משיח אכזר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משיח אכזר
מכר
מאות
עותקים
משיח אכזר
מכר
מאות
עותקים
3.9 כוכבים (35 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יוסף שביט

 יוסף שביט (שטיינר), עיתונאי, נולד בי״ז בטבת תרצ״ד, 4 בינואר 1934 בווינה, אוסטריה. בהיותו בן שש עלה לארץ עם הוריו. כנער כתב בעיתוני ילדים ונוער. התגייס לצה״ל וערך עיתון בבסיס שבו שירת. לאחר שחרורו פנה ללימודי מדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל החל לעבוד כעיתונאי בעיתון ״דבר״. ב-1960 עבר ל״ידיעות אחרונות״, שם מילא שורה ארוכה של תפקידים. עבודתו העיתונאית זיכתה אותו פעמיים (1966 ו-1971) בפרס על שם שרה רייכנשטיין מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב. ב-1995 פירסם את ספרו הראשון, מתנדבים בכחול (הוצאת משרד הביטחון). ב-1997 התפרסם ספרו השני, וידוי גורלי.  עם פרישתו מעיסוקו כעיתונאי חבר להוצאת קשת, השייכת לסופר רם אורן, ופעל שם כעורך. מהספרים שערך: הבא להורגך מאת יעקב פרי; סערת נפש ומה זאת אהבה מאת יורם יובל; וכן לטרון, המטרה תל אביב, ימים אדומים והשבועה – כולם מאת רם אורן. ב-1998 ראה אור ספרו כדור בראש, ב-2002 ראה אור ספרו משחק כפול. תרדמת חורף, ראה אור ב-2003. ב-2004 פירסם את הספר שמועות על רצח. ספרו הבא, רצח אופי, ראה אור ב-2007. 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/47xx9fsw

תקציר

"איך, לדעתך, ניתן לזרז את פעמי המשיח מבלי להרוס את כל מה שבנינו כאן?"
 
"זה הכול עניין של מנהיגות. אם יקום קומץ של אנשים איכותיים בעלי השפעה, שלא יחשוש להפר את החוק החילוני, אפשר יהיה להחיש את התהליך. אני בטוח שהקדוש ברוך הוא יהיה בעזרם."
 
סדרה של פיגועי טרור מתוחכמים זורעים מוות והרס ברחבי הארץ, ופוגעים אנושות בשיווי המשקל החברתי־אזרחי במדינת ישראל. כל הסימנים מוליכים את חוקרי השב"כ אל ארגון אסלאמי חדש ולא מוכר האחראי לפיגועים, אבל בכירי המחלקה היהודית של השב"כ מוטרדים. משהו בתמונה הכללית לא מסתדר להם, והם חוזרים שוב ושוב אל המודיעים שלהם במאחזים ובהתנחלויות בחיפוש אחר דבר־מה שבעצמם אינם יודעים להגדיר מה הוא.
 
משיח אכזר מזמין את הקוראים להציץ אל חדרי החקירות של השב"כ ואל חדרי הלימוד של הרבנים והוגי הדעות של הימין המשיחי. הקריאה בספר מורטת עצבים, שכן עד לרגע האחרון לא ברור מי ינצח במלחמת המוחות — השב"כ את המְפַגעים או להיפך.
 
כרמי גילון ויוסף שביט כתבו על מעשים שאינם רחוקים מאוד ממקרים שהתרחשו, שמתרחשים ושעלולים להתרחש בקרבנו.
 
 
כרמי גילון, לשעבר ראש שירות הביטחון הכללי, הביא ב־1984 ללכידתה של המחתרת היהודית שתיכננה לפוצץ את כיפת הסלע בהר הבית בירושלים. לאחר פרישתו מהשירות מילא שורת תפקידים ציבוריים, היום הוא עומד בראש חברת סייבר.
 
יוסף שביט הוא עיתונאי ותיק שמילא תפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות". הוא גם סופר מוּכר, שפירסם עד כה עשרה ספרי־מתח. רובם היו רבי־מכר וזכו לשבחי המבקרים.

פרק ראשון

1
 
גדעון בן־שושן התגלח בחדר האמבטיה בשעת בוקר מוקדמת כשאשתו תחבה את הטלפון הסלולרי לידו הפנויה.
 
"מה בוער כל כך?" רטן.
 
"רוצים אותך מהמוקד. אמרו שזה דחוף."
 
