילה מתפתחת כל כך רע, שגם הסוף הטוב לא מציל מהתחושה של חיים מפוספסים

9/7/2021

הרבה עותר אוב מהקודמים

12/4/2021

התחיל ממש טוב ואהבתי לקרוא על דמויות שהכרתי מספרים קודמים. אבללל היתה תחושת פספוס ענקית בגלל איך שהעלילה מתקדמת שנשארתי איתה בסוף הספר ולא אהבתי את זה בכלל.

27/10/2020

וואו!!!!!!! חייבת לציין שהבאתי 4 כוכבים ולא חמש מהסיבה היחידה שהשליש הראשון של הספר שעמם אותי ברמות,אבל אחר כך פשוט וואו!! באמת אין לי מילים לתאר את הכאב,עצב,כעס ועוצמה של הספר הזה. הסופרת גאונה.

17/4/2020

חמוד

8/3/2020

ספר טוב. היה לי קשה עם גילויי האלימות הקשים וכל השנים המבוזבזות

20/1/2021

הספר עלול להוות טריגר למי שחווה בעברו תקיפה מינית כזו או אחרת! העלילה מרוחה ומדיי מסובכת. לא ממליצה בכלל.

1/5/2020

ההתחלה עייפה בעיני. אחרי האמצע לא יכולתי להפסיק. לא אהבתי את הדמויות והעלילה קשה לעיכול. היחסים בהתחלה מלאים בקלישאות.

16/6/2020

לא התחברתי לדמויות. השתלשלות עלילה לא הגיונית. לא רק מבחינת 2 הדמויות הראשית אלא גם כל מי שמסביב. דפדפתי רבות. לא מבינה את ההתלהבות בביקורות מסביב.

החבר'ה הטובים 3 - אוברי ודילן מוניקה רובינסון
הקדמה
 
 
אוֹבּרי
 
 
"גברתי, אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות."
 
אל מי היא מדברת? רגע... מי היא בכלל?
 
אימצתי את המוח בניסיון להבין מה קורה כאן. מיליון ואחת שאלות התחילו להתרוצץ לי בראש והקשו עליי להתרכז באישה שמולי.
 
"גברתי, את יכולה להגיד לי מה קרה הלילה?"
 
הטיתי את הראש והסתכלתי בחשדנות על האישה, שלבשה חליפה שחורה ושעיניה הביעו סקרנות.
 
"אני הבלשית מונרו וזה השוטר פַּרקינס."
 
המבט שלי עבר ממנה אליו תוך שניות.
 
על מה הם מדברים?
 
"אוברי," הכריז השוטר, "את זוכרת אותי?"
 
בהיתי בו בלי לומר מילה או להשמיע קול. ניסיתי להצטלל.
 
"את יכולה לספר לנו מה קרה בלילה האחרון?" חזרה ושאלה הבלשית מונרו ומשכה את תשומת הלב שלי בחזרה אליה.
 
"אנחנו רוצים לעזור לך," הוסיפה.
 
לעזור לי? מה קורה כאן, לעזאזל?
 
הם ניצבו מולי ונראו כמו דמויות מאיימות של רשעים מסיפורי אגדות.
 
"אוברי," אמר השוטר בטון משדל והרים את היד לכיווני בפתאומיות. אינסטינקטיבית התכווצתי ונרתעתי לאחור ככל שיכולתי, זאת תגובה שהפכה להיות הטבע השני שלי.
 
הוא עיווה את פניו ומשך את ידו לאחור. "אני לא מתכוון לפגוע בך. את בטוחה כאן. אנחנו רוצים לעזור לך," חזר ואמר.
 
צמצמתי את עיניי לעומתו, ואחר כך לעומתה, וניסיתי להבין מי הם.
 
"את יודעת איפה את נמצאת?" המשיכה הבלשית לשאול ודאגה בקולה.
 
הסתכלתי סביבי בחדר ולא ידעתי במה למקד את המבט.
 
לא היה לי מושג.
 
"את בבית החולים," אמרה כאילו קראה את מחשבותיי. "לא נוכל לעזור לך אם לא תדברי איתנו. את מבינה? אני צריכה ממך לפחות הנהון."
 
"לא... לא... לא... אני שונאת בתי חולים, אני שונאת בתי חולים," אמרתי בהיסטריה וטלטלתי את ראשי מצד לצד במהירות.
 
היא הושיטה את ידיה לפנים בתנועת כניעה. "ג'רמי מונטגומרי," אמרה בטון משדל.
 
עפתי לאחור, ממש משכתי את האינפוזיה מהיד שלי וקיפלתי את הברכיים קרוב לגוף. המשכתי לטלטל את הראש מצד לצד בכוח.
 
"לא, לא, לא, לא, לא, לא," מלמלתי שוב ושוב כמו שחוזרים על מנטרה והתנדנדתי קדימה ואחורה. ניסיתי להרגיע את עצמי כמו שעשיתי אינספור פעמים בעבר.
 
"אוברי," אמר השוטר בנימה מרגיעה ונגע בי.
 
