האיש שמחק את העולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש שמחק את העולם
מכר
אלפי
עותקים
האיש שמחק את העולם
מכר
אלפי
עותקים

האיש שמחק את העולם

4.5 כוכבים (146 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
73.6 מחיר מוטבע על הספר 92

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'

עוזי וייל

קובץ סיפוריו הראשון "ביום שבו ירו בראש הממשלה - סיפורי אהבה" (בעריכת גבריאלה אביגור-רותם) יצא לאור בנובמבר 1991. וייל היה מהכותבים הראשיים של החמישייה הקאמרית. בחודש אפריל 2013 פנה וייל לציבור בבקשת מימון המונים, בניסיון לגייס 55 אלף ש"ח, לצורך סיום כתיבת ספרו "חמישה חלומות". 

תקציר

לגיבור ספרו החדש של עוזי וייל יש בעיה מאוד מוזרה: הוא זוכר דברים שלא קרו מעולם. הוא זוכר אותם היטב, לפרטי פרטים, ומה שיותר גרוע - זכרונותיו הבדויים הופכים למציאות. רדוף ומעורער, הוא מגיע עד למרפאה בלתי חוקית בלונדון, שם הוא פוגש ברופא שרשיונו נשלל לפני שנים רבות, שמציע לו טיפול בלתי שגרתי: גלולה, שתאפשר לו לצלול אל תוך נבכי זכרונותיו, ולעצב אותם כרצונו.
אבל אז הוא מגלה את הדבר האחד שהרופא המסתורי ניסה לגלות כל חייו: את היכולת לשנות הרבה, הרבה יותר מאשר את זכרונותיו הפרטיים. אלא שהיכולת הזו מגיעה עם מחיר נורא.

האיש שמחק את העולם הוא יצירה שמסתחררת בכישרון מרהיב ובאומץ גדול, בלונה־פארק של הלב האנושי. היא תרה את המלכות שכולנו נתיניה – העבר - בחיפושה אחר הרגע החומק של ההווה. ובדפים האינטימיים ביותר שכתב וייל מעודו, היא מתחקה אחר אותה התערות עדינה בתולדותיו של אדם אחר, שאנו מכנים אהבה.

עוזי וייל הוא סופר, תסריטאי ומתרגם. מספריו: 'ביום שבו ירו בראש הממשלה', 'חמישה חלומות', 'אושר', ועוד.

פרק ראשון

1
בהלה
 
 
יום אחד הלכתי ברחוב עם הבת שלי, ואיש אחד נעמד בדרכי ולא נתן לי לעבור. אדם מבוגר, אפור שיער, מכובד למראה. עמד ולא נתן לי לעבור ונעץ בי עיניים.
 
ניסיתי לחייך את חיוכי המנומס ולעבור אותו, אבל האיש זז ימינה, זז שמאלה, מביט בי כל הזמן בעיניים קודחות. הנחתי שהוא מסומם או משוגע או סתם אחת מהתופעות התל אביביות הללו שאפשר להסביר אם משקיעים בזה זמן, אבל למי יש זמן בשביל אנשים כאלה. עד שהוא אמר: "לא לא לא, אתה לא תתחמק ממני." ואז הוא נקב בשמי.
 
"סליחה?" אמרתי.
 
כל כך הפתיע אותי לשמוע את שמי יוצא מפיו, שכמעט החלקתי. המחשבה הראשונה היתה לאחוז היטב בידה של בתי הקטנה, להגן עליה מפניו של היצור הזה.
 
"אל תעשה את עצמך שאתה לא מכיר אותי," אמר האיש בזעם כבוש.
 
ליבי פעם במהירות.
 
"אני מצטער, אני..." אמרתי, מנסה להבהיר לו שאינני מעמיד פנים, אלא באמת לא מזהה אותו.
 
"דוידי," אמר האיש, שכנראה זה היה שמו, ואז חזר עליו, יותר בכעס, כאשר ראה שזה לא אומר לי כלום: "דוידי!"
 
"סליחה, אנחנו מכירים?"
 
"דוידי!"
 
"אני מצטער, אני פשוט..."
 
"דוידי!" הוא כמעט צעק, "הייתי אצלך בבית! עזרתי לך עם התמונות!"
 
משהו התחיל להתבהר. חצי שנה קודם לכן, קרוב משפחה מבוגר מאוד נפטר והשאיר לי אוצר של תמונות ישנות בחום־לבן, שכולן צולמו בתל אביב הישנה, מתישהו בשנות ה-40 של המאה הקודמת. במשך חודשים ארוכים חיפשתי מישהו שיוכל לשפוך אור על האנשים שבתמונות, על המקומות, על הזמן האבוד שבו צולמו. לא הצלחתי. עד ששכנה מהבניין ממול, שעבדה במחלקת התרבות בעיריה, אמרה לי שהיא מכירה מישהו שממש אובססיבי לתקופה, ויש לו ארכיון פרטי עם אינספור תמונות ומסמכים שקשורים לתל אביב הקטנה. קראו לו דוידי, זכרתי אותה אומרת את שמו, "דוידי...", עם חצי חיוך נסתר שכזה, ואני זוכר שתהיתי אם היה לה איזה קטע איתו, וקצת קינאתי. קנאה לא ממש הגיונית, כי עברו כל כך הרבה שנים מאז הכמעט־רומן שהיה לנו, בזמן שעבדנו שנינו בארכיון 'העיר', עשורים שלמים שחלפו ואינם, היא המשיכה לעבוד בארכיונים ואני הלכתי לכתוב שטויות ולהתפרנס מזה, ושנינו נשארנו ידידים. אבל אתם יודעים איך זה עם 'כמעט־רומנים': הם נשארים תקועים לך במוח, יותר מאשר פרשיות אהבה שלמות שהתחילו והיו ונגמרו. פעמיים שכבנו (פעם בדירה של חבר שנסע לחו"ל ופעם אצלה, כאשר השותפה שלה מסתובבת בחדר השני, והיינו צריכים להיות מאוד שקטים), ופעם אחת התנשקנו במשך כמעט שעתיים על גג עיתון העיר, בזמן שעלי מוהר ז"ל כתב את הטור שלו בארכיון ולא רציתי להפריע לו - היה לנו מין הסכם כזה —
 
אז לקחתי את בקבוק הוויסקי הזול שהחבאתי במגירת התצלומים "ספדי, משה - סינטרה, פרנק", ויצאתי החוצה לשתות בשקט בשקיעה המדהימה שנשקפה מהגג, ואז היא הגיעה, יפה וצעירה וממושקפת ושָתינו והתנשקנו במשך שעה ארוכה עד שעלי גמר לכתוב ויצא החוצה מחייך את חיוכו הביישני, מחזיק בדפדפת הצהובה הנצחית שלו, ואמר: "פנוי!", שפירושו: גמרתי לכתוב; שפירושו: ראיתי אתכם אבל לא אומר מילה.
 
