נשים קשות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נשים קשות
הוספה למועדפים

נשים קשות

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רוקסן גיי (נולדה ב-28 באוקטובר 1974) היא סופרת פמיניסטית אמריקאית, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, עורכת ומבקרת תרבות. היא ממייסדות המגזין PANK לשירה ופרוזה וההוצאה לאור Tiny Hardcore Press.
     
    גיי נולדה בנברסקה, כבת הבכירה מתוך שלושה ילדים להורים שהיגרו מהאיטי. מגיל צעיר אהבה ספרות והחלה לכתוב כבר בגיל ארבע.
     
    גיי החלה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת ייל, אך הפסיקה אותם בשנת הלימודים השלישית ועברה לסן פרנסיסקו בעקבות קשר עם גבר אותו הכירה בהתכתבות. מאוחר יותר היא השלימה את התואר הראשון בנברסקה והמשיכה ללימודי תואר שני באוניברסיטת נברסקה - לינקולן. ב-2010, היא קיבלה תואר דוקטור ברטוריקה ותקשורת טכנית מההאוניברסיטה הטכנולוגית של מישיגן. לאחר שסיימה את הדוקטורט, גיי החלה ללמד ספרות אנגלית באוניברסיטת מזרח אילינוי, בתקופה זו היא גם הקימה הוצאה לאור. בשנת 2014  החלה גיי ללמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת פרדו.
     
    בשנת 2014 היא הוציאה לאור את אסופת המאמרים "פמיניסטית רעה" שהיה לרב מכר. בספר בוחנת גיי את היותה פמיניסטית, בשעה שהיא אוהבת דברים שעלולים להתפס כמנוגדים לתפיסה הפמיניסטית. בשנת 2017 יצא לאור הספר "רעב" העוסק במזון הגוף ובמאבקים הרגשיים והפסיכולוגיים של גיי כאישה שמנה.

    תקציר

    רוקסן גיי, מחברת הספר רעב, חוזרת אלינו בקובץ סיפורים על כל מיני נשים שנהוג לכנותן "קשות": נשים שלא מוכנות לשתוק עוד, נשים שרוצות יותר מדי, נשים שחושבות על עצמן יותר מדי, נשים שיש להן דעה משלהן על החיים הקשים שלהן. 

     

    בכתיבה ישירה ונוקבת נותנת גיי קול צלול ומדויק למקהלה של נשים בלתי נשכחות: הן ילדות ונערות ונשים בוגרות, לבנות והיספניות ושחורות, אמידות ועניות, נשואות ורווקות, בנות ואמהות ואחיות; כולן נתונות במערכות יחסים סבוכות, לעתים אלימות, רובן עם גברים, חלקן עם נשים, וכולן נאבקות עם גופן הנואש, הפגיע, הפוגע בעצמו ובאחרים.

     

    כמו גיבורת הסיפור "אני סכין", שמבקעת בציפורן אחת אייל ניצוד מצווארו ועד אחוריו, גיי אינה נרתעת מלקרוע את המסווה מעל נושאים שנויים במחלוקת כמו מיניות ואלימות מינית, פערי המעמדות באמריקה והצביעות המסתתרת מאחורי הכינוי "נשים קשות".

     

    על העטיפה: מרים כבסה, דמות, צבעי שמן על קנווס, 2012

    פרק ראשון

    אחרייך
     
     
    אחותי החליטה שאנחנו צריכות לנסוע לביקור אצל בעלה־בנפרד ברינו. כשהיא אמרה לי, היה לי מצב רוח. אמרתי, "מה זה קשור אלי?"
     
    קרולינה התחתנה כשהיתה בת תשע־עשרה. דאריל, בעלה, היה מבוגר ממנה בעשור אבל היה לו ראש מלא שיער והיא חשבה שזה אומר משהו. בשנה הראשונה הם גרו אצלנו. אמא שלי קראה לזה להתחיל לעמוד על הרגליים אבל הם בילו את רוב הזמן במיטה אז הנחתי שלהתחיל לעמוד על הרגליים זאת לשון נקייה לסקס. כשהם עברו סוף־סוף, קרולינה ודאריל גרו בדירה עלובה עם טפטים בצבע ירוק־אפונה ומרפסת שהמעקה שלה היה רופף כמו שן רקובה. הייתי מבקרת אצלם אחרי הקורסים שלי באוניברסיטה המקומית. בדרך כלל קרולינה עדיין לא חזרה הביתה מההתנדבות שלה, אז הייתי מחכה לה ורואה טלוויזיה ושותה בירה פושרת בזמן שדאריל, שאיכשהו לא הצליח למצוא עבודה, היה נועץ בי מבטים ואומר לי שאני בחורה יפה. כשסיפרתי לאחותי היא צחקה והנידה בראשה. היא אמרה, "אין הרבה מה לעשות עם גברים אבל הוא לא יתעסק איתך, מבטיחה לך." היא צדקה.
     
    דאריל החליט לעבור לנבאדה, יותר אפשרויות, לדבריו, ואמר לקרולינה שהיא אשתו וצריכה לבוא איתו. בגלל שהיה נשוי לאחותי הוא לא היה צריך לעבוד, אבל לפעמים הוא הפגין שמרנות מפתיעה לגבי הדברים הכי משונים. קרולינה לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות ולא היתה לה כוונה לעזוב אותי. אני לא רציתי לבוא איתם לנבאדה אז היא לא נסעה והם נשארו נשואים אבל חיו לגמרי בנפרד.
     
    אני ישנתי, הזרוע של החבר שלי ספנסר כבדה ולוהטת על חזי, כשקרולינה דפקה בדלת. היחסים שלי עם ספנסר היו רחוקים משלמות מכל מיני סיבות, שאחת החשובות שבהן היתה שהוא דיבר רק בציטוטים מתוך סרטים, במחשבה שזה מחזק את האמינות שלו כשוחר־קולנוע. הוא ניער אותי אבל אני גנחתי והתהפכתי כדי להתרחק ממנו. כשלא ענינו קרולינה נכנסה, התפרצה לחדר השינה שלנו והשתחלה למיטה לידי. העור שלה היה לח וצונן בצורה מוזרה, כאילו יצאה לריצה בחורף. היה לה ריח של תרסיס שיער ובושם.
     
    קרולינה נתנה לי נשיקה בעורף. "הגיע הזמן ללכת, סאבי," היא לחשה.
     
    "אני ממש לא רוצה ללכת."
     
    ספנסר כיסה את הפנים שלו בכרית ומלמל משהו שלא הצלחנו להבין.
     
    "אל תכריחי אותי ללכת לבד," אמרה קרולינה, וקולה נשבר. "אל תכריחי אותי להישאר פה, לא עוד פעם."
     
    שעה אחר כך היינו על הכביש הבין־מדינתי, בכיוון מזרח. הצטנפתי צמוד לדלת, בלחי לחוצה אל השמשה. כשחצינו את גבול קליפורניה התיישבתי זקופה ואמרתי, "אני ממש שונאת אותך," אבל גם לא הרפיתי מהזרוע של אחותי.
     
     
    פונדק המדבר הכחול נראה נטוש, שכוח. דפוסים של עובש כיסו את קירות הטיח בתצורות של ירוק כהה ושחור. אותיות הניאון חדר ם פנו ים התפצפצו והתאמצו לא לכבות. במגרש החניה היו רק מעט מכוניות.
     
    "למקום כזה בדיוק ציפיתי שהבעל שלך יגיע," אמרתי כשנכנסנו אל מגרש החניה. "אני אהיה נורא מאוכזבת אם תשכבי איתו כאן."
     
    דאריל פתח את הדלת בתחתוני בוקסר רפויים וטי־שרט מהתיכון שלנו. השיער נכנס לו לעיניים והשפתיים שלו היו סדוקות.
     
    הוא גירד את הסנטר. "תמיד ידעתי שתחזרי אלי."
     
    קרולינה חיככה את אגודלה כנגד הזיפים. "תהיה נחמד."
     
    היא נדחקה פנימה על פניו ואני נכנסתי אחריה, לאט. החדר היה קטן אבל נקי משציפיתי. המיטה הזוגית במרכז החדר היתה שקועה. ליד המיטה עמדו שולחן קטן ושני כיסאות. מול המיטה היתה שידה מעץ אלון מכוסה בכוסות קלקר משומשות, שעל אחת מהן כתם של שפתון.
     
    הצבעתי על טלוויזיית השפופרות הגדולה. "לא ידעתי שעדיין מייצרים כאלה."
     
    שפתו העליונה של דאריל התעקלה. הוא הניד בראשו לעבר הדלת המובילה לחדר הסמוך. "תבדקי אם החדר ליד פנוי." הוא טפח על המיטה ונזרק על המזרן, שהשמיע גניחה רפה כשצנח עליו. "אני ואחותך הולכים להיות עסוקים."
     
    במשרד, גבר מבוגר יותר עם בטן גדולה ורעמה סמיכה של שיער ג'ינג'י נשען על הדלפק, נקש פה ושם על תרשים של המלון והסביר את מעלותיו של כל אחד מהחדרים הפנויים. הצבעתי על החדר הצמוד לזה של דאריל.
     
    "מה יש לך להגיד על החדר הזה."
     
    פקיד הקבלה גירד את כרסו ואז פוקק את פרקי אצבעותיו. "זה חדר בסדר גמור. יש קצת נזילה בתקרה של האמבטיה, אבל אם את ­­במקלחת את במילא מתרטבת."
     
    בלעתי רוק. "אני אקח אותו."
     
    הוא סקר אותי מלמעלה עד למטה. "תצטרכי שני מפתחות או שתצטרכי חברה?"
     
    החלקתי שלושה שטרות של עשרים על הדלפק. "לא זה ולא זה."
     
    "איך שאת רוצה," אמר הפקיד. "איך שאת רוצה."
     
    האוויר בחדר שלי היה דחוס וטחוב. במיטה היה שקע מוכר, כאילו אותו אדם עבר מחדר לחדר והשאיר אחריו את כובד הזיכרון. אחרי בדיקה יסודית, הצמדתי אוזן לדלת המפרידה בין החדר שלי לחדר של דאריל. קרולינה ובעלה היו שקטים להפתיע. עצמתי עיניים. הנשימה שלי האטה. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, אבל נקישה רמה החרידה אותי.
     
    "אני יודעת שאת מקשיבה, סאבי."
     
    פתחתי את הדלת בתנופה ולטשתי מבט זועם באחותי, שעמדה בפתח עם ידיים על המותניים. דאריל שכב על המיטה, לבוש עדיין, בקרסוליים מוצלבים. הוא הניד בראשו וחייך מאוזן לאוזן. "נראית טוב, אחות קטנה."
     
    לפני שהספקתי לומר משהו, קרולינה כיסתה לי את הפה. "דאריל לוקח אותנו לארוחת ערב, ועוד בקזינו."
     
    השפלתי מבט אל התלבושת שלי - ג'ינס דהויים עם חור פרום במקום שבו היתה פעם הברך השמאלית, וגופיית גברים לבנה. "אני לא מחליפה בגדים."
     
    גן־עדן דה־לוקס היה מקום רועש מכל הבחינות - השטיחים היו התפוצצות מצערת של אדום וכתום וירוק וסגול; רוק קלאסי מחריש אוזניים בקע מרמקולים בתקרה. רצפת הקזינו היתה זרועה מכונות מזל בוהקות, שמכל אחת מהן בקעה סדרה של צלילים צווחניים שלא דמתה משום בחינה לאיזושהי מנגינה מובחנת, וליד רוב המכונות אנשים שיכורים נערו בקול רם ולחצו שוב ושוב על כפתור הסובב גלגלים. כשחצינו את הקזינו, בטור - דאריל, קרולינה, אני - הוא בירך אנשים במנוד ראש כל כמה צעדים כאילו הוא הבעלים של המקום.
     
    המסעדה היתה חשוכה וריקה. המלצר שלנו, נער רזה וגבוה ששערו כיסה בשמנוניות את פניו, הושיט לנו תפריטים מנוילנים ומלוכלכים והתעלם מאיתנו בעשרים הדקות הבאות.
     
    דאריל נשען לאחור, מתח את זרועותיו וכרך אחת מהן סביב כתפיה של קרולינה. "זה," הוא אמר, "גן־עדן. מגישים כאן את הסטייק הכי טוב ברינו - הבשר כל כך רך ועסיסי שהסכין עוברת בו כמו בחמאה."
     
