אז איך קוראים לך עכשיו?

"ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר — חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה."

 

 

זה קרה בסתיו של 1996, אי שם במחנה צריפין. הייתי בת 24, אחרי תואר ראשון ולפני שלוש שנות שירות בצבא. ראיתי איך כולם סביבי משחקים בצבא ושיתפתי פעולה, בעיקר כי לא עלה על דעתי שיש אפשרות אחרת. את התסכול הוצאתי על השיער שלי, שהיה באותם ימים קצוץ וכתום. לא בדיוק כפי שמצופה מעתודאית בהשלמה חילית של קורס קצינות.

 

באחד השבועות, בתחילת הדרך, נדרשנו להתכונן לשבת בבסיס. קיבלנו הנחיות מדויקות מה צריך לעשות לקראת מסדר המפקד הגדול, ושוחררנו לצאת לכבוש את היעד. בין טאטוא לאיבוק, לגרירה חסרת תכלית של רהיטי מתכת מצד אחד של הבניין אל צדו השני, ראיתי אותה פתאום ושמחתי מאוד. פנים מוכרות בתוך כל הירוק־האפור. לא היינו קרובות, קרבה לא הייתה אפשרות אמיתית בעולם שחלקנו: אני "שמיניסטית בוגרת" והיא "חמשושית" צעירה וטרייה, בתיכון קטן ואינטימי שהיררכיה גילאית ומעמדית משחקת בו עניין מרכזי.

 

"מה את עושה פה?!" היא שאלה נדהמת. בעיניה יכולתי לראות איך היא מחשבת את השנים שעברו אל מול ההפרש בינינו ולא מבינה איך זה מסתדר. "מה שאת עושה, כנראה," עניתי והסברתי. החלפנו כמה מילות נימוס ומהר מאוד עברנו לטקס הבירור המתחייב במקרים כאלו, נזכרות ומעדכנות מי נמצא איפה ומה קרה עם הכוכבים של המחזור. מה עושה אסף הראל, לאן הגיעה בסוף שירי ארצי, איך מילי אביטל כובשת את אמריקה ומיכל ינאי את ערוץ הילדים. המון שמות של מיני סלבס נזרקו לאוויר, כולם בני ובנות כיתתי. ואז, רגע לפני שנפרדנו היא הוסיפה עוד שם אחד לערמה, ספק שואלת ספק אומרת: "רגע, אז את בעצם היית בשכבה של מיכל רום!"

 

עכשיו היה תורי להחזיר מבט של תדהמה. לא הבנתי אם היא צוחקת או מתכוונת לזה ברצינות. לקח לי עוד כמה שניות לקלוט שבעצם במשך כל השיחה לא היה לה מושג עם מי היא מדברת. ואולי אפשר להבין למה — לאור השיער הכתום הקצוץ והקילוגרמים שאספתי מאז תחילת הקורס, כמקובל.

 

בכל מקרה, זה היה די ברור שהיא בכלל לא הכירה אותי, אבל היא כן הכירה את השם שלי. היא זכרה אותו ואת מה שהוא סימל בשבילה, הרבה יותר טוב מאשר אותי.

 

ככה זה כשלשם שלך יש חיים משל עצמו — ולשם שלי, מיכל רום, תמיד היו כאלה.

 

המיתולוגיה המשפחתית מספרת שכשנולדתי רצו לקרוא לי גלית, אבל בגלל פרסומת לאבקת כביסה בשם גלית, שכיכבה באותם ימים ברדיו, הוחלט על מיכל. שנתיים אחר כך, כשנולד אחי, אמא שלי התעקשה שגם השם שלו יכלול את האות למ"ד, כי זו האות שגורמת לשם להתגלגל בקלות על הלשון, ולכן הצליל שלו רך ונעים. ואכן קראו לו אלעד. שבע שנים אחר כך, כשהייתי בת תשע, עמדה להיוולד לי אחות. כל מה שעניין אותי, מספרת המיתולוגיה, זה שיקראו לה יעל, ואני לא מכחישה. זוכרת שחשבתי שיעל הוא השם הכי יפה בעולם, והרגשתי תחושה גדולה של החמצה על כך שלא זכיתי בו. כנראה היו לי גם מחשבות על דרך אפשרית לתקן את הטעות הנוראית — לפחות שאחותי החדשה תזכה בשם הנכסף. הוריי טוענים שכך בדיוק זה היה. הלכתי רחוק עם הדרישה שהצבתי ולא הסכמתי לוותר, עד שבסוף לא הייתה להם ברירה.

 

אחותי בוודאי מהרהרת לעתים בכל האפשרויות שהיו נפתחות בפניה, אילו ילדה בת תשע, שהיא במקרה גם אחותה, לא הייתה ננעלת על השם יעל. והיא לא היחידה. לא פעם שאלתי את עצמי מה היה קורה אם; אם אכן היו קוראים לי גלית, או בכל שם אחר. ברור לי לגמרי שההחלטה לקרוא לי מיכל הייתה לא פחות מהרת גורל מבחינתי, ולו רק מפני שבאותן השנים ובאותו המקום שבו גדלתי, זכו עוד מאות ילדות קטנות לקבל אותו השם בדיוק.