ולפי איך שהכל נראה היינו צריכים לפתוח ברומן אמיתי ומסחרר שאולי אפילו יוביל לדבר האמיתי, משפחה וילדים וכל מה שיוצא מזה, אבל הפגישה הבאה שלנו היתה אומללה, פשוט נוראית, כל כך רצינו אבל היא אמרה משהו שהחריד אותי - לא, לא אומר לכם מה זה היה - ואני, בטפשותי, במקום להתעמת איתה בלעתי את זה בשתיקה ומאותו רגע כל דבר שאמרה נראה לי מכוער והגבתי בהתאם והיא מיד הרגישה והגיבה בתוקפנות, ואין לי מושג מה היה יכול להיות אם שנינו היינו קצת יותר מנוסים ובוגרים אבל עובדה שלא היינו ועובדה שזה נגמר בפיצוץ באותו יום, וכאשר התברר שאנחנו שכנים - שלושים שנה מאוחר יותר - זה כבר לא הפריע לאף אחד מאיתנו, אבל כשהיא אמרה "דוידי..." באותה נעימה חצי־מסתורית, מיד עלתה בדעתי האפשרות שאותו דוידי זכה להיות חלק מחייה באופן הרבה יותר אינטימי ממה שזכיתי אני, ומיד קינאתי, ומיד־מיד־מיד מחקתי את הקנאה הזו והחלפתי אותה בהתעניינות סופר־מקצועית ואדיבה: "דוידי, אוקיי, אני רושם, דוידי,"
 
 
 
וזה האיש שהיה אמור לבוא אלי הביתה ולהעיף מבט בתצלומים הישנים שירשתי, ככה שכן זכרתי את שמו. וכן זכרתי מה תפקידו בחיי. ובוודאי שזכרתי את האפשרות המדומיינת שהוא היה עם הבחורה מעיתון העיר, את כל זה זכרתי היטב - אבל שהוא היה אצלי בבית? שנפגשנו אי פעם? את זה לא זכרתי כלל.
 
הוא המשיך לעמוד ברחוב ולחסום את דרכי, ואמר: "כשהיית צריך עזרה עם התמונות המזדיינות שלך זכרת אותי טוב מאוד!"
 
 
 
למרות הביטוי האלים הוא נראה לי יותר נעלב מאכזרי, והמילה "מזדיינות" יצאה מפיו כשהיא כמעט נלחשת בעונג, ומיד קלטתי שהוא הומו וחשבתי - ברווחה! מה יש לי? - שאם ככה לא היה שום דבר מיני בינו לבינה, ומיהרתי להתנצל: "כן, דוידי, בטח, סליחה," והמצאתי על המקום בדיה, כאילו יש לי בעיה רפואית שגורמת לי לשכוח פרצופים ("אתה שוכח פרצופים שלא חשובים לך", אמרה פעם אשתי־לשעבר בסרקזם, אבל היי, בשביל מה יש דרגות חשיבות אם לא בשביל ליישם אותן).
 
 
 
דוידי לא ידע איך לאכול את זה. בכל זאת, אנחנו בעידן שבו צריך להתחשב באנשים עם תסמונות. ואכן הוא התרכך מעט בעל־כורחו, עדיין זועם אך יודע שעכשיו אסור לו להביע את זעמו - אפשר ממש לראות את זה, הרגע שבו הפוליטיקלי קורקט נוחת על ההכרה, הקמטים הזועמים על המצח עדיין מכוונים להשגת צדק ויהי־מה, אבל הקמטים שמסביב לפה כבר מתעוותים בחיוך מבין ומקבל, ויש מלחמה על פניו של האדם, חצי רוצח וחצי מלאך, וזה נראה איום ונורא, זיוף רגשי מוחלט, אבל אני מעדיף לחשוב שככה בדיוק נראה אדם שמתגבר על יצרו; אם זה לא היה קשה, זה לא היה נקרא יצר.
 
 
 
בכל מקרה, האירוע הזה הסתיים פחות או יותר בלבביות כפויה, אני הצטערתי בכל ליבי שלא זיהיתי אותו, הוא הצטער בכל ליבו שכעס, ושנינו מיהרנו להיפרד כדי לשחרר את עצמנו מההצגה, אבל אחרי שחזרתי הביתה והכל נרגע, התחלתי לדאוג: איך? מתי? למה אין לי שמץ של זיכרון מזה? והייתי איכשהו פוטר את זה במשיכת כתפיים - כבר קרו לי דברים מוזרים מזה בחיים - אבל אז זה קרה שנית, והפעם זה היה קשור ישירות לשירה, בתי, ואין מצב שמשהו שקשור בה היה בעיני לא חשוב, או ראוי לשכחה. בוודאי הדבר הזה:
 
 
 
השעה היתה שתים־עשרה בצהריים, והייתי אמור לאסוף את בני הקטן, יותם, מהגן. התכנון היה ללכת ברגל לשוק הכרמל, לעבור אצל ג'ולי ולקנות אוכל מצרי ביתי ששני ילדיי מטורפים עליו, לחזור הביתה ולהאכיל את שניהם. הגעתי לשער הגן,
 
אמרתי שלום לשומר עם השפם הענק,
 
אמרתי שלום לשלושה־ארבעה ילדים שהכרתי, וחיכיתי שיותם יצא. לא יצא.
 
