זה בטוח אישי מדי. שום לֶקח לאף אחד אחר. רבע שנה כשהחיים בחיתוליהם, ומאז רק התרפקות על חוף החסד, עם ההר המזהיר מרחוק, כהבטחה שתתקיים בן רגע. לעולם לא ישרור עוד שוויון בין מקום לבין רגש כמו ששרר שם. למקום המכושף על החוף היה נופך אפריקאי. שומם ונידח בהשוואה לעיר, אבל שוקק חיים אחרים, טהורים, ומוקף צמחייה מסנוורת שציפורים צבעוניות צוֹוחות ומשיקות כנפיים בעלוותה; וליוותה אותו לאורכו הרצועה הירוקה המנצנצת של ים שהופך לסגול כמו האוקיינוס ההודי; ולכל דמות היה תפקיד, כמו בשֵבט.
עוד הייתי בעל חיים מותנה ורוטט כשהחלפתי ידיים ועברתי לרשותו של אבי בקיבוץ. ביום הראשון הוא לוקח אותי למטבח המשותף. "דודה בחנות נתנה אוכל", אני אומר (על פי המחברת הדקה שנמצאה בכליו אחרי מותו, ושעל כריכת התכלת הבלויה שלה נכתב: איל בקיסריה, 1950). מאותו רגע מתחילה להתגלגל עלילה, שאותה אני משחזר באמצעות רמזֵי המילים המתועדות על ידיו. מאותה נקודה אנחנו ביחד למשך שלושה וחצי עמודים, כתובים בעט נובע בכתב ידו הצלול. תילי תילים אני בונה עליהם, כאילו היו פסוקים מכִּתבי קודש. זאת, למעשה, התחלת החיים המיתַמללים שלי. החיים המתגלמים במילה הקולעת לרגש ומשחזרת את השלמוּת האבודה. החיים שבהם לא אפרד מהמילה אפילו לרגע. החיים שרק המילה מעניקה להם חיים.
אבי מתחיל בתִמלול, כאילו הוא מלמד אותי ללכת. או יותר נכון, בד בבד עם לימוד ההליכה האמיתית. העט הרץ על שורות המחברת מראה איך לא למעוד. אם נשקפת סכנת מעידה, עליך לתעד. זה מה שאבי מנחיל. זו השיטה.
דוגמה: "נשאר לבדו בחדר שעה ארוכה. לאחר שחזרתי יושב בשקט ומשחק, ואומר בשקט: 'אבא, יָליק בכה'. וחוזר על מה שנאמר לו: 'אבא הלך לעבודה. אבא יבוא. עכשיו אבא בא'. ואחר כך: 'לראות לילה. לראות חושך' ". המציאות נחתכת בחרב הממורטת של התודעה הטרייה, בלהט ההברקה של המילה שעליה עומד העולם.
ואז: "מתוך הזיה, לפני השינה, נזכר: 'בחדר, בתל אביב, שטיח אדום, רדיוֹל לה־לה־לה, קפקָ'לה".
ניירות מלאים אותיות של דיו כחול מפוזרים על השולחן. אפשר לסובב אותם כמו את התקליטים בתיבת העץ בתל אביב. הרדיו עמד שם על שולחן מעל השטיח, וסבתא, המכונה קפק'לה, אמרה: "אידי סוּדה". הקולות שה"רדיוֹל" השמיע כאילו בקעו ממעבה האדמה, יחד עם אנדרלמוסיה נושפנית של כלים, ועוד קולות בטנוניים עמוקים וכבדים. טוב שאבא חזר כבר, כי ברור שהלבַד הפחיד. באופן שלא ניתן לתיאור. הפחד הוא מין כלום, הכול איננו, מתרוקן כמו כוס חלב קר, מתקשקש כמו ציור. למלא אותו בבכי זה מֵקֵל, אין ספק. ואז הוא חוזר והלב בבת אחת מתעופף. קשה, ופתאום קל. מת, ופתאום חי, נפלא. נפתח, אפשר להביט. קוּקוּ ים. סירה גדולה, סירה קטנה. הצער הופך לשמחה, ושאר הזמנים נמסים, כמו בציור המוזר שראיתי כשדיפדפתי בספר ענקי, כשאבא היה בעבודה.
המילים הראשונות באו מן הים, ומה הפלא שגם המילים האחרונות יבואו ממנו. בין לבין, בירושלים, הן באו מן האבנים. מילים מעולם לא היו קדושות בעיני, גם לא האמנתי בהן. ואף על פי שהן הפיחו בי חיים, לא יכולתי להגיד בלב שלם שאני כותב בשביל לחיות, כמו שאבי אמר פעם. אבל כמו במקרה שלו, כשתהום נפערה הייתי רואה את זיזי המילים רומזים מדופנותיה ואז נאחז בהם, וכשהנפש נפצעה המילים הן שעצרו את הדימום.
