בחייה של כל אישה מגיע רגע שבו היא מבינה שלא תוכל להמשיך עוד בשגרת החיים שלה. אצלי הרגע הזה הגיע בהנגאובר של יום ראשון.
אני לא זוכרת מה עשיתי בלילה הקודם, חוץ מזה ששתיתי יותר מדי מן הסתם, והתעלפתי עם הבגדים במיטה, ועם האיפור. כשהתעוררתי העפעפיים שלי היו דבוקים במסקרה קרושה, והעור חלקלק ממייק־אפ וזיעת לילה. מכנסי הג'ינס חפרו לי בבטן. הייתי צריכה להשתין אבל התעצלתי לזוז, אז פתחתי את הרוכסן ושכבתי בעיניים עצומות.
הכול כאב לי.
כשמדובר בהנגאובר, לפעמים זרמתי איתו. הייתי מתעוררת מטושטשת אבל עליזה, אפילו אופורית, וצולחת איכשהו את היום, עד שבסביבות ארבע אחר הצהריים ההנגאובר היה מתפוגג. אבל הפעם לא היה מדובר בהנגאובר מהסוג הזה. הפעם זאת היתה תאונה חזיתית בלתי ניתנת להתעלמות. הרגשתי כאילו רימון רסס התפוצץ לי בתוך הראש. הבטן שלי התערבלה כמו מכונת כביסה מלאה פסולת רעילה. והפה שלי, טוב, כמו שאומרים — מישהו או משהו מת בתוכו.
הסתובבתי על צדי והושטתי יד לעבר כוס המים שעל ארונית הלילה, אבל היד שלי רעדה כל כך, עד שהמים נשפכו עליי ועל הסדינים.
פס האור שחדר דרך הווילון הכאיב לעיניי. עצמתי אותן שוב וחיכיתי שזה יבוא... אה, כן, הנה זה בא...
הגל הגואה של חרדה ותיעוב עצמי ששוטף אותך אחרי לילה פסיכי. הוודאות הזאת שעשית משהו רע ממש, שאת אישה רעה, ושרק דברים רעים יקרו לך מעתה ועד סוף חייך הפתטיים, כי זה מה שמגיע לך.
סבלתי ממה שחברותיי כינו "הפחד", אבל לא רק ההנגאובר גרם לי להרגיש ככה. תחושות האימה, החרדה והתבוסתנות תמיד היו שם, מזמזמות ברקע. ההנגאובר רק העצים אותן מאוד.
ולא שחיי היו אומללים. רחוק מזה.
אחרי שבשנות העשרים שלי חצבתי את דרכי מעלה בסולם הקריירה בעיתונאות, הייתי כעת עיתונאית עצמאית מצליחה בלונדון. שילמו לי — ממש, בכסף — כדי לנסות סוגי מסקרה שונים. חודש לפני ההנגאובר המכונן הזה שלי נשלחתי לספא אוסטרי, שם הסתובבתי בחברת עקרות בית עשירות ששילמו אלפים כדי לאכול מרק צח ולחם יבש ותו לא. זה לא עלה לי כלום, ירדתי שלושה קילו, וחזרתי הביתה עם אוסף מרשים של בקבוקי שמפו זעירים.
זמן־מה קודם לכן השתתפתי בכיתת אמן בתחום הפיתוי של דיטה פוֹן־טיזס בסוויטה שלה במלון קלארידג'ס לצורך כתבה בעיתון. אפילו ראיינתי את ג'יימס בונד, והקשבתי במשך שבועות להודעה הקולית שהשאיר לי רוג'ר מור הנפלא, המנוח, שהודה לי על "חתיכת כתבה מעולה".
מבחינה מקצועית, חייתי את החלום שלי.
מחוץ לעבודה, גם החיים עצמם נראו טוב. היו לי משפחה וחברות שאהבו אותי ודאגו לי. קניתי ג'ינסים יקרים מדי, ושתיתי קוקטיילים יקרים מדי. יצאתי לחופשות. עשיתי רושם די משכנע של אחת שחוגגת את החיים.
אבל זהו, שלא. הייתי אבודה.
בזמן שחברות שיפצו חדרי אמבטיה ותיכננו חופשות יוקרה, אני ביליתי סופי שבוע בשתייה, או בשכיבה במיטה וצפייה ב"עקרות בית אמיתיות" וב"משפחת קרדשיאן".
כשכבר יצאתי מהבית, חיי החברה שלי הורכבו מרצף של מסיבות אירוסים, חתונות, חנוכות בית וטקסי הטבלה לתינוקות. חייכתי וסיפקתי את הסחורה. קניתי מתנות, חתמתי על כרטיסי ברכה, השקתי כוסיות יין לאושרם. אבל עם כל חגיגה של ציון דרך בחייהם של אחרים, הרגשתי יותר נטושה, מבודדת, לא רלוונטית. בגיל שלושים ושש, החברות שלי התקדמו בשלבי החיים בזמן שאני נתקעתי באותם חיים שהיו לי מאז שנות העשרים שלי.
בלי זוגיות, בלי בית משלי, בלי תוכנית.
חברות שאלו אותי אם אני בסדר, ואמרתי שכן. ידעתי שאני אומללה, אבל איזו סיבה היתה לי להרגיש אומללה? הייתי בת מזל. בת מזל להחריד. אז ביכיתי את בדידותי, כי זה נראה משהו שאנשים מסוגלים להזדהות איתו — אם כי לא ידעתי אפילו אם זה מקור האומללות שלי. האם בן זוג היה פותר את כל בעיות הקיום שלי? אולי, אולי לא. האם רציתי להתחתן ולהביא ילדים? לא ידעתי. בכל מקרה, זאת היתה שאלה תיאורטית. גברים לא בדיוק נפלו לרגליי.
האמת היתה שגברים עדיין הפחידו אותי פחד מוות, וזה היה מקור אדיר למבוכה. למה אני לא מסוגלת לעשות את הדבר הזה שכל אחד אחר יכול לעשות? אתם יודעים, לפגוש מישהו, להתאהב, להתחתן.
הרגשתי פגומה.
אבל לא אמרתי שום דבר מזה לאף אחד. במקום זה הינהנתי כשאנשים אמרו שבטח אפגוש מישהו בקרוב, ואז היינו משנים את נושא השיחה, והייתי חוזרת הביתה לבדי וממשיכה בשקיעה האיטית שלי אל הלא־כלום, אם רציתי להיות דרמטית. ובהינתן ההנגאובר הזה, רציתי בהחלט.
התבוננתי בעליבותו של חדר השינה שלי בדירת המרתף היקרה להחריד ששכרתי. טייטס ותחתונים על הרצפה, לידם מגבת משומשת, פח עולה על גדותיו מגבוני־פנים לחים ובקבוקי מים ריקים. אחת, שתיים, שלוש כוסות קפה חצי ריקות...
זה תמיד מה שקורה בספרים ברגעי השפל האלה, לא? בת־קול שמגיחה משומקום אומרת לגיבור שמשהו חייב להשתנות? היא יכולה להיות קולו של אלוהים, או של אמא שמתה, או מי יודע, אולי רוח רפאים. אבל תמיד יש בת־קול.
אף פעם לא האמנתי בשטויות האלה, כמובן. חשבתי שזאת רק טכניקה ספרותית שרקחו שוחרֵי תשומת לב דרמטיים מדי — אבל מסתבר שזאת תופעה אמיתית. לפעמים אתה באמת מגיע לשלב שבו אתה שומע בת־קול.
זו שלי באה אליי כבר חודשים, מעירה אותי כמעט תמיד בשלוש בלילה, ואני מוצאת את עצמי מזדקפת באחת במיטה בלב הולם, כשהיא תובעת לדעת:
עשיתי כמיטב יכולתי להתעלם ממנה. חזרתי לישון, המשכתי לעבוד, יצאתי שוב לפאב. אך בחלוף חודשים התקשיתי להדחיק את התחושה שמשהו לא בסדר. האמת היא שלא היה לי שמץ של מושג מה לעשות עם החיים שלי. וסדקים החלו לצוץ. היה לי קשה להמשיך לחייך, והדמעות שבדרך כלל הוגבלו לחדר השינה שלי, נתנו עכשיו הופעות אורח בפאב, בעבודה, במסיבות חברתיות, עד שלבסוף הפכתי לאישה ההיא בחתונות, זאת שמתנודדת מריקוד מבוסם לצלילי השיר Single Ladies של ביונסה אל חדר השירותים ופורצת בבכי.
