1
הווה
אוליביה. שלוש פעמים הפסדתי אותה. בפעם הראשונה בגלל חוסר סבלנות. בפעם השנייה בגלל שקר כל כך גס, שלא הצלחנו לפלס את דרכנו ממנו, ובפעם השלישית — הפעם הנוכחית — הפסדתי אותה לנואה.
נואה. בחור טוב. ביררתי עליו. לעומק. אבל, הוא יכול גם להיות יורש העצר האנגלי, ועדיין לא מספיק טוב בשבילה. אוליביה היא יצירת אמנות. צריך לדעת איך לפרש אותה, איך לראות את היופי מתחת לקווים הנוקשים של האישיות שלה. כשאני חושב על העובדה שהוא מקבל ממנה דברים שאני לא יכול לקבל, אני רוצה להטיח את אגרופי בפרצופו עד שלא יישאר שם כלום.
היא שלי. תמיד היתה; תמיד תהיה. אנחנו נוהרים לכיוונים שונים בעשר השנים האחרונות, ואנחנו מתנגשים בכל פניה. לפעמים זה מפני שאנחנו מחפשים זה את זו, ובפעמים אחרות זו יד הגורל.
האהבה שלה היא כזו שמקשה לך על הנשמה, שאתה מתחנן שלא תהיה לך אהבה בכלל, כדי להימלט מהכישוף שהיא הטילה עליך. ניסיתי שוב ושוב לנתק את עצמי ממנה, אבל זה חסר טעם. היא זורמת בעורקיי, יותר מדם.
אני רואה אותה עכשיו. היא בטלוויזיה. כל שבעים ושניים האינצ'ים של המסך מלאים באוליביה: שיער שחור, עיניים מרחפות, ציפורניים אדומות מתופפות, מתופפות, מתופפות, על השולחן שלפניה. חדשות ערוץ שש מסקרות את הסיפור. דובסון סקוט אורצ'רד, אנס ידוע־לשמצה שבמשך שתים עשרה שנה חטף שמונה נערות, עומד למשפט... ואוליביה היא עורכת הדין שלו. זה הופך לי את הבטן. אפילו אני לא מצליח להבין למה היא מטפלת במקרה של האיש הזה. אולי הבוז שהיא רוחשת לעצמה דוחף אותה להגן על עבריינים חסרי־ערך. פעם היא הגנה על אשתי וניצחה בתביעה שהיתה עלולה לשלוח אותה לעשרים שנה בכלא. עכשיו היא יושבת, רגועה, ליד הלקוח שלה, ומדי פעם רוכנת כדי ללחוש לו משהו באוזן, כשהם ממתינים שהמושבעים ייכנסו לבית המשפט וישמיעו את גזר הדין. אני כבר בכוס הוויסקי השנייה שלי. אני לא יודע אם אני לחוץ בשבילה או בגללה. אני מעביר את עיניי אל כפות ידיה — אפשר תמיד לדעת מה אוליביה מרגישה, לפי הידיים שלה. הן פסקו מלתופף ועכשיו הן קפוצות. פרקי כף־ידה הזעירים נחים על קצה השולחן, כאילו כבולים אליו. אני רואה מלמעלה את טבעת הנישואין שלה, מוזג לעצמי עוד כוס ויסקי, שותה, ומזיז את הבקבוק הצידה. המסך עובר אל חדר תקשורת שבו כתב חדשות מדבר על הדיונים של חבר המושבעים, הם נמשכו שש שעות — ומה המשמעות של זה לגבי פסק הדין. פתאום הוא מזנק מכיסאו כאילו מישהו הימם אותו. חבר המושבעים נכנס אל אולם בית המשפט, שם, בעוד דקות אחדות, השופט יקרא את פסק הדין. נעבור לשם עכשיו.
אני יושב בקצה הכיסא שלי, מרפקיי נשענים על ברכיי. רגליי קופצות — הרגל נוירוטי — אני מצטער שאין לי עוד קצת ויסקי. דובסון מתנשא מעל אוליביה, שנראית לידו כמו בובת חרסינה זעירה. היא לובשת חולצת משי כחולה — הגוון האהוב עליי. שיערה משוך לאחור בסיכות, אך הגלים חומקים מהסיכות ונופלים סביב פניה. היא כל כך יפה; אני שומט את ראשי, כדי להימנע מהזיכרונות. אבל הם בכל זאת מגיעים. השיער שלה דומיננטי בכל אחד מהם, פרוע וארוך. אני רואה אותו על הכרית שלי. אני רואה אותו בתוך ידיי, אני רואה אותו בבריכה, שם נישקתי אותה לראשונה. זה הדבר הראשון שקולטים אצלה: בחורה קטנה, מוקפת בשפע שיער שחור, גלי. אחרי שנפרדנו, היא גזרה אותו. כמעט שלא זיהיתי אותה בחנות התקליטים שבה נתקלנו זה בזו. ההלם מהשינוי שעשתה עזר לי לשקר. ואוליביה אוהבת אותך בשקריה. היא משקרת לגבי הרגשות שלה, לגבי הכאב שהיא חשה. ברצון שלה בך, כשהיא אומרת שהיא רוצה אותך.
