המרכזנית

פרק 1

 

 

 

15 בדצמבר 1952

 

 

המגפונים המרופטים של ויויאן דַלטון חרקו על השלג שנערם לפני חנות הכולבו פְרידלנדֶר'ז, שאורותיה הבוהקים זרמו החוצה אל המדרכה והתמזגו באורם של פנסי הרחוב. ויויאן הבחינה בבטי מילר מבעד לזכוכית הגרגירית של חלון הראווה המרכזי, ונופפה לה ביד עטויה כפפה, תנועה מנומסת ומהירה. בפרידלנדר'ז התכוננו במרץ לקראת החגים והתקשטו לעייפה באורות צבעוניים ובפעמונים ובמה שלא יהיה הדבר הזה ששמים על חלונות כדי שייראו כאילו יורד שלג בפנים.

 

ויויאן שמעה שקוראים לזה זכוכית גרגירית, אבל לא היתה בטוחה לחלוטין מדוע. ייתכן בהחלט שהיא הניחה שיש לזה קשר לגרגירי... יער. גרגירית, גרגירים, מי יודע? ויויאן ידעה רק שהיא היתה רוצה להיות בעצמה בתוך החנות המוארת באור יקרות, לעמוד שם, מעברה השני של הזכוכית הגרגירית, בחלל החמים והנעים, במקום שיקפאו לה הבהונות בדרך לעבודה במגפונים שמגינים על כפות רגליה ביעילות של ניילון נצמד.

 

בטי מילר לא צריכה לעבוד, נכון? לא, לה חמים ונעים בתוך חנות הכולבו עם שני הקטנים שלה, בִּיטי הקטנה וצ'רלס הבן. שלושתם עמדו בתור ארוך של אנשים שחיכו לפגוש את סנטה קלאוס, וזה לא הפתיע את ויויאן בכלל. הסנטה שהביאו השנה לא רע בכלל, היא חייבת להודות. שמן, עליז ואפילו פיכח, כך שהמילרים באו לראות אותו, והתורים היו ארוכים הרבה יותר מבשנה שעברה. בשנה שעברה, ג'ימי היקְסוֹן אמר שהבל הפה של סנטה הדיף ריח כמו של תחנת דלק. אחיו הגדול של ג'ימי, אלברט, עבד בתחנת הדלק, ככה שהוא כנראה ידע על מה הוא מדבר.

 

כששמעה את מה שג'ימי היקסון אמר, בטי מילר היתה האמא הראשונה שהחרימה את התור לראות את סנטה, והאמהות האחרות חיקו אותה במהרה, כפי שעשו תמיד. היא לא טרחה לטלפן כיאות לפרידלנדר'ז ולהסביר בנימוס בהיגוי המוגזם שלה, "הסנ־טה קלאוס שלכם נראה לי, אהמ, שתוי להח־ריד." שיחה כזו היתה גוזלת יותר מדי מזמנה היקר. ויויאן לא ידעה בוודאות מה בדיוק בטי עושה עם הזמן שלה, אבל היא ידעה שבטי עצמה חושבת אותו ליקר הרבה יותר מזמנו של כל אדם אחר. בטי מילר ידעה שהחרם יעשה את שלו, וגם האמהות האחרות ידעו את זה, ובפרידלנדר'ז הבינו במהרה שכדאי להם מאוד להשיג לעצמם סנטה חדש. וגם בלי לדעת מה בדיוק אמרו ביטי הקטנה וצ'רלס הבן לסנטה הפיכח כשהגיעו אל כס מלכותו האדום והמזהיר שבקוטב הצפוני, ויויאן דלטון ידעה לבטח שלמשפחת מילר עומד להיות חג מולד מופלא השנה. למשפחת מילר היה חג מולד מופלא בכל שנה.

 

זה העניין בעיר קטנה. כולם יודעים תמיד מה בדיוק קורה אצל כולם. ויויאן עצמה בהחלט ידעה מה בדיוק קורה אצל כולם, אבל חשוב מכך, היא ידעה בדיוק מיהם כולם. ויויאן דלטון הבינה אנשים ואיך הראש שלהם עובד, בזה לא היה שום ספק, והיא תמיד היתה הראשונה להעיד על כך. היא טענה גם שזה נובע יותר מאינטואיציה מאשר מציתות לשיחות הטלפון של כולם, אבל הבת שלה, שרלוט, היתה אומרת, "לא, זה הכול מהציתותים שלה."