העפתי את היד שלו הצידה וכיסיתי את האוזניים. "לא! לא! לא! לא!" צעקתי בלי הפסקה בקול הכי חזק שיכולתי להפיק.
 
"מה אתם עושים כאן?" צעקה מישהי, ואני הידקתי את הידיים שלי לאוזניים חזק יותר, בכוח.
 
הרכנתי את ראשי נמוך ככל האפשר והצטנפתי כמו כדור.
 
"אני הרופאה האחראית, ואף אחד לא אישר לכם להיכנס הנה!" מישהי צעקה שוב.
 
ידיים נגעו בי בכל מקום, בבת אחת, ואני נלחמתי חזק עוד יותר. כאב פילח את גופי, ראשי פעם והראייה שלי היטשטשה.
 
"היא נכנסת להלם. צאו מכאן, עכשיו! אתם לא עוזרים בכלום."
 
"אנחנו מנסים לעזור לה. יש לנו בלש אחד במעצר וגבר ש..."
 
"לאאאאא!" צעקתי. "לא... לא... לא... לא..." התייפחתי, והגוף שלי רעד בלי שליטה עד כדי כך שזה הכאיב לי.
 
"צאו מכאן! עכשיו!" פקדה עליהם הרופאה. "אוברי, אוברי, מתוקה, תישארי בפוקוס. את צריכה להירגע," אמרה האישה שלבשה בגדים של חדר ניתוח וחלוק לבן מעליהם.
 
היא נראית כל כך מוכרת. אני מכירה אותה?
 
העפתי את הידיים שלהם הצידה וניסיתי להשתחרר מהאחיזה של כולם בי. מכל מה שלידי, מכל מה שנגע בי.
 
"אל תיגעו בי! אל תיגעו בי, לעזאזל!" צעקתי וטלטלתי את הגוף שלי באלימות לכל עבר. זה הגביר את הכאב. קולות המכשירים שצפצפו סביבי החרישו אותי. "אל תיגעו בי, לעזאזל!" חזרתי וצעקתי בקולי קולות.
 
"תתפוס את הרגליים שלה!" דרש מישהו מעליי. "תעזרי לי לתפוס את הידיים שלה."
 
הידיים שלהם היו בכל מקום, ניסו להשתלט עליי, ניסו לרסן אותי, ניסו למחוק אותי.
 
"לא! לא! לא! לא!" נפנפתי לכל עבר, אבל הם היו חזקים ממני.
 
הם תמיד היו חזקים ממני.
 
"בבקשה... בבקשה... בבקשה..." מיררתי בבכי כמו תינוקת, הרגשות השתלטו עליי, הטביעו אותי בים של ייאוש ובדידות.
 
"ששש...ששש..." שידלו אותי, ומייד דמיינתי את הפנים של דילן, את הקול של דילן.
 
מתוך דחף הנחתי את היד החופשית שלי על הלב והקשבתי למילים שלהם, "ששש... ששש..."
 
הרגשתי שהגוף שלי נעשה רפוי, כבד, זר, וחמימות החלה להתפשט בתוכי מכף רגל ועד ראש.
 
"ששש... לכי לישון. תעצמי את העיניים ותלכי לישון, אוברי..." הקולות שלהם הלכו ודעכו ונשמעו לי כמו הדים מרוחקים.
 
נענעתי את הראש וניסיתי נואשות להשאיר את העיניים פקוחות. לא יכולתי להילחם בזה. אף פעם לא יכולתי. עצמתי את העיניים בניגוד לרצוני וקידמתי בברכה את האפלה.
 
שקט.
 
תמיד מטושטשת.
 
תמיד בודדה.
 
תמיד מפוחדת.
 
בתוך תוכי התפללתי שלעולם לא אתעורר או שאמות.
 
אבל בלב ידעתי...
 
שגם הפעם לא יהיה לי מזל שכזה.
 
 
 
 
 
דילן
 
 
 
נכנסתי למסעדה של אלכס כמו מישהו שלא רואה אף אחד ממטר.
 
"פאק, בנאדם, מה קרה לך?" שאל החבר שלי, ג'ייקוב, והסתכל על השפה המדממת שלי, על העין החבולה ועל החתכים במפרקי האצבעות.
 
"יום רע בעבודה," אמרתי בפשטות ולקחתי בירה מהבר.
 
"מה אתה אומר." זאת הייתה התשובה שלו.
 
"מזל טוב." משכתי אליי את החברה שלו, לילי, לחיבוק.
 
"תודה, אתה בסדר? להביא לך משהו?" היא בחנה אותי במבט חודר ומודאג.
 
"אל תעשי עניין. אני בסדר. זה חלק מהעבודה."
 
"אוקיי."
 
בני משפחה וחברים התאספו יחד לחגוג את יום הולדתה העשרים וחמישה של לילי, אחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלי, לוקאס. כולם שמחו כל כך, אבל לעזאזל, לא הייתה שום סיבה לשמוח.
 
לפחות לי לא הייתה.
 
וכבר לעולם לא תהיה לי.
 