 

נולדתי בחודש ספטמבר 1972 בבית החולים תל השומר. המקום הראשון שקראתי לו בית היה דירת שני חדרים בשיכון עולים בגבעת שמואל. לתינוק שגר בדלת ממול ונולד רק כמה חודשים לפניי אומנם קראו אייל, אבל לכל המבוגרים היו שמות אחרים, לא מכאן. לאמא של אייל קראו קלרה, לאבא שלו טוביה, השכנים מלמעלה היו הֶלגָה, רָאוּל ואֵווה. גם אחרי שעברנו לעיר הגדולה, פתח תקווה, התמונה לא השתנתה בהרבה. למבוגרים היו שמות מוזרים בשפות לא מוכרות כמו סורין, טוֹגוֹ, קוּרט ודינוּ, אבל לילדים שלהם היו שמות קצרים, בעברית, שנשמעו שייכים לכאן ועכשיו: עופר, עודד, רונית, אורית, סיגל, ליטל וחן. בין אלה לאלה, לא משנה לאן הגעתי, תמיד הייתה לפחות עוד ילדה אחת, בדרך כלל בגיל שלי פחות או יותר, שקראו לה מיכל. ברוב המקרים יותר מאחת: בגן חובה היינו שלוש "מיכליות", בבית הספר היסודי שש. בתיכון היינו ארבע בכיתה, חמש בכל השכבה. בצבא, באוניברסיטה, כמעט בכל מקום עבודה שעברתי בו — מיכל זאת ומיכל זאת ומיכל ההיא. לאורך כל שנות חיי לא זכיתי כמעט אף פעם להיות מיכל יחידה. תמיד היו עוד כמה מיכליות מסביבי. התוצאה המיידית הייתה שכולנו סומנו, תויגנו ונקראנו בפי כל על פי שם המשפחה שלנו. לפעמים רק איתו, לפעמים שני השמות יחד, ובכל מקרה, אף פעם לא רק מיכל. במקרה הפרטי שלי, זה בדרך כלל הלך יחד — מיכלרום בנשימה אחת. בלי הפסקה. ולפעמים רק רום, מעין שם חיבה. עד היום יש כאלו שקוראים לי ככה ואני נענית מיד, אפילו בשמחה.

 

אני חושבת עכשיו: מה זה ה"רום" הזה שאימצתי כשמי הייחודי בעל כורחי?

 

כמו שאפשר די בקלות לנחש, רום הוא שם שהגיע לכאורה משומקום. הוא לא נושא על גבו מורשת בת מאות שנים, ויש לו היסטוריה כחושה יחסית. למעשה, משפחת רום שאליה אני שייכת נולדה רק לפני פחות מחצי מאה, ביום שבו אבא שלי ואמא שלי, שני יוצאי רומניה שנשאו שמות רומניים טיפוסיים — מרטין שמילוביץ' ודורה פרנקוביץ' — התחתנו והחליטו להעניק לעצמם שם חדש, כיאה למצוות המקום והזמן.

 

הסיפור שלהם מוכר עד שחוק, בכלל לא יוצא דופן. דורה עלתה לארץ בגיל 12 ומיד עם הגיעה לכאן נדרשה/נתבקשה/בחרה להיות דורית (כי מי הייתה יכולה לשער שכמה עשרות שנים מאוחר יותר, דורה יהפוך להיות שם של גיבורה נועזת שילדות וילדים בכל העולם נושאים אליה עיניים בהערצה). מרטין הגיע בגיל קצת יותר מבוגר, בן שבע־עשרה, ואולי זו הסיבה שנשאר עם שמו מלידה. השניים הכירו בישראל בתחילת שנות העשרים לחייהם, וכשהחליטו להינשא היה זה אך מתבקש שיחליפו את שם המשפחה לשם ישראלי, חדש, קצר וקליט.

 

לא ברור מי אמר למי מה ומתי, הדעות חלוקות והסיפורים משתנים, אבל ברור שבאותו הרגע הדבר הנכון היה להיפטר מהשם הארוך, המסורבל והרומני מדי. לפי גרסה אחת, מקור ההשראה לשם החדש הגיע משחקן כדורגל ישראלי שהיה מפורסם באותה תקופה, והחליף את שמו, שמילוביץ' (זהה לשמו המקורי של אבא שלי, אך ללא כל קשר משפחתי), לשם רום. גרסה אחרת מדגישה את הקשר בין השם רום לבין ארץ המוצא של הוריי. היום, במבט לאחור, מעניינת מבחינתי במיוחד העובדה שאף אחת מהגרסאות לא מייחסת את שינוי השם למעשה של התנגדות למנהג הרווח והלא שוויוני שמכתיב את שינוי שם המשפחה לאחר הנישואין רק לנשים. נושא זה, מסתבר, לא היה חלק מהעניין, אף שהוריי דווקא החזיקו באידיאולוגיה שוויונית, יוצאת דופן לזמנם. ככל הנראה, אי אפשר היה באותם ימים להשתמש בהסבר כגון זה כסיבה, אולי גם, או בעיקר, כי בכלל לא היה צריך אותו. מספיק היה להגיד את השמות המקוריים — שמילוביץ' ופרנקוביץ', וכבר ברור למה כדאי ואפילו צריך לוותר עליהם, ולבחור שם חדש במקומם.

 

כך נהיינו משפחת רום. אבי ואמי הם הדור הראשון, וחוץ מהם ומאיתנו, צאצאיהם, אין עוד ענף בעץ המשפחתי שנושא את השם רום. מנגד, ומכיוון שלאבא שלי יש אחות אחת בלבד שהחליפה את שם משפחתה בזה של בעלה, המשמעות היא שבעץ של משפחת שמילוביץ' יש ענף אחד שנגדע, או לפחות כבר לא יצמח יותר. לפעמים אני תוהה מה סבא שלי אמר על ההחלטה של בנו יחידו להחליף את השם. אין לי מושג, אף פעם לא דיברו על זה אצלנו. זה היה מובן מאליו שאנחנו רום וכך זה צריך להיות.