נכנסתי פנימה,
 
זה מבנה עם ארבעה גנים וחצר משותפת, מצאתי את הגן שלו — והוא היה ריק. התחלתי להסתובב במבנה, ולקרוא בשמו, והוא לא היה באף מקום. מבוהל משהו פסעתי במהירות למנהלת הגנים, אשה עבת בשר שחיוך מזויף תמידי עוטף את פניה כמו ששקית במבה עוטפת במבה, ותמיד חשבתי שיום אחד יעצרו אותה על משהו נורא (ואכן יום אחד הגיעה משטרה לבניין ועצרה אותה אבל על משהו מאוד טיפשי - משהו שקשור בסכסוך שכנים), ואמרתי לה שאני לא מוצא את בני.
 
היא אמרה, "אתה אבא של שירה, לא?"
 
"כן," אמרתי, "שירה היתה פה לפני שנתיים, אבל עכשיו יותם פה, ואני לא מוצא אותו."
 
היא הביטה בי.
 
"מה?" אמרתי.
 
"מי זה יותם?" היא אמרה וניסיתי לא להתפוצץ, אני יודע שהיא מנהלת די רשלנית, אבל זה כבר מוגזם, חשבתי בעודי מנסה להרגיע את עצמי: עזוב עכשיו, מה שחשוב זה למצוא את יותם — כשהטלפון שלי רטט. שירה היתה על הקו. עניתי.
 
"איפה אתה אבא?" היא אמרה.
 
"אני —"
 
"אני מחכה לך כבר שעה."
 
"אמא אמורה להביא אותך," אמרתי, "אני מביא את יותם."
 
ובתי אמרה: "מי זה יותם?"
 
נאלמתי דום. המנהלת הביטה בי בחשש.
 
"עשר דקות אני אצלך," אמרתי לשירה וסגרתי את הטלפון.
 
"אתה בסדר?" אמרה המנהלת.
 
"לא, אני..."
 
"אתה קצת חיוור."
 
"לא, פשוט, התבלבלתי בגנים, זה... זה בסדר," אמרתי, וברחתי החוצה. כשהייתי ברחוב, נשענתי על גדר האבן, והתנשמתי. השומר עם השפם הענק ניגש ושאל אם מצאתי את הבן שלי.
 
"לא, לא, זה בסדר, היתה איזה טעות עם אשתי, הכל בסדר," אמרתי.
 
הוא הציע לי סיגריה, ולקחתי למרות שאני לא מעשן כבר עשר שנים. הדלקתי, שאפתי, נרגעתי: אין לי בן. מעולם לא היה לי. יש לי רק בת אחת, שירה, והיא מחכה לי. ואשתי היא לא אשתי, אלא לשעבר. והבית שאליו הייתי אמור להביא את 'יותם' כבר מזמן אינו ביתי שלי. אני לא גר שם יותר. אני גר בדירה שכורה בדרום תל אביב. שניים וחצי חדרים. מרפסת שדולפת בחורף.
 
 
 
לרגע עוד הייתי קיים במקביל בשני עולמות: באחד שבו אני עדיין נשוי, ויש לי שני ילדים, ובית גדול. ובשני, האמיתי, אני מה שאני: גבר גרוש בן חמישים עם דירה שכורה ובת אחת שמחכה לו. זרקתי את הסיגריה בתיעוב על הרצפה ומיהרתי לבית הספר של שירה. וכמו שזה בא כך זה הלך: אני זוכר את הרגשת הנסיגה המהירה מ'אני־הנשוי־באושר', 'אני־האבא־לשניים', ואיך תוך דקות האני ההוא דהה ונעלם, ונשארתי רק עם עצמי. אב נוטש, בשערי בית ספר שכבר התרוקן מתלמידיו.
 
כשהגעתי לבית הספר של בתי, ראיתי אותה עומדת ליד השער, מחכה לי.
 
"שירה!" קראתי ורצתי אליה, "שירה!"
 
"מה?"
 
"שירה, אני, אה..."
 
"מה נו?" אמרה הילדה, "כבר התקשרתי לאמא, היא אמרה שאתה לוקח אותי עד שבע בערב. בוא נלך כבר!"
 
חיבקתי אותה. לא קרה שום דבר, אמרתי לעצמי, הכל בסדר. הכל בסדר. זה רק...
 
רק מה?
 
בערב באה ליאת, אשתי לשעבר, לקחת אותה. סיפרתי לה מה שקרה. היא אמרה: "אתה חייב לראות רופא."

עוזי וייל

קובץ סיפוריו הראשון "ביום שבו ירו בראש הממשלה - סיפורי אהבה" (בעריכת גבריאלה אביגור-רותם) יצא לאור בנובמבר 1991. וייל היה מהכותבים הראשיים של החמישייה הקאמרית. בחודש אפריל 2013 פנה וייל לציבור בבקשת מימון המונים, בניסיון לגייס 55 אלף ש"ח, לצורך סיום כתיבת ספרו "חמישה חלומות". 

סקירות וביקורות

עוזי וייל הוא תסריטאי מיומן, אבל הפרוזה שלו רזה להחריד יוחאי ג'רפי הארץ 26/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
עמדנו להכתיר אותו כרומן הישראלי הטוב של העשור, ואז הגיע הטוויסט דוד רוזנטל וואלה! 02/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 232 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 52 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
146 דירוגים
99 דירוגים
26 דירוגים
15 דירוגים
3 דירוגים
3 דירוגים
11/4/2020

נהדר! מחד, מלא דמיון, מאידך שואב השראה ממלא מקורות: ראשית כמובן , מהתרופה הזו שהתחילו לנסות לריפוי פוסט טראומה- אפילו ההליכים הטיפוליים דומים, שלא לדבר על ה-אל אס די. בנוסף, יש את הסרט המצויין עם דיקפריו, inception, אבל הסופר הקל הפעם במקצת את הכניסה לזולת: כבר לא צריך אינפוזיה... וכמובן, סיפור האהבה, שנכתב כבר מאות אם לא אלפי פעמים, ולי הזכיר משום מה, את הגשרים על מחוז מדיסון. סיימתי את את הספר בשני ימי קורונה. לא להסס

1
28/4/2024

ספר שתפס אותי סטייל הרוקי מורקמי שסוקר אותך בין עולמות

26/12/2023

וואהו...פשוט מעולה. מרתק מהרגע הראשון. הרבה זמן לא נהנית ככה.