אחרי זמן קצר שמעתי את אוסטין, חבר אחר שלי, צועק, "וואט דה פאק?"
 
כולם פנו לראות על מה הוא מסתכל.
 
כולם חוץ ממני.
 
שלושה שוטרים נכנסו פנימה וניגשו ישר אלינו. ישבתי בשולחן עם ג'ייקוב ולילי ולגמתי מהבירה כאילו כלום לא קרה, כאילו החיים שלי לא עומדים להידפק וללכת לפח, כי מההתחלה הם לא היו שווים הרבה.
 
"הבלש מק'גרוֹ, אנחנו מצטערים אבל אנחנו חייבים ל —"
 
"פשוט תעשה את זה," קטעתי את השוטר, קמתי והסתכלתי על כולם.
 
כל השאר קרה כמו בהילוך איטי, ותאמינו לי שאילו יכולתי להאיץ את התהליך הייתי עושה את זה.
 
"דילן מק'גרו, יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל מה שתאמר יכול לשמש נגדך בבית המשפט. יש לך זכות להתייעץ עם עורך דין בעת החקירה. אם אתה לא יכול להרשות לעצמך לשכור עורך דין, ימנו לך אחד. האם אתה מבין את הזכויות שהקראתי לך? ובהתחשב בזכויות האלה, האם תסכים לדבר איתי?"
 
הנהנתי, וג'ייקוב, שהיה עורך דין, נכנס מייד לפעולה, כמו שידעתי שיקרה.
 
"מה קורה כאן?" שאל. "דילן, אל תגיד מילה בלעדיי, אתה מבין אותי? אל תפתח את הפה בשום מצב."
 
הנהנתי שוב.
 
הם אזקו אותי וליוו אותי החוצה מהמסעדה בעוד העיניים של כולם נעוצות בי. הם דחפו אותי למושב האחורי של ניידת משטרה כמו שעשיתי בעצמי לכל כך הרבה אנשים אחרים, עד שאני אפילו לא יכול לספור.
 
לא החמצתי את האירוניה שבמצב.
 
לקחו ממני טביעות אצבעות, צילמו תמונות מעצר שלי, הפשיטו אותי ועשו עליי חיפוש. אחר כך דחפו אותי לתא ריק, ושם חיכיתי לג'ייקוב שיופיע.
 
התיישבתי על הספסל, השענתי את הראש על הקיר שמאחוריי ונשמתי נשימה עמוקה.
 
כל חיי עברו לנגד עיניי כמו באיזה סרט דפוק, שלא יכולתי להשהות או לעצור.
 
שמעתי קול צעדים במסדרון, ולא הייתי צריך לנחש במי מדובר.
 
"בוא, העורך דין שלך רוצה לדבר איתך."
 
השוטר אזק אותי שוב והוביל אותי לאורך מסדרון צר עד שהגענו לחדר, שבו ניצב שולחן מלבני גדול וכיסאות היו פזורים לאורכו. ג'ייקוב ישב בקצה הרחוק של השולחן, בדיוק כמו שהנחתי שיעשה. תפסתי את הכיסא שמולו, בעיקר מפני שלא רציתי ללכת כל כך הרבה בשביל להיות קרוב אליו.
 
הייתי מותש, ולא מבחינה פיזית.
 
הם סגרו את הדלת והשאירו אותנו לבד. אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך אני לא יודע כמה זמן. פשוט בהינו זה בזה וחיכינו לראות מי יעשה את הצעד הראשון. נאנחתי ונשענתי לאחור בכיסא, ניסיתי למצוא תנוחה נוחה עם האזיקים המזוינים האלה על מפרקי הידיים שלי.
 
"אלוהים אדירים, מק'גרו, לְמה לעזאזל הכנסת את עצמך?"
 
לא אמרתי מילה. אפילו לא זזתי.
 
"מה? אתה מתכוון לשבת שם ולבהות בי כל הלילה?"
 
"אין לי מה להגיד."
 
"תפסיק לזיין את השכל," הוא סינן מבין שיניים חשוקות.
 
"מה אתה רוצה ממני, ג'ייקוב? סיפור לפני השינה?"
 
הוא רכן לפנים והניח את זרועותיו על השולחן.
 
"תקשיב לי, חתיכת בן זונה עקשן. אתה חייב להתחיל לדבר, ואתה חייב להתחיל לדבר ממש מהר. כדי לצאת מהאישומים נגדך צריך שאלוהים בכבודו ובעצמו יופיע בבית המשפט. אתה חייב להתחיל לספר לי מה קרה לעזאזל, כדי שאני אוכל לעשות את העבודה שלי ולהציל את התחת העלוב שלך, לפני שתהפוך להיות השפוט של איזה מישהו בכלא בעשר השנים הבאות. מבין אותי?"
 
הטיתי את הראש ואמרתי בהתרסה, "איפה? איפה אתה רוצה שאני אתחיל?"
 
הוא לא היסס, לא שציפיתי ממנו שיהסס.
 
"בהתחלה, דילן, תתחיל מההתחלה."

עוד ספרים של מוניקה רובינסון