 

היום, ממרחק הזמן, אני יכולה לראות עד כמה היה לשינוי השם ביטוי משמעותי ונוכח בחיינו, בלי שדיברנו עליו כלל. למשל, כשהיינו נפגשים לארוחות יום שישי אצל סבתא, כולם היו פרנקוביצ'ים או שמילוביצ'ים (תלוי לאיזה צד נסענו באותו שבוע) ורק אנחנו — רום. ביחיד, עדיין לא ברבים. כולם מסביב דיברו רומנית שוטפת, חוץ ממני, שלא הבינה כלום. הייתי הנכדה הראשונה שסירבה ללמוד את השפה. "רק עברית, סבתא," הייתי אומרת לה בעוד היא משוחחת ברומנית עם בנות הדודות שלי הגדולות ממני, אלו שיש להן שם משפחה אחר משלי, ודיברו (גם) רומנית מהיום שנולדו. אני לא הסכמתי לשתף פעולה. היה לי ברור שזו לא השפה שלי ואסור שתיגע בי. היום אני חושבת שאולי זה לא היה מקרי. הנכדה הראשונה לשושלת רום לא צריכה לדבר רומנית. עכשיו, כשיש לנו שם עברי חדש, אנחנו כבר לא שייכים לשָם. איכשהו הבנתי, ובלי שהסבירו לי במילים, שכל זה כבר לא שלנו יותר.

 

זיכרון דומה עולה גם כשאני חושבת על ערבי פסח וארוחות ליל הסדר. מדי שנה, לצד הכלים המצוחצחים, בקבוקי היין והכוסות המבריקות, הייתה נחה גם ערמה גדולה של הגדות, מכל מיני סוגים וצורות. כל משפחה הייתה אחראית להביא כמה וכמה כאלו, כדי שיהיה מספיק לכולם. כדי למנוע אי הבנות מצערות, היה מי שדאג (או סביר יותר: דאגה) לרשום על כל הגדה למעלה, בצד, בקטן, את השם המתאים. ביניהן היו אלה שלנו, עם השם רום בכתב יד מוכר, עגול ונחוש; והיו את אלה "שלהם": עם שמות אחרים, בכתב שונה, נוקשה, זוויתי. לפעמים בכלל לא בעברית. Shmilovici, Frankovici, שטיין, גרשנזון, אברהמי, קפלן, סתת. לפעמים צוין גם השם הפרטי כדי שאפשר יהיה להבחין בין פרנקוביץ' אחד לאחר או בין אברהמי המבוגר לצעיר. רום אף פעם לא היה צריך את זה, כי רום היה רק של משפחה אחת.

 

לעומת רוב השמות האחרים שהסתובבו בינינו כמו גם לידינו, רום בלט בחריגותו. לא רק כי הוא שם קצר וקליט, יפה וגבוה, אלא בעיקר כי הוא שם שקל לאהוב. שם שלא צריך להסביר או לאיית, ולא צריך לתת עליו דין וחשבון. לקח לי זמן לראות ועוד יותר זמן להבין עד כמה אופיו של השם הוא עניין משמעותי. היום זה ברור לי לגמרי.

 

ברור לי לגמרי שבעולם שבו גדלתי, השם שלי היה, ועודנו, "שם מאפשר". שם שפותח דלתות. אפשר אפילו לומר — חורץ גורלות. אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי היום במקום קצת אחר. אולי אפילו מישהי אחרת. סביר להניח שלא הייתי כותבת את הטקסט הזה, ואם כן, הוא בטח היה מספר סיפור שונה.

 

כי אם לא היו קוראים לי מיכל רום, אולי הייתי נכונה לוותר על שמי מלידה ביתר קלות ולהחליף אותו בזה של מישהו אחר. אם היו קוראים לי למשל מיכל שמילוביץ', אולי לא היה בוער בי הצורך לשמור על שם המשפחה שלי, ולא הייתי מוטרדת כל כך מהאובדן הצפוי לי (אף שלא ידעתי אז להגדיר שגם בזה מדובר). כי עוד לפני שפגשתי את בן זוגי לעתיד והרבה לפני שהתחתנתי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות מעשה כל כך גדול ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ובעיקר לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי. למה רק אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש לשנות אותו, שלא לומר להשתנות? זה הרי אמור להיות שלי בדיוק כמו שלו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני איאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול של מה שהוא חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד ולכל היותר יסתכל באמפתיה על מה שקורה לי. חוסר הסימטריה המובנה במנהג הזה לא הסתדר לי בשום צורה, לא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין המבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת.

 

אני זוכרת ימים של תחילת קיץ, ימי החתונות, בתקופה הזו בחיים שנראה כאילו כולם מסביב מחליטים בבת אחת להינשא זה לזו, ואני עוד לא הייתי בכיוון בכלל. דיבורים על שמלות כלה, טבעות, גני אירועים, אחוזות, די ג'יי וקייטרינג, שעות של שיחות ובדיקות. ואף מילה על שמות.