בחיים לא חשבתי שאהיה האישה הזאת. אבל הנה אני. זה קרה.
כעבור ארבע שעות הנגאובר של בילוי עם "משפחת קרדשיאן", הטלפון צילצל. עדיין לא התקלחתי.
זאת היתה אחותי שילה.
"מה את עושה?" היא שאלה, קולה עליז ומלא אנרגיה. היא היתה באמצע הליכה.
"כלום. אני בהנגאובר. מה איתך?"
"את נשמעת אומללה," היא אמרה.
"אני לא אומללה! זה רק הנגאובר," התפרצתי.
"יורד גשם," עניתי. לא ירד, אבל שילה לא ידעה את זה. היא חיה בניו יורק, בדירה המפונפנת שלה, עם העבודה המפונפנת שלה והחברים המפונפנים שאכלו בראנצ'ים מפונפנים. דמיינתי אותה מדלגת ברחוב המנהטני שלה, צחה ותוססת אחרי האימון, משקפי השמש היוקרתיים שלה נוצצים בשמש.
"מה את הולכת לעשות עם היום שלך?" היא שאלה. שנאתי את השיפוטיות ששזורה בשאלה הזאת.
"אני לא יודעת. היום כמעט נגמר, ארבע אחר הצהריים כאן."
"או־קיי. אעזוב אותך לנפשך."
עמדתי לנתק, לאפשר לה להמשיך בחייה המופלאים ולשקוע עוד ועוד ברחמים עצמיים, אבל במקום זה מצאתי את עצמי בוכה.
"מה קרה? קרה לך משהו אתמול בלילה?" שאלה שילה.
"אני לא יודעת..." אמרתי בקול סדוק. "אני לא יודעת מה לא בסדר איתי."
"או, מריאן..." הנימה המחוספסת הרגילה נעלמה מקולה.
"אני פשוט כבר לא יודעת מה לעשות. אני עושה את כל מה שאמורים לעשות — אני עובדת קשה, אני מנסה להיות נחמדה, אני משלמת שכר דירה אידיוטי על הדירה האידיוטית הזאת, אבל מה הטעם? מה הטעם בכל זה?"
שילה לא היתה מסוגלת לתת לי תשובה. אז בשלוש בלילה, נואשת מנדודי השינה ומ"משפחת קרדשיאן", פניתי למישהו, או יותר נכון למשהו, שכן מסוגל.
בגיל עשרים וארבע קראתי את ספר העזרה העצמית הראשון שלי. שתיתי יין לבן זול בסניף "אוֹל בַּר וַאן" ליד כיכר אוקספורד, והתלוננתי על העבודה הזמנית הדפוקה שלי. חברה שלי הגישה לי ספר מרופט בשם "להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות" מאת סוזן ג'פרס.
קראתי את כותרת המשנה בקול רם: "תהליכים מעשיים להפיכת פחד וכעס לעוצמה, כוח ואהבה..."
גילגלתי עיניים, ואז הפכתי את הספר וקראתי את המלל שבכריכה האחורית: "מה מונע ממך להיות האדם שאתה רוצה להיות, ולחיות את חייך בדרך הרצויה לך? פחד להסתבך עם הבוס? פחד משינוי? פחד מלקחת שליטה על חייך?"
המשכתי לגלגל עיניים. "אני לא פוחדת. פשוט יש לי עבודה דפוקה."
"אני יודעת שזה נדוש, אבל תקראי את זה," עודדה אותי חברתי. "אני מבטיחה לך שזה יגרום לך לרצות לצאת אל העולם ולעשות דברים!"
לא יכולתי להבין מה הספר הזה גרם לה לרצות לעשות חוץ מלהשתכר איתי, אבל לא משנה. באותו לילה קראתי חצי ספר תחת טשטוש אלכוהולי. בלילה הבא סיימתי אותו.
אז מה אם היו לי תואר בספרות אנגלית ויומרות ספרותיות, משהו באותיות המודגשות ובסימני הקריאה של הספר הזה ריתק אותי. הגישה האמריקנית הזאת, "כן, אני יכולה". היא עמדה בניגוד גמור לפסימיות האנגלית/אירית שלי. היא גרמה לי להרגיש שהכול אפשרי.
אחרי שקראתי את הספר הזה התפטרתי מהעבודה הזמנית שלי, אפילו שלא היתה לי עבודה אחרת. שבוע לאחר מכן שמעתי שחברה של חברה של חברה שלי עובדת בעיתון. טילפנתי אליה, וכשהיא לא ענתה, פשוט המשכתי לטלפן. והמשכתי לטלפן. הפגנתי נחישות מוחלטת שהיתה חדשה לי לגמרי. לבסוף היא חזרה אליי ואמרה שאוכל להגיש מועמדות על בסיס ניסיון תעסוקתי קודם. שבועיים לאחר מכן הציעו לי עבודה שם.
כך החלה הקריירה שלי בעולם העיתונות. הסיכון שלקחתי השתלם.
מאז התמכרתי לעולם העזרה העצמית. אם ספר הבטיח לשנות את חיי במהלך הפסקת הצהריים שלי, להעניק לי ביטחון עצמי / בן זוג / כסף באמצעות חמישה צעדים פשוטים, והיתה לו חותמת האיכות של אופרה וינפרי, קניתי לא רק אותו, אלא גם את החולצה הממותגת ואת קורס האודיו.
קראתי ספרים כמו "המדריך הקטן לחיי שלווה", "חוקי החיים" ו"כוחה של חשיבה חיובית" מתחילתם עד סופם. פסקאות ממורקרות. הערות שוליים. כל אחד מהם הבטיח לכאורה גרסה שמחה, שפויה ומסופקת יותר שלי... אך האם זה באמת עבד?
למרות שקראתי את "אני יכול להפוך אותך לעשיר" מאת פאול מקינה — ד'־ג'יי רדיו שהפך למהפנט, ואכן הצליח להתעשר מאוד בזכות שיטת העזרה העצמית שפיתח — ההתנהלות הפיננסית שלי נותרה מזעזעת. אם תיתנו לי עשרה פאונד, עד שתספיקו להחזיר את הארנק לכיס, כבר אבזבז עשרים.
למרות שקראתי את "גברים ממאדים ונשים מנוֹגה" ואת "למה גברים אוהבים ביצ'יות", נשארתי ללא זוגיות.
ולמרות ש"להרגיש את הפחד..." סייע לי להתחיל את הקריירה שלי, ההצלחות הבאות שלי לא נבעו מקריאת "עקרונות ההצלחה" אלא מ"פחד מכישלון" המאכֵּל־כול, שגרם לי לעבודה אובססיבית.
בזמן שסייעה לי לארוז לקראת אחד ממעברי הדירה התכופים שלי, חברתי שרה צחקה בהיסטריה על כך שבכל חדר אצלי נח מצבור של ספרי עזרה עצמית. מתחת לספה, מתחת למיטה, בערימה ליד ארון הבגדים.
"הרבה מהם שימשו אותי לעבודה," הבהרתי. מה שנכון, במידה מסוימת. לפעמים באמת כתבתי עליהם. אבל רוב הזמן קניתי את הספרים האלה מסיבה אחרת: חשבתי שהם באמת ישנו את חיי.
"הם לא אומרים כולם את אותו הדבר?" שאלה שרה. "תהיי חיובית. צאי מאזור הנוחות שלך. אני לא מבינה למה צריך מאתיים עמודים כדי להגיד משהו שמסתכם בפסקה אחת בגב הספר."
"לפעמים חשוב לחזור על המסר כדי שהוא באמת ייקלט," אמרתי.
שרה לקחה ספר שנח על המקרר ליד שני מטענים של טלפון סלולרי וערימת עלונים של תפריטי אוכל מהיר.
"'איך להפסיק לדאוג ולהתחיל לחיות'," היא קראה בקול את הכותרת של הספר המהוה.
"זה אחד טוב!" אמרתי.
היא צחקה.
"לא באמת, זאת קלאסיקה, מזמן השפל הגדול של שנות השלושים. קראתי אותו לפחות שלוש פעמים."
"קראת אותו שלוש פעמים?" שאלה שרה.
שרה התגלגלה מצחוק. דמעות עלו בעיניה.
רציתי להתעצבן עליה, אבל לא יכולתי. דאגתי יותר מכל מי שאני מכירה.
