פרק 1
התאונה
נובמבר 2026, יום ג', 21:00
גשם שוטף ירד בכל הארץ משעות הבוקר. טיפות גדולות מלוות במשבי רוח חזקים, ברקים ורעמים.
כביש החוף בין הרצליה לנתניה היה מוצף. הרוח העזה הניעה את שלוליות המים שהצטברו במרכז הכביש מצד לצד, מגדר ההפרדה לעבר תעלות הניקוז. הסימונים על הכביש לא נראו ובחושך אי אפשר היה להבחין באיזה נתיב נסעו המכוניות.
ניר בן שדה החזיק חזק את הגה הטנדר שבו נהג צפונה. הוא היה בדרכו חזרה הביתה מהרצאה ששמע בקורס בתולדות האומנות בנושא 'הפיסול בתקופת הרנסנס'. משהו שעושים בשביל הלב כשעוברים את גיל חמישים והילדים כבר בגרו ועזבו את הקן.
הוא לא זכר שאי פעם נהג בסופה כזו, וקילל את הרגע שבו החליט לצאת מביתו, למרות האזהרות הרבות באמצעי התקשורת להישאר בבית ולהגיף תריסים.
מגבי הרכב, שנעו במהירות מצד לצד, שיגעו אותו. הוא נסע עם אורות גבוהים ואף הדליק נורות ערפל. ניר בקושי ראה את הכביש שלפניו. 'מזל שהכביש רחב ויש בו ארבעה נתיבים', אמר בליבו ויישר את גבו. הוא היה מתוח ופחד מאיבוד המסלול בכביש.
צפירה מחרישת אוזניים הקפיצה אותו ממושבו.
מחשב שמירת המרחק הפעיל את הסירנה.
נוריות האזהרה שעל לוח המחוונים הבהבו באדום.
״בלימת חירום, בלימת חירום״, צעקה הקריינית של המערכת למניעת תאונות מכל הרמקולים שבטנדר.
ניר ראה לפניו פנס אחורי של רכב, תקוע בשלולית מים בנתיב שבו נסע. הוא לחץ על דוושת הבלם עד הסוף, והרגיש שהרגל נצמדת למרכב הרכב מהניסיון לבלום את הטנדר לפני שיפגע ברכב התקוע שלפניו. מחשב האיי.בי.אס. המונע את נעילת הגלגלים הופעל ומנע מן הטנדר להחליק. דסקיות הבלמים נפתחו ונסגרו אבל הטנדר המשיך בנסיעה מהירה.
ניר זעק בליבו: 'אני נוסע במהירות שמונים קילומטר לשעה, אם אני פוגע ברכב שלפניי אני גומר אותו, אלוהים ישמור על מי שיושב בתוכו'. הוא היטה את ההגה שמאלה כדי לעבור נתיב ולנסות לא לפגוע ברכב התקוע. 'מה עושים כדי שהטנדר שלי לא יקרע לו את הצורה?'
הוא חשב באימה ועקף את הרכב התקוע.
הטנדר החליק וקול התנגשות נשמע — ב ו ם.
הוא פגע בגדר ההפרדה.
כריות האוויר נפתחו.
הטנדר היטלטל מצד לצד, ועשה סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות על ארבעת המסלולים.
מסך מים עלה מהגלגלים אל השמשות ומנע מניר לראות מה קורה בחוץ. ידיו נאבקו בגלגל ההגה, מנסות לייצב את הרכב הפגוע. הם נכנסו לשלולית עמוקה, המים הגיעו לגובה המושבים. ״עוד קצת יא נבלה״, צעק ניר מעל לוח המחוונים ופמפם בדוושת הבלם עד שהטנדר עצר ונדם. כרית האוויר של גלגל ההגה פגעה בפניו. הוא נלחם בכאב והתעלף.
***
ניר התעורר לשמע דפיקה בחלון הימני.
הוא הרים את מצחו מכרית האוויר הפתוחה וניסה להפנות את מבטו אל עבר החלון, אך לא הצליח.
שרירי צווארו נתפסו. רגליו כאבו. 'הכאב הוא סימן טוב', חשב. 'אם הרגליים כואבות סימן שהן עדיין עליי'.
הוא שמע דפיקה נוספת מכיוון החלון הימני.
ניר ניסה לסובב את ראשו ימינה, ולא הצליח.