הוא קירב את הטלפון לאוזנו, נזהר לא למרוח עליו את הג'ל שכיסה את לחיו. "מה קרה?"
 
"רימון יד בדורמיציון..." בישר קול נשי בטון ענייני. "כנראה פעילות תג מחיר..."
 
"יש נפגעים?" קטע אותה בן־שושן בקוצר רוח.
 
"רק רגע, בודקת."
 
ידו לפתה בחוזקה את הטלפון כשהמתין לתשובה.
 
"אפס נפגעים," הגיעה התשובה כעבור שניות ספורות, "המשטרה טיפלה ברימון."
 
"תודה," אמר, פולט בתוך כך אנחת רווחה, "אני כבר יוצא לדרך."
 
נבלות... הפעם שיחק לנו המזל, אבל לך תדע מה הם מבשלים לנו לפעם הבאה, חשב בן־שושן וניגב את שאריות ג'ל הגילוח מפניו. הוא נזכר בערגה בתפקידו הקודם — רכז שטח של שירות הביטחון הכללי באזור תל רומיידה. שם, בכינוי "קפטן ג'ק", הצליח לגייס סוכנים פלשתינאים, ולהיות עם האצבע על הדופק. המידע ששאב מהם הניב תוצאות בשטח — מעצר מבוקשים, מניעת התארגנות של כנופיות מחבלים, ומעל הכול, סיכול פיגועים מתוכננים גם בקריית ארבע הסמוכה וגם בצדו האחר של הקו הירוק. הישגיו הסבו לו סיפוק רב, אולם שעות העבודה הארוכות, לעתים קרובות בתנאים קשים סביב השעון, והמתח הנפשי הרב התישו אותו. לכן כשהוצע לו לעבור ל"מחלקה היהודית", השיב בחיוב, מה גם שהבין כי סיכוייו לקידום בתחום התמחותו, מניעת טרור ערבי, קלושים בשל ריבוי הקופצים על כל תפקיד שמתפנה.
 
קידומו במחלקה היהודית היה מהיר מהמקובל, הן בזכות כישוריו והן בשל בעיות כוח אדם. כשנה בלבד לאחר שהפקיד את סוכניו הפלשתינאים בידי מחליפו, נתמנה לראש המחלקה היהודית. הוא היה עתה בן שלושים וחמש, אב לשלושה ילדים. אשתו נאווה, בת קיבוץ בית־אלפא, עשתה לעצמה שם כמטפלת הוליסטית. את ביתם בנו באזור ההרחבה של מושב כיסלון, לא הרחק מהמשק של הוריו שהתפרנסו בקושי רב מחקלאות. הוא הגיע לשב"כ לאחר לימודי תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטת חיפה. כשנשאל באחד מראיונות המיון מדוע בחר דווקא במסלול לימודים זה, הודה שהסיבה היתה תנאי הקבלה הנוחים ומלגה נדיבה. במושב לא ידעו במה בדיוק הוא עוסק, אבל הבינו שהוא קשור בענייני ביטחון. בני גילו המעטים שנשארו בכיסלון הסיקו שמדובר בשב"כ. רכב השטח הצמוד יצר את הרושם הנכון שהוא בעל מעמד בכיר בארגון. בן־שושן לא הִרבה להתרועע איתם. הוא העדיף לבלות את שעות הפנאי המעטות שלו בחיק משפחתו, וכך חסך לעצמו את הצורך להתמודד עם שאלות מעיקות.

יוסף שביט

 יוסף שביט (שטיינר), עיתונאי, נולד בי״ז בטבת תרצ״ד, 4 בינואר 1934 בווינה, אוסטריה. בהיותו בן שש עלה לארץ עם הוריו. כנער כתב בעיתוני ילדים ונוער. התגייס לצה״ל וערך עיתון בבסיס שבו שירת. לאחר שחרורו פנה ללימודי מדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל החל לעבוד כעיתונאי בעיתון ״דבר״. ב-1960 עבר ל״ידיעות אחרונות״, שם מילא שורה ארוכה של תפקידים. עבודתו העיתונאית זיכתה אותו פעמיים (1966 ו-1971) בפרס על שם שרה רייכנשטיין מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב. ב-1995 פירסם את ספרו הראשון, מתנדבים בכחול (הוצאת משרד הביטחון). ב-1997 התפרסם ספרו השני, וידוי גורלי.  עם פרישתו מעיסוקו כעיתונאי חבר להוצאת קשת, השייכת לסופר רם אורן, ופעל שם כעורך. מהספרים שערך: הבא להורגך מאת יעקב פרי; סערת נפש ומה זאת אהבה מאת יורם יובל; וכן לטרון, המטרה תל אביב, ימים אדומים והשבועה – כולם מאת רם אורן. ב-1998 ראה אור ספרו כדור בראש, ב-2002 ראה אור ספרו משחק כפול. תרדמת חורף, ראה אור ב-2003. ב-2004 פירסם את הספר שמועות על רצח. ספרו הבא, רצח אופי, ראה אור ב-2007. 