הייתי פרסומת עלובה לספר הזה, ולמעשה לכל הספרים שעל המדף שלי — או אלה שהסתתרו מתחת למיטה. הייתי הוכחה לטיעון שאם ספרי עזרה עצמית היו עובדים, היית צריך רק לקרוא אחד מהם. קניתי לפחות ספר אחד כזה כל חודש — ולמרות זאת תראו אותי, סובלת מהנגאובר, מדוכאת, נוירוטית, בודדה...
כמו שאכלתי עוגת שוקולד או צפיתי בפרקים ישנים של "חברים", קראתי את ספרי העזרה לשם נחמה. הספרים האלה הכירו בחוסר הביטחון ובחרדות שלי, שתמיד התביישתי לדבר עליהם. הם גרמו לחרדה הפרטית שלי להיראות כחלק נורמלי מהיותי בת־אנוש. כשקראתי בהם, חשתי פחות בודדה.
והיה עניין הפנטזיה. בכל ערב בלעתי בשקיקה את ההבטחות להתעשרות מהירה ודמיינתי איך חיי היו נראים אילו הייתי יותר יעילה ובטוחה בעצמי, אילולא דאגתי מכל דבר, אילו הייתי מזנקת מהמיטה בחמש בבוקר כדי לעשות מדיטציה... היתה רק בעיה אחת. כל בוקר התעוררתי (לא בחמש) וחזרתי לחיי הרגילים. דבר לא השתנה כי לא עשיתי שום דבר שהספרים אמרו לי לעשות. לא כתבתי יומן משימות, לא דיקלמתי הצהרות מעצימות...
"להרגיש את הפחד... " שינה את חיי בפעם הראשונה שקראתי אותו, כי הוא הוביל אותי לפעולה: הרגשתי את הפחד והתפטרתי מהעבודה שלי. אבל מאז לא יצאתי שוב מאזור הנוחות שלי. בקושי יצאתי מהמיטה.
ואז, כשההנגאובר של יום ראשון סוף־סוף התפוגג, כשקראתי מחדש את "להרגיש את הפחד..." בפעם החמישית, צץ בי רעיון. רעיון שיהפוך אותי מהבלגן השיכור והדיכאוני שהייתי לאדם שמח בשיא תפקודו:
הפעם לא רק אקרא את ספרי העזרה העצמית, אלא אפעל לפיהם.
איישם כל אחת ואחת מהעצות שמעניקים הגוּרוּ־לכאורה האלה ואראה מה יקרה אם באמת איישם את "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". אם באמת ארגיש את "כוחו של הרגע הזה". האם אעבור מהפך? האם אתעשר? ארזה? אמצא את אהבת חיי?
הרעיון עלה בי במלוא מתכונתו: ספר אחד בחודש, היצמדות לכל מילה, כדי לבחון אם עזרה עצמית אכן יכולה לשנות את חיי. אעשה את זה במשך שנה — אז שנים־עשר ספרים בסך הכול. ובאופן שיטתי אתמודד עם כל בעיה שלי, ספר אחר ספר: כסף, דאגה, משקל... ואז, בסוף אותה שנה, אהיה... מושלמת!
"טוב, אבל זה יחייב אותך ממש לעשות דברים," אמרה שילה כשסיפרתי לה על הרעיון שלי בטלפון כמה ימים לאחר מכן. "את לא יכולה סתם לקרוא ספרים שגורמים לך לנתח את הרגשות שלך במשך שנה שלמה." הטון שלה רימז שאני מתכננת להשתמש בזה כאפשרות אדירה לשקוע בעצמי באובססיביות עוד יותר.
"אני אעשה דברים!" התפרצתי. "זה כל העניין."
עוד עקיצה. שילה יודעת שאף פעם אין לי תוכנית.
"אני מתכוונת להתחיל עם 'להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות', כי היתה לו השפעה משמעותית עליי בפעם הראשונה שקראתי אותו, ואז נראה לי שאעבור לספר על כסף ואז, אני לא יודעת. בתחום העזרה העצמית מדברים על הספר הנכון שימצא אותך ברגע הנכון," אמרתי.
ידעתי שאני נשמעת הזויה.
"את הולכת לקרוא ספרים שכבר קראת, או ספרים חדשים?" היא שאלה.
"גם וגם," עניתי.
"אני לא יודעת, שילה! במהלך השנה. אני רוצה קודם כול לעבוד על עצמי, ואז אוכל לחשוב על בן זוג."
עיצבן אותי שהשתמשתי במושג "לעבוד על עצמי".
"אז מה בדיוק את מצפה להפיק מכל זה?" שאלה שילה. זאת בדיוק הסיבה שהיא מקבלת משכורת כל כך גבוהה. כדי לזהות את הכשלים בכל תוכנית.
"לא יודעת. אני רק רוצה להיות יותר שמחה, יותר בטוחה בעצמי, ולצאת מהחובות. אני רוצה להיות בריאה יותר, לשתות פחות אלכוהול —"
"את לא צריכה ספר כדי לשתות פחות," קטעה אותי שילה.
"אני יודעת את זה!" אמרתי, ולגמתי חרש מכוס היין שלי.
"או־קיי, אבל ממש תצטרכי לעשות דברים. לא רק לדבר עליהם."
"כן, שילה, אני מבינה את זה. אעשה דברים."
אבל אפילו הגישה המפוכחת של שילה לא עירערה אותי. סיימתי את השיחה, עצמתי עיניים, ודמיינתי כמה מושלמת אהיה בתום השנה הזאת.
אני המושלמת לא תדאג ולא תתעכב, היא תשלים את עבודתה בקלות. היא תכתוב לכל העיתונים והמגזינים הכי טובים ותרוויח על כך סכומי כסף מטורפים — מספיק כדי לממן גשר ליישור שיניה הקלוקלות. אני המושלמת תגור בדירה מהממת עם חלונות גדולים. יהיו בה מדפי ספרים מלאים ספרים איכותיים שהיא באמת קראה. בערבים היא תצא למפגשים אופנתיים, שבהם תיראה מרהיבה בלבוש צנוע אך יוקרתי. והיא תלך לחדר הכושר כל הזמן. אה, כן, ובן הזוג שלה יהיה גבר יפה תואר בסוודר קשמיר. ברור מאליו.
אתם מכירים את השלמות הזאת שרואים במגזינים: הראיונות האלה עם אנשים מושלמים בבתים המושלמים שלהם, לבושים בגדים מושלמים ומדברים על חייהם המושלמים? אני אהיה אחת מהם!
כעת חודש נובמבר, אז אתחיל בינואר. שנה חדשה, אני חדשה.
גל של התרגשות מילא אותי. זהו זה. זה הדבר שבאמת עומד לשנות את חיי.
לא היה לי מושג אז שתוכנית שנים־עשר החודשים המסודרת תהפוך לרכבת הרים של שישה־עשר חודשים, שבהם כל מרכיב בחיי יתהפך מהיסוד.
1:
״להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות״, מאת סוזן ג'פרס
"קחו סיכון אחד ביום. סיכון אחד, קטן או גדול, שיגרום לכם להרגיש נהדר ברגע שלקחתם אותו".
יום רביעי, אחד בינואר. אני עומדת על מרפסת עץ ומתבוננת מטה באגם החום. רוח קפואה מצליפה ברגליי, וגשם מתחיל לרדת.
לוח שחור שניצב על כיסא מכריז על טמפרטורת המים: חמש מעלות צלזיוס. כמעט קיפאון מוחלט. כל גופי עור ברווז.
"כבר שחית פעם באגם הנשים?" שואלת אותי השומרת הסמכותית שעומדת ליד המים. נימת קולה צוננת כמו מזג האוויר, והמבטא שלה מרמז שהיא הבעלים של מחצית ממחוז המפשייר.
"לא," אני עונה.
"המים יכולים להיות די מסוכנים בעונה הזאת של השנה. הם מאוד קרים."
"או־קיי," אני אומרת.
"כשתיכנסי כדאי לך לנשוף נשיפה ארוכה."
"או־קיי."
"זה ימנע מצב של נשימת־יתר."
או, אלוהים.
אני מתבוננת סביבי בקבוצת הנשים בגיל העמידה הניצבות צפופות למדי זו לצד זו, שערן לח, והן אוחזות כוסות תה מהבילות. אם הן יכולות לעשות את זה, אז גם אני יכולה. נכון?
אני מציבה כף רגל אחת על מדרגת המתכת הקפואה, ואז את השנייה. אני יורדת מדרגה. רגל ימין נוגעת במים. גל של כאב.
"אההה!" אני צווחת.
רגל שמאל נכנסת למים. אני צווחת שוב.