אני צופה בה כשהיא מסיטה בחוסר סבלנות קווצת שיער ותוחבת אותה מאחורי אוזנה. לעין בלתי מיומנת, זו נראית מחווה נשית רגילה, אבל אני רואה כיצד פרק כף ידה נמשך לאחור. היא מתוחה.
אני מחייך. החיוך נמחק מפניי ברגע שהשופט מכריז: לא אשם, מחמת אי שפיות. אל אלוהים — היא עשתה את זה. אני מעביר את כל עשר אצבעותיי בשערי. אני לא יודע אם אני רוצה לנער אותה או לברך אותה. היא מתמוטטת בכיסאה, כשההלם ניכר בגבותיה. כולם מתחבקים, טופחים לה על גבה. עוד קווצות שיער שלה משתחררות כשהיא מקבלת את האיחולים. דובסון יישלח למוסד לחולי נפש, במקום לכלא פדרלי. אני ממתין לראות אם היא תחבק אותו, אבל היא שומרת מרחק, ורק שולחת אליו חיוך מאופק. המצלמה מתמקדת בפניו של התובע; הוא נראה זועם. כולם נראים זועמים. היא צוברת לעצמה אויבים — זו ההתמחות שלה. אני רוצה להגן עליה, אבל היא לא שלי.
אני מקווה שנואה מסוגל לעמוד במשימה.
*
אני לוקח את המפתחות שלי ויוצא לריצה. האוויר כבד מרוב לחות; הוא פועם סביב, מסיח את דעתי ממחשבותיי. ספוג־זיעה ברגע שאני יוצא מהדירה, אני פונה שמאלה לכיוון החוף. זאת שעת השיא של התנועה. אני חותך דרך הפגושים של המכוניות, מתעלם מהמבטים הכעוסים שמלווים אותי לאורך הרחוב. מרצדסים, ב.מ.וו, אאודי — לאנשים בשכונה שלי לא חסר כסף. זו הרגשה טובה לרוץ. הדירה שלי נמצאת קילומטר וחצי מהחוף. צריך לחצות שני נתיבי־מים כדי להגיע לשם. אני מעיף מבט אל היאכטות, חומק מכמה טיולונים, וחושב על הספינה שלי. כבר מזמן לא עבדתי עליה. אולי זה מה שאני צריך — יום בספינה. עבר זמן מאז שעבדתי עליה. אני מגיע אל המים, פונה פניה חדה שמאלה ורץ לאורך החוף. זה המקום בו אני מתמודד עם הכעס שלי.
אני רץ עד שאני כבר לא מסוגל יותר. ואז אני מתיישב על החול, נושם בכבדות. אני חייב לקחת את עצמי בידיים. אם אמשיך לשקוע בתוך בריכת הביוב הרגשית הזאת, ייתכן שלא אצליח לצאת אף פעם. אני שולף את הטלפון מהכיס ולוחץ על מקש הבית. אמא שלי עונה, חסרת נשימה, כאילו התאמנה על האליפטיקל שלה. אנחנו עוברים את שלב מילות הנחמדות. לא משנה מה המצב, ולא חשוב עד כמה קולי יישמע נואש, אמא שלי תמיד תשאל בנימוס מה שלומי ולאחר מכן תיתן לי עדכון קצר על מצב הוורדים שלה. אני מחכה שהיא תסיים, ואז אומר בקול יותר חנוק משהתכוונתי, "אני מתכוון לקחת את העבודה שהציעו לי בלונדון."
עובר רגע של שתיקה המומה לפני שהיא עונה. קולה נשמע שמח מדיי: "כיילב, זה הדבר הנכון. תודה לאל שזה שוב צץ. ויתרת על זה בפעם הראשונה בגלל הבחורה ההיא; איזו טעות זו היי —"
אני קוטע את דבריה, אומר לה שאתקשר אליה מחר, אחרי שאדבר עם המשרד בלונדון. אני נותן עוד מבט אחד באוקיינוס ואז פונה לחזור הביתה. מחר אני נוסע ללונדון.