9/11/2023

ספר מעולה! כתיבה סוחפת. לא יכולתי להפסיק לקרוא.

26/8/2023

זה לא דומה לשום דבר הלב מתפוצץ

15/7/2023

ספר מעולה. מאוד נהנתי

6/7/2023

ספר נהדר. כתיבה קולחת. מרתק. מלא דמיון ותעוזה.

24/6/2023

ספר מצויין שנון מצחיק מרתק קסום חכם שחבל שהוא נגמר

14/6/2023

אהבתי מאד

14/11/2022

ספר עוצמתי ואמיץ על זיכרון, אהבה ופוסט טראומות ועל הניסיון הבלתי פוסק לייצר לעצמנו חיים טובים יותר. אם לא במציאות, אז לפחות במחשבות. התיאורים של עולם הזיכרונות מרגשים ויפייפים. יופי של ספר. נקרא כמעט בנשימה אחת.

19/9/2022

יפה

11/9/2022

שילוב נדיר בין מדע בדיוני, סיפור אהבה ופנטזיה. ספר מרתק ומופלא. תודה עוזי !

31/12/2021

מבריק, מקורי, ומרתק. הספר חושף רגשות פרטיים של המחבר וקולקטיביים של כולנו.

4/7/2021

ספר מרתק שנקרא בנשימה אחת

12/6/2021

עוזי וייל גאון. הסופר הכי מוכשר בעברית בימינו. לאורך כל הספר אתה נאבק ברצון להתקדם בסיפור ובפחד שזה תכף יגמר.

2/6/2021

סיימתי את הספר עכשיו בטיסה בדרך לספרד ממש ״אהבה בימי קורונה....״ איזה טלטלת רגשות , איזה סחרור מדהים אני מחפש מילים וכמו בסיפור הן בורחות זה רק תחושות כל כך חזקות אני דומע פה כמו משוגע, מזל ששמתי את מסיכת הפנים הטיפשית הזאת מפלסטיק - חסרים לי רק הוישרים... אבל זה בכי עם צחוק , עם אושר עם אותו ניקיון ששוטף כאב שנדבק מרכך מזכך מעין געגוע שרודף כבר 18 שנה העצה בסוף כל כך פשוטה ו כל כך נכונה “מספיק עם המועקות האלה של מה שהיה, ומה שקרה, ומי מת ומי סתם נעלם לי מהחיים, די, הגיע הזמן להתחיל לאסוף זכרונות חדשים. אולי זה מה שאני צריך לעשות בשארית חיי: לאסוף זכרונות חדשים.

17/5/2021

אחלה ספר, קליל וגורם להפעיל את המחשבה

15/5/2021

ספר מצוין כתוב היטב קולח מעניין ממליץ

16/2/2021

פשוט וואו. חובה לקרוא. ספר שלא שוכחים 😜

15/2/2021

עוד!

17/1/2021

פשוט מעולה

3/1/2021

ספר מצויין, כיף לקרוא מההתחלה ועד הסוף.

19/12/2020

שיואו אני מוקסמת. עדין משוטטת בין דמיון לזכרון... בין מציאות לחלום... נכנסתי ויצאתי יחד עם הגיבור לחיים שלו ולחיי הזכרון שלו... (איך בעצם קראו לו? האם זה עוזי בעצמו?) אולי גם אני היתי רוצה לשייט כך בין חיי שלי לזכרונות העבר שלי... לגעת לשנות... אולי זה רצון של כל אחד מאיתנו?,,, מה אמיתי ומה לא? מה בראש שלנו ומה באמת קורה?

15/10/2020

קליל ומושך שאי אפשר להפסיק

28/9/2020

ספר קסום.סופר נהדר. קשה לעזוב.

21/9/2020

אהבתי. שונה. מקורי משהו. קולח. לעיתים אף מפתיע. שווה

14/9/2020

מרתק. נקרא בשקיקה.

27/8/2020

מזמן לא בלעתי ספר כל כך מהר. כתוב מעולה. מקורי. מרגש. תודה עוזי. והאיזכור של החצר האחורית העלה חיוך רחב רחב...

16/8/2020

מעורר מחשבה וכתוב היטב!

24/7/2020

Superb!

29/6/2020

וואו ספר מטורף. מתחיל כמו כל ספר רגיל ומתפתח להזייה מטורפת (בקטע טוב) ואי אפשר להפסיק לקרוא. אהבתי מאוד ממליצה.

27/6/2020

ספר קריא מאוד, סיימתי ביומיים, ברצף ונהניתי מכל רגע של קריאה. מי שאהב את הסרט inception (התחלה) יאהב גם את הספר

23/6/2020

וואו! סוחף, שנון, ומלא בזכרונות שלי מתל אביב... תודה!

21/6/2020

גאון נשאר גאון. כל מה שעוזי וייל כותב. תענוג לקרוא

11/6/2020

מהנה מצחיק וזורם. נותן חשק לעוד.

29/5/2020

תקראו, שווה

26/5/2020

ספר נהדר מרתק, מותח ומרחיב את הלב עוזי וייל יודע לטוות עלילה שהיא גם פנטסטית וגם יומיומית ומשאירה את הקורא עם מחשבות ותהיות, על חייו ועל העולם והמשמעות של הזכרון

18/5/2020

נהדר! מעורר מחשבה ותהיות על המח ומסוגלות אמיתית שלו

15/5/2020

יצירתי ומרתק

12/5/2020

הקראתי או חלמתי חלום?

11/5/2020

הכתיבה קולחת, הסיפור מושך אותך פנימה כמו מגנט, והנושא כל כך מעניין ואחר, שזה השפיע על כל היומיום שלי ועל דרך החשיבה מחחוץ לכותלי הספר...