אני לא רוצה להיכנס עמוק יותר. זה היה רעיון ממש גרוע. אני לא מסוג האנשים ששוחים באמצע החורף. קר לי אפילו לעמוד מול מקרר פתוח.
אני מסתובבת ורואה תור שלם של נשים מאחוריי. אני לא יכולה לסגת עכשיו, כולן מסתכלות עליי.
אני ממשיכה לצעוד פנימה עד שהמים מגיעים למותניי. אני משתנקת. ואז זה קורה: תחושה שמיליון דוקרני קרח זעירים ננעצים בגופי.
דוקרני הקרח היו הרעיון של שרה. אולי היא לא מעריצה גדולה של עזרה עצמית, אבל לא משנה מה אני עושה, היא תמיד מעודדת אותי להמשיך. יכולתי להגיד לה שאני מצטרפת לכת הסיינטולוגיה, והיא היתה אומרת, "מגניב! תפגשי את טום קרוז!"
"חשבתי על דברים מפחידים שתוכלי לעשות בינואר," היא אמרה כשנפגשנו לפני חג המולד בפאב סמוך לרחוב שרלוט.
"אתמול בערב ראיתי פרק של 'בעזרת השף' וחשבתי שתוכלי לעבוד באחד המטבחים של גורדון רמזי, והוא יצרח עלייך ויקלל אותך," היא צעקה לי בניסיון להתגבר על קולה של להקת סלֵייד, שבירכה את כולם ברמקול בחג מולד שמח.
"זה באמת יהיה מפחיד," הודיתי כדי לשעשע אותה. לא היה שום סיכוי בעולם שאעשה דבר כזה.
"וסטיב אומר שתוכלי להתפרץ למגרש כדורגל באמצע משחק..."
"אהה..."
"או אולי לגלח את הראש..."
"אני לא רוצה לגלח את הראש!" התפרצתי. לא יכולתי להמשיך עם כיוון החשיבה הזה.
שרה התבוננה בנייד שלה והקריאה עוד רעיונות מתוך רשימה: "לזרוק חברה ולהגיד לה בדיוק למה את שונאת אותה. לא אותי, כמובן... אה, והנה הרעיון הכי טוב! לכתוב סיפור ארוטי ולשלוח אותו לאמא שלך!"
"אלוהים אדירים... למה שארצה לעשות דבר כזה?"
"זה מפחיד, לא?"
"לא. זה פשוט מגעיל."
"זה מפחיד־מגעיל."
"מאיפה את מביאה את הרעיונות האלה?" שאלתי.
"אין לי מושג. שכבתי במיטה אתמול בלילה, והם פשוט עלו פתאום!" ענתה שרה.
"הרעיון הוא להתמודד עם פחדים שאני חווה בחיי היומיום שלי — לא לעשות כל מיני שטויות שיביאו למעצר שלי. חוץ מזה, איך בדיוק אני אמורה להתקבל לצוות של גורדון רמזי?" שאלתי.
"תפתרי את זה — את הרי עיתונאית, לא?" אמרה שרה.
"אני כותבת על מסקרות."
"או־קיי, אז מה את מתכוונת לעשות?"
"לא יודעת, דברים כמו לקרוא את דפי חשבון הבנק שלי, לענות לטלפון, למלא את דוח המס שלי... הדברים האמיתיים שאני פוחדת מהם."
"אז כל ינואר את הולכת לענות לשיחות טלפון?" שאלה שרה בנימה שהבהירה שהיא לא תאפשר לי לעשות את זה.
"אני חושבת שאת צריכה להתחיל בשחייה באגם המפסטד בראש השנה האזרחית. תתמודדי עם הפחד שלך מקור."
למען האמת, זה היה רעיון טוב. באמת פחדתי מקור. שרה ואני נסענו פעם בפברואר לביתה של חברתי הטובה גֶ'מה, באירלנד. היה לי כל כך קר שהלכתי לישון לבושה בכל הבגדים שהבאתי לטיול, כולל המעיל. ביליתי את רוב השבוע ההוא צמודה לרדיאטור.
וכך, באחד בינואר, אחד הימים הקרים בשנה, יצאתי לשחייה באגם הפתוח.
שרה לא באה איתי. היא בילתה עד ארבע בלילה, וכעת שכבה בחדר חשוך וסימסה לי הודעות מלאות אימוג'י נלהבים. ג'מה עודדה אותי ברוחה מדבלין, שם טיפלה בתינוק החדש שלה, ג'יימס.
במקומן רייצ'ל חברתי — ושותפתי החדשה לדירה — הסכימה להצטרף אליי. ממש לפני חג המולד היא ריחמה עליי והציעה שאעבור לגור בחדר הנוסף בדירה שלה, כך שאוכל לעזוב את דירת המרתף היקרה.
היא הבטיחה לשחות איתי כאילו זה לא עניין גדול. בהתחלה לא האמנתי שהיא מתכוונת לכך. תיארתי לעצמי שהיא תתעורר באחד בינואר, תסתכל בשמים הסוערים ותציע שנצא לארוחת צהריים במקום. כך אוכל לצאת מזה ולהאשים אותה בכך. זה לא קרה. רייצ'ל דפקה על דלת חדרי בעשר בבוקר, עם מגבת על כתפה.
"מוכנה?" היא שאלה.
"אנחנו באמת הולכות לעשות את זה?"
"ברור. זה יהיה כיף."
"אבל תראי, יורד גשם בחוץ, מזג האוויר נוראי."
"ממילא אנחנו מתכוונות להירטב."
"נוכל פשוט לצאת לארוחת צהריים איפשהו..." הצעתי.
"אל תהיי רכרוכית. זה היה הרעיון שלך."
וזאת היתה הבעיה. הייתי טובה ברעיונות. הייתי גם די טובה בדיבור על רעיונות. אבל לממש אותם, טוב, זה כבר סיפור אחר.
בזמן שצעדנו דרך העצים הצפופים לאורך השביל המוביל לאגם, צלילי השיחה מסביב הלכו והתגברו. כשהגענו מצאנו לא פחות משלושים נשים, בכובעי צמר ומעילי פרווה, מצטופפות סביב שולחן פיקניק גדוש מאפי נקניקיות, פשטידות בשר טחון ומְכל ענקי של סיידר חם.
זה נראה נחמד מאוד. אילו רק יכולנו לדלג על החלק שבו נכנסים למים.
"המים ממש קרים?" שאלתי אישה מבוגרת שהתלבשה בצריף מלתחה סמוך.
"מתרגלים ממש מהר," היא חייכה אליי בשפתיים כחולות.
ואכן כך היה.
בהתחלה המים היו כל כך קפואים, שחשבתי שאני עומדת למות.
התנשפתי ושיכשכתי בזרועותיי במים כמו כלבלב בהתקף.
בתוך שניות חשתי התכווצות בעורף, ועוד אחת בכף רגל ימין.
זה כאב. המים כאבו. כל פיסה בגופי כאבה.
אך למרות זאת המשכתי להתנועע, ולאט־לאט התחלתי להרגיש חמימות. טוב, אולי לא בדיוק חמימות, יותר תחושת נמלול, אבל זה היה בסדר גמור מבחינתי.
התחלתי להירגע.
דממה השתררה סביבי, ורק פעימות הלב שלי הלמו באוזניי.
התבוננתי בערבות הבוכיות שצפו בי ממול בזמן שהגפיים שלי חתרו במים הכסופים.
ככה מרגישים מה זה לחיות, חשבתי.
המשכתי להתקדם.
זה היה יפהפה.
ואז זה נגמר. אחזתי במעקה הכסוף ומשכתי את עצמי החוצה מהמים במעלה המדרגות.
אישה בכובע שחייה כתום התנגבה לצדי, לפחות בת שבעים. היא ענדה שרשרת של ציפורני חתול ורודים. היא קרנה לעברי.
"את יכולה לחשוב על התחלה טובה יותר של השנה?"
הסמקתי מרוב חמימות. גופי עיקצץ, וחייכתי מאוזן לאוזן. הייתי כולי מלאת חיוניות.
"לא, בהחלט לא," עניתי.
והתכוונתי לכך. בחמש דקות של טבילת הקרח הזאת חציתי קו משמעותי בחיי — הקו שמעביר אותך מלהיות אחת שמדברת על דברים, לאחת שבאמת עושה אותם. נדמה שהעולם גדוש אפשרויות. השנה שלי התחילה.