    העמדתי פנים שאני שקועה כל־כולי בתפריט ובמבחר הבשרים הזולים והמזון המטוגן.
     
    דאריל בעט בי מתחת לשולחן.
     
    הנחתי את התפריט. "אתה חייב?"
     
    הוא חבט בשולחן.
     
    "הכנופיה שוב ביחד."
     
    בזמן שחיכינו, קרולינה חיככה את ידה בעצלתיים לאורך ירכו של דאריל. הוא עשה דברים משונים עם הפרצוף שלו והתחיל לעשן ולאפר על השולחן.
     
    "לא נראה לי שמותר לך לעשות את זה," אמרתי.
     
    דאריל משך בכתפיו. "יש לי קשרים כאן. הם לא יגידו לי כלום."
     
    הסתכלתי בתלולית האפר הקטנה שיצר. "אנחנו הולכים לאכול על השולחן הזה."
     
    הוא פלט פס מושלם של עשן.
     
    קרולינה נגעה בקלילות במרפק שלי ושלחה מבט מעבר לשולחן. "תעזוב אותה," היא אמרה.
     
    דאריל ואחותי התחתנו בלשכה של שופט השלום. אני עמדתי לידה, בשמלה הכי יפה שלי - צהובה, בלי שרוולים, קו מותן גבוה - ונעלי קונברס ורודות גבוהות. אחיו, דניס, היה השושבין שלו. דניס אפילו לא טרח ללבוש מכנסיים ארוכים, וריחף לו ליד דאריל ואחותי בזוג מכנסי חאקי קצרים. בזמן שהשופט ניסר על לאהוב ולציית, בהיתי בברכיים החיוורות של דניס, איך הן מתבלטות. ההורים והאחים שלנו עמדו בשורה נוקשה ליד אמא של דאריל, שלעסה מסטיק בקול. היא תמיד צריכה סיגריה בפה. אחרי עשר דקות בלי סיגריה, היא כבר היתה ממש במצוקה.
     
    אחרי שהם החליפו נדרים, נכנסנו לאולם ההומה שהיה מלא באנשים שבאו לבית הדין לתעבורה וחידשו את רשיונות הנהיגה שלהם וביקשו צדק. שלוש שנים לפני כן באנו לבית המשפט לבקש משהו, אבל ביום החתונה לא דיברנו על כך. העמדנו פנים שיש לנו סיבה מצוינת לחגוג. דניס הכניס יד לתרמיל ושלף שתי בירות פושרות. הוא ודאריל פתחו אותן על המקום. קרולינה צחקה. שוטר עם כרס שהשתפלה מעל למכנסיים נעץ בהם עיניים כבדות־עפעפיים ואז השפיל מבט אל הנעליים שלו. כולם התחילו לדשדש לאטם אל מגרש החניה, אבל קרולינה ואני התעכבנו קצת.
     
    היא לחצה את המצח שלה אל שלי.
     
    משהו לח וכבד נלכד בגרוני. "למה הוא?"
     
    "אני לא אעשה טוב לאיש טוב באמת, ודאריל הוא לא באמת איש רע."
     
    ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת.
     
     
     
    דאריל עבד בלילות בתור מנהל בשדה תעופה קטן בשולי רינו, כזה ששירת בעיקר מהמרים ושאר מנוולים כבדים במזומנים שהעדיפו לשמור על דיסקרטיות בכל הנוגע ליעדי הנסיעה שלהם. לא היה ברור איך הוא נקלע לג'וב הזה. הוא ידע מעט מאוד על ניהול, תעופה או עבודה. הוא הזמין אותנו להצטרף אליו כאילו פחד שאם ייתן לקרולינה לצאת משדה הראייה שלו היא עלולה להיעלם. ידיד שלו, קופר, היה אמור להביא בירה וקצת גראס. בדרך לשדה התעופה ישבתי במושב האחורי של הרכב ובהיתי בנמשים על העורף שלו, שהצביעו על עמוד השדרה בראש־חץ רחב מקו השיער ומטה. כשקרולינה נשענה עליו כאילו מעולם לא נפרדו, הסתכלתי הצדה.
     
    "אין לך איזו עבודה לעשות?"
     
    הוא הסתובב אחורה ושלח אלי חיוך רחב. "הרבה פחות, עכשיו שאתן כאן לעזור לי, גבירותי."
     
    "היית יכול פשוט לקחת אותי בחזרה למוטל."
     
    קרולינה הסתובבה אחורה. "אם את חוזרת אני חוזרת," היא חתכה. "את יודעת איך זה עובד."
     
    "אתן שתיכן עדיין מחוברות כמו התאומים המפחידים האלה, איכקורים להם, נו, כמו החתולים?"
     
    נברתי בחור שבגב של מושב הנהג. "סיאמיים?"
     
    דאריל חבט בהגה וצפר. "סיאמיים, כן, זהו."
     
    הנהנתי וקרולינה הסתובבה בחזרה לפנים. "משהו כזה."
     
     
     
    פעם היינו קטנות.
     
    לאן שקרולינה הלכה, אני הלכתי. ההפרש בינינו היה בסך הכול שנה, כלום זמן. ההורים שלנו עזבו את לוס אנג'לס אחרי שנולדתי. עם שתי בנות, נראה להם מתאים לגור במקום שקט יותר, בטוח יותר. ככה יצא שגרנו בפרויקט מגורים ליד כרמל, צמודי־קרקע ספרדיים גדולים שמוקפים באלונים גבוהים.
     
    אני הייתי בת עשר וקרולינה בת אחת־עשרה. היינו במגרש החניה הקטן שצמוד לפארק ליד השכונה שלנו. היה שם רכב מסחרי עם ציור של שמי הלילה על הצד - כחולים בוהקים עם המון נקודות מושלמות של אור לבן, נורא יפה. רציתי לגעת בכוכבים הזוהרים שכיסו את כל הרכב, מהחזית ועד לחלק האחורי. חברה של קרולינה, ג'סי שאכטר, ניגשה אלינו והן התחילו לדבר. הרכב היה חמים למגע ידי, חמים כל כך. תמיד חשבתי שהכוכבים קרים. הכוכבים התחילו לנוע והדלת נפתחה בבת אחת. גבר, מבוגר כמו אבא שלי, השתופף בפתח, נעץ מבט, וחיוך מוזר נתלה על שפתיו הדקות.
     
    הוא תפס אותי ברצועות של הסרבל ומשך אותי אל תוך הרכב. ניסיתי לצרוח אבל הוא כיסה לי את הפה. כף היד שלו היתה מיוזעת, עם טעם של שמן מנוע. קרולינה שמעה אותי מנסה לבלוע את האוויר סביבי. במקום לברוח היא רצה ישר אל הרכב, זרקה פנימה את הגוף הקטן שלה לידנו. הפנים שלה היו מכווצים בריכוז. שמו של האיש היה מיסטר פיטר. הוא סגר בזריזות את הדלת וקשר לנו את פרקי הידיים והקרסוליים.
     
    "שלא תשמיעו קול," הוא אמר, "או שאני הורג את ההורים שלכן וכל חבר או חברה שהיו לכן בחיים." האצבע שלו הטעימה כל מילה.
     
     
    מיסטר פיטר השאיר אותנו בבית חולים קרוב לבית שישה שבועות אחר כך. עמדנו ליד הכניסה לחדר המיון והסתכלנו כשנסע משם, ראינו איך הכוכבים הנוצצים שעל הרכב שלו נעלמים. החזקתי חזק ביד של קרולינה כשניגשנו לדלפק עם שלט שאמר קבלה. היינו כל כך נמוכות שבקושי יכולנו לראות מעליו. אני שתקתי, והייתי עתידה לשתוק עוד הרבה זמן. קרולינה אמרה לאישה בשקט איך קוראים לנו. היא ידעה מי אנחנו, אפילו הראתה לנו דף עם התמונות והשמות שלנו וצבע העיניים וצבע השיער, ומה לבשנו בפעם האחרונה שראו אותנו. אני התנודדתי מסחרחורת והקאתי על כל הדלפק. קרולינה משכה אותי אליה. "אנחנו צריכות רופא," היא אמרה.
     
    אחר כך ההורים שלנו פרצו אל חדר המיון וצעקו את השמות שלנו שוב ושוב. הם ניסו לחבק אותנו ואנחנו סירבנו. הם אמרו שאנחנו נראות נורא רזות. הם ישבו בין מיטות בית החולים שלנו כדי להיות קרובים לשתינו. ההורים שלנו שאלו את קרולינה למה היא קפצה לתוך הרכב במקום לרוץ ולהזעיק עזרה. היא אמרה, "לא יכולתי להשאיר את אחותי לבד."
     
    כששחררו אותנו, בלשים לקחו אותנו לחדר עם שולחנות קטנים, כיסאות קטנים, חוברות צביעה וצבעי פסטל, כאילו שאנחנו צריכות דברים של ילדים.
     
    אחרי שלושה חודשים חזרנו לבית הספר. ישבתי בכיתה שלי וחיכיתי שגברת סיואל תקרא שמות. כשהיא סיימה יצאתי מהכיתה. גברת סיואל קראה אחרי. הלכתי לכיתה של קרולינה, התיישבתי על הרצפה ליד השולחן שלה והשענתי את הראש על הירך שלה. המורה שלה השתתקה לרגע, ואז המשיכה לדבר. לא משנה מה אנשים אמרו או עשו, אני הלכתי עם קרולינה לשיעורים שלה. המורים לא ידעו מה לעשות, אז בסופו של דבר בית הספר נתן לי לקפוץ כיתה. אחותי היתה המקום היחיד שהיה בו איזשהו היגיון.
     
     
    בשדה התעופה, נכנסנו אחרי דאריל לטרמינל הזעיר. חלון ארוך השקיף על מסלול ההמראה. הוא הצביע על אזור המתנה קטן - שלושה ספסלים בצורת חי"ת. "זה אזור האח"מים," אמר וצחק. הוא הראה לנו משרד קטן וצפוף, מלא ניירות מאובקים, חרוטי תנועה בצבע כתום זוהר, מין אוזניות עם מיקרופון וערמה של ג'אנק שלא הצלחתי להבין מהו. קרולינה ואני ישבנו באזור ההמתנה בזמן שדאריל עשה אלוהים יודע מה. אחרי כמה דקות הוא אמר, "לכו לחלון. אני רוצה להראות לכן משהו." עמדנו שם ואני רכנתי קדימה. לפתע הואר כל שדה התעופה בשורות ארוכות של אורות כחולים. הנשימה שלי נעצרה. היה נחמד להיות מוקפת ביופי בלתי צפוי כזה.
     
    דאריל התגנב מאחורינו ומשך אותנו לחיבוק. "מחזה נהדר, לא, גבירותי?"
     
    אחרי כמה זמן נכנס טנדר גדול ונעצר מול החלון.
     
    דאריל התחיל לקפוץ מעלה־מטה ולנפנף בזרועות. "הנה אח'שלי קופר. עכשיו נחגוג." הוא יצא בריצה לקבל את פני החבר שלו. הם התחבקו וטפחו זה לזה על הגב בסגנון האלים שבו גברים מפגינים חיבה. הם קפצו והתיישבו על מכסה המנוע של הטנדר ופתחו בירות.
     
    פניתי אל אחותי. "מה אנחנו פאקינג עושות פה, קרולינה?"
     
    היא התוותה על הזגוגית את קווי המתאר של הצללית של דאריל. "אני יודעת מי הוא. אני יודעת בדיוק מי הוא. אני צריכה להיות עם מישהו שאני מבינה לחלוטין." היא הסיטה את השיער שלה אחורה מפניה.
     
    קרולינה שיקרה, אבל היה ברור שהיא לא תגיד לי את האמת עד שתהיה מוכנה לזה.
     
    היא רצה אל הטנדר והבנים התפרדו על מכסה המנוע כדי לתת לה לשבת ביניהם. הסתכלתי עליה כשפתחה בירה והקצף ניתז על פניה. היא הטילה את הראש לאחור וצחקה. קינאתי בה. אני לא הבנתי שום דבר בקשר לספנסר, אפילו אחרי כמעט שנתיים ביחד. רציתי לדעת מה הוא מרגיש בעניין. הוא ענה אחרי צלצול אחד.
     
    "אני לא מבינה אותך," אמרתי. "אני צריכה להיות עם גבר שאני מבינה."
     
    ספנסר כחכח בגרונו. "תקשיבי טוב־טוב למה שאני אומר, כי אני בוחר את המילים שלי בתשומת לב ואני אף פעם לא חוזר על עצמי. אמרתי לך מה השם שלי: זה ה'מי'."
     