10/5/2020

להצליח לעופף במחוזות דמיון וחלל, ועדיין להישאר נטוע בישראליות הכי שיש. רק עוזי וייל. תענוג

10/5/2020

מרגש, מדוייק, מטורף ומצחיק. לא הצלחתי לעצור וסיימתי בבת אחת, אל תוך הלילה. הלוואי והיה עוד מזה. רגע, אולי אני יכול למחוק... נוסע ללונדון ))

9/5/2020

יש בעיה אחת בכתיבה של וייל. הוא כותב משהו, וזה טוב ומעניין וסאנוק. ואז יש משפט שמועך לך את הצלעות אל הגב ופתאום אין אוויר. צריך קצת זמן להתרגל לזה, כי אוויר זה חשוב ואפילו חיוני. בדיוק כמו הספר הזה - חשוב וחיוני

9/5/2020

ספר נהדר! רעיונות יפים וכתיבה קולחת ומדויקת.

9/5/2020

מעניין. שונה. מרתק. נהניתי מאוד.

29/4/2020

מוזר וסוחף

28/4/2020

משעשע, קליל, מהנה וכתוב היטב.

28/4/2020

מעניין אחר שונה סוחף.

27/4/2020

ספר כייפי. המוח של עוזי וייל מקסים

25/4/2020

ממש ממש טוב

22/4/2020

מצויין מומלץ

21/4/2020

ספר מעורר מחשבה ועם זאת משעשע. כתיבה מיומנת שמעבירה היטב את הזמן.

20/4/2020

מרתק. גורם לך לרחף באוויר ושקוע בו יותר ויותר. כתיבה אישית,קולחת,משוחררת. נהדא!

20/4/2020

תודה על ספר מופלא על אבה ועל עצמו ועל הכנות

17/4/2020

ספר מופלא

16/4/2020

זורם. תופס. מהפנט.

16/4/2020

מקסים מרתק מעורר מחשבה ועושה בלגן בראש. מרגע שמתחילים אי אפשר להפסיק. מאיר את כל החיים באור חדש, וגורם לך להתרענן על חייך. תודה רבה.

15/4/2020

כתוב מצויין, המון סיפורי משנה קטנים ומרתקים

11/4/2020

נהדר

11/4/2020

מעולה

11/4/2020

אהבתי. חעחועי זיכרון כתובים לתפארת

9/4/2020

מרתק

9/4/2020

מקורי, מרתק ומעורר מחשבה.

9/4/2020

מעולה

9/4/2020

סוחף ואמיץ ועמוק

4/4/2020

קולח, מרתק, מפתיע. נוגע ללב. מומלץ בחום

4/4/2020

מרתק. מלא איזכורים ששלחו אותי לגוגל. חכם ומיוחד ומקורי

1/4/2020

מסעיר ומנחם

30/3/2020

מרתק מסקרן מפתיע כתוב היטב…פרספקטיבה של זכרונות כלואים.

27/3/2020

הימים ימי קורונה, והשעתיים של קריאת הספר היו הדרך הטובה ביותר בה העברתי את הזמן בחודש האחרון. ספר מצויין, שואב אותך למסע שאפילו הילד שמבקש צ׳יפס ב22:00 לא מצליח להוציא ממנו (אני באמת צריך ללכת להתנצל ולהאכיל אותו 7 הערות רלבנטיות לסיטואציה ולספר שאני לא יכול לכתוב..). בקיצור, מומלץ בחום, ריכשו במהירה לפני שיגמר (כן, אני יודע שזה עותק דיגיטלי)

22/3/2020

עוזי וייל עושה את זה שוב. יצירתו של מוח מעוות גאוני ומדוייק, הספר הוא רכבת הרים פסיכדלית שבסופה אתה מגיע לנקודת ההתחלה ושואל את את עצמך מה לעזאזל חוויתי עכשיו.

12/3/2020

ספר נהדר! מצחיק מותח מרגש. אי אפשר להפסיק לקרוא

9/3/2020

סוחף ומרתק (שלום טוקשה עושה ג'ודו על ספינה בצונאמי)

7/3/2020

ספר מיוחד. שונה. חכם. נותן הסתכלות אחרת על החיים. ממליץ עליו בחום ליציאה מהקופסא

7/3/2020

מקסימקסימקסים

4/8/2023

אהבתי

12/4/2023

כתוב נהדר, מקורי מאוד, סוראליסטי, ואפילו פסיכדלי לפעמים. זה לא ספר שקשה לקרוא אבל גם לא יתאים לכל אחד. מי שכן יתחבר יהנה מחוויה לא שגרתית. העלילה לא רחבת יריעה וגם אין שום אנטגוניסט. המאבק של הגיבור הוא מול החיים והבחירות שלו. הסוף נאמן לעלילה ולא נותן פיתרון קסם אבל גם לא מספק מבחינה מסויימת. לכן רק 4 כוכבים, אבל עדיין בהחלט ממליץ.

26/12/2022

הזייה, סיינס פיקשן, מערבב מוח.

5/11/2021

נחמד

4/9/2021

ספר מעניין שונה ומוזר. עלילה לא צפויה שסוחפת לקרא. באמצע הדרך יש הרגשה שהרצף של הסיפור אבד אבל אחר כך חוזרים לרעיון הכללי. ספר לא סטנדרטי כתוב טוב אך לעיתים קצת הולך לאיבוד בדרך.

17/8/2021

ספר מרתק

31/7/2021

אחד המוזרים שקראתי אבל מרתק. סיפור תמוה והזוי לחלוטין. נהניתי מאוד

15/6/2021

לחובבי השער האחורי, לחמישיה הקאמרית ושאר פנינות האמן נסחפתי ולא יכולתי לעצור.

28/9/2020

מהנה ואינטליגנטי , קליל במובן הטוב

4/9/2020

סחף אותי פנימה במיידית אך לבסוף רק רפרף מעל. רציתי עוד

21/8/2020

מקורי, מעניין ומותח

14/8/2020

ספר מצחיק, מעורר מחשבה.

1/8/2020

מיוחד וסוחף. אבל, לפעמים מוזר בצורה מתוקה.

23/6/2020

רעיון יפה ומופשט

16/6/2020

ספר מעניין וזורם אבל לא מאוזן.

31/5/2020

מסע מסקרן בעקבות הזיכרונות האישיים של כולנו. מתאים למי שנהנה מהסרט inception ומהיכולת הסיפורית של וייל.