ספרה של סוזן ג'פרס, "להרגיש את הפחד ובכל זאת... לעשות", ראה אור ב־1987, עידן כריות הכתפיים, מרגרט תאצ'ר והמגזין "קוסמופוליטן".
בעוד שאת רוב ספרי העזרה העצמית באותה תקופה כתבו גברים, שהסבירו לנשים כיצד למצוא אהבה וכיצד לשמור עליה, הספר הזה נכתב בידי אישה שעודדה נשים לצאת מהבית ופשוט לעשות משהו — לעשות כל דבר. לא עבור מישהו אחר, אלא עבור עצמן. נימת הספר אופטימית אך מציאותית — וכשחזרתי לקרוא אותו בתקופת ההפקר שבין חג המולד לראש השנה האזרחית, חשתי גל מוטיבציה מוכר. הרעיון היה לצאת ולעשות את זה, בדיוק כמו בשנות העשרים שלי.
הנחת היסוד הבסיסית של סוזן היא שאם נשב ונחכה ליום שבו נרגיש אמיצים מספיק לעשות את הדברים שאנחנו רוצים, אף פעם לא נעשה שום דבר.
הסוד של אנשים שמחים ומצליחים הוא לא שהם פוחדים פחות מאיתנו, טוענת סוזן, אלא — כפי שוודאי ניחשתם — שהם "מרגישים את הפחד ובכל זאת עושים".
למעשה, לדבריה של סוזן, עלינו לפחד מדי יום, כי זה מעיד שאנו דוחפים את עצמנו לפעול ומתקדמים בחיים. אם אינך חש שום פחד — אתה לא צומח.
"הרעיון הוא שכל יום אעשה משהו שמפחיד אותי," סיפרתי לרייצ'ל כשחזרנו לדירה אחרי השחייה והכנו פסטה בולונז.
"אז מה הדבר הכי מפחיד שאת יכולה לדמיין את עצמך עושה?" שאלה רייצ'ל.
"מופע סטנד־אפ. עצם המחשבה על זה עושה אותי חולה."
"חכי שנייה," היא אמרה, רצה לסלון וחזרה עם פנקס. "תרשמי את זה."
"למה? אני לא הולכת להעלות סטנד־אפ."
"כן, את כן."
"לא, נו באמת. אני אעשה דברים מפחידים, מבטיחה, אבל לא צריך להגזים."
אבל זה לא עזר. רייצ'ל כתבה בפנקס מופע סטנד־אפ באותיות גדולות.
"מה עוד?" היא שאלה, והעט בידה.
הרגשתי פאניקה גואה.
"אהמ, לבקש מבחור לצאת איתי, או להתחיל לדבר עם בחור, או כל דבר שקשור בבחורים."
"את צריכה להציע לאיזה גבר ברכבת התחתית בשעת העומס לצאת איתך."
"מה?"
"רק כדי להכניס קצת עניין."
"אין מצב. אני לא עושה את זה."
היא הרימה את גבותיה.
"או־קיי," עניתי.
עד סוף הערב ערכנו רשימה של דברים מפחידים שאעשה בינואר:
1. להעלות מופע סטנד־אפ
2. להתחיל שיחה עם בחור ברכבת התחתית
3. להציע לזר לצאת איתי לדייט
4. לשיר בפני קהל
5. לנאום בפני קהל
6. לדגמן בעירום בפני צלם או צייר
7. לצפות בסרט אימה (מה שלא עשיתי מאז הטראומה שלי מ"מיזרי", בגיל שלוש־עשרה)
8. להשתתף בשיעור ספינינג
9. להתעמת עם מישהו בנוגע למשהו שהוא עשה כדי להרגיז אותי
10. לבקש הנחה בחנות או להתמקח על מחיר (מעורר אימה)
11. לעשות את ארבע הסתימות בשיניים שאני צריכה
12. לבדוק את השומה שצמחה לי בגב
13. לאכול חלקי פְּנים (איכס! הייתי בררנית מאוד לגבי הבשר שלי)
14. לצנוח ממטוס, או משהו פיזי מפחיד בטירוף
15. לרכוב על אופניים בלונדון
16. לברר מה אנשים חושבים עליי (את הדברים הרעים)
17. לבצע חניה במקביל למדרכה
18. לנהוג בכביש המהיר
19. לאבד שליטה (אף פעם לא קרה לי. מעולם. תמיד חששתי שזה יגרום לאנשים לשנוא אותי)
20. לדבר בטלפון על בסיס יומי (ממש שנאתי את המכשיר הזה)
באותו לילה לא הצלחתי להירדם. הרעיון המבריק שלי נראה ממשי מאוד פתאום, ולא אהבתי את זה. לא רציתי לקפוץ ממטוס, ובחלומות הכי מפחידים שלי לא דמיינתי שאעלה סטנד־אפ. זה היה משהו שאחרים עושים. אנשים מוזרים, מחפשי־ריגושים, מזוכיסטים. אנשים שהיו, ככל הנראה, קצת משוגעים.
האם אני קצת משוגעת?
בשניים בינואר התחלתי בקטן, בחניה במקביל. לא בדיוק דרמטי, אבל לא ניסיתי את זה מאז תום לימודי הנהיגה שלי בגיל שבע־עשרה. במקרים הנדירים שבהם נהגתי, העדפתי לחנות חמישה קילומטר רחוק יותר מאשר לסבול את המבוכה והלחץ שכרוכים בחניה במקביל בזמן שטור מכוניות ממתין לי מאחור. זה נראה מטופש לגמרי, לתת לפעולה פשוטה כזאת — פעולה שאנשים עושים מדי יום ביומו — לנהל לי את החיים.
סוזן מסבירה שיש שלוש "רמות" פחד. רמה 1 היא "הסיפור שאני מספרת לעצמי", ובמקרה זה — שאני שונאת חניה במקביל. רמה 2, העמוקה יותר, היא "פחד האגו" — הפחד מפני האפשרות שאיראה אידיוטית בעיני אחרים. סוזן כותבת: "פחד ברמה 2 נובע מהמצב הנפשי שלנו, ולא מסיטואציה חיצונית. הוא משקף את התפיסה העצמית שלנו, ואת היכולת האישית שלנו להתמודד עם אתגרי החיים". אך מתחת לפחד הזה טמון הפחד העמוק ביותר, פחד שלדברי סוזן עומד בבסיס הפחדים כולם — פחד שלא אצליח להתמודד עם ההרגשה שאני אידיוטית שלא יודעת לחנות. לסוזן יש תשובה אחת לזה: "את תתמודדי עם זה".
נסעתי לדירתה של אמי מחוץ ללונדון כדי לאסוף כמה חפצים, אז שאלתי ממנה את הפז׳ו 205 החבוטה שלה ונהגתי לעיירה הסמוכה, אַסקוט.
אסקוט מוכרת בזכות מירוצי הסוסים, ולא משום סיבה אחרת. גדלתי שם ועבדתי בבית הקפה המקומי. תמיד ריחמתי על התיירים המסכנים שנכנסו לבית הקפה כדי לשאול, "איפה זה אסקוט?"
הייתי צריכה לומר להם, אתם באסקוט. זה כאן. תחנת הדלק, בית הקפה וסוכנות החדשות של מרטין. זה כל הזוהר שלמקום הזה יש להציע.
אז בקיצור, לא מדובר בדיוק בעיר גדולה, אך יחסית לשניים בינואר, הרחובות המו להפתיע. רק אחרי שלושה סיבובים במרכז העיירה הצלחתי לאתר מקום חניה פנוי. הוא היה די צר, ונלחצתי כאשר רכב מסחרי לבן נעמד מאחוריי. נכנסתי בזווית חדה מדי ופגעתי במדרכה.
לבי החל לפעום בחוזקה, וכפות ידיי החלו להזיע על ההגה.
ניסיתי לתקן את הזווית, אך נראה שרק נתקעתי עוד יותר. חששתי שהמסחרית הלבנה תתחיל לצפור לי. דמיינתי את שני הגברים שבתוכה צוחקים עליי. הרגשתי לחץ עצום, ללא שום פרופורציה למצב. מרוב חרדה עליתי עם הרכב על המדרכה. המסחרית הלבנה חלפה על פניי.
הכביש היה פנוי כעת. ניסיתי לצאת ולהיכנס שוב לחניה כמה פעמים, אך ללא הצלחה. שוב ושוב עליתי על המדרכה.
אך למרבה ההפתעה, זה לא הטריד אותי.
בסופו של דבר חניתי בערך במקביל, ולפי סוזן: "אַת לא כישלון אם לא עמדת במשימה, אַת הצלחה משום שניסית".
