1
גדעון בן־שושן התגלח בחדר האמבטיה בשעת בוקר מוקדמת כשאשתו תחבה את הטלפון הסלולרי לידו הפנויה.
"מה בוער כל כך?" רטן.
"רוצים אותך מהמוקד. אמרו שזה דחוף."
הוא קירב את הטלפון לאוזנו, נזהר לא למרוח עליו את הג'ל שכיסה את לחיו. "מה קרה?"
"רימון יד בדורמיציון..." בישר קול נשי בטון ענייני. "כנראה פעילות תג מחיר..."
"יש נפגעים?" קטע אותה בן־שושן בקוצר רוח.
"רק רגע, בודקת."
ידו לפתה בחוזקה את הטלפון כשהמתין לתשובה.
"אפס נפגעים," הגיעה התשובה כעבור שניות ספורות, "המשטרה טיפלה ברימון."
"תודה," אמר, פולט בתוך כך אנחת רווחה, "אני כבר יוצא לדרך."
נבלות... הפעם שיחק לנו המזל, אבל לך תדע מה הם מבשלים לנו לפעם הבאה, חשב בן־שושן וניגב את שאריות ג'ל הגילוח מפניו. הוא נזכר בערגה בתפקידו הקודם — רכז שטח של שירות הביטחון הכללי באזור תל רומיידה. שם, בכינוי "קפטן ג'ק", הצליח לגייס סוכנים פלשתינאים, ולהיות עם האצבע על הדופק. המידע ששאב מהם הניב תוצאות בשטח — מעצר מבוקשים, מניעת התארגנות של כנופיות מחבלים, ומעל הכול, סיכול פיגועים מתוכננים גם בקריית ארבע הסמוכה וגם בצדו האחר של הקו הירוק. הישגיו הסבו לו סיפוק רב, אולם שעות העבודה הארוכות, לעתים קרובות בתנאים קשים סביב השעון, והמתח הנפשי הרב התישו אותו. לכן כשהוצע לו לעבור ל"מחלקה היהודית", השיב בחיוב, מה גם שהבין כי סיכוייו לקידום בתחום התמחותו, מניעת טרור ערבי, קלושים בשל ריבוי הקופצים על כל תפקיד שמתפנה.
קידומו במחלקה היהודית היה מהיר מהמקובל, הן בזכות כישוריו והן בשל בעיות כוח אדם. כשנה בלבד לאחר שהפקיד את סוכניו הפלשתינאים בידי מחליפו, נתמנה לראש המחלקה היהודית. הוא היה עתה בן שלושים וחמש, אב לשלושה ילדים. אשתו נאווה, בת קיבוץ בית־אלפא, עשתה לעצמה שם כמטפלת הוליסטית. את ביתם בנו באזור ההרחבה של מושב כיסלון, לא הרחק מהמשק של הוריו שהתפרנסו בקושי רב מחקלאות. הוא הגיע לשב"כ לאחר לימודי תואר ראשון במזרחנות באוניברסיטת חיפה. כשנשאל באחד מראיונות המיון מדוע בחר דווקא במסלול לימודים זה, הודה שהסיבה היתה תנאי הקבלה הנוחים ומלגה נדיבה. במושב לא ידעו במה בדיוק הוא עוסק, אבל הבינו שהוא קשור בענייני ביטחון. בני גילו המעטים שנשארו בכיסלון הסיקו שמדובר בשב"כ. רכב השטח הצמוד יצר את הרושם הנכון שהוא בעל מעמד בכיר בארגון. בן־שושן לא הִרבה להתרועע איתם. הוא העדיף לבלות את שעות הפנאי המעטות שלו בחיק משפחתו, וכך חסך לעצמו את הצורך להתמודד עם שאלות מעיקות.