 

שרלוט התלוצצה עם החברות שלה, והעמידה פני משועשעת כשאמרה שאמה משמשת עדה אילמת ל"רבבות" שיחות "דיסקרטיות" שמנהלים ביניהם תושביה הטובים של ווּסְטֶר. וייתכן בהחלט שוויויאן עצמה היתה עושה שימוש במילים "רבבות" ו"דיסקרטיות", לו רק ידעה מה משמעותן. היא לא היתה טיפשה, אבל זכתה לקבל השכלה רק עד כיתה ח' בבית הספר שברחוב באומן. ומובן שהיא לא ראתה מעולם מילים כגון "רבבות" ו"דיסקרטיות" מודפסות לצד התמונות במגזיני האופנה והקולנוע שלה. שרלוט היתה מגלגלת את עיניה ונאנחת בכל פעם שהסבירה לחברותיה, "אמא שלי לא סומכת על אנשים שקוראים ספרים."

 

חבל שוויויאן לא הכירה מילים כמו "רבבות" ו"דיסקרטיות", מפני שהיא היתה אוהבת אותן לו רק זכתה להתוודע אליהן. הן היו נשמעות לה מגונדרות ויקרות. הן היו נשמעות לה כמו מילים שהרוקפֶלֶרים שגרים בצפון ווסטר בטח משתמשים בהן כל הזמן, אפילו כשהם הולכים למעדניית בְּיוּלֶר'ז וקונים את מה שזה לא יהיה שהם נוהגים לקנות שם. צלעות מובחרות וצבתות של לובסטרים וצנצנות קוויאר ודברים בסגנון הזה. נוסף על הציתותים, ויויאן גם הציצה תכופות בעגלות הקניות של אנשים אחרים. כן, אנשים כמו המילרים ככל הנראה השתמשו במילים כמו "רבבות" ו"דיסקרטיות" כשפקדו את ביולר'ז. וארבעת ילדיהם העשירים ודאי ריבבו ודיסקרטו בכל הזדמנות. ביטי הקטנה וצ'רלס הבן בטח השתמשו במילים האלה כשישבו על ברכיו של סנטה

בפרידלנדר'ז.

 

ויויאן לא חשבה על המילים שהיא לא מכירה כשהמשיכה לחרוק במגפוניה ולנשוף עננים קטנים וקפואים בדרכה לעבודה. היא רק חשבה כמה משמחת אותה הידיעה שבטי מילר ראתה אותה חובשת את הכובע החדש שלה. הוא היה האחרון שנשאר בבְּיוּלה בֶּכְּטֶל'ז אחר הצהריים, וּויויאן הניחה אותו על הדלפק שליד הקופה הרושמת באצבעות רועדות מאשמה. אותן אצבעות שהיו אמורות להעביר את הכסף שבאמצעותו רכשה את הכובע לפקיד בבנק, כדי שיפקיד אותו בחשבון החיסכון שלה. היא ראתה את בטי משתהה ליד מעילי הפרווה ובוחנת את הכובע בעיניים רעבות. היא הסתכלה עליו כמעט כאילו היתה מכרסמת אותו לארוחת הצהריים בשיניה הקטנות והמחודדות, אם רק יכלה. השיניים של בטי מילר לא היו מחודדות באמת, ויויאן פשוט דמיינה אותן ככה. שיניים מחודדות בפה מרושע שנראה תמיד מוכן ומזומן לעוט עלייך בחדווה ולקרוע את הבשר מעל עצמותייך או לנהל שיחת חולין חביבה על מזג האוויר.