ואכן הרגשתי שהצלחתי. מדרכה או לא מדרכה.
סוזן כותבת שלהימנעות מדברים קטנים עשוי להיות מחיר כבד. הימנעות מנהיגה בכביש מהיר, מעיון בדפי חשבון הבנק או מלענות לטלפון רק מעצימה את האמונה שהעולם מפחיד, ושאין ביכולתנו להתמודד איתו. בכל פעם שאנו נמנעים מלעשות משהו, אנו מרגישים חלשים יותר, בעוד שהתמודדות פנים־מול־פנים עם הפחד, ולו פחד קטן, גורמת לנו להרגיש חזקים, בעוצמה ובשליטה. וכך רציתי להרגיש. לא רק לגבי נהיגה, לגבי הכול.
בבית, הצעד הענקי שלי לתוך עולם־המלחמה־בפחד לא התקבל בהתרגשות.
"הצלחתי לחנות במקביל למדרכה!" קראתי לעבר אמי וסובבתי את צרור המפתחות על האצבע כמו נהגת מקצוענית. היא הרימה אליי מבט מהכיור הגדוש כלים.
"הספר שלך אומר לך לחנות?"
"לא, הוא בעניין של לעשות דברים מפחידים. להתמודד עם הפחדים שלך. וחניה זה דבר מפחיד."
אמא נראתה מבולבלת. היא לא ראתה בחניה דבר מפחיד. היא יכלה להחנות משאית על בול דואר בלי לעשות מזה עניין.
בגילי כבר היו לה שלושה ילדים ובית לנהל. היא לא איתגרה את עצמה בחניה או בקפיצה לאגמים קפואים.
לא היה לה זמן לגילוי עצמי, או כפי שהיא ניסחה זאת, "לא גידלו אותי להגות בציפורני הרגליים שלי." באופן די צפוי, עזרה עצמית לא היתה פופולרית במיוחד באזור הכפרי באירלנד שבו גדלה, אחת משבעה אחים ואחיות.
כשסיפרתי לה בחג המולד על הרעיון שלי, היא פתחה את פיה כדי לומר משהו, ואז סגרה אותו. ואז פתחה אותו. וסגרה אותו.
"רוב האנשים היו אומרים שהחיים שלך נהדרים כבר עכשיו, מריאן."
"אני יודעת. אבל מה רע בלרצות להיות קצת יותר שמחה?"
"אף אחד לא יכול להיות שמח כל הזמן. החיים פשוט לא בנויים ככה."
"טוב, זה דפוק."
"לא, זאת פשוט המציאות. אולי תרגישי יותר טוב אם במקום כל הזמן לרצות יותר, תכירי תודה על מה שכבר יש לך."
גל האשמה הקתולי המוכר אפף אותי.
ולכן בחמישה בינואר, כשנסעתי לפגוש חברה ותיקה מימי בית הספר — בשלושה כבישים מהירים! — שמרתי לעצמי את מעשה הגבורה עוצר הנשימה שלי.
למחרת אחר הצהריים נסעתי הביתה ברכבת התחתית והקשבתי לשיר של ריהאנה באוזניות. אז נזכרתי שאני אמורה ליזום שיחה עם בחור.
כל מי שמתגורר בלונדון יודע שזה לא מקובל לנעוץ מבט בעיניהם של נוסעים אחרים בתחבורה הציבורית, לא כל שכן לדבר איתם. זאת הסיבה שברחבי הרכבת התחתית תלויים שלטי פרסומת לאתרי היכרויות, פחות או יותר בנוסח הבא: "מי שיושב/ת מולכם מוצא/ת חן בעיניכם? היכנסו לאתר שלנו, שם תוכלו לחפש אותו/ה בין עשרות אלפי משתמשים למען הסיכוי הזניח שתזכו לראותו/ה שוב."
האפשרות הפשוטה לחייך ולדבר לא היתה אפשרות.
התבוננתי בעצמי, לבחון איך אני נראית. או־קיי, מכנסי ג'ינס, המעיל הטוב שלי ("ויסלז", 150 פאונד במקום 300), נעלי קונברס מוזנחות ושיער לא חפוף.
לא.
אני לא יכולה להתחיל לקשקש עם זר בשיער שמנוני.
ממש לא.
בפעם הבאה. אחרי חפיפה.
אבל ידעתי שזה סתם תירוץ. סוזן כותבת שאנו מרמים רק את עצמנו כשאנו דוחים דברים. היא קוראת לזה משחק "אם/אז". אנחנו מספרים לעצמנו שנתחיל עם מישהו שמוצא חן בעינינו אחרי שנרזה, או שנבקש קידום כשיהיה לנו יותר ניסיון מקצועי. אנו חושבים שהפחד ייעלם אם רק נחכה לרגע המתאים, אך כשהרגע המתאים מגיע, אנו מוצאים תירוצים אחרים. פעולה חדשה תמיד תהיה מפחידה. הדרך היחידה לגרום לה להפסיק להיות מפחידה — היא פשוט לעשות אותה.
הבטתי סביב אחר מטרה.
ממש מולי ישב בחור עם שיער מגולח וז'קט בייסבול. צלילי בס עבים הידהדו מתוך האוזניות הענקיות שלו, והוא התנועע לקצב המוזיקה. לא, לא הוא.
לשמאלי ישב גבר בחליפה כחולה כהה. הוא אחז תיק מסמכים חום ישן מעור. הוא נראה כמו עורך דין או משהו מתוחכם אחר. תהיתי אם אני טיפשה מדי בשבילו. הבטתי על כפות ידיו. הוא ענד טבעת נישואים.
פצחתי ברצף מחשבות על כך שכל הגברים הטובים כבר נשואים, ושבגיל שלושים ושש כבר פיספסתי את הסיכוי...
תתרכזי, מריאן. תתרכזי.
ליד דלתות הקרון ניצב בחור גבוה, רזה וחיוור, גם הוא בחליפה. די נאה, אם כי לא יותר מדי. היתה לו הבעה מותשת, כאילו הספיק לו מהחיים האלה. אני לא יודעת מה זה אומר עליי, אבל זה מצא חן בעיניי.
בדרך כלל לא הצלחתי אפילו לחייך אל בחור שמצא חן בעיניי, שלא לומר לדבר איתו. במקום זה דמיינתי את כל הסיבות לכך שהוא לא יתעניין בי: שמנה מדי, ג'ינג'ית מדי, לבושה רע מדי. זה היה משחק משעשע.
אבל לא מדובר עכשיו באני הרגילה. אלא באני־שנלחמת־בפחדיה. אז עברתי מושב כדי להתקרב אליו. שלחתי מבט אל כפות ידיו. שום טבעת.
כן. קדימה. את מסוגלת לעשות את זה.
פתחתי את פי כדי לומר "שלום", אך שום דבר לא יצא.
אולי אני לא מסוגלת לעשות את זה.
בשלב זה כדאי לציין שלמרות שהרכבת היתה מלאה, הקרון היה שקט באופן מוזר. כמעט דומם לחלוטין, בעצם. כל הנוסעים היו שקועים באומללות־בין־הערביים הפרטית שלהם, קראו ספרים או האזינו למוזיקה. אם אתחיל לדבר עם מישהו, כולם ישמעו אותי.
תתאפסי על עצמך, מריאן. תגידי משהו.
"הרכבת הזאת תמיד כל כך עמוסה?" פלטתי.
מר מותש־אך־נאה הרים את מבטו בבלבול מהנייד שלו, כאילו הערתי אותו משינה. היו לו עיניים כחולות מימיות.
"אה, כן," הוא אמר והחזיר את מבטו אל הנייד שלו.
"בדרך כלל אני לא נוסעת ברכבת בשעה הזאת," המשכתי. לבי פעם בקצב מטורף.
הוא הרים אליי שוב את עיניו במבט של: "למה את מספרת לי את זה? למה את מדברת אליי? את לא מכירה את הכללים?"
המשכתי לדבר.
"איפה אתה גר?" שאלתי. ברגע שהשאלה יצאה מפי קלטתי שהיא לגמרי סטוֹקֶרית.
קלטתי גם שעכשיו כבר יש לנו קהל. אישה שניצבה בסמוך לנו, בחצאית ארוכה צמודה ונעלי ספורט, שלפה החוצה את אחת האוזניות שלה, והגבר שישב במושב הסמוך לנו גיחך בבוז.