*
אבל, אני לא נוסע.
רעש דפיקות חזקות מעיר אותי. בהתחלה אני מניח שהרעש מגיע מעבודות השיפוץ שמתנהלות בבניין שלי. הדיירים בדירה 760 מעצבים מחדש את המטבח. אני שם את הכרית על הראש. זה בכלל לא מעמעם את הרעש. מזיע, אני משליך את הכרית הצידה. הדפיקות נשמעות קרובות יותר. אני נשכב על הגב ומקשיב. החדר מסתובב על צירו. יותר מדיי ויסקי — שוב. הדפיקות מגיעות מהדלת הקדמית שלי. אני מניף את רגליי מעבר למיטה ולובש מכנסי פיג'מה אפורים שהרמתי מהרצפה. אני חוצה את הסלון, מעיף הצידה נעליים וערימות בגדים שהתאספו שם בשבועות החולפים. אני פותח בתנופה את הדלת, והכל קופא.
נשימה... פעימות לב... מחשבות.
אף אחד מאיתנו אינו אומר מילה כשאנחנו בוחנים זה את זו. היא נדחקת פנימה ומתחילה לצעוד הלוך ושוב בסלון, כאילו העובדה שהופיעה כאן היא הדבר הטבעי ביותר בעולם.
אני עדיין עומד על סף הדלת הפתוחה, צופה בה, מבולבל, כשהיא מפנה אליי את עיניה. לוקח לי דקה עד שאני מצליח לדבר, להבין שזה באמת קורה. מישהו משתמש במקדחה בקומה למעלה. ציפור חולפת בשמיים, ממש מחוץ לחלוני, אבל אני אומר לעצמי שהחושים שלי מוליכים אותי שולל בנוגע אליה. היא לא באמת כאן אחרי כל כך הרבה שנים.
"מה את עושה כאן, דוכסית?"
אני קולט אותה, סופג אותה. היא נראית מוטרפת; השיער שלה קלוע בצמות על גבה, אבל כמה קווצות ממנו מפוזרות על פניה.
עיניה מאופרות באייליינר כחול, מוצפות ברגש. אף פעם לא ראיתי אותה מאופרת ככה בעבר. היא פורשת את זרועותיה לרווחה; זו מחווה של כעס. אני מכין את עצמי לצרור הקללות שמתלווה בדרך כלל אל הכעס שלה.
"מה? אתה לא מנקה יותר?"
לא לזה ציפיתי. אני סוגר את הדלת עם הרגל, ומעביר יד על העורף. לא התגלחתי כבר שלושה ימים, ואני לובש מכנסי פיג'מה. הבית שלי נראה כמו חדר במעונות סטודנטים.
אני מתקדם לאט אל הספה, כאילו זה לא הסלון שלי, ומתיישב, באי־נוחות, צופה בה פוסעת הלוך ושוב.
פתאום היא נעצרת.
"שחררתי אותו. החזרתי אותו לרחוב. הוא פאקינג פסיכופט!" כשהיא אומרת את המילה האחרונה, היא הולמת באגרופה בתוך כף ידה הפתוחה. כף רגלה נוגעת בבקבוק ויסקי ריק, והוא מתגלגל על רצפת הפרקט. שנינו עוקבים אחריו במבטנו, עד שהוא נעלם מתחת לשולחן.
"מה לעזאזל לא בסדר איתך?" היא שואלת, ומסתכלת מסביב.
אני נשען לאחור ומשלב את ידיי מאחורי העורף. אני עוקב אחרי מבטה, לכיוון הזוועה שהיא הדירה שלי.
"היית צריכה לחשוב על כל זה לפני שלקחת על עצמך את התיק."
היא נראית כאילו היא מוכנה להעיף לי אגרוף. עיניה מתמקדות תחילה בשערי, יורדות לזקן שלי, משתהות על החזה, ואז חוזרות אל הפנים. בבת אחת, היא מתפכחת. אני רואה את ההתפכחות בעיניה, היא קלטה שהיא באה הנה ושהיא לא היתה צריכה לבוא.. שנינו זזים בו־זמנית. היא מסתערת אל הדלת, אני קופץ וחוסם אותה.
היא שומרת מרחק, שיניה מכסות את השפה התחתונה שלה, העיניים עם הפס הכחול כבר נראות פחות בטוחות בעצמן.
"תורך," אני אומר.