14/5/2020

מעניין כתוב היטב גם אם מעט סבוך ופתלתל

28/4/2020

ספר מרתק ומעורבות מחשבה

16/4/2020

ספר מעניין וקולח שגורם לחשוב

16/4/2020

אהבתי. שילוב של מציאות ופנטסיה . קולח.

9/4/2020

הספר היה זורם, קצת מוזר ובדיוני אבל נהניתי ממנו

1/4/2020

הזיכרון מתעתע בי.. וכבר שכחתי על מה היה הספר.. אני רק זוכר שהיה נהדר..

27/12/2024

רעיון מעניין אבל הכתיבה דיי דלה.

25/5/2024

זה הספר הראשון שאני קורא של עוזי וייל, ובהחלט אקרא עוד ספרים שלו. אהבתי את הרעיון של הספר וגם אהבתי את הכתיבה בסגנון זרם התודעה לעתים. בסך הכל הספר זורם ויחסית קליל.

1/10/2022

סיפור מבלבל ומבולבל אבל נחמד ולא שגרתי.

13/8/2022

ספר קליל ומהנה אבל לא יותר מזה. נראה שזו גם היתה הכוונה מלכתחילה, אולי.

4/6/2021

כתוב היטב. מוזר מאוד, היה לי קשה להתחבר לעלילה. חוות דעת נייטראלית.

19/2/2021

כתוב סוחף וקריא מאוד. הרגעים הספק-אוטוביוגרפים נהדרים. העלילה עצמה ורעיונות המדע-בדיוני מתחילים לא רע, אבל באיזה שהוא שלב הספר נהיה מופרך מדי לטעמי, והרעיונות האלה הם מרכזיים מאוד בעלילה וקשה להתעלם מהם.

29/6/2020

עוזי וייל כותב נפלא, רהוט, קולח, אינטליגנטי, אבל בשלב מסוים הספר הופך להיות הזוי, ומפסיק להיות מעניין. כי בהזייה הכל אפשרי, ואין מתח ואין עניין, וסיפורי אהבה מדומיינים או הזויים כבר קראנו וראינו למכביר. ואז כבר באמת לא משנה איך נגמר הספר, כי הכל הוא הזייה.

19/5/2020

בכתיבה מעלפת מודרנית עכשווית התוכן הסיפורי נלקח מכל מיני זמנים שלא בדיוק יודעים נראה לי שהסופר בחור צעיר מצחיק הזכרון הנשכח מובא באופן מדהים שלא גורם לרע אלא מצב קיים ואין להתאבל עליו

12/5/2020

ספר פנטזיה פתלתל ומלא פניות חדות בעלילה. נחמד וקל לקריאה.

16/4/2020

פנטזיה מתעתעתעל זיכרון. ניסיון מקורי לכתוב את הבנתי ניתן לכתיבה

6/4/2020

לא התחברתי

31/3/2020

סססספססס

4/1/2024

כתיבה שנונה ועכשווית מאפילה על בניית עלילה שהתחילה טוב כמיסטית והמשיכה פחות טוב כבדיונית, ובעיקר מאפילה על בניית הדמות הראשית שהרקע, המוטיבציה שלה והחלטות שהיא מקבלת לא מובנות, לא מעוררות סימפתיה ולא הגיוניות. גם העלילה, רק כדי שתמשיך בקצב, ממשיכה לשכוח דמויות ותחושות שהיו לפני. סך הכל נחמד אבל איכזב מהפוטנציאל והאהבה לז'אנר וסיפורים דומים

1/11/2021

בינוני.

8/6/2020

פרשתי באמצע, אין לי זמן למדע בדיוני. מצפה שיימחק לי הספר הזה מהזיכרון.

27/4/2020

לא התחברתי. זה לא ספר מתח, גם לא מעחן עלילה מרצקת שמתפתחת. סתם כזה, לטעמי לפחות.

2/4/2020

מה זה הדבר הזה לא הבנתי

סקירות וביקורות

עוזי וייל הוא תסריטאי מיומן, אבל הפרוזה שלו רזה להחריד יוחאי ג'רפי הארץ 26/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
עמדנו להכתיר אותו כרומן הישראלי הטוב של העשור, ואז הגיע הטוויסט דוד רוזנטל וואלה! 02/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
האיש שמחק את העולם עוזי וייל
1
בהלה
 
 
יום אחד הלכתי ברחוב עם הבת שלי, ואיש אחד נעמד בדרכי ולא נתן לי לעבור. אדם מבוגר, אפור שיער, מכובד למראה. עמד ולא נתן לי לעבור ונעץ בי עיניים.
 
ניסיתי לחייך את חיוכי המנומס ולעבור אותו, אבל האיש זז ימינה, זז שמאלה, מביט בי כל הזמן בעיניים קודחות. הנחתי שהוא מסומם או משוגע או סתם אחת מהתופעות התל אביביות הללו שאפשר להסביר אם משקיעים בזה זמן, אבל למי יש זמן בשביל אנשים כאלה. עד שהוא אמר: "לא לא לא, אתה לא תתחמק ממני." ואז הוא נקב בשמי.
 
"סליחה?" אמרתי.
 
כל כך הפתיע אותי לשמוע את שמי יוצא מפיו, שכמעט החלקתי. המחשבה הראשונה היתה לאחוז היטב בידה של בתי הקטנה, להגן עליה מפניו של היצור הזה.
 
"אל תעשה את עצמך שאתה לא מכיר אותי," אמר האיש בזעם כבוש.
 
ליבי פעם במהירות.
 
"אני מצטער, אני..." אמרתי, מנסה להבהיר לו שאינני מעמיד פנים, אלא באמת לא מזהה אותו.
 
"דוידי," אמר האיש, שכנראה זה היה שמו, ואז חזר עליו, יותר בכעס, כאשר ראה שזה לא אומר לי כלום: "דוידי!"
 
"סליחה, אנחנו מכירים?"
 
"דוידי!"
 
"אני מצטער, אני פשוט..."
 
"דוידי!" הוא כמעט צעק, "הייתי אצלך בבית! עזרתי לך עם התמונות!"
 
