פתח דבר
בגדד, חלבּ, קמישלי, אדנֶה.
ישראל.
אלפי שנים חלמו על ישראל. אלפי שנים גילפו אותה בעץ, פיסלו אותה בחֵמר, קעקעו אותה בנשמתם והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת.
גם בה מתהלכים על האדמה, גם בה נקברים תחתיה, גם בה טובעים במצולות.
ולמרות הכול, אני חושב שמרגע לידתי לא הייתי נרגש כך.
שני חלקים שלי, פיסות ממני, עומדים להיפגש ואין דבר שיוכל לעצור את מה שעומד להתרחש כאן. אני לא יודע היכן אני רוצה להיות יותר, אצלו או אצלה.
מזל שאני לא חייב להחליט, אני יכול להיות עם שניהם.
1941, בגדד, עיראק, בית הדפוס של יעקב הקמצן
"שוּקוּר! שוּקוּוור!" שמעתי את קולו של מְרַאד מגיע מהשער בדיוק כשהתמר ששוּקוּר צלף פגש בעכוזו המורם של חסן השומר. את התפילה הרגילה, "אין אלוהים מלבד אלוהים ומוחמד הוא שליחו" סיים חסן בקללה, "חַראבּ מוחמד," בעודו משפשף את מקום הפגיעה. שוקור הזדרז להחליק מעץ התמר שבחצר לפני שחסן יסתובב ויגלה אותו. הוא ומראד רצו פנימה אל בית הדפוס ולא עצרו עד שעלו לקומה השנייה ולתוך החדר שבו עבדו בקיפול דפי הספרים. הם סגרו את הדלת מאחוריהם ונפלו על הרצפה צוחקים. מראד נופף בנייר המקומט שבידו וניסה לשווא לומר משהו, צחוקו תפס את מקום הדיבור. כשאסף מספיק אוויר אמר לבסוף, "השגתי את זה."
שוקור התיישב וחיוך רחב התפשט על פניו. הוא קם, הושיט יד למראד וסייע לו לקום. יחד עמדו על שרפרפים מעל שולחן העבודה הגבוה למידותיהם. הם החליקו בידיהם הקטנות את הקמטוטים שעל הדף ושוקור הנהן בהתרגשות בעודו בוחן את הכתוב. "כל הכבוד, מראד! זה השיר. יש לנו את השיר." את המילים האחרונות אמר בשקט, כמעט בלחישה, ובמקום להקריא הוא השתתק, חשב על יוסף ועל שירים אחרים. מְרַאד האיץ בו, ביודעו על מה הוא חושב, "יאללה, בן דודי, תקריא לנו לפני שיעקב יבוא לנכות לנו שעת עבודה מהמשכורת." הזכרת שמו של יעקב והמרפק של בן דודו בבטנו החזירו את שוקור ממחשבותיו והוא החל להקריא:
"איזו עין מעיניי קלטה בין התעלות את כלת־הים, חלומי שהוגשם.
תהלוכת המסכות וחג הקרנבל, ושטה הגונדולה באמצע התעלה,
כשפגשה בה עיני לראשונה, אז ידעתי אהבה ממבט ראשון."1
כשהגיע שוב לפזמון הם שרו יחד, מחייכים זה לזה, עד שנפתחה דלת החדר, הביאה איתה את יעקב ואת סוף ההפסקה. הם חזרו לעבודתם, חזרו לקפל את הדפים המודפסים שהיו מונחים בערמות על השולחן הגדול ויצרו מהם ספרים. בעודם מזמזמים את השיר, מבטו של שוּקוּר הצטעף בחלום על מקומות רחוקים.
1 מתוך השיר אִל־גִנְדוּל, הגונדולה, מאת עלי מוחמד טַאהַא; לחן עבד אל־והאב. בתרגום המחברת ואהרון עובד. [וכן כל שאר התרגומים בספר, אלא אם צוין אחרת].