    לא הייתי מסוגלת לסבול את העיכוב התפתחותי שלו אפילו עוד רגע אחד. "אתה יודע מה, ספנסר? שלום."
     
    ניתקתי לפני שאיאלץ לשמוע אותו אומר עוד משהו אידיוטי.
     
    הצטרפתי לאחותי ולדאריל ולחבר שלו על המסלול. קרולינה חייכה חיוך רחב וזרקה לי בירה. "מה שלום המוכר מהספריית וידיאו?"
     
    "גמרתי איתו."
     
    קרולינה הניפה שתי ידיים למעלה והריעה. אחר כך טיפסה על השמשה הקדמית ונעמדה על הקבינה וצעקה אלי שאצטרף אליה. קופר הכניס יד לרכב והגביר את הווליום ברדיו. שתינו ורקדנו על גג הטנדר והבנים העבירו ביניהם ג'וינט מתחתינו. הלילה הלך והחשיך אבל לא הפסקנו לרקוד. בסופו של דבר התעייפנו וירדנו אל הארגז הפתוח של הטנדר. הסתכלנו למעלה בכוכבים. הלילה היה עדיין חמים. רציתי לבכות.
     
    קרולינה הסתובבה אלי. "אל תבכי," היא אמרה.
     
    "אנחנו לא הולכות הביתה, נכון?"
     
    היא החזיקה את הפנים שלי בידיה.
     
     
    התעוררתי ומצמצתי. העיניים שלי היו יבשות והפה יבש. הפנים שלי היו יבשות, העור מהודק ומתוח. המדבר כולו היה בתוכי. התיישבתי, לאט, והסתכלתי סביבי. הייתי שוב בחדר שלי במוטל - הריח הטחוב היה בלתי נסבל. שלחתי יד לחזה שלי. עדיין הייתי לבושה. הדלת לחדר של דאריל היתה פתוחה ודאריל ישן, שרוע על הבטן, אחת מזרועותיו הארוכות משתלשלת משפת המיטה. קרולינה ישבה שעונה על לוח המיטה ופתרה תשבץ, במשקפיים שרכבו על קצה אפה.
     
    "לא ישנת הרבה."
     
    "כמה זמן אנחנו פה?"
     
    היא הסתכלה בשעון שעל שידת הלילה. "שעתיים־שלוש." קרולינה הניחה את התשבץ שלה ולקחה אותי בחזרה לחדר שלי. היא עזרה לי לפשוט את הג'ינס והלבישה אותי בטי־שרט נקייה. היא ניקתה לי את הפנים במטלית קרירה והשתחלה איתי למיטה.
     
    הסתובבתי אליה. "את צריכה לישון."
     
    היא הנהנה ואני כרכתי סביבנו את השמיכה. "את תשמרי," היא לחשה.
     
    החזה שלי התכווץ. "ששש," אמרתי. "ששש."
     
    בהיתי בתקרה, שהיתה חומה מרוב שנים ונזקי מים. קרולינה התחילה לנחור בשקט. כשנתקפתי שעמום, הדלקתי את הטלוויזיה והאזנתי לסרט תיעודי על פרות ים ליד חופי פלורידה, על זה שהאורך הממוצע שלהן שלושה מטרים ושרוב מקרי המוות של פרות ים קשורים לבני אדם. כשהמדען אמר את זה, המראיין השתתק לרגע. "האדם תמיד מפריע," אמר המראיין, בכובד ראש.
     
     
    פעם היינו קטנות ואז כבר לא.
     
    מיסטר פיטר נסע זמן רב. היינו נורא קטנות ונורא מפוחדות. זה הספיק כדי שנהיה בשקט. כשעצרנו, היינו במקום לא מוכר. הוא לא אמר הרבה, רק הידיים שלו התהדקו לנו סביב העורף כשהוביל אותנו מהרכב אל תוך בית. הוא לקח אותנו לחדר שינה עם שתי מיטות יחיד. הטפט היה מכוסה בדובונים עם עניבות־פרפר כחולות והיתה לו מסגרת בצבע כחול עז. לא היו חלונות. לא היה בחדר הזה שום דבר חוץ מהמיטות והקירות, הגופים שלנו והפחד שלנו. הוא עזב אותנו לרגע, נעל את הדלת. קרולינה ואני התיישבנו על שפת המיטה בקצה הכי רחוק מהדלת. לא דיברנו. הרגליים הרזות שלנו נגעו זו בזו, ברעד. כשמיסטר פיטר חזר, הוא זרק אלי חבל.
     
    "תקשרי אותה," הוא אמר. היססתי והוא מחץ לי את הכתף, בכוח. "אל תכריחי אותי לחכות."
     
    "סליחה," לחשתי וכרכתי את החבל סביב פרקי הידיים של קרולינה, חלש.
     
    מיסטר פיטר דרבן אותי בכף הרגל שלו. "חזק יותר."
     
    קרולינה התחילה לקשקש, והקול שלה נהיה גבוה יותר ברגע שהידקתי את החבל. השפתיים שלה היו רטובות מדמעות, מרוק, מרוגז. "קח אותי," היא התחננה. "קח אותי וזהו." הוא סירב. כשסיימתי, הוא משך קלות בחבל. כשנחה דעתו, סחב אותי בחולצה. קרולינה נעמדה והחזיקה לי את כפות הידיים. קצות האצבעות שלה נצבעו באדום בוהק, הפרקים היו לבנים. כשמיסטר פיטר גרר אותי החוצה מהחדר קרולינה הידקה את אחיזתה עד שבסופו של דבר הוא דחף אותה הצדה. העיניים שלי נפערו כשהדלת נסגרה. אחותי השתוללה. היא צרחה והטיחה את הגוף שלה שוב ושוב בדלת.
     
    מיסטר פיטר לקח אותי לחדר שינה אחר, עם מיטה גדולה כמו המיטה של ההורים שלי. היתה שם שידה, חשופה, בלי תמונות, בלי כלום. קרולינה עדיין צרחה והלמה בדלת, קול שעלה ממרחקים.
     
    "אנחנו יכולים להיות חברים ואנחנו יכולים להיות אויבים," אמר מיסטר פיטר.
     
    לא הבנתי אבל בעצם כן; היה משהו בדרך שבה הוא הסתכל עלי, בדרך שבה ליקק את השפתיים שלו שוב ושוב.
     
    "אתה הולך לפגוע באחותי?"
     
    הוא חייך. "לא אם נהיה חברים."
     
    הוא משך אותי אליו, חיכך את האגודל שלו בשפתי. רציתי להסיט את המבט. העיניים שלו לא היו נורמליות, לא נראו כמו עיניים. לא הסטתי מבט. הוא דחף בכוח את האגודל שלו לתוך הפה שלי. חשבתי לנשוך. חשבתי לצרוח. חשבתי על אחותי, לבדה בחדר רחוק, פרקי ידיה קשורים, וחשבתי מה הוא יעשה לה, לי, לנו. לא הבנתי למה האצבע שלו בפה שלי. הלסת שלי רעדה. לא נשכתי.
     
    מיסטר פיטר קימר את גבותיו. "חברים," הוא אמר. הוא משך אותי אליו. הגוף שלי הפך לשום־דבר.
     
    אחר כך הוא לקח אותי בחזרה לחדר השני. קרולינה היתה שעונה על הקיר המרוחק באפיסת כוחות. כשראתה אותנו היא הסתערה עליו, נכנסה לו בברכיים.
     
    הוא צחק והעיף אותה בבעיטה. "אל תעשי בעיות. אני ואחותך הולכים להיות חברים טובים."
     
    "היית מת," אמרה קרולינה והסתערה עליו שוב.
     
    הוא העיף אותה הצדה, זרק על הרצפה קופסה של פרוּט רוֹל־אַפְּס והשאיר אותנו לבד. אחרי ששמענו אותו מתרחק, קרולינה אמרה לי להתיר אותה. עמדתי בפינה, רציתי לכרוך את הקירות סביבנו.
     
    אחותי בחנה אותי שעה ארוכה. "מה הוא עשה?"
     
    הסתכלתי בנעליים שלי.
     
    "אוי לא," היא אמרה בשקט, כל כך בשקט.
     
     
    פיתחנו לנו שגרה - היינו מטיילות ברינו במשך היום ובלילה הולכות לשדה התעופה עם דאריל. מדי פעם הוא נתן לנו לשחק בציוד שלא היינו אמורות לנגוע בו. כשמטוסים נחתו, עמדנו על שפת המסלול והושטנו ידיים למעלה באוויר כאילו אנחנו מנסות לתפוס את הכנפיים. אחרי שהמטוסים נגעו בקרקע רדפנו אחריהם כאילו אנחנו יכולות לתפוס את הרוח שהשיבו.
     
    ספנסר לא התקשר, לא עשה שום מחווה גדולה כדי לנסות להחזיר אותי. לי לא היה אכפת. ההורים שלנו התרגלו כבר מזמן לזה שקרולינה ואני רודפות אחת אחרי השנייה. כל עוד היו סמוכים ובטוחים שלא נשקפת לנו סכנה, הם רק סימסו לנו כל כמה ימים כדי להזכיר לנו שהם אוהבים אותנו ושנתקשר אם אנחנו צריכות משהו. הם לא הבינו אותנו. הם לא הכירו את הילדות שחזרו הביתה אחרי מיסטר פיטר.
     
    בוקר אחד לא הצלחתי לישון ומצאתי את דאריל, במיטה, משגיח על קרולינה, שישנה. השתחלתי למיטה לידה והוא הסתכל בי מעבר לגופה הצר של אחותי.
     
    הוא כאילו ידע בדיוק מה אני חושבת. "אני כבר לא כזה," הוא אמר. "עכשיו כבר התבגרתי לגמרי ואני משתדל להיות בנאדם טוב." הוא נתן לאחותי נשיקה בכתף. הנהנתי ועצמתי עיניים.
     
     
    כל יום, מיסטר פיטר בא והכריח אותי לקשור את אחותי. הוא לקח אותי לחדר השני. הוא לקח מה שרצה מהגוף שלי. קרולינה התחרפנה, היא כל הזמן ניסתה לדבר איתי, כל הזמן ניסתה לדובב אותי שאספר לה מה קרה. לא יכולתי.
     
    זה היה גרוע יותר בשבילה עד שמיסטר פיטר הכריח אותה לקשור אותי. צרחתי עד שהגרון שלי דימם. ירקתי דם לרגליו. "היינו אמורים להיות חברים," אמרתי. "הבטחת."
     
    הוא צחק. "גם אחותך תהיה חברה שלי, פיצית."
     
    בזמן שלא היתה הטחתי את עצמי בדלת, כיסיתי את הגוף שלי בחבורות של זעם, צעקתי את השם שלה. ידעתי יותר מדי. כשהחזיר אותה היא צלעה אלי והתירה לי את פרקי הידיים. ישבנו על הרצפה. היא אמרה, "יותר טוב ככה, זה יותר הוגן," אבל היא בכתה ואני בכיתי ולא ידענו איך להפסיק.
     
    אחרי זה מיסטר פיטר בא לקחת אותנו כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום. לפעמים היו שם עוד גברים. לפעמים שכבנו זו לצד זו על המיטה הגדולה שלו והסתכלנו זו בזו ואף פעם לא הסטנו את המבט, לא משנה מה עשו לנו. היינו מזיזות את השפתיים ואומרות דברים שרק אנחנו יכולנו לשמוע. הוא רחץ אותנו בחדר אמבטיה קטן עם אמבטיה בצבע ירוק־ים שבה ישבנו זו מול זו בברכיים אסופות אל החזה. הוא לא היה מוכן להשאיר אותנו לבד אפילו כדי להתנקות. הוא צמצם את כל העולם שלנו לחדרים חסרי החלונות בבית שלו, שתמיד היו מלאים בו.
     
     
    הריח של פונדק המדבר הכחול הוציא אותי מדעתי. האוויר היה מעופש ודחוס מדי. הוא כיסה את העור שלי ואת הבגדים שלי ואת השיניים שלי. בוקר אחד ראיתי ג'וק מתקדם לו בעצלתיים על מסך הטלוויזיה ולא יכולתי יותר. התפרצתי לחדר של דאריל ומצאתי את אחותי מכורבלת בזרועותיו כשהוא מלטף לה את השיער. הסטתי מבט, והפנים שלי התלהטו. לא עלה על דעתי שאינטימיות כזאת אפשרית ביניהם.
     