״היי, אתה בסדר?״ שמע צעקה מימין. ״אני שוטר ממשטרת התנועה. מסוכן להגיע אליך מהצד של הנהג. התנועה בכביש החוף מסוכנת. יש סערה כמו בקוטב, אבל כולם נוהגים על מאה, פחד אלוהים״.
ניר הסיט את ראשו לעבר הקול וכאב חד פילח את כל גופו.
״אייי״.
״אל תזוז, תכף אקרא לפרמדיק״.
״מה קרה?״ צעק ניר.
״הצלת את החיים של האישה שנתקעה בכביש לפניך. אותה ואת הבת שלה״.
״באמת? אני לא זוכר כלום״.
״מצאתי אותן שוכבות בתעלה מחוץ לכביש. האימא סיפרה לי שראתה את המוות בעיניים ופתאום איזה מלאך הסיט את הרכב שעמד לפגוע בהן״.
ניר הרים את כתפיו והשפיל את עיניו בצניעות.
״איך עשית את זה?״ שאל השוטר. ״איך בכלל ראית אותן? מאיפה היה לך אומץ לזרוק את הטנדר על גדר ההפרדה?״
״אני לא יודע״, ענה ניר, ״לא חשבתי. הידיים לא שאלו אותי, הן פשוט לקחו את הטנדר רחוק מהרכב התקוע״.
ניר שמע קול צעיר יותר צועק לעברו: ״קוראים לי גיא. אני פרמדיק ממגן דוד אדום. לקח לי זמן להגיע אליך כי טיפלתי קודם באישה ובנערה שהצלת. הן יהיו בסדר. שתיהן סובלות מהלם ומחבלות, לא משהו רציני. אל תזיז את הראש, אנחנו נגיע אליך מהדלת הימנית. נקרב אלונקה אל הטנדר ואז נמשוך אותך החוצה ונעביר אותך לניידת לטיפול נמרץ״.
הפרמדיק הלך.
ניר השעין את ראשו לאחור. מסעד המושב היה קשה. הלחי השמאלית הייתה רטובה, גם צווארו. הוא ניגב את הרטיבות באצבעותיו והביט בהן במבט מעורפל. 'יורד לי דם' מלמל והתעלף.
***
ניר התעורר באמבולנס.
״יופי, חזרת אלינו״.
הוא זיהה את קולו של הפרמדיק מעברה השני של האלונקה.
״תנוח מר בן שדה, אנחנו בדרך לבית החולים הלל־יפה בחדרה. עצרנו את הדימום בראש, לא משהו רציני״.
ניר נשך את שפתיו, הכאב בכתפו הימנית ובצווארו היה בלתי נסבל ובכל סיבוב של האמבולנס חש זרם חשמלי מפלח את גופו, ״איי״, צעק והתעלף מכאב.
הוא התעורר מעלפונו כשהאמבולנס עצר בחזית חדר המיון של בית החולים.
״זהירות!״ צעק מכאב כששני מתנדבים צעירים גלגלו אותו על אלונקה מהאמבולנס אל חדר המיון.
״הצוואר שלי״, צעק ודמעות זלגו מעיניו.
הוא טולטל מצד לצד. הסד שייצב את צווארו נחבט באלונקה.
מהירות נסיעת האלונקה במסדרון הואצה.
כשמסגרת המתכת של האלונקה פגעה בדלת חדר המיון כמעט עף מהאלונקה.
״היי, תירגעו״, צעק לבחורים שהסיעו את האלונקה שלו כמו רובוטים ולא התייחסו לתלונותיו.
השניים עצרו מול תא ריק, הסיטו את הווילון המפריד בינו לבין התא הסמוך ודחפו את האלונקה פנימה במקביל למיטת בית החולים.
״שתיים שלוש״, שמע באחת מאוזניו, והופ — הוא היה באוויר. ״שתיים שלוש״, שמע פעם נוספת, והופ — הוא שכב על מיטת בית החולים. המתנדבים עזבו וניר נשאר לבדו.
***
בשעה עשר בדיוק השתרר שקט בחדר המיון.
הרופאים, האחיות, והצוות הסיעודי עצרו ממלאכתם.
ניר קילל, השלפוחית שלו התפוצצה. מאז שהגיע לחדר המיון שלפוחית השתן שלו לחצה ושריריו הכואבים התקשו להתאפק. הוא אגרף את ידו וצעק: ״אחות! אם אני לא אשתין תוך דקה — יברח לי!״
ניר חיפש את לחצן המצוקה. הוא זכר מהסרטים שמעל כל מיטה יש לחצן שמזעיק את האחיות. הוא הרים את היד הלא נכונה וחטף זרם משתק.