 

 

 

 

 

 

נשים שהערכתי ואהבתי, וגם נשים אחרות, השקיעו את נשמתן וגופן בהכנות לנישואין, התלבטו ותהו בפומבי על החלטות קטנות כגדולות. החל מצבע המפות וזרי הפרחים, דרך נוסח הכתובה וכלה בהחלטה אם יהיה זה טקס רפורמי, אורתודוקסי ואולי בכלל אזרחי בחו"ל. לכל אחד ואחת היה מה להגיד. בכל מפגש חברתי נזרקו עצות מכל הכיוונים, הועלו רעיונות יצירתיים ונוסחו מניפסטים לוהטים כנגד זה או בעד ההוא. ובתוך כל המהומה, אף מילה על שמות משפחה.

 

אני זוכרת את עצמי תוהה ומתלבטת, בשקט, כי היה נדמה שלכולן זה לגמרי ברור ומובן שאין על מה לדבר. לא שאלתי במפורש כי היה לי מאוד לא נעים, אחרי הכול אני עוד לא עברתי את זה בעצמי, ואפילו לא הייתי קרובה. מה בכלל אני מבינה בחתונות, חשבתי, ומי אני שאערער על הסדר הנכון? בתמימותי הנחתי שאם זה היה מטריד גם אותן, בין הדיבור על השמלה, על הדיאטה ועל סידורי הישיבה, הן בטח היו חושפות שמץ הרהור וערעור. אולי אומרות משהו גם על שם המשפחה העתידי, אך לא שמעתי אף אחת מתלבטת בקול. לא ראיתי ולו אחת מתייסרת בינה לבין עצמה. לכל היותר היו כמה נשים שהפטירו משהו על כך שהן מתכוונות לצרף את שמו לשם שלהן. הרוב נראו כאילו הן אפילו מחכות ליום שבו יקראו להן בשם שלו.

 

גם מכיוונם של הגברים בסביבתי לא נשמעה אף תלונה או תהייה. ואני לא הצלחתי להבין: איך זה יכול להיות? הרי שם המשפחה הוא השם של המשפחה, ואם שני בני זוג מחליטים להקים משפחה חדשה, איך זה שהם לא עוצרים לרגע כדי לדבר על השם שבו היא תיקרא?

 

השתיקה רעמה במיוחד לנוכח הדיון הנפוץ והמקובל על שמות של ילדים. כולם, תמיד, ובכל מקום, יודעים להגיד מה יהיו שמות הילדים שלהם (שעדיין לא נולדו, ובכל זאת). לא מדובר בדיון רחב או כללי, אלא בשיחות מלאות פרטים, דוגמאות ודעות מוצקות, וכאלה היו סביבי לא מעט באותם הימים. אילו שמות מתאימים ואילו לא? אילו שמות נדושים מדי? לין, מישל, אריאל, דניאל, עופרי, צליל, איילה, מיכאל, עמליה או עלמה, יונתן או יואב... כליל, פלג, תמוז, קורל, הודיה — כל כך הרבה אפשרויות, כל אחת טומנת בחובה הכרעות גורליות. בין לבין עלו בשיחות אלו גם סימני שאלה, למשל התלבטויות על מה עדיף: שם ישראלי או שם עם ניחוח בינלאומי? אותיות גרוניות — כן או לא? שמות עם או בלי משמעות מילולית? כל כך הרבה דעות ונקודות מבט על שמות, וביניהן עובר קו אחד ברור של הסכמה גורפת: בכל מה שנוגע לשם המשפחה, אין בכלל שאלה — ילדים וילדות יקבלו רק את שם האב. כל אפשרות אחרת נדחית מיד בשלל טיעונים דרמטיים — החל מהתעללות, דרך חוסר אחריות, הגזמה פראית, ועד קיצוניות. שני שמות משפחה זה עניין מיותר ומבלבל, מסורבל ומעמיס. אמירות כמו: "עד שהוא יגמור להגיד איך קוראים לו ייגמר לו כל הכוח," וגם "כמה זמן ייקח לה ללמוד לכתוב את השם שלה עם כל כך הרבה אותיות". ומעל לכול הדאגה הכנה: מה היא תעשה כשתתחתן? תסתובב עם ארבעה שמות? הרי לא יהיה לזה סוף.

 

כך הסתובבתי אני באותן השנים, עם המון מחשבות על שמות ושאלות בלתי פתורות. לא משהו מסודר או מאורגן, ובעיקר לא מאוד מדובר. עד שהגעתי לתוכנית ללימודי מגדר. נרשמתי לתוכנית כדי לכתוב דוקטורט ותכננתי לחקור משהו שקשור לפרסום, העולם שממנו באתי, אבל אז התערב הגורל וזימן הזדמנות אחרת. לגמרי במקרה, נרשמתי בשנה הראשונה לסמינר "שפה ומגדר", בעיקר כי השעות הסתדרו טוב במערכת. מהר מאוד התברר שהמרצה, ד"ר מוחמד אמארה, בוחר להתמקד בכל שנה בנושא אחד מרכזי מתוך שלל הסוגיות שקשורות לשפה ומגדר, והנושא שנבחר לאותה שנה היה "מתן שמות" (Naming).