    "אני לא נשארת פה עוד יום אחד אפילו."
     
    קרולינה התיישבה. "אני לא רוצה לחזור הביתה." המתיחות בקול שלה כיווצה לי את הלב.
     
    הייתי מוכנה לריב אבל היא נראתה עייפה כל כך. "אנחנו יכולים לעבור למקום נעים יותר." החוויתי בידי על החדר. "אבל אנחנו לא הולכים לחיות ככה."
     
    היא תקעה אצבע בחזה של דאריל. "ומה איתו?"
     
    "חשבתי שאתם משחקים באבא ואמא עכשיו, לא?"
     
    קרולינה חייכה חיוך רחב. דאריל זקר אגודלים לעברי.
     
    כשיצאנו ממגרש החניה של פונדק המדבר הכחול, היה כתוב על השלט ח ר ם פנו ם.
     
     
    המשטרה תפסה את מיסטר פיטר כשהיינו בנות חמש־עשרה ושש־עשרה. השם שלו היה פיטר ג'יימס איברסן. אשתו ושני הבנים שלו חיו בבית שמאחוריו עמד הבית שבו הוא כלא אותנו. השוטרים מצאו קלטות וידיאו. לא ידענו. שני בלשים באו אלינו הביתה. קרולינה ואני ישבנו על הספה. הבלשים דיברו. לא מצמצנו. הם סיפרו לנו על הקלטות; הם צפו בהן. התכופפתי קדימה, הנחתי את המצח על הברכיים. קרולינה הניחה יד בשקע הגב שלי. ההורים שלנו עמדו בצד, הנידו לאט בראשיהם. כשהזדקפתי, לא יכולתי לשמוע כלום. הבלשים המשיכו לדבר אבל אני יכולתי לשמוע רק אנשים ראו קלטות וידיאו. קמתי ויצאתי מהחדר. יצאתי מהבית. קרולינה באה אחרי. נעצרתי בקצה שביל הגישה. הסתכלנו על התנועה.
     
    "טוב," היא אמרה לבסוף. "זה על הפנים."
     
    מכונית עם גג נפתח חלפה במהירות על פנינו. היתה אישה במושב הנוסע והשיער האדמוני שלה מילא את האוויר סביב פניה. היא חייכה, כולה שיניים לבנות.
     
    "הבן זונה הזה," אמרתי.
     
    חזרנו פנימה ואמרנו שאנחנו רוצות לראות את הקלטות. בהתחלה הבלשים וההורים שלנו התנגדו, אבל בסופו של דבר קיבלנו מה שרצינו. כמה ימים אחר כך, אחותי ואני ישבנו זו ליד זו בחדר קטן וחסר חלונות עם טלוויזיה ומכשיר וידיאו על עגלה. מבוגרים מודאגים סבבו אותנו - בלש משטרה, איזשהו עובד סוציאלי, עורך דין.
     
    "אסור שההורים שלנו יראו את זה," אמרה קרולינה. "בחיים לא."
     
    הבלש הנהן.
     
    צפינו בשעות של צילומי וידיאו בשחור־לבן של הילדות שהיינו פעם ומה שעשו מאיתנו. החזקתי יד על הפה כדי ששום צליל לא יימלט. אחרי סצנה מטרידה במיוחד הבלש אמר, "אני חושב שזה מספיק." קרולינה אמרה, "להיות שם היה יותר גרוע." כשסיימנו שאלתי אם אפשר להשמיד את הקלטות. זה היה הדבר היחיד שרצינו. אף אחד לא הסתכל לנו בעיניים. ראיות, הם אמרו. כשיצאנו מתחנת המשטרה הרגליים שלי איימו לקרוס. קרולינה לא נתנה לי ליפול.
     
    המשפט הפלילי היה מהיר. היו יותר מדי ראיות. מיסטר פיטר נשפט למאסר עולם. היה משפט אזרחי כי היה לו כסף וההורים שלנו החליטו שהכסף שלו צריך להיות שלנו. שתינו העדנו. אני הייתי ראשונה. השתדלתי לא להסתכל עליו כשישב ליד עורך הדין שלו, שניהם בחליפות כחולות ותספורות מסודרות. המילים נרקבו לי על הלשון. קרולינה העידה. בעדויות של שתינו יחד סיפרנו כל מה שהיתה לנו כוונה לספר אי פעם. כשסיימה היא הסתכלה עלי, ועיניה הבזיקו בחשש. היא נעצה מבט בכפות הידיים שלה, זעה באי־נוחות. אולם בית הדין היה שקט, רק רשרוש של נייר פה ושם או גוף שמשנה תנוחה ביציע. השופט אמר שהיא רשאית לרדת מהדוכן אבל קרולינה לא זזה. היא הנידה בראשה לשלילה ולפתה את המעקה שמולה. השפה התחתונה שלה רעדה ואני קמתי. השופט רכן אל אחותי, הסתכל למטה, ואז השתעל ופינה את אולם בית הדין. ניגשתי אל אחותי. ריח חריף עלה באפי, הפחד שלה, ועוד משהו. הסתכלתי למטה, ראיתי כתם רטוב על החצאית שלה, שהתפשט על הירך. היא השתינה על עצמה. היא רעדה.
     
    החזקתי לה את היד, לחצתי. "זאת לא בעיה. אנחנו נסדר את זה."
     
    "בואו איתי," אמר השופט. קפאנו. עמדתי לפני אחותי והיא טמנה את הפנים שלה בגב שלי וכרכה את זרועותיה הרועדות סביב מותני. לא נתתי לה ליפול. פניו של השופט הסמיקו. "לא ככה," הוא גמגם. "יש שירותים בלשכה שלי."
     
    הלכנו אחריו, בחשש. בשירותים קרולינה לא זזה, לא דיברה. עזרתי לה לפשוט את החצאית ואת התחתונים. ניקיתי אותה כמה שיכולתי בסבון נוזלי ומגבות נייר.
     
    אחרי זמן מה, דפיקה בדלת, אמא שלנו, לוחשת. "בנות," היא אמרה. "הבאתי בגדים להחלפה."
     
    פתחתי את הדלת, רק חריץ. אמא שלי עמדה בחליפת יום א' שלה, שורת פנינים סביב צווארה. הושטתי יד לשקית הניילון, ובזמן שנתנה לי אותה, היא אחזה בעדינות בפרק היד שלי.
     
    "אני יכולה לעזור?"
     
    הנדתי בראשי והתנתקתי ממנה. סגרתי את הדלת. הלבשתי את אחותי. רחצתי לה את הפנים. המצח שלי נגע בשלה ולחשתי את המילים הרכות שאני נותנת לה כשהיא משתבללת.
     
    בדרך הביתה, ישבנו במושב האחורי. ההורים שלנו הסתכלו ישר קדימה. כשפנינו לרחוב שלנו, אבא שלנו כחכח בגרון וניסע להישמע צוהל. "לפחות זה מאחורינו."
     
    צליל מכוער בקע מהפה של קרולינה.
     
    אבא שלי לפת את ההגה חזק יותר.
     
     
    המלון החדש היה הרבה יותר נעים. היו בו שירות חדרים וניקוי חדרים יומי והרבה פינוקים. בזמן שדאריל טופף לו בחדר שלהם, קרולינה ואני ישבנו על המיטה שלי והתעמקנו בתיקיית מסמכים עבה מעור שבו פורטו השירותים שסיפק המלון. היו בריכה, ג'קוזי וסאונה.
     
    בזמן שעיינו בתפריט שירות החדרים, נתתי לקרולינה דחיפה קטנה בזרוע. "מה באמת הולך פה? מספיק עם הבולשיט."
     
    "פשוט התעוררתי יום אחד וקלטתי שאף פעם לא עזבנו את העיירה ההיא, ובשביל מה?"
     
    "יש פה לחם מטוגן." הצבעתי על תמונה בוהקת ובה פרוסה עבה של לחם מטוגן, מכוסה אבקת סוכר.
     
    קרולינה הכניסה יד לתיק שלה ושלפה מעטפה, שבפינה השמאלית העליונה שלה מודפסות המילים שירות בתי הסוהר. היא הוציאה את המכתב מהמעטפה.
     
    "לא," אמרתי, אבל זה נשמע כמו שלוש מילים.
     
    הידיים שלה רעדו עד שסגרה את האצבעות לאגרופים קמוצים. התחלתי לקרוא ואז חטפתי את המכתב וירדתי בקפיצה מהמיטה, המשכתי לקרוא, הפכתי את המכתב לצד השני.
     
    "אל תתחרפני," אמרה קרולינה.
     
    בעטתי באוויר. הנחתי את המכתב על שידת הלילה והתחלתי לדפוק את הראש בקיר עד שהלמות עמומה פילחה את עצם הגולגולת שלי.
     
    קרולינה צמצמה את המרחק בינינו ותפסה אותי בכתפיים. "תסתכלי עלי."
     
    נשכתי שפתיים.
     
    היא ניערה אותי, חזק. "תסתכלי עלי."
     
    לבסוף הרמתי את הסנטר. הרגעים הכי טובים והכי גרועים בחיי עברו עלי כשמבטי נעוץ בעיניים של אחותי. "הבאת אותנו לפה כדי להתחבא," אמרתי. "היית צריכה להגיד לי את האמת."
     
    קרולינה התכופפה וניגבה לי את הדמעות בשיער שלה. היא התיישבה לידי ואני ראיתי אותה בגיל אחת־עשרה, משליכה את עצמה אל תוך הלוע של משהו נורא כדי שלא אהיה לבד. "זאת האמת - הוא יודע את הכתובת שלי והוא שלח את המכתב הזה וזה אומר שהוא יכול למצוא אותנו. אני בחיים לא רוצה לחזור לשם," היא לחשה. "אני לא רוצה שהוא ימצא אותנו שוב בחיים."
     
     
    המושבעים פסקו לנו המון כסף, כל כך הרבה כסף שבחיים לא נצטרך לעבוד ולא נסבול מחסור. במשך זמן רב סירבנו להוציא אותו. כל לילה נכנסתי לאינטרנט ובדקתי את חשבון הבנק שלי וחשבתי, זה מה שהחיים שלי היו שווים.
     
     
    אחותי ואני הלכנו עם דאריל לעבודה. ישבנו במושב האחורי והוא נהג.
     
    "אתן נורא שקטות, בנות," הוא אמר כשהתקרבנו לשדה התעופה.
     
    נעצתי מבט בעיניו במראה הקדמית. רציתי לומר משהו אבל הקול נתקע לי בגרון. קרולינה הושיטה לו את המכתב ממיסטר פיטר. בזמן שקרא אותו, דאריל מלמל לעצמו בשקט.
     
    כשסיים, הוא הסתובב והסתכל עלינו. "אולי אני לא נראה גבר מי יודע מה, אבל הבן זונה הזה לא יפגע בכן כאן, וגם למצוא אתכן הוא לא ימצא."
     
    הוא קיפל את המכתב בשימת לב והושיט אותו בחזרה לקרולינה. באותו רגע ידעתי למה היא מצאה את דרכה בחזרה אליו.
     
    בזמן שהוא עבד, אחותי ואני שכבנו על מסלול ההמראה בין שני טורים מקבילים של אורות כחולים מבזיקים. האספלט היה עדיין חמים והקרקע נשאה אותנו ביציבות. הגופים שלנו זהרו ממש.
     
    מיסטר פיטר היה מועמד לשחרור על תנאי ומיסטר פיטר היה אדם אחר. מיסטר פיטר היה צריך להוכיח שהוא אדם אחר וכדי להוכיח את זה מיסטר פיטר היה צריך את העזרה שלנו. מיסטר פיטר מצא את אלוהים. מיסטר פיטר רצה שנמחל לו. מיסטר פיטר היה צריך את המחילה שלנו כדי לקבל שחרור על תנאי. מיסטר פיטר הצטער על כל הדברים הנוראים שהוא עשה לנו. מיסטר פיטר לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי של שתי ילדות קטנות ויפות. מיסטר פיטר כל כך רצה אותנו שלא היה מסוגל לעצור בעצמו. מיסטר פיטר היה עכשיו אדם זקן, ולעולם לא יהיה מסוגל לפגוע בעוד ילדה קטנה. מיסטר פיטר התחנן שנמחל לו.
     
    פעם היינו קטנות.
     