מר מותש־אך־נאה נראה מפוחד כעת. ראיתי שהוא נקרע בין הרצון להישאר מנומס לבין החשש שנפלה עליו משוגעת. בסופו של דבר הנימוס ניצח. הוא עידכן אותי שהוא גר בבֶּרמוֹנדסי.
"נחמד שם?" שאלתי.
"אה, כן," הוא ענה.
המשכתי. "אתה גר שם כבר הרבה זמן?"
"כן, אנחנו גרים שם כבר כמה שנים," בדגש רב על "אנחנו". המסר התקבל בבירור. יש לו חברה, אך רק כדי לחדד את זה עוד יותר, הוא עידכן אותי ש"בדיוק קנינו שם בית".
הבחור שגיחך פלט כעת נחרה. ממש בבוז.
המשכתי לחייך ולפטפט, רק כדי להבהיר למר מותש שעולמי לא חרב עליי בגלל שיש לו חברה (הוא באמת לא חרב), וראיתי שהוא הולך ונרגע. המשכנו לפטפט על מחירי נדל"ן, ואז הוא ירד בווֹטֶרלוּ.
וככה זה נגמר!
עשיתי את זה! לא יכולתי להאמין, אבל זה קרה! ראיתי בחור נאה ברכבת ויזמתי שיחה איתו.
זאת לא היתה בדיוק שיחה מוצלחת, אבל עשיתי את זה! כן, זה היה מביך, אז מה? מבוכה לא הורגת אותך, מסתבר!
חשמל מילא את גופי. או אדרנלין. חשמל, אדרנלין, מה זה משנה?! התלהבות אדירה.
עד שעיניי נתקלו באלה של מר גיחוך, שעדיין גיחך בבוז. גל חם של מבוכה מילא אותי, ועד מהרה התחלף בזעם. לעזאזל איתו, עם הזקָן ההיפּסטֶרי והג'ינס ההיפסטרי שלו! אין לו שום מושג שאני מתמודדת עם הפחדים שלי וחיה את הרגע ופועלת הכי טוב שאני יכולה! בטוח שלא היה לו אומץ לעשות את זה!
אז קיבלתי החלטה מוזרה: אראה לו שאין בי אפילו טיפת מבוכה בעקבות מה שהתרחש כאן...
"מה אתה קורא?" שאלתי והתיישבתי לצדו.
הוא המשיך לגחך בבוז, משועשע מכך שהוא עצמו הפך למושא תשומת לבי.
"'ההיסטוריה של העולם במאה פריטים׳," הוא אמר. "זאת היתה סדרה ברדיו 4."
"ספר עבה," אמרתי.
"נכון," הוא הסכים.
השתררה שתיקה. לא ידעתי מה עוד לומר. האנרגיה המתוחה שלי הלכה והתפוגגה, והתחלתי לחשוב שחבל שעליתי על הרכבת האידיוטית הזאת.
"קניתי אותו לאחי לחג המולד, אבל בסופו של דבר שמרתי אותו לעצמי," הוא הוסיף.
יש! הוא דיבר מיוזמתו. והוא קורא ספרים מתוחכמים!
"זה נראה כמו ספר טוב לשירותים," אמרתי.
"אה, כן, אני מניח שכן."
למה היית חייבת להכניס את השירותים עכשיו, מריאן?
"אז קנית לאחיך משהו אחר?" שאלתי.
"כן. טישרט."
"מגניב."
אני שונאת את השימוש המוגזם שלי במילה "מגניב". אני בת שלושים ושש, כבר הייתי אמורה לאמץ מילה ראויה יותר.
המשכנו לפטפט. לא נשמע שום אזכור של ה"אנחנו" המלכותי. התחלתי לראות בגיחוך הבוז שלו חיוך לבבי.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי.
"אני צריך לאסוף כמה דברים מבית של חבר, ואז אני נוסע הביתה."
"מגניב. במה אתה עוסק?"
"אני עוזר־אמן."
"איזה סוג של אמנות?"
"מהסוג הקונספטואלי."
לא היה לי מושג מה זאת אמנות קונספטואלית, אבל דמיינתי את כל פריטי האמנות מלאי הטעם שיקשטו את קירות ביתנו.
תהיתי איך ארגיש אם אנשק מישהו עם זקן ארוך כל כך, והאם זה משנה שהוא קצת ג'ינג'י...
פעם יצאתי לדייט עם בחור ג'ינג'י, וכשהוא התכופף לנשק אותי, נבהלתי. "אנשים יחשבו שאנחנו אח ואחות," אמרתי לו. למחרת שלחתי לו אימייל עם הצעה לצבוע את שׂערי לחום. הוא לא הגיב.
"איפה את עובדת?" שאל מר גיחוך.
"אני עובדת מהבית. בשעה כזאת אני בדרך כלל עוד בפיג'מה עם כתמים מארוחת הבוקר," אמרתי.
פניו לא ידעו איך להתארגן בתגובה לדבריי.
למה את אומרת דברים כאלה?
"כאן אני יורדת," אמרתי כשהגענו לאַרצ'וֵויי.
"גם אני," הוא אמר. וחייך. עלינו יחד במדרגות הנעות, ואז חצינו את השער המסתובב והשתהינו לרגע.
"טוב, אז להתראות..." הוא אמר.
"ביי... היה נחמד לפגוש אותך," עניתי.
"כן, גם אותך."
"לילה טוב."
"גם לך..."
הוא נתן לי גיחוך/חיוך אחרון והלך לדרכו.
לרגע הנחתי לעצמי להתבוסס במחשבה שהוא לא נדלק עליי כי הוא לא ביקש את מספר הטלפון שלי, אבל אז חלק אחר בי חשב שאולי הוא פשוט התבייש לבקש.
וגם אם זאת היתה דחייה, באופן משונה לא היה אכפת לי. פשוט התענגתי מדי על אומץ הלב המוחלט והטוטלי שלי.
בבוקר המחרת, שיכורה מההצלחה שלי, תיכננתי את המשך החודש.
כבר עכשיו הרגשתי אחרת. סוזן אומרת שעם כל פעולה שאנו נוקטים, אנחנו מתחברים ל"עצמי העוצמתי" שבתוכנו. והיא צודקת. הרגשתי מלאת עוצמה. כאילו אני מסוגלת לעשות כל דבר. ואז ראיתי את המילים "מופע סטנד־אפ" ברשימה שלי, ומיד הרגשתי פחות עוצמתית. קיבלתי החלטה ניהולית לחכות עד סוף החודש עם המשימה הזאת. במקום זאת אחמם מנועים עם דוגמנות עירום קלה בפני קהל.
חיפשתי בגוגל "דוגמנות עירום", ושלחתי אימייל למורה מקומי לרישום עירום בבקשה לדגמן אצלו. ואז התחלתי לחפש נאומים בפני קהל.
לפי אחד הסקרים האלה שצצים מדי שנה, רוב בני האדם חוששים יותר לנאום בפני קהל מאשר להיקבר בחיים. (חששות נפוצים אחרים הם גברים עם זקן, ומקלות־עץ של סוכריות על מקל, מסתבר.)
הניסיון היחיד שלי בתחום הנאום בפני קהל היה בשתי חתונות של חברות שלי. בשתי הפעמים נתקפתי כזאת חרדה, שהחלטתי שעדיף לי לממן את ירח הדבש מאשר לעמוד שוב על הדוכן ולקרוא עוד פואמה מסוג "האהבה היא..." אפילו כשדיברתי בפני שניים־שלושה אנשים במהלך פגישת עבודה, סבלתי מגלי חום.
רייצ'ל הציעה שאנסה את פינת הנואמים בהייד פארק, אבל העמדתי פנים שלא שמעתי אותה. במקום זה איתרתי את קבוצת "טוֹסט־מאסטֶרז" המקומית, שנפגשת בכל שבוע במטרה לסייע לאנשים לשפר את יכולת הנאום שלהם בפני קהל, ושוחחתי עם נייג׳ל, סגן הנשיאה.
הוא אמר לי שלפי הכללים שלהם, אין שום אפשרות למשתתפת חדשה לדבר בפני הקבוצה כבר במפגש הראשון.
"יש פרוטוקול לזה," הוא אמר לי בטלפון.
"ברור שיש," עניתי.
כשהתעקשתי, הוא אמר שיבדוק עם הנשיאה שלו אם אפשר לחרוג מהכללים באופן חד־פעמי. שיחות רמות־דרג רבות התקיימו ברקע, וארבע דקות לאחר מכן נייג׳ל חזר אליי. "יש אישור," הוא אמר. "אנחנו נפגשים בימי חמישי בערב באולם הכנסייה, מול המסעדה ההודית."