 

כבר בשיעור הראשון התבקשנו לחשוב על סוגיה ספציפית בתחום הזה שנרצה לחקור. את המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הדפתי מיד. היה לי ברור שבמקרה הטוב המרצה המכובד יצחק עליי מאחורי הגב, ובמקרה הגרוע ינפנף אותי בו במקום. שמות משפחה של נשים אחרי הנישואין? נושא אזוטרי לכל הדעות. ביני לבין עצמי ביטלתי מראש את הרעיון, תוך שאני נעה בין "מה כבר יש לחקור כאן!?" לבין "בטח כתבו על זה המון וגילו כבר את כל מה שיש לדעת". בקצה האחד ניצבה התחושה שהנושא הזה מטריד רק אותי ולא מטריד אף אחת אחרת מסביבי. בקצה השני ניקרה הידיעה על כל מה שכבר נכתב על שמות ומשמעויותיהם בספרות הפסיכולוגית, הסוציולוגית, האנתרופולוגית, ובפילוסופיה בכלל; טקסטים קאנוניים למכביר שהכרתי מלימודים קודמים וגם מידע כללי, לא רק במדע, גם בספרות ובאמנות: האגדה על הגולם ששמו משנה את מהותו, השינוי שעוברת אלייזה דוליטל במחזה פיגמליון — שלל סיפורים על דמויות שנבראו מחדש בין היתר בעזרת שינוי השם או מכוח קבלתו של אחד. מגוון של דרמות היסטוריות ודמיוניות ששֵמוֹת משחקים בהן תפקיד מרכזי, ובעקבותיהן הנחתי שכולם כבר יודעים מה יש בו בשם, או בשפת המקור השייקספירית — ?What's in a name.

 

התלבטתי קצת ובסוף החלטתי לנסות, וסיפרתי לד"ר אמארה שזה הנושא שמעניין אותי. הוא הקשיב בנימוס, ואמר שכן, בהחלט, למה לא? שנים מאוחר יותר, סיפר לי שלא הצליח להבין מה בדיוק אני מבקשת לדעת, או מה העניין שיש כאן בכלל, אבל ראה שהנושא בוער בי, לכן הרגיש שאסור לעצור אותי, אלא להפך בדיוק, לאפשר לי להמשיך ולשאול. בזכותו יצאתי לדרך באופן רשמי, ועל כך אני מודה לו עד היום.

 

הצעד הראשון היה לחפש מה נכתב על המנהג שסירבתי לאמץ, מה אמרו לפניי על כל הסיבות להתנגד אליו (אפילו שידעתי אותן בעצמי), ועל ההשלכות והמשמעויות שיכולות להיות להתנגדות כזו. כמה שעות בספרייה ובמאגרי המידע חשפו בפניי את האמת המרה, והיא הדהימה אותי: לא הצלחתי למצוא כמעט שום דבר שנכתב על החוויה של נשים שנאלצות לשנות את שם המשפחה שלהן לאחר הנישואין. לא מצאתי אפילו ספר אחד בנושא, בקושי כמה מאמרים בודדים. בהמשך גיליתי מעט מאוד מחקרים, מאוד ראשוניים, רובם ככולם מארצות הברית, והמון טקסטים על שמות ועל הקשר בין שם לבין זהות. כאלה היו גם בהקשר הישראלי המקומי של כור ההיתוך, אשר הצמיח את תופעת העִברות. אבל על החוויות הייחודיות של נשים בנוגע לשמות שלהן בכלל, ושמות משפחה בפרט, לא נכתב הרבה. בישראל כאמור בכלל לא, ובשאר העולם מעט מאוד.

 

 

 

 

 

 

 

בסוף השנה כבר ידעתי שהסמינר הזה הוא רק התחלה. על הנושא עצמו ידעתי מעט יותר, מספיק כדי להבין שישנם עוד הרבה דברים שצריך וחשוב לדבר עליהם בגלוי. החוויה החזקה ביותר, שחזרה על עצמה שוב ושוב, התרחשה בכל פעם שנפגשתי עם נשים מכל מיני סוגים ומינים, שלא הכרתי ולא הכירו אותי, וכששמעו על מה אני כותבת הגיבו בהתרגשות עצומה. "וואו, באמת?! את חייבת לשמוע גם את הסיפור שלי!" אמרו לי רבות וטובות, והיו גם שהוסיפו ציון שבח מהול בביקורת סמויה: "סוף־סוף יש מי שעושה על זה מחקר באקדמיה!" לעומת זאת, גברים לרוב הרימו גבה ומלמלו משהו על הזילות של המחקר האקדמי בתקופתנו: "כולה שם, מה את עושה מזה עניין?!" וגם: "על זה כותבים היום דוקטורט?! מה קרה, נגמרו כבר כל הנושאים?"

 

רק לגבר אחד לא ויתרתי. זה הגבר שאיתו בחרתי להתחתן. הוא היה לצדי מתחילת הדרך, ולמרות שלא בחר בה, התלאות שעברתי עברו גם עליו. הוא אמר, כמובן: "תעשי מה שאת רוצה." וגם: "ברור שאת לא צריכה להחליף את השם, זה יהיה משונה אם כן." אלא שאני לא הסתפקתי בזה. חשבתי ששם המשפחה שלנו לא יכול להיות רק עניין אישי שלי, ובכל הזדמנות שהייתה לי טרחתי גם להסביר למה. מהר מאוד זה הפך להיות הבדיחה הפרטית שלנו, כי הרבה יותר קל לצחוק על נושאים רגישים מאשר לדבר עליהם ברצינות. ואני, אפילו אני, חששתי להעיק וללחוץ. סוגיית השם החלה לככב כפרס חוזר ונשנה על כל התערבות טיפשית בינינו. אם פרץ ויכוח שלא ידענו להכריע בו, מיד נשלף הקלף: "אם אני צודקת אתה משנה את השם לשלי; אם אתה צודק אני מחליפה." במאזן הסופי, עד היום הוא חייב לי שלוש החלפות של השם, ואני חייבת לו אחת. אף אחת מהן מעולם לא התממשה, כמו גם ההסכם שהגענו אליו אחרי שיחות ארוכות ומשא ומתן מתמשך, שקבע כי שנינו נחליף יחד לשם שלישי חדש. אפילו בחרנו אחד, אחרי מחשבה עמוקה: גור — שילוב בראשי תיבות של שני השמות שלנו, גרינבאום ורום.