    אני הייתי בת עשר וקרולינה בת אחת־עשרה. התחננו למיסטר פיטר על כל דבר - אוכל, אוויר צח, רגע לבד עם מים חמים. התחננו שירחם עלינו, שייתן לגופים שלנו מנוחה לפני שיישברו לגמרי. הוא התעלם מאיתנו. למדנו להפסיק להתחנן. גם הוא ילמד, או שלא. זה לא שינה לנו.
     
    קרולינה שלפה את המכתב מכיסה וקירבה את הפינה אל להבה בוערת של מצית, ואז זרקה את המכתב הבוער באוויר. נשכבנו על מסלול ההמראה והחזקנו ידיים. הלהבה בערה באור לבן, ואז כבתה. פתותי האפר נשרו לארץ לאט, ריחפו ודבקו בבגדים שלנו, בפנים, באוזניים הערלות, בלשונות הדוממות.
    רוקסן גיי (נולדה ב-28 באוקטובר 1974) היא סופרת פמיניסטית אמריקאית, פרופסור לאנגלית באוניברסיטת פרדו באינדיאנה, עורכת ומבקרת תרבות. היא ממייסדות המגזין PANK לשירה ופרוזה וההוצאה לאור Tiny Hardcore Press.
     
    גיי נולדה בנברסקה, כבת הבכירה מתוך שלושה ילדים להורים שהיגרו מהאיטי. מגיל צעיר אהבה ספרות והחלה לכתוב כבר בגיל ארבע.
     
    גיי החלה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת ייל, אך הפסיקה אותם בשנת הלימודים השלישית ועברה לסן פרנסיסקו בעקבות קשר עם גבר אותו הכירה בהתכתבות. מאוחר יותר היא השלימה את התואר הראשון בנברסקה והמשיכה ללימודי תואר שני באוניברסיטת נברסקה - לינקולן. ב-2010, היא קיבלה תואר דוקטור ברטוריקה ותקשורת טכנית מההאוניברסיטה הטכנולוגית של מישיגן. לאחר שסיימה את הדוקטורט, גיי החלה ללמד ספרות אנגלית באוניברסיטת מזרח אילינוי, בתקופה זו היא גם הקימה הוצאה לאור. בשנת 2014  החלה גיי ללמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת פרדו.
     
    בשנת 2014 היא הוציאה לאור את אסופת המאמרים "פמיניסטית רעה" שהיה לרב מכר. בספר בוחנת גיי את היותה פמיניסטית, בשעה שהיא אוהבת דברים שעלולים להתפס כמנוגדים לתפיסה הפמיניסטית. בשנת 2017 יצא לאור הספר "רעב" העוסק במזון הגוף ובמאבקים הרגשיים והפסיכולוגיים של גיי כאישה שמנה.
    נשים קשות רוקסן גיי
    אחרייך
     
     
    אחותי החליטה שאנחנו צריכות לנסוע לביקור אצל בעלה־בנפרד ברינו. כשהיא אמרה לי, היה לי מצב רוח. אמרתי, "מה זה קשור אלי?"
     
    קרולינה התחתנה כשהיתה בת תשע־עשרה. דאריל, בעלה, היה מבוגר ממנה בעשור אבל היה לו ראש מלא שיער והיא חשבה שזה אומר משהו. בשנה הראשונה הם גרו אצלנו. אמא שלי קראה לזה להתחיל לעמוד על הרגליים אבל הם בילו את רוב הזמן במיטה אז הנחתי שלהתחיל לעמוד על הרגליים זאת לשון נקייה לסקס. כשהם עברו סוף־סוף, קרולינה ודאריל גרו בדירה עלובה עם טפטים בצבע ירוק־אפונה ומרפסת שהמעקה שלה היה רופף כמו שן רקובה. הייתי מבקרת אצלם אחרי הקורסים שלי באוניברסיטה המקומית. בדרך כלל קרולינה עדיין לא חזרה הביתה מההתנדבות שלה, אז הייתי מחכה לה ורואה טלוויזיה ושותה בירה פושרת בזמן שדאריל, שאיכשהו לא הצליח למצוא עבודה, היה נועץ בי מבטים ואומר לי שאני בחורה יפה. כשסיפרתי לאחותי היא צחקה והנידה בראשה. היא אמרה, "אין הרבה מה לעשות עם גברים אבל הוא לא יתעסק איתך, מבטיחה לך." היא צדקה.
     
    דאריל החליט לעבור לנבאדה, יותר אפשרויות, לדבריו, ואמר לקרולינה שהיא אשתו וצריכה לבוא איתו. בגלל שהיה נשוי לאחותי הוא לא היה צריך לעבוד, אבל לפעמים הוא הפגין שמרנות מפתיעה לגבי הדברים הכי משונים. קרולינה לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות ולא היתה לה כוונה לעזוב אותי. אני לא רציתי לבוא איתם לנבאדה אז היא לא נסעה והם נשארו נשואים אבל חיו לגמרי בנפרד.
     
    אני ישנתי, הזרוע של החבר שלי ספנסר כבדה ולוהטת על חזי, כשקרולינה דפקה בדלת. היחסים שלי עם ספנסר היו רחוקים משלמות מכל מיני סיבות, שאחת החשובות שבהן היתה שהוא דיבר רק בציטוטים מתוך סרטים, במחשבה שזה מחזק את האמינות שלו כשוחר־קולנוע. הוא ניער אותי אבל אני גנחתי והתהפכתי כדי להתרחק ממנו. כשלא ענינו קרולינה נכנסה, התפרצה לחדר השינה שלנו והשתחלה למיטה לידי. העור שלה היה לח וצונן בצורה מוזרה, כאילו יצאה לריצה בחורף. היה לה ריח של תרסיס שיער ובושם.
     
    קרולינה נתנה לי נשיקה בעורף. "הגיע הזמן ללכת, סאבי," היא לחשה.
     
    "אני ממש לא רוצה ללכת."
     
    ספנסר כיסה את הפנים שלו בכרית ומלמל משהו שלא הצלחנו להבין.
     
    "אל תכריחי אותי ללכת לבד," אמרה קרולינה, וקולה נשבר. "אל תכריחי אותי להישאר פה, לא עוד פעם."
     
    שעה אחר כך היינו על הכביש הבין־מדינתי, בכיוון מזרח. הצטנפתי צמוד לדלת, בלחי לחוצה אל השמשה. כשחצינו את גבול קליפורניה התיישבתי זקופה ואמרתי, "אני ממש שונאת אותך," אבל גם לא הרפיתי מהזרוע של אחותי.
     
     
    פונדק המדבר הכחול נראה נטוש, שכוח. דפוסים של עובש כיסו את קירות הטיח בתצורות של ירוק כהה ושחור. אותיות הניאון חדר ם פנו ים התפצפצו והתאמצו לא לכבות. במגרש החניה היו רק מעט מכוניות.
     
    "למקום כזה בדיוק ציפיתי שהבעל שלך יגיע," אמרתי כשנכנסנו אל מגרש החניה. "אני אהיה נורא מאוכזבת אם תשכבי איתו כאן."
     
    דאריל פתח את הדלת בתחתוני בוקסר רפויים וטי־שרט מהתיכון שלנו. השיער נכנס לו לעיניים והשפתיים שלו היו סדוקות.
     
    הוא גירד את הסנטר. "תמיד ידעתי שתחזרי אלי."
     
    קרולינה חיככה את אגודלה כנגד הזיפים. "תהיה נחמד."
     
    היא נדחקה פנימה על פניו ואני נכנסתי אחריה, לאט. החדר היה קטן אבל נקי משציפיתי. המיטה הזוגית במרכז החדר היתה שקועה. ליד המיטה עמדו שולחן קטן ושני כיסאות. מול המיטה היתה שידה מעץ אלון מכוסה בכוסות קלקר משומשות, שעל אחת מהן כתם של שפתון.
     
    הצבעתי על טלוויזיית השפופרות הגדולה. "לא ידעתי שעדיין מייצרים כאלה."
     
    שפתו העליונה של דאריל התעקלה. הוא הניד בראשו לעבר הדלת המובילה לחדר הסמוך. "תבדקי אם החדר ליד פנוי." הוא טפח על המיטה ונזרק על המזרן, שהשמיע גניחה רפה כשצנח עליו. "אני ואחותך הולכים להיות עסוקים."
     
    במשרד, גבר מבוגר יותר עם בטן גדולה ורעמה סמיכה של שיער ג'ינג'י נשען על הדלפק, נקש פה ושם על תרשים של המלון והסביר את מעלותיו של כל אחד מהחדרים הפנויים. הצבעתי על החדר הצמוד לזה של דאריל.
     
    "מה יש לך להגיד על החדר הזה."
     
    פקיד הקבלה גירד את כרסו ואז פוקק את פרקי אצבעותיו. "זה חדר בסדר גמור. יש קצת נזילה בתקרה של האמבטיה, אבל אם את ­­במקלחת את במילא מתרטבת."
     
    בלעתי רוק. "אני אקח אותו."
     
    הוא סקר אותי מלמעלה עד למטה. "תצטרכי שני מפתחות או שתצטרכי חברה?"
     
    החלקתי שלושה שטרות של עשרים על הדלפק. "לא זה ולא זה."
     
    "איך שאת רוצה," אמר הפקיד. "איך שאת רוצה."
     
    האוויר בחדר שלי היה דחוס וטחוב. במיטה היה שקע מוכר, כאילו אותו אדם עבר מחדר לחדר והשאיר אחריו את כובד הזיכרון. אחרי בדיקה יסודית, הצמדתי אוזן לדלת המפרידה בין החדר שלי לחדר של דאריל. קרולינה ובעלה היו שקטים להפתיע. עצמתי עיניים. הנשימה שלי האטה. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, אבל נקישה רמה החרידה אותי.
     
    "אני יודעת שאת מקשיבה, סאבי."
     
    פתחתי את הדלת בתנופה ולטשתי מבט זועם באחותי, שעמדה בפתח עם ידיים על המותניים. דאריל שכב על המיטה, לבוש עדיין, בקרסוליים מוצלבים. הוא הניד בראשו וחייך מאוזן לאוזן. "נראית טוב, אחות קטנה."
     
    לפני שהספקתי לומר משהו, קרולינה כיסתה לי את הפה. "דאריל לוקח אותנו לארוחת ערב, ועוד בקזינו."
     
    השפלתי מבט אל התלבושת שלי - ג'ינס דהויים עם חור פרום במקום שבו היתה פעם הברך השמאלית, וגופיית גברים לבנה. "אני לא מחליפה בגדים."
     
    גן־עדן דה־לוקס היה מקום רועש מכל הבחינות - השטיחים היו התפוצצות מצערת של אדום וכתום וירוק וסגול; רוק קלאסי מחריש אוזניים בקע מרמקולים בתקרה. רצפת הקזינו היתה זרועה מכונות מזל בוהקות, שמכל אחת מהן בקעה סדרה של צלילים צווחניים שלא דמתה משום בחינה לאיזושהי מנגינה מובחנת, וליד רוב המכונות אנשים שיכורים נערו בקול רם ולחצו שוב ושוב על כפתור הסובב גלגלים. כשחצינו את הקזינו, בטור - דאריל, קרולינה, אני - הוא בירך אנשים במנוד ראש כל כמה צעדים כאילו הוא הבעלים של המקום.
     
    המסעדה היתה חשוכה וריקה. המלצר שלנו, נער רזה וגבוה ששערו כיסה בשמנוניות את פניו, הושיט לנו תפריטים מנוילנים ומלוכלכים והתעלם מאיתנו בעשרים הדקות הבאות.
     
    דאריל נשען לאחור, מתח את זרועותיו וכרך אחת מהן סביב כתפיה של קרולינה. "זה," הוא אמר, "גן־עדן. מגישים כאן את הסטייק הכי טוב ברינו - הבשר כל כך רך ועסיסי שהסכין עוברת בו כמו בחמאה."
     
    העמדתי פנים שאני שקועה כל־כולי בתפריט ובמבחר הבשרים הזולים והמזון המטוגן.
     
    דאריל בעט בי מתחת לשולחן.
     
    הנחתי את התפריט. "אתה חייב?"
     
    הוא חבט בשולחן.
     
    "הכנופיה שוב ביחד."
     
    בזמן שחיכינו, קרולינה חיככה את ידה בעצלתיים לאורך ירכו של דאריל. הוא עשה דברים משונים עם הפרצוף שלו והתחיל לעשן ולאפר על השולחן.
     
    "לא נראה לי שמותר לך לעשות את זה," אמרתי.
     
    דאריל משך בכתפיו. "יש לי קשרים כאן. הם לא יגידו לי כלום."
     