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/47xx9fsw

עוד על הספר

משיח אכזר כרמי גילון, יוסף שביט
1
 
גדעון בן־שושן התגלח בחדר האמבטיה בשעת בוקר מוקדמת כשאשתו תחבה את הטלפון הסלולרי לידו הפנויה.
 
"מה בוער כל כך?" רטן.
 
"רוצים אותך מהמוקד. אמרו שזה דחוף."
 
הוא קירב את הטלפון לאוזנו, נזהר לא למרוח עליו את הג'ל שכיסה את לחיו. "מה קרה?"
 
"רימון יד בדורמיציון..." בישר קול נשי בטון ענייני. "כנראה פעילות תג מחיר..."
 
"יש נפגעים?" קטע אותה בן־שושן בקוצר רוח.
 
"רק רגע, בודקת."
 
ידו לפתה בחוזקה את הטלפון כשהמתין לתשובה.
 
"אפס נפגעים," הגיעה התשובה כעבור שניות ספורות, "המשטרה טיפלה ברימון."
 
"תודה," אמר, פולט בתוך כך אנחת רווחה, "אני כבר יוצא לדרך."
 
נבלות... הפעם שיחק לנו המזל, אבל לך תדע מה הם מבשלים לנו לפעם הבאה, חשב בן־שושן וניגב את שאריות ג'ל הגילוח מפניו. הוא נזכר בערגה בתפקידו הקודם — רכז שטח של שירות הביטחון הכללי באזור תל רומיידה. שם, בכינוי "קפטן ג'ק", הצליח לגייס סוכנים פלשתינאים, ולהיות עם האצבע על הדופק. המידע ששאב מהם הניב תוצאות בשטח — מעצר מבוקשים, מניעת התארגנות של כנופיות מחבלים, ומעל הכול, סיכול פיגועים מתוכננים גם בקריית ארבע הסמוכה וגם בצדו האחר של הקו הירוק. הישגיו הסבו לו סיפוק רב, אולם שעות העבודה הארוכות, לעתים קרובות בתנאים קשים סביב השעון, והמתח הנפשי הרב התישו אותו. לכן כשהוצע לו לעבור ל"מחלקה היהודית", השיב בחיוב, מה גם שהבין כי סיכוייו לקידום בתחום התמחותו, מניעת טרור ערבי, קלושים בשל ריבוי הקופצים על כל תפקיד שמתפנה.
 
קידומו במחלקה היהודית היה מהיר מהמקובל, הן בזכות כישוריו והן בשל בעיות כוח אדם. כשנה בלבד לאחר שהפקיד את סוכניו הפלשתינאים בידי מחליפו, נתמנה לראש המחלקה היהודית. הוא היה עתה בן שלושים וחמש, אב לשלושה ילדים. אשתו נאווה, בת קיבוץ בית־אלפא, עשתה לעצמה שם כמטפלת הוליסטית. את ביתם בנו באזור ההרחבה של מושב כיסלון, לא הרחק מהמשק של הוריו שהתפרנסו בקושי רב מחקלאות. הוא הגיע לשב"כ לאחר לימודי תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטת חיפה. כשנשאל באחד מראיונות המיון מדוע בחר דווקא במסלול לימודים זה, הודה שהסיבה היתה תנאי הקבלה הנוחים ומלגה נדיבה. במושב לא ידעו במה בדיוק הוא עוסק, אבל הבינו שהוא קשור בענייני ביטחון. בני גילו המעטים שנשארו בכיסלון הסיקו שמדובר בשב"כ. רכב השטח הצמוד יצר את הרושם הנכון שהוא בעל מעמד בכיר בארגון. בן־שושן לא הִרבה להתרועע איתם. הוא העדיף לבלות את שעות הפנאי המעטות שלו בחיק משפחתו, וכך חסך לעצמו את הצורך להתמודד עם שאלות מעיקות.