'לכל הרוחות', סינן מבין שיניו. הלחצן היה בצד ימין, רחוק מידו השמאלית הבריאה.
הוא תפס את הבד שהפריד בינו לבין השכן שמשמאלו ופתח חריץ ביניהם.
הם הביטו אחד בשני, ניר בשיניים חשוקות, מתאפק ועוצר את השתן מלפרוץ, ושכנו נוטף הזיעה, שרגלו השבורה תלויה באוויר מעל המיטה. ניר בחן את שכנו. הוא היה כהה, גדל גוף, כבן גילו של ניר. שיער ראשו דליל ומסופר קצר. היו לו פנים רכות ועיניים טובות. רגלו הבריאה יצאה מהמיטה ושתי ידיו היו ארוכות ודקות.
״אחמד, גורבאן אחמד״, הצביע השכן בידו על חזו.
״ניר בן שדה״.
״מה אתה עושה בבית החולים?״
״תאונת דרכים בדרך הביתה״.
״גם אני. אני חושב, בעצם לא יודע, הכול הפוך אצלי היום״.
״גם אצלי. הלך האוטו החדש, חראם. טויוטה חדשה״.
״מה קורה פה? איפה האחיות? אם אחות לא מגיעה תוך דקה ולוקחת אותי לשירותים אני מתפוצץ״.
״יא חביבי, סבלנות. אם לא הייתי עם רגל שבורה הייתי לוקח אותך בעצמי״.
״תודה אחמד, או איך שקוראים לך״.
״אחמד גורבאן״.
״איפה לכל הרוחות האחיות?״
״אתה צודק. אתה יודע כמה שעות אני חיכיתי עד שלקחו אותי לצילום?״
״זה תמיד כך במיון?״
״תמיד לוקח הרבה זמן, היום כפליים. עכשיו אין לך בכלל סיכוי״.
״למה?״
״יש תחזית בטלוויזיה״.
״אז מה אם יש תחזית? כל יום בסוף החדשות יש תחזית, בגלל זה אין אחיות?״
״לא כזאת תחזית״.
״אז מה?״
״היו בחירות היום, זוכר?״
ניר הביט באחמד ותמונות היום שבו אליו, ״זה היה היום?״
״כן, היום. מה, אתה לא זוכר?״
ניר נזכר. כן, הוא הצביע הבוקר.
״אז למה כולם שקטים?״
שאגה ממרכז חדר המיון נתנה לו מענה:
״יששששש!״
ברח לו.
ניר הביט במכנסיו, אחר כך באחמד, שוב במכנסיו, ושוב באחמד.
מבויש חזר לשכב על הכר ועשה תנועה מתנצלת בידו השמאלית. אחמד השיב לו בתנועה משלו ועשה בפניו תנועה של 'לא נורא'.
״למה צועקים?״ שאל ניר.
״הליכוד ניצח. הראיס שלהם, יוסף תבור, הדתי המג'נון מחברון, יהיה ראש הממשלה הבא שלנו, אללה ירחמו״.
ניר השפיל מבטו לעבר השלולית שבמרכז מיטתו והאדים מבושה.
״אל תדאג״, הרגיע אותו אחמד, ״לא נלשין עליך״.
״אני אהיה בסדר״.
״אתה בטוח?״
״כן. חוץ מהיד שכואבת לי, הצוואר שתפוס והבגדים שילכו לפח״.
״מצבך טוב יחסית״.
״ומה איתך?״
״נסעתי הביתה מבית הספר, שמתי מוזיקה ברדיו ופתאום איזה פרחח יצא ברברס עם הטרקטור. בום! העגלה פגעה בחלק הימני של הטויוטה החדשה שלי והעיפה אותי על עמוד חשמל. כל הצד השמאלי של האוטו הלך״.
״אני רואה שנשברה לך הרגל״.
״את הרגל סידרו. עכשיו מחכים שיבוא לי עוד פעם להשתין. בפעם הקודמת יצא בבדיקה קצת דם. אם עכשיו הכול יהיה נקי, אני הולך הביתה״.
