מבוא
חלונות לעולם
אני מניח שהספר הזה נולד כששמעתי לראשונה את סיפורו של סרגיי אלייניקוב, המתכנת הרוסי שעבד בגולדמן זקס. בקיץ 2009, אחרי שהתפטר, עצר אותו האף־בי־איי, וממשלת ארצות הברית האשימה אותו בגניבת קוד המחשב של גולדמן. חשבתי שזה מוזר: גולדמן זקס שיחק תפקיד כה חשוב במשבר הכלכלי, ואף על פי כן, העובד היחיד של הבנק שנאשם בפשע כלשהו היה העובד שלקח ממנו משהו. מוזר עוד יותר בעיני היה שהתובעים טענו כי אין לשחרר את הרוסי בערבות כי הקוד של גולדמן, בידיים הלא נכונות, עלול לשמש "להטיית השווקים בדרכים בלתי הוגנות" (והידיים של גולדמן הן הידיים הנכונות? אם גולדמן מסוגל להטות את השווקים, האם גם בנקים אחרים מסוגלים?) אבל אולי ההיבט המוזר ביותר של הפרשה הוא כמה קשה היה - למעטים שניסו - להסביר מה המתכנת הרוסי עשה. הכוונה לא רק להסביר את הפסול במעשיו, אלא גם מה עשה בפועל. מה היתה העבודה שלו. בדרך כלל תיארו אותו כמתכנת של מסחר בתדירות גבוהה, HFT (High Frequency Trading), אבל זה לא הסבר. זה מונח שמתאר אומנות שבקיץ 2009 רוב בני האדם - אפילו בוול־סטריט - לא שמעו עליה מעולם. מהו מסחר בתדירות גבוהה? למה הקוד שאיפשר לגולדמן זקס לבצע מסחר כזה היה חשוב כל כך עד שכאשר גילו שם שעובד מסוים העתיק אותו, היו צריכים להזעיק את האף־בי־איי? אם הקוד הזה היה בעת ובעונה אחת יקר ערך ומסוכן כל כך לשווקים הפיננסיים, איך הצליח הבחור הרוסי שעבד בגולדמן בסך הכול שנתיים להניח עליו את ידיו?
בשלב כלשהו הלכתי לחפש מישהו שיוכל לענות על השאלות האלה. המחקר שלי הסתיים בחדר הצופה אל אתר מרכז הסחר העולמי, בליברטי פלאזה 1. בחדר הזה נאסף צבא קטן של אנשים שהיו מצויים להפליא בפרטים. הם התקבצו מכל פינה של וול־סטריט: מהבנקים הגדולים, מהבורסות המרכזיות ומחברות מסחר בתדירות גבוהה. רבים מהם עזבו עבודות שהרוויחו בהן משכורות עתק כדי להכריז מלחמה על וול־סטריט, מהלך שפירושו היה, בין היתר, לתקוף את אותה הבעיה ממש שגולדמן שכר את המתכנת הרוסי כדי ליצור. בדרך הם נעשו מומחים לשאלות שחיפשתי עליהן תשובות, לצד שאלות אחרות שלא העליתי על דעתי לשאול. ואלה, כך התברר, היו מעניינות לאין ערוך משציפיתי.
כשיצאתי לדרך, לא היה לי עניין מיוחד בשוק ההון - אם כי, כמו רובנו, אני נהנה לצפות בו נוסק ומתרסק. כשהוא התרסק ב-19 באוקטובר 1987, הסתובבתי במקרה בקומה ה-40 של בניין המשרדים ניו יורק פלאזה 1, במחלקת המסחר והמכירות של המעסיק שלי אז סלומון בְּרָדֵ'רס. זה היה מעניין. אם מישהו נזקק אי פעם להוכחה שלאנשי וול־סטריט אין מושג מה עומד לקרות בוול־סטריט, הוא יכול היה למצוא אותה שם. רגע אחד הכול בסדר; רגע לאחר מכן הערך של כל שוק ההון האמריקאי צונח ב-22.61 אחוז, ואף אחד לא יודע למה. בזמן ההתמוטטות, כדי להתחמק מההוראות הרבות של הלקוחות למכור את המניות שלהם, היו ברוקרים שפשוט סירבו לקבל שיחות. זו לא היתה הפעם הראשונה שאנשי וול־סטריט מעלו באמון שנתנו בהם, אבל הפעם הרשויות הגיבו ושינו את החוקים: הן הקלו על מחשבים לעשות את העבודה שעד כה עשו האנשים הבלתי מושלמים האלה. התהליך שהתניעה התמוטטות הבורסה של 1987, היה בתחילה מתון, אך במרוצת השנים גבר, ובסופו החליפו מחשבים כליל את בני האדם.