 

ויויאן חסכה במשך חודשים כדי לקנות את הכובע הזה. רק את הכובע האחד הזה. הכובע היפהפה שהיא ידעה היטב שלא באמת נוצר למישהי כמוה, אבל גם חשבה שאולי, אם תקנה אותו לעצמה, היא תזכה לחוות מעט ממה שמרגישות הרוקפלריות. שאולי גם היא תרגיש פתאום כמו מישהי שמגיע לה שיהיה לה משהו יפה ואיכותי באמת. אלוהים, אם היא היתה מספרת לאדוארד כמה הוא עלה, הוא היה מכניס אותה ישר לבית משוגעים. בטי כנראה יכולה לקנות לעצמה ארבעה או חמישה כובעים כאלה באותו יום, על המקום. אם רק היו נשארים להם עוד מהדגם הזה, כמובן. "יש לך מזל," אמרה לה המוכרת (דוריס, אולי?) כשעטפה את הכובע בנייר פרגמנט עדין בגון סגול־לילך. "זה האחרון שנשאר."

 

ויויאן, במגפוניה הבלויים ובכובעה החדש והאלגנטי, הותירה מאחור את אוויר הערב המקפיא כשנכנסה אל בניין הלבנים וסגרה את הדלת בקפידה אגב הפטרת "בְּררר!" היא עשתה את דרכה אל המלתחה, השתחלה מתוך מעילה ואז הסירה בקפידה את הכובע החדש והיפהפה. דוריס מביולה בכטל'ז אמרה שהוא בגוון "כחול־פרוסי", אבל לוויויאן לא היה מושג מה זה אומר. היא חשבה שהצבע הוא בעיקר כחול כהה. בביולה נהגו לקבל לעבודה בחורות מהקולג', ודוריס בטח למדה שם פרוסית או משהו. בכל אופן, הכחול החמיא לעיניה של ויויאן, והיא אהבה במיוחד את הנטייה של הכובע למטה בצד אחד, מעל גבתה הימנית. שיק, זו המילה שראתה במגזיני האופנה, למרות שטעתה וחשבה שמבטאים את המילה כמו "שֵייק". היא איזנה את הכובע בזהירות מעל מעיל החורף הישן שלה, שכבר תלתה על אחד הווים במלתחה, ואז פסעה על רצפת העץ השחוקה אל המרכזייה. היא משכה לאחור את הכיסא המתגלגל, גלגלה את עצמה בחזרה אל הדלפק והרכיבה את האוזניות שלה.

 

"מי לוקח לו אישה?" היא שאלה את דורותי הופמן שכבר ישבה במקומה, ככל הנראה זה רבע שעה.

 

"מה?" דורותי הסיטה את האוזנייה אל מאחורי אוזנה והסתובבה אל ויויאן.

 

"מי לוקח אישה בשיר הילדים ההוא, The Farmer in the Dell, הכבשה?"

 

"הכבשה?" גבותיה המשורטטות בעיפרון של דורותי התקמטו בצורת M מחודדת על מצחה החיוור.

 

"אז לא הכבשה?" שאלה ויויאן בזמן שבחנה את גבותיה של עמיתתה. היא היתה צריכה להשתמש בעפרון גבות חום ולא שחור. בגלל השחור היא נראתה כועסת, למרות שכנראה היתה רק קצת מעוצבנת, כמו תמיד כשוויויאן הגיעה באיחור קל ואז התחילה לדבר על שירי ילדים.

 

"למה שהכבשה תיקח לה אישה?"

 

"אין לי מושג. זה מה שנתקע לי בראש מאיזה סיבה. כנראה זה קשור לצלילים של ההברות. תקוע לי בראש פעמיים אִי ו־אָה." היא חזרה אל לוח החיבורים שלפניה ובחנה אותו כשראשה מוטה הצידה. "האי אָה לוקחת אישה..."

 

"אבל האיכר הוא זה שלוקח אישה," אמרה דורותי, כי למרות שבאמת היתה מעוצבנת, היא לא יכלה להניח לוויויאן לחשוב שהכבשה לוקחת אישה.

 

"האיכר? את בטוחה?" ויויאן שבה והסתובבה אליה, והספק הבהב בפניה. זה שיר ילדים, למען האל. למה שהכבשה לא תיקח אישה?

 

"האמת היא שאני לא חושבת שיש בכלל כבשה בשיר הזה. את בטח מתבלבלת עם ה'גבינה'."

 

"הגבינה?"

 

"כן, מותק, הגבינה."

 

ויויאן שבה להתמקד בלוח החיבורים אגב ניעור נמרץ של גלי השיער הכהים שסירקה לאחור ועיצבה בזהירות כדי שיזכירו את התסרוקת של בטי דייוויס ב"הכול אודות חווה".