    הסתכלתי בתלולית האפר הקטנה שיצר. "אנחנו הולכים לאכול על השולחן הזה."
     
    הוא פלט פס מושלם של עשן.
     
    קרולינה נגעה בקלילות במרפק שלי ושלחה מבט מעבר לשולחן. "תעזוב אותה," היא אמרה.
     
    דאריל ואחותי התחתנו בלשכה של שופט השלום. אני עמדתי לידה, בשמלה הכי יפה שלי - צהובה, בלי שרוולים, קו מותן גבוה - ונעלי קונברס ורודות גבוהות. אחיו, דניס, היה השושבין שלו. דניס אפילו לא טרח ללבוש מכנסיים ארוכים, וריחף לו ליד דאריל ואחותי בזוג מכנסי חאקי קצרים. בזמן שהשופט ניסר על לאהוב ולציית, בהיתי בברכיים החיוורות של דניס, איך הן מתבלטות. ההורים והאחים שלנו עמדו בשורה נוקשה ליד אמא של דאריל, שלעסה מסטיק בקול. היא תמיד צריכה סיגריה בפה. אחרי עשר דקות בלי סיגריה, היא כבר היתה ממש במצוקה.
     
    אחרי שהם החליפו נדרים, נכנסנו לאולם ההומה שהיה מלא באנשים שבאו לבית הדין לתעבורה וחידשו את רשיונות הנהיגה שלהם וביקשו צדק. שלוש שנים לפני כן באנו לבית המשפט לבקש משהו, אבל ביום החתונה לא דיברנו על כך. העמדנו פנים שיש לנו סיבה מצוינת לחגוג. דניס הכניס יד לתרמיל ושלף שתי בירות פושרות. הוא ודאריל פתחו אותן על המקום. קרולינה צחקה. שוטר עם כרס שהשתפלה מעל למכנסיים נעץ בהם עיניים כבדות־עפעפיים ואז השפיל מבט אל הנעליים שלו. כולם התחילו לדשדש לאטם אל מגרש החניה, אבל קרולינה ואני התעכבנו קצת.
     
    היא לחצה את המצח שלה אל שלי.
     
    משהו לח וכבד נלכד בגרוני. "למה הוא?"
     
    "אני לא אעשה טוב לאיש טוב באמת, ודאריל הוא לא באמת איש רע."
     
    ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת.
     
     
     
    דאריל עבד בלילות בתור מנהל בשדה תעופה קטן בשולי רינו, כזה ששירת בעיקר מהמרים ושאר מנוולים כבדים במזומנים שהעדיפו לשמור על דיסקרטיות בכל הנוגע ליעדי הנסיעה שלהם. לא היה ברור איך הוא נקלע לג'וב הזה. הוא ידע מעט מאוד על ניהול, תעופה או עבודה. הוא הזמין אותנו להצטרף אליו כאילו פחד שאם ייתן לקרולינה לצאת משדה הראייה שלו היא עלולה להיעלם. ידיד שלו, קופר, היה אמור להביא בירה וקצת גראס. בדרך לשדה התעופה ישבתי במושב האחורי של הרכב ובהיתי בנמשים על העורף שלו, שהצביעו על עמוד השדרה בראש־חץ רחב מקו השיער ומטה. כשקרולינה נשענה עליו כאילו מעולם לא נפרדו, הסתכלתי הצדה.
     
    "אין לך איזו עבודה לעשות?"
     
    הוא הסתובב אחורה ושלח אלי חיוך רחב. "הרבה פחות, עכשיו שאתן כאן לעזור לי, גבירותי."
     
    "היית יכול פשוט לקחת אותי בחזרה למוטל."
     
    קרולינה הסתובבה אחורה. "אם את חוזרת אני חוזרת," היא חתכה. "את יודעת איך זה עובד."
     
    "אתן שתיכן עדיין מחוברות כמו התאומים המפחידים האלה, איכקורים להם, נו, כמו החתולים?"
     
    נברתי בחור שבגב של מושב הנהג. "סיאמיים?"
     
    דאריל חבט בהגה וצפר. "סיאמיים, כן, זהו."
     
    הנהנתי וקרולינה הסתובבה בחזרה לפנים. "משהו כזה."
     
     
     
    פעם היינו קטנות.
     
    לאן שקרולינה הלכה, אני הלכתי. ההפרש בינינו היה בסך הכול שנה, כלום זמן. ההורים שלנו עזבו את לוס אנג'לס אחרי שנולדתי. עם שתי בנות, נראה להם מתאים לגור במקום שקט יותר, בטוח יותר. ככה יצא שגרנו בפרויקט מגורים ליד כרמל, צמודי־קרקע ספרדיים גדולים שמוקפים באלונים גבוהים.
     
    אני הייתי בת עשר וקרולינה בת אחת־עשרה. היינו במגרש החניה הקטן שצמוד לפארק ליד השכונה שלנו. היה שם רכב מסחרי עם ציור של שמי הלילה על הצד - כחולים בוהקים עם המון נקודות מושלמות של אור לבן, נורא יפה. רציתי לגעת בכוכבים הזוהרים שכיסו את כל הרכב, מהחזית ועד לחלק האחורי. חברה של קרולינה, ג'סי שאכטר, ניגשה אלינו והן התחילו לדבר. הרכב היה חמים למגע ידי, חמים כל כך. תמיד חשבתי שהכוכבים קרים. הכוכבים התחילו לנוע והדלת נפתחה בבת אחת. גבר, מבוגר כמו אבא שלי, השתופף בפתח, נעץ מבט, וחיוך מוזר נתלה על שפתיו הדקות.
     
    הוא תפס אותי ברצועות של הסרבל ומשך אותי אל תוך הרכב. ניסיתי לצרוח אבל הוא כיסה לי את הפה. כף היד שלו היתה מיוזעת, עם טעם של שמן מנוע. קרולינה שמעה אותי מנסה לבלוע את האוויר סביבי. במקום לברוח היא רצה ישר אל הרכב, זרקה פנימה את הגוף הקטן שלה לידנו. הפנים שלה היו מכווצים בריכוז. שמו של האיש היה מיסטר פיטר. הוא סגר בזריזות את הדלת וקשר לנו את פרקי הידיים והקרסוליים.
     
    "שלא תשמיעו קול," הוא אמר, "או שאני הורג את ההורים שלכן וכל חבר או חברה שהיו לכן בחיים." האצבע שלו הטעימה כל מילה.
     
     
    מיסטר פיטר השאיר אותנו בבית חולים קרוב לבית שישה שבועות אחר כך. עמדנו ליד הכניסה לחדר המיון והסתכלנו כשנסע משם, ראינו איך הכוכבים הנוצצים שעל הרכב שלו נעלמים. החזקתי חזק ביד של קרולינה כשניגשנו לדלפק עם שלט שאמר קבלה. היינו כל כך נמוכות שבקושי יכולנו לראות מעליו. אני שתקתי, והייתי עתידה לשתוק עוד הרבה זמן. קרולינה אמרה לאישה בשקט איך קוראים לנו. היא ידעה מי אנחנו, אפילו הראתה לנו דף עם התמונות והשמות שלנו וצבע העיניים וצבע השיער, ומה לבשנו בפעם האחרונה שראו אותנו. אני התנודדתי מסחרחורת והקאתי על כל הדלפק. קרולינה משכה אותי אליה. "אנחנו צריכות רופא," היא אמרה.
     
    אחר כך ההורים שלנו פרצו אל חדר המיון וצעקו את השמות שלנו שוב ושוב. הם ניסו לחבק אותנו ואנחנו סירבנו. הם אמרו שאנחנו נראות נורא רזות. הם ישבו בין מיטות בית החולים שלנו כדי להיות קרובים לשתינו. ההורים שלנו שאלו את קרולינה למה היא קפצה לתוך הרכב במקום לרוץ ולהזעיק עזרה. היא אמרה, "לא יכולתי להשאיר את אחותי לבד."
     
    כששחררו אותנו, בלשים לקחו אותנו לחדר עם שולחנות קטנים, כיסאות קטנים, חוברות צביעה וצבעי פסטל, כאילו שאנחנו צריכות דברים של ילדים.
     
    אחרי שלושה חודשים חזרנו לבית הספר. ישבתי בכיתה שלי וחיכיתי שגברת סיואל תקרא שמות. כשהיא סיימה יצאתי מהכיתה. גברת סיואל קראה אחרי. הלכתי לכיתה של קרולינה, התיישבתי על הרצפה ליד השולחן שלה והשענתי את הראש על הירך שלה. המורה שלה השתתקה לרגע, ואז המשיכה לדבר. לא משנה מה אנשים אמרו או עשו, אני הלכתי עם קרולינה לשיעורים שלה. המורים לא ידעו מה לעשות, אז בסופו של דבר בית הספר נתן לי לקפוץ כיתה. אחותי היתה המקום היחיד שהיה בו איזשהו היגיון.
     
     
    בשדה התעופה, נכנסנו אחרי דאריל לטרמינל הזעיר. חלון ארוך השקיף על מסלול ההמראה. הוא הצביע על אזור המתנה קטן - שלושה ספסלים בצורת חי"ת. "זה אזור האח"מים," אמר וצחק. הוא הראה לנו משרד קטן וצפוף, מלא ניירות מאובקים, חרוטי תנועה בצבע כתום זוהר, מין אוזניות עם מיקרופון וערמה של ג'אנק שלא הצלחתי להבין מהו. קרולינה ואני ישבנו באזור ההמתנה בזמן שדאריל עשה אלוהים יודע מה. אחרי כמה דקות הוא אמר, "לכו לחלון. אני רוצה להראות לכן משהו." עמדנו שם ואני רכנתי קדימה. לפתע הואר כל שדה התעופה בשורות ארוכות של אורות כחולים. הנשימה שלי נעצרה. היה נחמד להיות מוקפת ביופי בלתי צפוי כזה.
     
    דאריל התגנב מאחורינו ומשך אותנו לחיבוק. "מחזה נהדר, לא, גבירותי?"
     
    אחרי כמה זמן נכנס טנדר גדול ונעצר מול החלון.
     
    דאריל התחיל לקפוץ מעלה־מטה ולנפנף בזרועות. "הנה אח'שלי קופר. עכשיו נחגוג." הוא יצא בריצה לקבל את פני החבר שלו. הם התחבקו וטפחו זה לזה על הגב בסגנון האלים שבו גברים מפגינים חיבה. הם קפצו והתיישבו על מכסה המנוע של הטנדר ופתחו בירות.
     
    פניתי אל אחותי. "מה אנחנו פאקינג עושות פה, קרולינה?"
     
    היא התוותה על הזגוגית את קווי המתאר של הצללית של דאריל. "אני יודעת מי הוא. אני יודעת בדיוק מי הוא. אני צריכה להיות עם מישהו שאני מבינה לחלוטין." היא הסיטה את השיער שלה אחורה מפניה.
     
    קרולינה שיקרה, אבל היה ברור שהיא לא תגיד לי את האמת עד שתהיה מוכנה לזה.
     
    היא רצה אל הטנדר והבנים התפרדו על מכסה המנוע כדי לתת לה לשבת ביניהם. הסתכלתי עליה כשפתחה בירה והקצף ניתז על פניה. היא הטילה את הראש לאחור וצחקה. קינאתי בה. אני לא הבנתי שום דבר בקשר לספנסר, אפילו אחרי כמעט שנתיים ביחד. רציתי לדעת מה הוא מרגיש בעניין. הוא ענה אחרי צלצול אחד.
     
    "אני לא מבינה אותך," אמרתי. "אני צריכה להיות עם גבר שאני מבינה."
     
    ספנסר כחכח בגרונו. "תקשיבי טוב־טוב למה שאני אומר, כי אני בוחר את המילים שלי בתשומת לב ואני אף פעם לא חוזר על עצמי. אמרתי לך מה השם שלי: זה ה'מי'."
     
    לא הייתי מסוגלת לסבול את העיכוב התפתחותי שלו אפילו עוד רגע אחד. "אתה יודע מה, ספנסר? שלום."
     
    ניתקתי לפני שאיאלץ לשמוע אותו אומר עוד משהו אידיוטי.
     
    הצטרפתי לאחותי ולדאריל ולחבר שלו על המסלול. קרולינה חייכה חיוך רחב וזרקה לי בירה. "מה שלום המוכר מהספריית וידיאו?"
     
    "גמרתי איתו."
     