משהו התחיל להתבהר. חצי שנה קודם לכן, קרוב משפחה מבוגר מאוד נפטר והשאיר לי אוצר של תמונות ישנות בחום־לבן, שכולן צולמו בתל אביב הישנה, מתישהו בשנות ה-40 של המאה הקודמת. במשך חודשים ארוכים חיפשתי מישהו שיוכל לשפוך אור על האנשים שבתמונות, על המקומות, על הזמן האבוד שבו צולמו. לא הצלחתי. עד ששכנה מהבניין ממול, שעבדה במחלקת התרבות בעיריה, אמרה לי שהיא מכירה מישהו שממש אובססיבי לתקופה, ויש לו ארכיון פרטי עם אינספור תמונות ומסמכים שקשורים לתל אביב הקטנה. קראו לו דוידי, זכרתי אותה אומרת את שמו, "דוידי...", עם חצי חיוך נסתר שכזה, ואני זוכר שתהיתי אם היה לה איזה קטע איתו, וקצת קינאתי. קנאה לא ממש הגיונית, כי עברו כל כך הרבה שנים מאז הכמעט־רומן שהיה לנו, בזמן שעבדנו שנינו בארכיון 'העיר', עשורים שלמים שחלפו ואינם, היא המשיכה לעבוד בארכיונים ואני הלכתי לכתוב שטויות ולהתפרנס מזה, ושנינו נשארנו ידידים. אבל אתם יודעים איך זה עם 'כמעט־רומנים': הם נשארים תקועים לך במוח, יותר מאשר פרשיות אהבה שלמות שהתחילו והיו ונגמרו. פעמיים שכבנו (פעם בדירה של חבר שנסע לחו"ל ופעם אצלה, כאשר השותפה שלה מסתובבת בחדר השני, והיינו צריכים להיות מאוד שקטים), ופעם אחת התנשקנו במשך כמעט שעתיים על גג עיתון העיר, בזמן שעלי מוהר ז"ל כתב את הטור שלו בארכיון ולא רציתי להפריע לו - היה לנו מין הסכם כזה —
 
אז לקחתי את בקבוק הוויסקי הזול שהחבאתי במגירת התצלומים "ספדי, משה - סינטרה, פרנק", ויצאתי החוצה לשתות בשקט בשקיעה המדהימה שנשקפה מהגג, ואז היא הגיעה, יפה וצעירה וממושקפת ושָתינו והתנשקנו במשך שעה ארוכה עד שעלי גמר לכתוב ויצא החוצה מחייך את חיוכו הביישני, מחזיק בדפדפת הצהובה הנצחית שלו, ואמר: "פנוי!", שפירושו: גמרתי לכתוב; שפירושו: ראיתי אתכם אבל לא אומר מילה.
 
ולפי איך שהכל נראה היינו צריכים לפתוח ברומן אמיתי ומסחרר שאולי אפילו יוביל לדבר האמיתי, משפחה וילדים וכל מה שיוצא מזה, אבל הפגישה הבאה שלנו היתה אומללה, פשוט נוראית, כל כך רצינו אבל היא אמרה משהו שהחריד אותי - לא, לא אומר לכם מה זה היה - ואני, בטפשותי, במקום להתעמת איתה בלעתי את זה בשתיקה ומאותו רגע כל דבר שאמרה נראה לי מכוער והגבתי בהתאם והיא מיד הרגישה והגיבה בתוקפנות, ואין לי מושג מה היה יכול להיות אם שנינו היינו קצת יותר מנוסים ובוגרים אבל עובדה שלא היינו ועובדה שזה נגמר בפיצוץ באותו יום, וכאשר התברר שאנחנו שכנים - שלושים שנה מאוחר יותר - זה כבר לא הפריע לאף אחד מאיתנו, אבל כשהיא אמרה "דוידי..." באותה נעימה חצי־מסתורית, מיד עלתה בדעתי האפשרות שאותו דוידי זכה להיות חלק מחייה באופן הרבה יותר אינטימי ממה שזכיתי אני, ומיד קינאתי, ומיד־מיד־מיד מחקתי את הקנאה הזו והחלפתי אותה בהתעניינות סופר־מקצועית ואדיבה: "דוידי, אוקיי, אני רושם, דוידי,"
 
 
 
וזה האיש שהיה אמור לבוא אלי הביתה ולהעיף מבט בתצלומים הישנים שירשתי, ככה שכן זכרתי את שמו. וכן זכרתי מה תפקידו בחיי. ובוודאי שזכרתי את האפשרות המדומיינת שהוא היה עם הבחורה מעיתון העיר, את כל זה זכרתי היטב - אבל שהוא היה אצלי בבית? שנפגשנו אי פעם? את זה לא זכרתי כלל.
 
הוא המשיך לעמוד ברחוב ולחסום את דרכי, ואמר: "כשהיית צריך עזרה עם התמונות המזדיינות שלך זכרת אותי טוב מאוד!"
 
 
 
למרות הביטוי האלים הוא נראה לי יותר נעלב מאכזרי, והמילה "מזדיינות" יצאה מפיו כשהיא כמעט נלחשת בעונג, ומיד קלטתי שהוא הומו וחשבתי - ברווחה! מה יש לי? - שאם ככה לא היה שום דבר מיני בינו לבינה, ומיהרתי להתנצל: "כן, דוידי, בטח, סליחה," והמצאתי על המקום בדיה, כאילו יש לי בעיה רפואית שגורמת לי לשכוח פרצופים ("אתה שוכח פרצופים שלא חשובים לך", אמרה פעם אשתי־לשעבר בסרקזם, אבל היי, בשביל מה יש דרגות חשיבות אם לא בשביל ליישם אותן).
 
 
 
דוידי לא ידע איך לאכול את זה. בכל זאת, אנחנו בעידן שבו צריך להתחשב באנשים עם תסמונות. ואכן הוא התרכך מעט בעל־כורחו, עדיין זועם אך יודע שעכשיו אסור לו להביע את זעמו - אפשר ממש לראות את זה, הרגע שבו הפוליטיקלי קורקט נוחת על ההכרה, הקמטים הזועמים על המצח עדיין מכוונים להשגת צדק ויהי־מה, אבל הקמטים שמסביב לפה כבר מתעוותים בחיוך מבין ומקבל, ויש מלחמה על פניו של האדם, חצי רוצח וחצי מלאך, וזה נראה איום ונורא, זיוף רגשי מוחלט, אבל אני מעדיף לחשוב שככה בדיוק נראה אדם שמתגבר על יצרו; אם זה לא היה קשה, זה לא היה נקרא יצר.
 