 

"אם כבר, ממש לא הגיוני שהגבינה תיקח לה אישה," הפטירה, ואז החלה לצחקק כשעלו בדמיונה שני חריצי גבינה ניצבים מול הכומר. אחד מהם עוטה הינומה.

 

"היא לא לוקחת לה אישה." דורותי נשאה מבט משווע לעזרה אל התקרה, כפי שעשתה לפעמים. "הגבינה עומדת לבדה. 'הגבינה עומדת לבדה, הגבינה עומדת לבדה.'" היא שרה את המילים וכיסתה את הפִּייָה בידה.

 

מדי פעם בפעם אירע קֶצר במעגלים החשמליים, וגם אם המרכזנית זכרה להרים את מתג ההשתקה, קולה עדיין נשמע על הקו הפעיל. דורותי למדה לקח בנוגע לתקלות בקישור קווים בדרך הקשה, ומאז הקפידה במיוחד להרים את מתג ההשתקה ולכסות את הפייה בכל פעם שדיברה עם הבנות האחרות במרכזייה. ראש העיר של ווסטר בכבודו ובעצמו שמע אותה מבטאת בקול מילה מסוימת שמתחילה ב־ז', והתקרית הסתיימה בהשעיה ללא תשלום לשבועיים. ויויאן עצמה אמנם לא הגתה מעולם את המילה המסוימת ההיא, אבל היא אמרה את כל המילים האחרות הדומות לה, והקפידה מאוד לכסות בידה את הפייה כשדיברה עם הבנות האחרות

בחדר.

 

היא קימטה את מצחה רגע מול הלוח וחזרה להרהר בגבינה העומדת לבדה. היא ממש ראתה את זה לנגד עיניה. חתיכת גבינה שוויצרית טהורה וזכה, מוארת בזרקור יחיד, ניצבת יחידה במרכז שולחן האוכל שלה. גבינה בודדה. רווקה ערירית. לפתע, אחת הנוריות על הלוח החלה להבהב מולה. היא חיברה במהירות את כבל המפתח האחורי לשקע, הרימה את המתג וכיוונה את הפייה שלה. "מספר, בבקשה."

 

ויויאן נשארה מוטרדת מעט בגלל הגבינה שנותרה עומדת לבדה באור הזרקורים, ולכן פשוט קישרה את השיחה ולחצה על מתג ההשתקה. היא היתה מצותתת אם דעתה לא היתה מוסחת כל כך.

 

"מגלים ככה הרבה מאוד דברים," היא סיפרה לאדוארד באחת הפגישות הראשונות שלהם.

 

למרות שלא היו אמורות לעשות את זה, ויויאן והבנות האחרות שישבו מול לוחות החיבורים של חברת "אוהיו בֶּל" ברחוב אִיסט ליבֶּרטי, האזינו לשיחות הטלפון בקביעות. מדי יום ביומו הן חיברו את הכבלים לשקעים, הרימו את המתגים והצמידו את האוזניות בכוח אל אוזניהן כדי לגלות מה קורה ברחבי ווסטר. אפשר לומר שהן שימשו אוזניים לעיירה כולה. אם זה היה תלוי בוויויאן, הן היו עושות הרבה יותר מזה.

 

היא היתה אומרת לכם שהיא מבינה מצוין בבני אדם, ושההאזנה לשיחות שלהם בבֶּל רק מקדמת את האינטואיציה הטבעית הזאת שלה. היא היתה יכולה לספר לכם הרבה מאוד על מצבים שונים, בהתבסס על פרטים ספורים בלבד. לדוגמה, כשרֵיי בַּארנס טלפן לאמא שלו מניו יורק ואמר לה שיש לו הפתעה גדולה בשבילה, ויויאן ידעה שפירושה של "הפתעה גדולה" הוא ארוסה חדשה, והיא ידעה גם שגברת בארנס לא תאהב את זה בכלל. וככל הנראה היתה לה סיבה טובה מאוד לא לאהוב את זה. הארוסה הזאת בטח היתה עוד איזה זנזונת עלובה. בחורות טובות עוברות לניו יורק מערים קטנות, ולא להפך.