״אתה נראה סובל, אחמד. אתה מזיע כאילו אנחנו באמצע יולי, בחוץ קפוא. מה עובר עליך?״
״קודם אשתי נתנה לי משהו נגד כאבים, והצלחתי לשכב בשקט. השפעת הכדורים עברה. הכאבים ברגל חזרו, אני משתגע״.
״איפה אשתך? אולי היא תקרא לאחות?״
״היא הלכה להביא פלאפל״.
״הבנתי. חכה רגע, אני אחפש אם נשארו כדורים נגד כאבים על השידה שלי״.
״עזוב, לא צריך, אני אסתדר״.
״הנה, מצאתי״, ניר משך שני כדורים לבנים מכוסית הפלסטיק שעל השידה, הרים את היד בחצי גובה, עבר את השמיכה שכיסתה את גופו, יישר אותה והגיע אל ידו של אחמד.
״תודה״.
אחמד בלע את הכדורים וחייך לעבר שכנו. ניר שכב על צידו השמאלי כשפניו פונות אל אחמד. הוא היה נמוך מאחמד. שערו החום של ניר היה רטוב מהגשם ומלא בוץ שנדבק אליו בזמן התאונה והפינוי. עיניו הכחולות היו פקוחות למחצה, ידיו העבות והשריריות ייצבו את גופו על המיטה ואצבעותיו החזקות ביד הלא פגועה לחצו את מסגרת הברזל של המיטה.
״אתה חושב שבסוף תבוא אחות?״
״אני כבר חמישים ושלוש שנים בקופות החולים האלה, בסוף באה אחות״.
״אני רק חמישים ואחת״.
״וואלה, אנחנו כמעט באותו הגיל״.
״כן. אולי אנחנו גם שכנים?״
״לא צריך להגזים״, חייך אחמד. ״אני גר בג'ת״.
״אני בכפר ויתקין״.
״לא רחוק״.
״בקצה השני של עמק חפר״.
״אתה יודע, פעם באתי לבקר בבית הספר בכפר ויתקין״.
״וקיבלו אותך יפה?״
״קיבלו אותנו יפה. באתי עם כיתות ד' שלנו. אני מנהל בית ספר״.
״הילדים שלי למדו בבית הספר בכפר ויתקין״.
״כיף להם. בית הספר נראה טוב. יש בו מגרש כדורסל יפה עם גג״.
״ואצלכם?״
״אצלנו יש מגרש כדורגל בלי דשא. חמרה. מלא אבנים, ושני שערים מברזל״.
הווילון המסתיר את מיטתו של אחמד הוסט. ניר ואחמד הפסיקו את שיחתם. מולם עמדה אישה רזה וכעוסה.
״חזרתי. אל תשאל מה הולך בחוץ. זיקוקים כאילו חתונה. אחמד, בפעם הבאה שאתה עושה תאונת דרכים, בבקשה לא ביום של בחירות״.
האישה הרזה הניחה שתי שקיות ניילון בקצה מיטתו של אחמד ויישרה את כיסוי הבד הכהה שעל ראשה. ניר בחן את עיניה השחורות, את אפה הסולד ושפתיה הדקות. היא הייתה מצודדת, וצעירה מאחמד וממנו בעשור לפחות.
״ג'ורבאן אמל, אשתי״, ערך אחמד הכרה ביניהם. ״אמל היא עובדת סוציאלית. תכף היא פותחת לנו תיק ושולחת אותנו למוסד סגור״.
״תלך לך״.
אחות צעירה, נמוכת קומה, שהריונה המתקדם ניכר בה, עצרה מולם ובחנה את הגיליונות הרפואיים התלויים לכל אחד בראש מיטתו. ניר אותת לאחות שתתקרב וסימן בידו על הסדין הרטוב. ״משה״, צעקה האחות משראתה את השלולית. ״תביא סדין וציפה יבשים״, היא הניחה על זרועו של ניר את המכשיר למדידת לחץ דם ובזמן שהמכשיר התנפח החדירה לאוזנו מד חום דיגיטלי. ״אם יאשפזו אותך נביא לך בגדים נקיים של בית חולים. בינתיים משה הסניטר יחפש לך איזה בגד יבש. אתה צריך חיתול?״ שאלה באדישות את ניר שרצה לקבור את עצמו מבושה תחת הכרית. ״יהיה בסדר, חביבי. אתה לא הראשון שבורח לו לפני שמביאים לו את הסיר. משה הסניטר יעבור אצלך ויחליף את מה שצריך״.