    קרולינה הניפה שתי ידיים למעלה והריעה. אחר כך טיפסה על השמשה הקדמית ונעמדה על הקבינה וצעקה אלי שאצטרף אליה. קופר הכניס יד לרכב והגביר את הווליום ברדיו. שתינו ורקדנו על גג הטנדר והבנים העבירו ביניהם ג'וינט מתחתינו. הלילה הלך והחשיך אבל לא הפסקנו לרקוד. בסופו של דבר התעייפנו וירדנו אל הארגז הפתוח של הטנדר. הסתכלנו למעלה בכוכבים. הלילה היה עדיין חמים. רציתי לבכות.
     
    קרולינה הסתובבה אלי. "אל תבכי," היא אמרה.
     
    "אנחנו לא הולכות הביתה, נכון?"
     
    היא החזיקה את הפנים שלי בידיה.
     
     
    התעוררתי ומצמצתי. העיניים שלי היו יבשות והפה יבש. הפנים שלי היו יבשות, העור מהודק ומתוח. המדבר כולו היה בתוכי. התיישבתי, לאט, והסתכלתי סביבי. הייתי שוב בחדר שלי במוטל - הריח הטחוב היה בלתי נסבל. שלחתי יד לחזה שלי. עדיין הייתי לבושה. הדלת לחדר של דאריל היתה פתוחה ודאריל ישן, שרוע על הבטן, אחת מזרועותיו הארוכות משתלשלת משפת המיטה. קרולינה ישבה שעונה על לוח המיטה ופתרה תשבץ, במשקפיים שרכבו על קצה אפה.
     
    "לא ישנת הרבה."
     
    "כמה זמן אנחנו פה?"
     
    היא הסתכלה בשעון שעל שידת הלילה. "שעתיים־שלוש." קרולינה הניחה את התשבץ שלה ולקחה אותי בחזרה לחדר שלי. היא עזרה לי לפשוט את הג'ינס והלבישה אותי בטי־שרט נקייה. היא ניקתה לי את הפנים במטלית קרירה והשתחלה איתי למיטה.
     
    הסתובבתי אליה. "את צריכה לישון."
     
    היא הנהנה ואני כרכתי סביבנו את השמיכה. "את תשמרי," היא לחשה.
     
    החזה שלי התכווץ. "ששש," אמרתי. "ששש."
     
    בהיתי בתקרה, שהיתה חומה מרוב שנים ונזקי מים. קרולינה התחילה לנחור בשקט. כשנתקפתי שעמום, הדלקתי את הטלוויזיה והאזנתי לסרט תיעודי על פרות ים ליד חופי פלורידה, על זה שהאורך הממוצע שלהן שלושה מטרים ושרוב מקרי המוות של פרות ים קשורים לבני אדם. כשהמדען אמר את זה, המראיין השתתק לרגע. "האדם תמיד מפריע," אמר המראיין, בכובד ראש.
     
     
    פעם היינו קטנות ואז כבר לא.
     
    מיסטר פיטר נסע זמן רב. היינו נורא קטנות ונורא מפוחדות. זה הספיק כדי שנהיה בשקט. כשעצרנו, היינו במקום לא מוכר. הוא לא אמר הרבה, רק הידיים שלו התהדקו לנו סביב העורף כשהוביל אותנו מהרכב אל תוך בית. הוא לקח אותנו לחדר שינה עם שתי מיטות יחיד. הטפט היה מכוסה בדובונים עם עניבות־פרפר כחולות והיתה לו מסגרת בצבע כחול עז. לא היו חלונות. לא היה בחדר הזה שום דבר חוץ מהמיטות והקירות, הגופים שלנו והפחד שלנו. הוא עזב אותנו לרגע, נעל את הדלת. קרולינה ואני התיישבנו על שפת המיטה בקצה הכי רחוק מהדלת. לא דיברנו. הרגליים הרזות שלנו נגעו זו בזו, ברעד. כשמיסטר פיטר חזר, הוא זרק אלי חבל.
     
    "תקשרי אותה," הוא אמר. היססתי והוא מחץ לי את הכתף, בכוח. "אל תכריחי אותי לחכות."
     
    "סליחה," לחשתי וכרכתי את החבל סביב פרקי הידיים של קרולינה, חלש.
     
    מיסטר פיטר דרבן אותי בכף הרגל שלו. "חזק יותר."
     
    קרולינה התחילה לקשקש, והקול שלה נהיה גבוה יותר ברגע שהידקתי את החבל. השפתיים שלה היו רטובות מדמעות, מרוק, מרוגז. "קח אותי," היא התחננה. "קח אותי וזהו." הוא סירב. כשסיימתי, הוא משך קלות בחבל. כשנחה דעתו, סחב אותי בחולצה. קרולינה נעמדה והחזיקה לי את כפות הידיים. קצות האצבעות שלה נצבעו באדום בוהק, הפרקים היו לבנים. כשמיסטר פיטר גרר אותי החוצה מהחדר קרולינה הידקה את אחיזתה עד שבסופו של דבר הוא דחף אותה הצדה. העיניים שלי נפערו כשהדלת נסגרה. אחותי השתוללה. היא צרחה והטיחה את הגוף שלה שוב ושוב בדלת.
     
    מיסטר פיטר לקח אותי לחדר שינה אחר, עם מיטה גדולה כמו המיטה של ההורים שלי. היתה שם שידה, חשופה, בלי תמונות, בלי כלום. קרולינה עדיין צרחה והלמה בדלת, קול שעלה ממרחקים.
     
    "אנחנו יכולים להיות חברים ואנחנו יכולים להיות אויבים," אמר מיסטר פיטר.
     
    לא הבנתי אבל בעצם כן; היה משהו בדרך שבה הוא הסתכל עלי, בדרך שבה ליקק את השפתיים שלו שוב ושוב.
     
    "אתה הולך לפגוע באחותי?"
     
    הוא חייך. "לא אם נהיה חברים."
     
    הוא משך אותי אליו, חיכך את האגודל שלו בשפתי. רציתי להסיט את המבט. העיניים שלו לא היו נורמליות, לא נראו כמו עיניים. לא הסטתי מבט. הוא דחף בכוח את האגודל שלו לתוך הפה שלי. חשבתי לנשוך. חשבתי לצרוח. חשבתי על אחותי, לבדה בחדר רחוק, פרקי ידיה קשורים, וחשבתי מה הוא יעשה לה, לי, לנו. לא הבנתי למה האצבע שלו בפה שלי. הלסת שלי רעדה. לא נשכתי.
     
    מיסטר פיטר קימר את גבותיו. "חברים," הוא אמר. הוא משך אותי אליו. הגוף שלי הפך לשום־דבר.
     
    אחר כך הוא לקח אותי בחזרה לחדר השני. קרולינה היתה שעונה על הקיר המרוחק באפיסת כוחות. כשראתה אותנו היא הסתערה עליו, נכנסה לו בברכיים.
     
    הוא צחק והעיף אותה בבעיטה. "אל תעשי בעיות. אני ואחותך הולכים להיות חברים טובים."
     
    "היית מת," אמרה קרולינה והסתערה עליו שוב.
     
    הוא העיף אותה הצדה, זרק על הרצפה קופסה של פרוּט רוֹל־אַפְּס והשאיר אותנו לבד. אחרי ששמענו אותו מתרחק, קרולינה אמרה לי להתיר אותה. עמדתי בפינה, רציתי לכרוך את הקירות סביבנו.
     
    אחותי בחנה אותי שעה ארוכה. "מה הוא עשה?"
     
    הסתכלתי בנעליים שלי.
     
    "אוי לא," היא אמרה בשקט, כל כך בשקט.
     
     
    פיתחנו לנו שגרה - היינו מטיילות ברינו במשך היום ובלילה הולכות לשדה התעופה עם דאריל. מדי פעם הוא נתן לנו לשחק בציוד שלא היינו אמורות לנגוע בו. כשמטוסים נחתו, עמדנו על שפת המסלול והושטנו ידיים למעלה באוויר כאילו אנחנו מנסות לתפוס את הכנפיים. אחרי שהמטוסים נגעו בקרקע רדפנו אחריהם כאילו אנחנו יכולות לתפוס את הרוח שהשיבו.
     
    ספנסר לא התקשר, לא עשה שום מחווה גדולה כדי לנסות להחזיר אותי. לי לא היה אכפת. ההורים שלנו התרגלו כבר מזמן לזה שקרולינה ואני רודפות אחת אחרי השנייה. כל עוד היו סמוכים ובטוחים שלא נשקפת לנו סכנה, הם רק סימסו לנו כל כמה ימים כדי להזכיר לנו שהם אוהבים אותנו ושנתקשר אם אנחנו צריכות משהו. הם לא הבינו אותנו. הם לא הכירו את הילדות שחזרו הביתה אחרי מיסטר פיטר.
     
    בוקר אחד לא הצלחתי לישון ומצאתי את דאריל, במיטה, משגיח על קרולינה, שישנה. השתחלתי למיטה לידה והוא הסתכל בי מעבר לגופה הצר של אחותי.
     
    הוא כאילו ידע בדיוק מה אני חושבת. "אני כבר לא כזה," הוא אמר. "עכשיו כבר התבגרתי לגמרי ואני משתדל להיות בנאדם טוב." הוא נתן לאחותי נשיקה בכתף. הנהנתי ועצמתי עיניים.
     
     
    כל יום, מיסטר פיטר בא והכריח אותי לקשור את אחותי. הוא לקח אותי לחדר השני. הוא לקח מה שרצה מהגוף שלי. קרולינה התחרפנה, היא כל הזמן ניסתה לדבר איתי, כל הזמן ניסתה לדובב אותי שאספר לה מה קרה. לא יכולתי.
     
    זה היה גרוע יותר בשבילה עד שמיסטר פיטר הכריח אותה לקשור אותי. צרחתי עד שהגרון שלי דימם. ירקתי דם לרגליו. "היינו אמורים להיות חברים," אמרתי. "הבטחת."
     
    הוא צחק. "גם אחותך תהיה חברה שלי, פיצית."
     
    בזמן שלא היתה הטחתי את עצמי בדלת, כיסיתי את הגוף שלי בחבורות של זעם, צעקתי את השם שלה. ידעתי יותר מדי. כשהחזיר אותה היא צלעה אלי והתירה לי את פרקי הידיים. ישבנו על הרצפה. היא אמרה, "יותר טוב ככה, זה יותר הוגן," אבל היא בכתה ואני בכיתי ולא ידענו איך להפסיק.
     
    אחרי זה מיסטר פיטר בא לקחת אותנו כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום. לפעמים היו שם עוד גברים. לפעמים שכבנו זו לצד זו על המיטה הגדולה שלו והסתכלנו זו בזו ואף פעם לא הסטנו את המבט, לא משנה מה עשו לנו. היינו מזיזות את השפתיים ואומרות דברים שרק אנחנו יכולנו לשמוע. הוא רחץ אותנו בחדר אמבטיה קטן עם אמבטיה בצבע ירוק־ים שבה ישבנו זו מול זו בברכיים אסופות אל החזה. הוא לא היה מוכן להשאיר אותנו לבד אפילו כדי להתנקות. הוא צמצם את כל העולם שלנו לחדרים חסרי החלונות בבית שלו, שתמיד היו מלאים בו.
     
     
    הריח של פונדק המדבר הכחול הוציא אותי מדעתי. האוויר היה מעופש ודחוס מדי. הוא כיסה את העור שלי ואת הבגדים שלי ואת השיניים שלי. בוקר אחד ראיתי ג'וק מתקדם לו בעצלתיים על מסך הטלוויזיה ולא יכולתי יותר. התפרצתי לחדר של דאריל ומצאתי את אחותי מכורבלת בזרועותיו כשהוא מלטף לה את השיער. הסטתי מבט, והפנים שלי התלהטו. לא עלה על דעתי שאינטימיות כזאת אפשרית ביניהם.
     
    "אני לא נשארת פה עוד יום אחד אפילו."
     
    קרולינה התיישבה. "אני לא רוצה לחזור הביתה." המתיחות בקול שלה כיווצה לי את הלב.
     
    הייתי מוכנה לריב אבל היא נראתה עייפה כל כך. "אנחנו יכולים לעבור למקום נעים יותר." החוויתי בידי על החדר. "אבל אנחנו לא הולכים לחיות ככה."
     
    היא תקעה אצבע בחזה של דאריל. "ומה איתו?"
     
    "חשבתי שאתם משחקים באבא ואמא עכשיו, לא?"
     
    קרולינה חייכה חיוך רחב. דאריל זקר אגודלים לעברי.
     