 
 
בכל מקרה, האירוע הזה הסתיים פחות או יותר בלבביות כפויה, אני הצטערתי בכל ליבי שלא זיהיתי אותו, הוא הצטער בכל ליבו שכעס, ושנינו מיהרנו להיפרד כדי לשחרר את עצמנו מההצגה, אבל אחרי שחזרתי הביתה והכל נרגע, התחלתי לדאוג: איך? מתי? למה אין לי שמץ של זיכרון מזה? והייתי איכשהו פוטר את זה במשיכת כתפיים - כבר קרו לי דברים מוזרים מזה בחיים - אבל אז זה קרה שנית, והפעם זה היה קשור ישירות לשירה, בתי, ואין מצב שמשהו שקשור בה היה בעיני לא חשוב, או ראוי לשכחה. בוודאי הדבר הזה:
 
 
 
השעה היתה שתים־עשרה בצהריים, והייתי אמור לאסוף את בני הקטן, יותם, מהגן. התכנון היה ללכת ברגל לשוק הכרמל, לעבור אצל ג'ולי ולקנות אוכל מצרי ביתי ששני ילדיי מטורפים עליו, לחזור הביתה ולהאכיל את שניהם. הגעתי לשער הגן,
 
אמרתי שלום לשומר עם השפם הענק,
 
אמרתי שלום לשלושה־ארבעה ילדים שהכרתי, וחיכיתי שיותם יצא. לא יצא.
 
נכנסתי פנימה,
 
זה מבנה עם ארבעה גנים וחצר משותפת, מצאתי את הגן שלו — והוא היה ריק. התחלתי להסתובב במבנה, ולקרוא בשמו, והוא לא היה באף מקום. מבוהל משהו פסעתי במהירות למנהלת הגנים, אשה עבת בשר שחיוך מזויף תמידי עוטף את פניה כמו ששקית במבה עוטפת במבה, ותמיד חשבתי שיום אחד יעצרו אותה על משהו נורא (ואכן יום אחד הגיעה משטרה לבניין ועצרה אותה אבל על משהו מאוד טיפשי - משהו שקשור בסכסוך שכנים), ואמרתי לה שאני לא מוצא את בני.
 
היא אמרה, "אתה אבא של שירה, לא?"
 
"כן," אמרתי, "שירה היתה פה לפני שנתיים, אבל עכשיו יותם פה, ואני לא מוצא אותו."
 
היא הביטה בי.
 
"מה?" אמרתי.
 
"מי זה יותם?" היא אמרה וניסיתי לא להתפוצץ, אני יודע שהיא מנהלת די רשלנית, אבל זה כבר מוגזם, חשבתי בעודי מנסה להרגיע את עצמי: עזוב עכשיו, מה שחשוב זה למצוא את יותם — כשהטלפון שלי רטט. שירה היתה על הקו. עניתי.
 
"איפה אתה אבא?" היא אמרה.
 
"אני —"
 
"אני מחכה לך כבר שעה."
 
"אמא אמורה להביא אותך," אמרתי, "אני מביא את יותם."
 
ובתי אמרה: "מי זה יותם?"
 
נאלמתי דום. המנהלת הביטה בי בחשש.
 
"עשר דקות אני אצלך," אמרתי לשירה וסגרתי את הטלפון.
 
"אתה בסדר?" אמרה המנהלת.
 
"לא, אני..."
 
"אתה קצת חיוור."
 
"לא, פשוט, התבלבלתי בגנים, זה... זה בסדר," אמרתי, וברחתי החוצה. כשהייתי ברחוב, נשענתי על גדר האבן, והתנשמתי. השומר עם השפם הענק ניגש ושאל אם מצאתי את הבן שלי.
 
"לא, לא, זה בסדר, היתה איזה טעות עם אשתי, הכל בסדר," אמרתי.
 
הוא הציע לי סיגריה, ולקחתי למרות שאני לא מעשן כבר עשר שנים. הדלקתי, שאפתי, נרגעתי: אין לי בן. מעולם לא היה לי. יש לי רק בת אחת, שירה, והיא מחכה לי. ואשתי היא לא אשתי, אלא לשעבר. והבית שאליו הייתי אמור להביא את 'יותם' כבר מזמן אינו ביתי שלי. אני לא גר שם יותר. אני גר בדירה שכורה בדרום תל אביב. שניים וחצי חדרים. מרפסת שדולפת בחורף.
 
 
 
לרגע עוד הייתי קיים במקביל בשני עולמות: באחד שבו אני עדיין נשוי, ויש לי שני ילדים, ובית גדול. ובשני, האמיתי, אני מה שאני: גבר גרוש בן חמישים עם דירה שכורה ובת אחת שמחכה לו. זרקתי את הסיגריה בתיעוב על הרצפה ומיהרתי לבית הספר של שירה. וכמו שזה בא כך זה הלך: אני זוכר את הרגשת הנסיגה המהירה מ'אני־הנשוי־באושר', 'אני־האבא־לשניים', ואיך תוך דקות האני ההוא דהה ונעלם, ונשארתי רק עם עצמי. אב נוטש, בשערי בית ספר שכבר התרוקן מתלמידיו.
 
כשהגעתי לבית הספר של בתי, ראיתי אותה עומדת ליד השער, מחכה לי.
 
"שירה!" קראתי ורצתי אליה, "שירה!"
 
"מה?"
 
"שירה, אני, אה..."
 
"מה נו?" אמרה הילדה, "כבר התקשרתי לאמא, היא אמרה שאתה לוקח אותי עד שבע בערב. בוא נלך כבר!"
 
חיבקתי אותה. לא קרה שום דבר, אמרתי לעצמי, הכל בסדר. הכל בסדר. זה רק...
 
רק מה?
 
בערב באה ליאת, אשתי לשעבר, לקחת אותה. סיפרתי לה מה שקרה. היא אמרה: "אתה חייב לראות רופא."