 

בשבילי גור היה פתרון אטרקטיבי מאוד. מצד אחד הוא משאיר אותי עם שם קצר וקליט, שמתנגן בהרמוניה עם שמי הפרטי. מצד שני הוא לא מאוד שונה מהשם שאותו הוא בא להחליף, ומציע שדרוג משמעותי באיכות החיים: שם שמתחיל באות גימ"ל עתיד לגאול אותי מהמיקום המייאש אי שם לקראת סוף רשימת השמות... גם בשבילו, המעבר מגרינבאום לגור טמן בחובו פוטנציאל לשינוי חיובי, אם כי קשה לומר שזה מה ששכנע אותו. הוא פשוט הותש מהמערכה. הייתי צריכה להבין את זה בשלב שבו הוא אמר לי: "מה שאת רוצה, תעשי מה שאת רוצה. תשמרי על הרום, תקראי גם לילדים רום, מה שתרצי, רק תעזבי אותי". אבל אני לא הבנתי, או שהבנתי ובכל זאת התעקשתי. היה לי חשוב שיהיה לכולנו אותו שם בדיוק. אחרת, הרגשתי, זו יכולה להיות בעיה.

 

כך זה נמשך על פני חודשים ארוכים. תמיד שם ברקע, לפעמים מתפרץ למרכז הבמה, לפעמים יורד אל מאחורי הקלעים, בתזמון לא פשוט עם הדיון הרגיש ממילא, האם בכלל נתחתן, ואם כן איך ומתי.

 

בסוף זה קרה, באופן לא מפתיע, בחתונה אזרחית בקפריסין. טסנו לשם בסופשבוע אחד של חודש ספטמבר 2000, ואיתנו על המטוס עוד שלושים בני ובנות משפחה קרובה ועשרה זוגות חברים, חמישה מכל צד.

 

כשחזרנו, היה ברור שמתישהו נצטרך לגשת למשרד הפנים כדי לתת תוקף חוקי לנישואין ובאותה הזדמנות לטפל גם בשינוי השם, אבל ככל שחלפו הימים זה הרגיש פחות ופחות הגיוני. לא במקרה כנראה חיכתה תעודת הנישואין הרשמית בסבלנות על מדף הספרים בכניסה, ארוזה במעטפה לבנה גדולה מנייר קרטון קשיח. רק כמה חודשים מאוחר יותר, אחרי שעברנו דירה והיה הכרח לשנות את הכתובת, הגיע הרגע להתמודד עם ההחלטה ולהפסיק למשוך את הזמן.

 

בשעת בוקר מאוחרת של אחד מימות השבוע, נסעתי למשרד הפנים ברמת גן. הייתי לבד, אני לא זוכרת למה הוא לא הצטרף אליי. לא רצה להפסיד זמן עבודה, מן הסתם, ואני לא לחצתי. התעקשתי להתייחס לכל העניין כאל סידור טכני בלבד. בירוקרטיה.

 

כשהגעתי, הופתעתי לראות שאין הרבה אנשים. ציפיתי לתור ארוך ולהמתנה ממושכת. ניגשתי לעמדת הטפסים ותלשתי את אלו שהייתי צריכה: שינוי כתובת, רישום נישואין ושינוי שם משפחה. מילאתי את כולם בעמידה, נשענת על הדלפק. החדר הלך והתרוקן ואני עמדתי שם לבד, עם הגב אל הקיר ועדיין נשענת על הדלפק. התבוננתי בטופס שנלחמתי עליו כל כך, ולא הבנתי בשביל מה לעזאזל הייתי צריכה את כל זה. מי זו בכלל מיכל גור? ואיך היא קשורה אליי, למען השם? לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לעשות את הצעד הזה. כשהגיע תורי, גיליתי, לשמחתי, שאני גם לא יכולה. כלומר, אני יכולה, אבל רק עבורי, לא בשבילו. הוא צריך להיות שם בגופו ולבקש את השינוי לעצמו. אם היינו מצרפים את שני השמות זה דווקא כן היה אפשרי, אבל כשלוקחים שם שלישי, חדש, שני בני הזוג חייבים להיות נוכחים. בתחושה גדולה של הקלה הכנסתי את הטופס שמילאתי לתיק וחשבתי שזה ממילא לא חשוב עכשיו. שום דבר לא השתנה. אפשר לחכות עם זה עוד קצת, נחזור שוב כשזה יהיה באמת הכרחי, כלומר כשיהיו ילדים בתכנון.

 

שנתיים אחר כך ילדתי את בננו הבכור, איתמר. חודשיים קודם לכן הגשתי את הצעת המחקר לדוקטורט, וכבר ידעתי שלא יקראו לי מיכל גור אף פעם. ידעתי שאני מיכל רום ואין שום אופציה אחרת, והבנתי שהכי נכון עבורנו זה לתת לילדים שלנו את שני השמות. כבר לא היה לי חשוב שלכולנו יהיה אותו שם, כי הרי לא זה מה שיהפוך אותנו באמת למשפחה טובה, תפקודית ויציבה. גם לא רציתי לתת להם רק את שמי, כפי שהציע האב.