    כשיצאנו ממגרש החניה של פונדק המדבר הכחול, היה כתוב על השלט ח ר ם פנו ם.
     
     
    המשטרה תפסה את מיסטר פיטר כשהיינו בנות חמש־עשרה ושש־עשרה. השם שלו היה פיטר ג'יימס איברסן. אשתו ושני הבנים שלו חיו בבית שמאחוריו עמד הבית שבו הוא כלא אותנו. השוטרים מצאו קלטות וידיאו. לא ידענו. שני בלשים באו אלינו הביתה. קרולינה ואני ישבנו על הספה. הבלשים דיברו. לא מצמצנו. הם סיפרו לנו על הקלטות; הם צפו בהן. התכופפתי קדימה, הנחתי את המצח על הברכיים. קרולינה הניחה יד בשקע הגב שלי. ההורים שלנו עמדו בצד, הנידו לאט בראשיהם. כשהזדקפתי, לא יכולתי לשמוע כלום. הבלשים המשיכו לדבר אבל אני יכולתי לשמוע רק אנשים ראו קלטות וידיאו. קמתי ויצאתי מהחדר. יצאתי מהבית. קרולינה באה אחרי. נעצרתי בקצה שביל הגישה. הסתכלנו על התנועה.
     
    "טוב," היא אמרה לבסוף. "זה על הפנים."
     
    מכונית עם גג נפתח חלפה במהירות על פנינו. היתה אישה במושב הנוסע והשיער האדמוני שלה מילא את האוויר סביב פניה. היא חייכה, כולה שיניים לבנות.
     
    "הבן זונה הזה," אמרתי.
     
    חזרנו פנימה ואמרנו שאנחנו רוצות לראות את הקלטות. בהתחלה הבלשים וההורים שלנו התנגדו, אבל בסופו של דבר קיבלנו מה שרצינו. כמה ימים אחר כך, אחותי ואני ישבנו זו ליד זו בחדר קטן וחסר חלונות עם טלוויזיה ומכשיר וידיאו על עגלה. מבוגרים מודאגים סבבו אותנו - בלש משטרה, איזשהו עובד סוציאלי, עורך דין.
     
    "אסור שההורים שלנו יראו את זה," אמרה קרולינה. "בחיים לא."
     
    הבלש הנהן.
     
    צפינו בשעות של צילומי וידיאו בשחור־לבן של הילדות שהיינו פעם ומה שעשו מאיתנו. החזקתי יד על הפה כדי ששום צליל לא יימלט. אחרי סצנה מטרידה במיוחד הבלש אמר, "אני חושב שזה מספיק." קרולינה אמרה, "להיות שם היה יותר גרוע." כשסיימנו שאלתי אם אפשר להשמיד את הקלטות. זה היה הדבר היחיד שרצינו. אף אחד לא הסתכל לנו בעיניים. ראיות, הם אמרו. כשיצאנו מתחנת המשטרה הרגליים שלי איימו לקרוס. קרולינה לא נתנה לי ליפול.
     
    המשפט הפלילי היה מהיר. היו יותר מדי ראיות. מיסטר פיטר נשפט למאסר עולם. היה משפט אזרחי כי היה לו כסף וההורים שלנו החליטו שהכסף שלו צריך להיות שלנו. שתינו העדנו. אני הייתי ראשונה. השתדלתי לא להסתכל עליו כשישב ליד עורך הדין שלו, שניהם בחליפות כחולות ותספורות מסודרות. המילים נרקבו לי על הלשון. קרולינה העידה. בעדויות של שתינו יחד סיפרנו כל מה שהיתה לנו כוונה לספר אי פעם. כשסיימה היא הסתכלה עלי, ועיניה הבזיקו בחשש. היא נעצה מבט בכפות הידיים שלה, זעה באי־נוחות. אולם בית הדין היה שקט, רק רשרוש של נייר פה ושם או גוף שמשנה תנוחה ביציע. השופט אמר שהיא רשאית לרדת מהדוכן אבל קרולינה לא זזה. היא הנידה בראשה לשלילה ולפתה את המעקה שמולה. השפה התחתונה שלה רעדה ואני קמתי. השופט רכן אל אחותי, הסתכל למטה, ואז השתעל ופינה את אולם בית הדין. ניגשתי אל אחותי. ריח חריף עלה באפי, הפחד שלה, ועוד משהו. הסתכלתי למטה, ראיתי כתם רטוב על החצאית שלה, שהתפשט על הירך. היא השתינה על עצמה. היא רעדה.
     
    החזקתי לה את היד, לחצתי. "זאת לא בעיה. אנחנו נסדר את זה."
     
    "בואו איתי," אמר השופט. קפאנו. עמדתי לפני אחותי והיא טמנה את הפנים שלה בגב שלי וכרכה את זרועותיה הרועדות סביב מותני. לא נתתי לה ליפול. פניו של השופט הסמיקו. "לא ככה," הוא גמגם. "יש שירותים בלשכה שלי."
     
    הלכנו אחריו, בחשש. בשירותים קרולינה לא זזה, לא דיברה. עזרתי לה לפשוט את החצאית ואת התחתונים. ניקיתי אותה כמה שיכולתי בסבון נוזלי ומגבות נייר.
     
    אחרי זמן מה, דפיקה בדלת, אמא שלנו, לוחשת. "בנות," היא אמרה. "הבאתי בגדים להחלפה."
     
    פתחתי את הדלת, רק חריץ. אמא שלי עמדה בחליפת יום א' שלה, שורת פנינים סביב צווארה. הושטתי יד לשקית הניילון, ובזמן שנתנה לי אותה, היא אחזה בעדינות בפרק היד שלי.
     
    "אני יכולה לעזור?"
     
    הנדתי בראשי והתנתקתי ממנה. סגרתי את הדלת. הלבשתי את אחותי. רחצתי לה את הפנים. המצח שלי נגע בשלה ולחשתי את המילים הרכות שאני נותנת לה כשהיא משתבללת.
     
    בדרך הביתה, ישבנו במושב האחורי. ההורים שלנו הסתכלו ישר קדימה. כשפנינו לרחוב שלנו, אבא שלנו כחכח בגרון וניסע להישמע צוהל. "לפחות זה מאחורינו."
     
    צליל מכוער בקע מהפה של קרולינה.
     
    אבא שלי לפת את ההגה חזק יותר.
     
     
    המלון החדש היה הרבה יותר נעים. היו בו שירות חדרים וניקוי חדרים יומי והרבה פינוקים. בזמן שדאריל טופף לו בחדר שלהם, קרולינה ואני ישבנו על המיטה שלי והתעמקנו בתיקיית מסמכים עבה מעור שבו פורטו השירותים שסיפק המלון. היו בריכה, ג'קוזי וסאונה.
     
    בזמן שעיינו בתפריט שירות החדרים, נתתי לקרולינה דחיפה קטנה בזרוע. "מה באמת הולך פה? מספיק עם הבולשיט."
     
    "פשוט התעוררתי יום אחד וקלטתי שאף פעם לא עזבנו את העיירה ההיא, ובשביל מה?"
     
    "יש פה לחם מטוגן." הצבעתי על תמונה בוהקת ובה פרוסה עבה של לחם מטוגן, מכוסה אבקת סוכר.
     
    קרולינה הכניסה יד לתיק שלה ושלפה מעטפה, שבפינה השמאלית העליונה שלה מודפסות המילים שירות בתי הסוהר. היא הוציאה את המכתב מהמעטפה.
     
    "לא," אמרתי, אבל זה נשמע כמו שלוש מילים.
     
    הידיים שלה רעדו עד שסגרה את האצבעות לאגרופים קמוצים. התחלתי לקרוא ואז חטפתי את המכתב וירדתי בקפיצה מהמיטה, המשכתי לקרוא, הפכתי את המכתב לצד השני.
     
    "אל תתחרפני," אמרה קרולינה.
     
    בעטתי באוויר. הנחתי את המכתב על שידת הלילה והתחלתי לדפוק את הראש בקיר עד שהלמות עמומה פילחה את עצם הגולגולת שלי.
     
    קרולינה צמצמה את המרחק בינינו ותפסה אותי בכתפיים. "תסתכלי עלי."
     
    נשכתי שפתיים.
     
    היא ניערה אותי, חזק. "תסתכלי עלי."
     
    לבסוף הרמתי את הסנטר. הרגעים הכי טובים והכי גרועים בחיי עברו עלי כשמבטי נעוץ בעיניים של אחותי. "הבאת אותנו לפה כדי להתחבא," אמרתי. "היית צריכה להגיד לי את האמת."
     
    קרולינה התכופפה וניגבה לי את הדמעות בשיער שלה. היא התיישבה לידי ואני ראיתי אותה בגיל אחת־עשרה, משליכה את עצמה אל תוך הלוע של משהו נורא כדי שלא אהיה לבד. "זאת האמת - הוא יודע את הכתובת שלי והוא שלח את המכתב הזה וזה אומר שהוא יכול למצוא אותנו. אני בחיים לא רוצה לחזור לשם," היא לחשה. "אני לא רוצה שהוא ימצא אותנו שוב בחיים."
     
     
    המושבעים פסקו לנו המון כסף, כל כך הרבה כסף שבחיים לא נצטרך לעבוד ולא נסבול מחסור. במשך זמן רב סירבנו להוציא אותו. כל לילה נכנסתי לאינטרנט ובדקתי את חשבון הבנק שלי וחשבתי, זה מה שהחיים שלי היו שווים.
     
     
    אחותי ואני הלכנו עם דאריל לעבודה. ישבנו במושב האחורי והוא נהג.
     
    "אתן נורא שקטות, בנות," הוא אמר כשהתקרבנו לשדה התעופה.
     
    נעצתי מבט בעיניו במראה הקדמית. רציתי לומר משהו אבל הקול נתקע לי בגרון. קרולינה הושיטה לו את המכתב ממיסטר פיטר. בזמן שקרא אותו, דאריל מלמל לעצמו בשקט.
     
    כשסיים, הוא הסתובב והסתכל עלינו. "אולי אני לא נראה גבר מי יודע מה, אבל הבן זונה הזה לא יפגע בכן כאן, וגם למצוא אתכן הוא לא ימצא."
     
    הוא קיפל את המכתב בשימת לב והושיט אותו בחזרה לקרולינה. באותו רגע ידעתי למה היא מצאה את דרכה בחזרה אליו.
     
    בזמן שהוא עבד, אחותי ואני שכבנו על מסלול ההמראה בין שני טורים מקבילים של אורות כחולים מבזיקים. האספלט היה עדיין חמים והקרקע נשאה אותנו ביציבות. הגופים שלנו זהרו ממש.
     
    מיסטר פיטר היה מועמד לשחרור על תנאי ומיסטר פיטר היה אדם אחר. מיסטר פיטר היה צריך להוכיח שהוא אדם אחר וכדי להוכיח את זה מיסטר פיטר היה צריך את העזרה שלנו. מיסטר פיטר מצא את אלוהים. מיסטר פיטר רצה שנמחל לו. מיסטר פיטר היה צריך את המחילה שלנו כדי לקבל שחרור על תנאי. מיסטר פיטר הצטער על כל הדברים הנוראים שהוא עשה לנו. מיסטר פיטר לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי של שתי ילדות קטנות ויפות. מיסטר פיטר כל כך רצה אותנו שלא היה מסוגל לעצור בעצמו. מיסטר פיטר היה עכשיו אדם זקן, ולעולם לא יהיה מסוגל לפגוע בעוד ילדה קטנה. מיסטר פיטר התחנן שנמחל לו.
     
    פעם היינו קטנות.
     
    אני הייתי בת עשר וקרולינה בת אחת־עשרה. התחננו למיסטר פיטר על כל דבר - אוכל, אוויר צח, רגע לבד עם מים חמים. התחננו שירחם עלינו, שייתן לגופים שלנו מנוחה לפני שיישברו לגמרי. הוא התעלם מאיתנו. למדנו להפסיק להתחנן. גם הוא ילמד, או שלא. זה לא שינה לנו.
     
    קרולינה שלפה את המכתב מכיסה וקירבה את הפינה אל להבה בוערת של מצית, ואז זרקה את המכתב הבוער באוויר. נשכבנו על מסלול ההמראה והחזקנו ידיים. הלהבה בערה באור לבן, ואז כבתה. פתותי האפר נשרו לארץ לאט, ריחפו ודבקו בבגדים שלנו, בפנים, באוזניים הערלות, בלשונות הדוממות.