 

רות קְרֵייבֶן האזינה לשיחה ביום שאמא של ריי בארנס התקשרה לאחותה במנספילד כדי להתלונן על "הבחורה המופקרת מניו יורק שריימונד הביא הביתה," וסיפרה לה בדיוק איך היא משחיתה את "הילד המסכן והתמים" שלה. "כל המוזיקה הזאת של הכושים שהוא שומע עכשיו!" רות נהגה בחביבות רבה כששיתפה את כל הבנות האחרות בפרטי השיחה והזכירה להן מה ויויאן אמרה לפני כן. חלקן אהבו להקניט אותה כשסיפרה שהיא מבינה באנשים, אבל כולן הביטו בה ביראת כבוד מסוימת אחרי השיחה ההיא.

 

"לא צריך איזה תואר מפוצץ מהאוניברסיטה ואפילו לא תעודת סיום של תיכון כדי להבין באנשים," היא נהגה לומר.

 

לאחרונה, לא היה כמעט שום דבר להבין בנוגע לאף אחד, וּויויאן כמעט נרדמה בכיסא כמה פעמים. שיחות הטלפון של ווסטר התמקדו בדברים המשעממים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קחו את השבוע האחרון למשל. ביום שני, גברת באטלר התלוננה בפני גברת יאנג שהבת שלה, מקסין, כבר לא מתקשרת אליה בכלל, וזה עוד אחרי שהיא שלחה לה את שמיכת הטלאים המקסימה ההיא בדוגמת כוכבי שבשבת שהיא עבדה עליה קשה כל כך. ביום שלישי, אֶרל אַרצ'ר התקשר לאישתו דורה ממשרד הכרטיסים בתחנת הרכבת מפני ששוב שכח את הארנק שלו על הדלפק במטבח ורצה שהיא תיקח אוטובוס בבקשה ותביא לו אותו. ביום רביעי, קלַייד ווֹלש טלפן אל גִ'יני פרֵייז'ר כדי לשאול אם היא רוצה ללכת איתו אחר הצהריים לדיינר A&W ושהוא יזמין אותה לבירת שורשים עם גלידה או משהו — אחרי שהוא יגמור לפנות את השלג מהמדרכה שלפני הבית של אמא שלו — וג'יני פרייז'ר אמרה (בפעם המי יודע כמה) לא.

 

ויויאן קישרה את כל השיחות הללו, ולמרות שהן היו משעממות, האזינה לכל אחת מהן והגיעה למסקנות משל עצמה. היא חשבה שגברת באטלר צריכה לנסוע לקולומבוס, לפרוץ לבית של מקסין ולקחת בחזרה את שמיכת הטלאים. היא חשבה שארל צריך להזיז את התחת הזקן והמקומט שלו בחזרה הביתה במקום להכריח את דורה לקחת אוטובוס לרכבת במזג האוויר המקפיא רק מפני שהוא מתנהג כמו אידיוט מפוזר וחסר אחריות. והיא חשבה שאולי כדאי שג'יני פרייז'ר תעצור ותשקול בכובד ראש את הסיכויים שלה למצוא מישהו טוב יותר מקלייד וולש. אם הוא מסוגל להעלים עין מהפרצוף־מחבת המעוך שלה, הוא שווה המבורגר וכוס של בירת שורשים עם גלידה ב־A&W. כמה בחורים בגיל שלו עדיין מפנים את המדרכה משלג בשביל אמא שלהם? והיא האזינה למספיק מהשיחות של קלייד עם ג'יני כדי להבין שהוא רציני לגביה. ויויאן חשבה שמסירות רומנטית שכזו ראויה לפרס כלשהו. אבל גברת באטלר, ארל וג'יני לעולם לא יזכו ליהנות מהעצות שלה, וההפסד כולו שלהם.