 

כל זה לא קרה סתם כך. דברים שלמדתי במסגרת המחקר עזרו לי (ולנו) להגיע להחלטה הסופית, ולא פחות חשוב, לחיות איתה בשלום: הגילוי שיש לא מעט מקומות בעולם שבהם לאנשים יש שני שמות משפחה ורובם ככולם דווקא די מרוצים; העובדה ששם משפחה הוא המצאה חדשה יחסית בתרבות המערבית; ההבנה שהשיטה שאנחנו מכירים מבית, זו שמאפשרת רק לגברים לשאת את אותו שם משפחה של הוריהם וילדיהם, היא תוצר של זמן אחר ותנאים שכבר לא מתקיימים במקום ובאופן שבהם אנחנו חיים.

 

המשכתי לאסוף חומרים, לקרוא עוד ועוד, ובין לבין התקיימו גם מפגשים מרגשים עם נשים אחרות, זרות יותר או פחות, שחשפו בפניי רצון עז לשתף ולספר, בשיחות חולין או שיחות מסדרון, בהזדמנויות מקצועיות שונות, בשיחות מתוכננות ופתוחות, וגם בצורות אחרות. למשל בפורומים אינטרנטיים שביליתי בהם הרבה באותם הימים, בעיקר של הריונות ולידות. מרחבים וזירות שקשורים לענייני משפחה, במובן הרחב של המילה, שבכולם מדי פעם בפעם, ללא קשר ישיר אליי בהכרח, נבטו וצמחו שרשורים מפלצתיים סביב השאלה מה לעשות עם שם המשפחה לאחר הנישואין או לידת הילדים. הודעות ארוכות, חושפניות, של נשים שכתבו את סיפורי השמות שלהן והגיבו לסיפורי אחרות. בניגוד לתחושה שהייתה לי רק כמה שנים קודם, שהנושא לא מעניין ולא מדובר כמעט, עתה נגלתה בפניי התעניינות כנה ובעוצמות מפתיעות, רמז, כפי שהתברר לי מאוחר יותר, לשינוי שהתרחש בשיח על הנושא בישראל. למרות זאת, לא הייתי מוכנה כלל למה שקרה בחודש נובמבר 2004, כשהגיע הרגע לעבור לשלב איסוף הנתונים במחקר, ויצאתי לחפש מרואיינות.

 

כצעד ראשון וכמקובל, פרסמתי הודעה באמצעות רשת האינטרנט של טרום עידן הפייסבוק — בפורומים ובדואר האלקטרוני. להודעה צורף שאלון קצר בן עמוד אחד בלבד, שנועד לסייע לי באיתור הנשים המתאימות למחקר. באותם ימים חשבתי שאלו יהיו רק נשים שנשארו עם שם משפחתן מלידה, כי כל השאר אינן רלוונטיות. ניסחתי שאלון מצומצם כדי להקל ככל האפשר על מי שתסכים למלא אותו. חששתי להכביד ורציתי לעודד את הנשים לשתף פעולה, אלא שמהר מאוד הסתבר שכל אלו היו דאגות מיותרות: עברו בקושי כמה שעות בודדות מרגע ששחררתי את ההודעה למרחב הווירטואלי ועד שהחלו להצטבר שאלונים מלאים ותגובות נלהבות. אני זוכרת את עצמי יושבת מול המסך ולא מאמינה למראה עיניי — תוך שבוע ימים בלבד הגיעו 358 שאלונים מלאים. 358 נשים שטרחו למלא את השאלון ולשלוח אותו אליי חזרה... היו ביניהן חילוניות ודתיות, לסביות והטרוסקסואליות, אמהות וכאלה שלא, נשואות, גרושות ואפילו גם כמה אלמנות, מכל רחבי הארץ. השטף היה בלתי צפוי ולא דומה למקובל במחקרים מסוג זה. אחרי חמישה שבועות נוספים עצרתי כשבידי שאלונים מ-564 נשים. 431 מהן ציינו במפורש שהן מוכנות, חלקן ממש רוצות, להתראיין על הנושא הנדון.

 

המסר היה חד וברור: השטח בוער. נשים צריכות לדבר ורוצות לדבר. היה להן הרבה מה להגיד על שם המשפחה שלהן, לפני ואחרי הנישואין, ולא פחות מזה — גם לשאול. ואכן, רוב הנשים שפגשתי לא רק שמחו לספר על עצמן ולענות על שאלותיי, אלא רצו גם לשמוע ממני: מה כבר גיליתי? מה קורה אצל נשים אחרות? איך זה עובד אצלן? מה הן חושבות? התחושה הברורה שקיבלתי הייתה שמעבר לכל מה שנאמר, הן פשוט רוצות לדעת שהן לא לגמרי לבד בסיפור הזה.