אני רואה את הגרון שלה מתכווץ כשהיא בולעת את מחשבותיה, בולעת עשר שנים שהם אנחנו.
"בסדר... בסדר!" היא אומרת לבסוף. היא עוברת ליד הספה ומתיישבת על הכורסה המתכווננת. התחלנו את משחק החתול־והעכבר הרגיל שלנו. עם זה אני מרגיש בנוח.
אני מתיישב על הספה הדו־מושבית ולוטש בה עיניים בציפייה. היא מסובבת את טבעת הנישואין שלה בעזרת האגודל. כשהיא רואה שאני מסתכל, היא מפסיקה. אני כמעט צוחק כשהיא מרימה את החלק התחתון של הכורסה המתכווננת ומשתרעת לה בנוחות, כאילו היא שייכת לכאן.
"יש לך קולה?"
אני קם ומביא לה בקבוק מהמקרר. אני לא שותה קולה, אבל תמיד יש לי במקרר. אולי זה בשבילה. אני לא יודע. היא מסירה את הפקק, מצמידה את הבקבוק אל שפתיה ושותה בקול. היא אוהבת את הצריבה.
כשהיא מסיימת, היא מנגבת את פיה בכף ידה ומסתכלת עליי כאילו אני הנחש. היא הנחש.
"שננסה להיות חברים?"
אני פותח את כפות ידיי ומטה את ראשי כאילו אני לא מבין על מה היא מדברת. אני כן מבין. אנחנו לא מסוגלים להתרחק זה מזו, אז איזו אלטרנטיבה יש? היא מגהקת בגלל הקולה.
"אתה יודע, אף פעם לא פגשתי מישהו שמסוגל לומר כל כך הרבה בלי להוציא מלה אחת מהפה, כמוך" היא מטיחה בי. אני מחייך. בדרך כלל, אם אני נותן לה לדבר בלי לקטוע אותה, היא מספרת לי יותר ממה שהתכוונה לספר. "אני שונאת את עצמי. יכולתי כבר להיות זאת שמחזירה את קייסי פאקינג אנתוני לרחוב."
"איפה נואה?"
"בגרמניה."
אני מרים גבות. "הוא היה בחו"ל בזמן שניתן גזר הדין?"
"שתוק. לא ידענו כמה זמן ייקח להם להידיין."
"את אמורה לחגוג." אני נשען אחורה ושם את שתי הידיים מאחורי הספה.
היא מתחילה לבכות, פנים קפואות, הדמעות זורמות כמו ברז פתוח.
אני נשאר במקומי. אני רוצה לנחם אותה, אבל אני יודע שברגע שאני נוגע בה, קשה לי לעצור.
"את זוכרת את הפעם ההיא בקולג' כשהתחלת לבכות, כי חשבת שניכשלת במבחן ההוא, והמרצה חשב שיש לך התקף?"
היא מתפקעת מצחוק. אני נרגע.
"עשית את העבודה שלך, דוכסית," אני אומר ברכות. "עשית אותה היטב."
היא מהנהנת, וקמה. הזמן שלנו נגמר.
"כיילב... אני —"
אני מנענע בראשי. אני לא רוצה שהיא תגיד שהיא מצטערת שבאה, או שזה לא יקרה שוב.
אני מלווה אותה אל הדלת.
"אני אמורה להגיד שאני מצטערת על מה שקרה עם ליאה?" היא מסתכלת עליי דרך הריסים. הדמעות שלה מרחו עליה את המסקרה. על אישה אחרת זה נראה מרושל; על אוליביה זה נראה כמו סקס.
"לא הייתי מאמין לך אילו היית אומרת את זה."
היא מחייכת; זה מתחיל בעיניה ומתפשט לאט אל שפתיה.
"בוא לארוחת ערב. נואה תמיד רצה לפגוש אותך." היא בטח רואה את הספקנות על פניי, כי היא צוחקת. "הוא נהדר. באמת. תביא איתך מישהי?"
אני מעביר את ידי על פניי ומניד בראשי לשלילה.
"ארוחת ערב עם בעלך היא לא משהו שמופיע ברשימת הדברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני שאני מת."
"גם להגן על אשתך־לשעבר בתביעה משפטית לא היה לי ברשימה."
אני נרתע. "אאוץ'."
"אז נתראה ביום שלישי הבא בשבע?" היא קורצת לי וממש מדלגת החוצה מהדירה.
אני לא מאשר, אבל היא יודעת שאהיה שם.
לעזאזל. אני שפוט.