בעשור האחרון השתנו השווקים הפיננסיים מהר מכדי שהתמונה המנטלית שלהם המצטיירת בראשנו תישאר נאמנה למציאות. אני מהמר שאצל רובנו, התמונה הזאת עדיין מאוכלסת בבני אדם, ורואים בה טיקֵר עם ביצועי המניות המובילות שרץ לאורך תחתית מסך כלשהו, וזכרי אלפא בחליפות כהות ניצבים בעמדות המסחר שלהם וצורחים זה על זה. זו תמונה מיושנת; העולם שהיא מתארת מת. מאז 2007 בערך, גברים עבי צוואר בחליפות כהות לא מתייצבים עוד בעמדות המסחר; ואם כן, אין בזה שום טעם. אנשים עדיין עובדים בחדר המסחר של הבורסה לניירות ערך של ניו יורק, או בבורסות השונות של שיקגו, אבל הם כבר לא חולשים על שום שוק פיננסי ולא נהנים מיתרון כלשהו בגישה אליו. המסחר בשוק ההון האמריקאי מתבצע כיום בקופסאות שחורות, בבניינים מאובטחים היטב בניו ג'רזי ובשיקגו. קשה לומר מה קורה בתוך הקופסאות האלה - הטיקר שרץ בתחתית מסך הטלוויזיה לוכד רק חלק מזערי ביותר משוק ההון. הדו"חות הציבוריים על המתרחש בקופסאות השחורות האלה מטושטשים ולא אמינים - אפילו מומחה לא יכול לומר מה בדיוק קורה בהן, או מתי או למה. למשקיע הממוצע אין שום סיכוי לדעת, כמובן, אפילו את המעט שהוא צריך לדעת.
הוא מתחבר לחשבון שלו באָמֵריטרֵייד או באי־טריידר או בשוּוָאבּ, 1 מזין את סימול המניה שהוא רוצה ומקיש על כפתור הקנייה. ואז מה? הוא אולי חושב שהוא יודע מה קורה אחרי שהוא מקיש על המקלדת, אבל, האמינו לי, הוא לא. אילו ידע, היה חושב פעמיים לפני שהקיש.
העולם נאחז בדימוי המקובל של שוק ההון כי הדימוי הזה מרגיע; כי קשה כל כך לצייר תמונה שתחליף אותו; וכי למְעַט האנשים שמסוגלים לצייר אותה עבורנו, אין שום אינטרס לעשות זאת. הספר הזה הוא ניסיון לצייר את התמונה הזאת, המורכבת מכמה תמונות קטנות יותר: של וול־סטריט שלאחר המשבר; של סוג חדש של תבונה פיננסית; של מחשבים שתוכנתו לנהוג באורח בלתי אמצעי, כפי שהמתכנתים עצמם מעולם לא נהגו; של אנשים שמביאים איתם לוול־סטריט תפיסה מסוימת בנוגע לדברים שמניעים את המקום הזה, ומגלים שמניעים אותו דברים אחרים לגמרי. אחד האנשים האלה - בחור קנדי, תאמינו או לא - עומד במרכז התמונה, מארגן את כל התמונות הקטנות יותר לכדי תשבץ קוהרנטי. כשאני חושב על הנכונות שלו לקרוע לרווחה חלון אל העולם הפיננסי האמריקאי, נשימתי עדיין נעתקת.
וגם כשאני חושב על מעצרו של המתכנת הרוסי של גולדמן בגין גניבת הקוד. כשעבד בשביל גולדמן, היה לו שולחן בקומה ה-42 של ניו יורק פלאזה 1, שתי קומות מעל המקום שבו חזיתי פעם בשוק ההון מתמוטט. הוא לא היה מעוניין להישאר בבניין הרבה יותר מכפי שהייתי אני, ובקיץ 2009 עזב כדי לחפש את מזלו במקום אחר. ב-3 ביולי 2009 הוא טס משיקגו לניוארק שבניו ג'רזי, עדיין בחסדי אי־הידיעה של מקומו בעולם. לא היתה לו שום דרך לדעת מה עומד לקרות לו כשינחת. עם זאת גם לא היה לו שום מושג לאילו ממדים הגיע המשחק הפיננסי שבו עזר לגולדמן להשתתף. למרבה הפלא, כדי להבין זאת, די היה להביט מחלון המטוס אל הנוף האמריקאי שמתחת.