 

בתהליך ארוך ומייגע, שלא זה המקום לפרט את קורותיו, מיינתי, סיננתי ודגמתי לשלב הראיונות 42 נשים מתוך כלל המשיבות לשאלון. קבוצה קטנה, כנהוג במחקרים מסוג זה, אשר מבלי להתכוון לכך התאפיינה בפרופיל מוגדר והומוגני יחסית של יהודיות, חילוניות, הטרוסקסואליות ונשואות.1

 

לכולן היו אלו נישואין ראשונים (שלהן ושל בני זוגן), וכולן הצהירו בשאלון הסינון כי בזמן שנישאו היה להן חשוב מה יקרה לשם משפחתן לאחר הנישואין. זה התברר כקריטריון המרכזי המתאים ביותר לאיתור המרואיינות, ולא כמו שחשבתי בתחילת הדרך, מה שבחרו בסופו של דבר לעשות עם השם. ביניהן יש כאלו ששמרו על שמן, שהחליפו לשמו של בן הזוג, שצירפו את שני השמות, שהחליטו על שם שלישי, חדש, וגם כמה שילובים בין האפשרויות. אז למעשה גיליתי לראשונה שיש לא מעט כאלה, יותר ממה שנדמה.

 

במהלך שנת 2005 נפגשתי עם נשים אלו, וערכתי איתן ראיונות שנמשכו שעה לפחות, לרוב הרבה יותר. שמעתי מהן סיפורי שמות שמגוללים בתוכם זיכרונות מילדות רחוקה, מחשבות על זוגיות קרובה, הרהורים על יחסים עם הורים, אחים ואחיות, והגיגים על בית סבתא וסבא, אמא ואבא. מהמפגשים האלה למדתי על החשיבות העצומה שיש לשם המשפחה בעולם שלנו. בזכותם גיליתי כמה התמזל מזלי עם השם הספציפי שלי.

 

זה לא קרה מיד. לקח לי זמן לראות את כל התמונה ולהבין אותה. לא היה לי פשוט להכיר במציאות שבמשך שנים ארוכות הייתה שקופה עבורי. המשכתי לראות דרכה גם כאשר אחת המרואיינות זרקה לעברי לקראת סוף פגישתנו: "טוב, אם היו קוראים לי מיכל רום, ברור שלא הייתי מחליפה." רק חודשים לאחר מכן, כשקראתי את תמלילי הראיונות וחיברתי סיפור לסיפור, המשפט הזה קיבל משמעות חדשה ונוקבת.

 

 

 

 

 

 

עברתי תהליך לא פשוט של התפכחות, ובמהלכו הבנתי שאת מה שאני מרגישה וחושבת, נשים אחרות לא בהכרח מרגישות וחושבות. גם קודם לכן ידעתי שאידיאולוגיה אינה צומחת בְּרִיק, אלא מתוך חוויה אישית ספציפית, אבל כעת זו הפכה להיות הבנה מסוג אחר. למדתי, עם כל הכבוד למניפסט המרשים שניסחתי לעצמי, שבכל פעם שאני שומעת על בחירות והחלטות של נשים אחרות, אני חייבת לזכור שהשם שלהן מטביע עליהן סימונים אחרים מאלה שמטביע עליי השם שלי; שאולי הן משלמות מחיר שאני אף פעם לא נדרשתי לשלם; שבמקרה שלהן, יש, ככל הנראה, עוד דברים שצריך להביא בחשבון, כאלה שאינם משחקים תפקיד במקרה שלי.

 

השנים חלפו, הדוקטורט שנכתב בהנחיית פרופ' אורלי בנימין ופרופ' חיים חזן נשלם ואושר, ושימש בסיס לספר עיון אקדמי באנגלית שכתבתי יחד עם פרופ' בנימין. במקביל, חיפשתי במשך זמן רב את הדרך הנכונה לספר את כל מה שלמדתי גם לקוראות ולקוראים בעברית, ולא באקדמית שוטפת. כי לא משנה מתי והיכן, בכל מקום שאני מגיעה אליו, כשעולה הנושא — מיד מתפתחת סביבו שיחה ערה. ויש גם שינוי שקורה: אומנם לאט, אבל בטוח. יותר ויותר שיחות נערכות בגלוי על סוגיית שם המשפחה לאחר הנישואין. התלבטויות משותפות טרום חתונה מתקיימות לא רק על סוג הטקס ואופי המסיבה, אלא גם על שם המשפחה. גם השיח התקשורתי על הנושא התרחב, וניתן למצוא כתבות, ראיונות וטורים על הדילמה ועל מגוון הבחירות האפשריות. ויש גם עוד ועוד שמעזים לפרוץ את גבולות המובן מאליו. לא רק נשים, גם גברים.

 

הספר מציע מבט מעמיק על הנושא כדי שהשינוי הזה יימשך, יתעצם ויוטמע. למען הנשים והגברים שירצו לקבל החלטות המבוססות על ידע, ולא רק על אמונה. ולטובת אלו שכבר החליטו, ועדיין מחפשים תשובות לשאלות מטרידות שנותרו ללא מענה.

 

בעידן שבו בחירה אישית היא ערך עליון; במציאות שבה שם הוא לא רק תג זיהוי מקרי, אלא גם סמל בעל כוח רב השפעה לפתוח דלתות או לסגור אותן; בתקופה שבה נשים הן הרבה יותר מאשר סך כל התפקידים המשפחתיים שלהן — הגיע הזמן לשים את שאלת שם המשפחה על השולחן, ולכוון אליה זרקור. להבין את השיטה ולגלות איך הגענו עד הלום. להכיר בכך שאין באמת דרך אחת שנכונה לכולן ולכולם, אלא מערך מורכב ורגיש של כוחות ושיקולים שמשחקים כאן תפקיד משמעותי עד מאוד, והצירוף הייחודי שלהם משתנה מאחת לאחת, ועל אחת כמה וכמה מאחת לאחד.