 

ויויאן לא תמיד זיהתה את קולותיהם של המתקשרים או את מספרי הטלפון שנתנו לה. ווסטר היתה עיר קטנה, אבל לא קטנה עד כדי כך. אם הקול או המספר היו בלתי מוכרים, היה בלתי אפשרי לדעת מי נמצא מצידו השני של הקו, אבל ויויאן בכל זאת מצאה פתרונות לבעיותיהם של המתקשרים האנונימיים. היו ימים שבהם היא חשבה שאולי מן הראוי לומר למתקשרים שהיא שומעת מה שהם אומרים, ולהסביר להם שבמקום סתם לשבת ולהקשיב לשיחות, היא גם יכולה להתערב מדי פעם ולתת להם עצה טובה שתועיל להם ללא ספק. זה רק יעשה להם טוב, זה בטוח. אבל היא לא יכלה לעשות את זה. המרכזניות לא היו אמורות להאזין לשיחות. ויויאן לא היתה בטוחה אם מדובר בחוק של ממש, או שהממונים רק לא יראו האזנה שכזאת בעין יפה. עבר זמן רב כל כך מאז שקראה את התקנון של בל. היא אמרה לעצמה שאם מישהו יתעמת איתה, היא פשוט תזעיף פנים ותגיד שממילא אין שום דבר ששווה להקשיב לו. שמיכות טלאים וארנקים נשכחים ו־A&W. נו, באמת.

 

השיחות שבגללן הלמו לבבותיהן של הבנות והדם געש בעורקיהן היו השיחות לבית החולים או לתחנת המשטרה או לתחנת כיבוי האש. ויויאן ניחנה בדי שכל ישר לקשר את השיחות האלה מיד. נכון שהיא האזינה להן מדי פעם, ולוּ רק כדי לוודא שהשיחה לא מגיעה מביתה שלה. מפני ששרלוט, למרות פיקחותה הרבה, היתה לפעמים נורא מפוזרת ושכחנית כשהיא שמה משהו על הכיריים, ולאחרונה התחילה להכין לעצמה פופקורן בכל יום כשחזרה מבית הספר. שלא לדבר על אדוארד, הרי אלוהים יודע שזה רק עניין של זמן עד שהוא יוריד לעצמו יד עם אחד מהכלים החדים האלה שהוא מחזיק במחסן, או סתם ימסמר לעצמו את היד לשולחן העבודה.

 

אבל היא באמת רצתה לשמוע משהו שערורייתי.

 

משהו יוצא מגדר הרגיל. משהו כמו העסק הזה עם יוליוס ואתל רוזנברג שאדוארד סיפר לה עליו. מרגלים סובייטים! המזימה הפכה לסנסציה עיתונאית חובקת עולם, אבל הסיבה העיקרית שבגללה התעניינה ויויאן בסיפור הזה היתה שהמרגלים היו זוג נשוי. זה היה העניין האמיתי כאן. ואם היא היתה מצותתת לשיחה בין יוליוס ואתל, אתם יכולים להיות בטוחים שהיו לה עצה או שתיים לתת להם!

 

בהתבסס על מה ששמעה כשישבה מול לוח החיבורים, בווסטר לא התרחשו שום פעולות ריגול. לא, מה שקרה בווסטר הסתכם בגברת באטלר, שבזבזה את הזמן שלה על הכנת שמיכת טלאים בשביל בת כפוית טובה, בארל ארצ'ר, שהיה אידיוט מפוזר שהתייחס לאישתו כדבר מובן מאליו, ובג'יני פרייז'ר, שחשבה שהיא תצליח להשיג מישהו טוב יותר מקלייד וולש. חוץ מזה היה קר בחוץ, נותרו רק שבועות ספורים עד חג המולד, ובפרידלנדר'ז היה סנטה קלאוס נחמד ופיכח שנועד להזכיר לכולם את העובדה הזו.

 

ויויאן עדיין קיוותה שמשהו מרגש יותר יקרה באותו ערב קר של דצמבר כשישבה מול לוח החיבורים. חסרת מנוחה, משועממת, מזמזמת בראשה שירי ילדים וכמעט מקווה לחשוף איזו רשת ריגול, או לפחות שערורייה קטנה שנוגעת לזוג נשוי בעיירה הקטנה שלהם באוהיו. אם רק היתה מצליחה לדחוק לירכתי מוחה את האיכר, את האחו, את הגבינה הבודדה והערירית ואת יוליוס ואתל רוזנברג, ייתכן שהיתה שומעת את קולה של סבתה המתה מהדהד בראשה את המילים שנהגה לומר בכל פעם שמישהו ביקש משהו שהיה עלול לסבך אותו בצרות: משאלות עלולות להתגשם.