קיבלתי אימייל שעל הנאום שלי להיות בן חמש עד שבע דקות. טיימר בסגנון רמזור יקצוב לי את הזמן (אור ירוק כשאגיע לזמן המוקצב המינימלי, צהוב כשאגיע לשש דקות, ואדום כשתישאר לי חצי דקה בלבד לסכם את דבריי, אחרת אפסל). מעין מעריך ייתן לי פידבק על הנאום שלי, כמו גם בוחן דקדוקי שיתעד את מספר קריאות ההיסוס ("אהמ") שאשרבב לדבריי. אוכל לנאום על כל נושא שבעולם, אך לא אורשה לקרוא דברים מן הכתב.
החלטתי לנאום על מסע העזרה העצמית שלי.
זה היה יום שלישי בבוקר, כלומר נותרו לי יומיים להתכונן, או ליתר דיוק — יומיים להעמיד פנים שזה לא עומד לקרות. ביום חמישי בבוקר כבר לא יכולתי להעמיד פנים יותר.
בזמן שהתאמנתי בחדר שלי, חששתי שאעלה על הבמה ואשכח הכול. שום דבר לא יֵצא לי מהפה, וכולם יבהו בי ואני ארצה למות. אמרתי לעצמי שוב ושוב שזה לא משנה, שאין מה להתבייש בזה. גם אם זה יהיה אסון מוחלט. לעולם לא אצטרך לפגוש את האנשים האלה שוב. ועדיין הייתי מבועתת. למה?
קראתי מאמרים באינטרנט. אחד מהם הסביר שבתקופת המערות ההישרדות שלנו היתה תלויה בהשתייכות לקבוצה, כך שכל פעולה שהעמידה אותנו בסכנת דחייה איימה עלינו, כי איך אפשר להילחם לבד בנמר חושף שיניים? מעולם לא חשבתי על כך. מאמר אחר הציע לי להעמיד פנים שעליי או לשאת נאום קצר או להתמודד עם נמר חושף שיניים. לטענתו, כאשר אנו משווים נאום בפני קהל לחיית טרף אכזרית, הנאום נשמע בסדר.
אז בסופו של דבר, הכול הסתכם בנמרים.
נשאתי את הנאום שלי בפני רייצ'ל, שמדדה לי זמנים בנייד שלה.
מה שנראה לי כשבע דקות התגלה כשלוש דקות וקצת.
"אבל ממש הרגשתי שדיברת יותר מזה," הודתה רייצ'ל, שחששה שאני מצוננת.
"לא, אני בסדר," אמרתי.
"פשוט הקול שלך נשמע צרוד, וקצת מונוטוני. חשבתי שאולי נדבקת במשהו."
"נדמה לי שככה נשמע הקול שלי כשאני פוחדת."
"מריאן, את הולכת לדבר בכנסייה בפני עשרים איש או משהו. זאת לא בדיוק עצרת האו"ם."
או־קיי. מצוין. פרופורציות זה טוב.
בזמן שצעדתי בין הקברים בחצר הכנסייה, חשבתי על האמירה של ג'רי סיינפלד, שרוב בני האדם כל כך פוחדים לדבר בפני קהל, שבהלוויה הם יעדיפו להיות בארון הקבורה מאשר להספיד. בהחלט נכון, לעזאזל.
אולם הכנסייה המואר היה מלא אנשים שפיטפטו ליד כיסאות פלסטיק. בחזית ניצב כן תווים רעוע, ועליו שלט כחול של קבוצת הטוסט־מאסטרז.
היו שלושה נואמים לפניי. הראשון היה גבר שנשא נאום סוריאליסטי להפליא על שני יצרני מזון, שפוצחים במאבק איתנים זה בזה.
השני נשא נאום על הצורך הדחוף בחנות לאביזרי סקס באזור.
"דמיינו עד כמה מאושרים יותר נהיה, אם תהיה לנו גישה נוחה לשוטים ולמצבטֵי פטמות!" קרא איש לבן שיער שנראה כמו המינגוויי.
לבסוף נאום על היתרונות שבעישון — "הוא מעניק עבודה לפועלים שמייצרים משאפי חמצן," טען בחור צעיר בטישרט עם איור של בוב מארלי. "במה עוד הם יוכלו לעבוד? באמת תרצו שהמשפחות שלהם ירעבו ללחם?"
שלושת הנאומים היו מגוחכים כמו כל מה שרואים בטלוויזיה.
ואז הגיע תורי. פילסתי את דרכי אל החזית, התנגשתי בברכי אנשים, והתנצלתי שוב ושוב. דמי תסס באימה.
"הלב שלי פועם חזק כל כך שנדמה לי שכולכם מסוגלים לשמוע אותו," אמרתי.
הקהל חייך אליי בעידוד.
הרגשתי כאילו הלשון שלי שילשה את גודלה.
"אף פעם לא עשיתי את זה, אז בבקשה תהיו עדינים..."
הם המשיכו לחייך, אך הפעם ברמיזה מסוג "או־קיי, חמודה, תגיעי לעניין."
התאורה צרבה בעיניי. מיצמצתי שוב ושוב.
קדימה, מריאן. את מסוגלת לעשות את זה! בסך הכול שבע דקות. קדימה!
"כמה מכם קוראים ספרי עזרה עצמית?" שאלתי. הרגשתי שבחרתי בפתיחה נועזת, השתתפות פעילה של הקהל על ההתחלה.
נדהמתי לגלות שכמעט כולם הרימו את ידיהם.
"וכמה מכם חושבים שעזרה עצמית זה ללוזרים?"
זקן אחד בפינה והצעיר בחולצת בוב מארלי.
"טוב, אז אני הלוזרית הזאת," הסברתי. "אני המסכנה הזאת, שהחֶברה היחידה שלה במיטה היא עותק של 'גברים ממאדים ונשים מנוגה' ליד הכרית, זאת שמחזיקה את 'המדריך הקטן לחיי שלווה' על שולחן העבודה המבולגן שלה..."
שמעתי צחקוקים מהקהל בתגובה לאזכור השמות ונרגעתי קצת. שיתפתי אותם בנתונים סטטיסטיים לגבי פריחתו של תחום העזרה העצמית: עלייה של עשרים וחמישה אחוז במכירות בבריטניה מאז המפולת הכלכלית של שנת 2008. "כולנו זקוקים להכוונה בתקופה של אי־ודאות," הסברתי, וחשתי נבונה במיוחד. אז העליתי את הטיעון שספרי עזרה עצמית הם סוג של פילוסופיה מודרנית, והזכרתי שמות כמו אריסטו וסוקרטס, למרות שלא קראתי את כתביהם של אף אחד מהם.
"מקובל לחשוב שהאמריקנים התחילו בזה, אבל האם ידעתם שספר העזרה העצמית הראשון נכתב על ידי בחור סקוטי בשם סמואל סמיילס ב־1859?" שאלתי.
בחלוף פרק זמן שנדמה לי כמו דקה, אור ירוק נדלק בירכתי החדר לאות שחלפו חמש דקות. ואז נדלק אור אדום שסימן שזמני תם. מחיאות כפיים נשמעו, ואני מיהרתי בחזרה לכיסאי בלחיים בוערות, ברכיים רועדות, לב דופק כמו פטיש.
עשיתי את זה!!
לאחר מכן, בזמן ששתינו תה ואכלנו עוגיות זנגוויל, כולם היו מאוד נחמדים אליי.
דיברתי ממש בכישרון! מעניינת ומצחיקה! זאת באמת הפעם הראשונה שלי? ראשי החל להסתחרר. "שמרת על קשר עין עם הקהל במהלך הנאום, מה שרוב הנואמים בתחילת דרכם לא עושים," אמר לי המינגוויי. "טכניקת 'המגדלור' קוראים לה, והיא בדרך כלל שמורה לנואמים מנוסים.
"בפעם הראשונה שדיברתי בפני קהל הייתי כל כך מתוח, שאפילו לא הצלחתי לסיים את הנאום," הוא אמר. "האיש הזה שם," הוא אמר והצביע על הבחור ממלחמת יצרני המזון, "לא היה מסוגל להוציא מילה אחת ברורה בגלל הפרעה חמורה בדיבור."
"לא שמעתי אצלו שום בעיה בדיבור," אמרתי.
"הוא עבד על זה המון. הוא הגיע לכאן לפני ארבע שנים לקראת נאום הברכה שלו בחתונה של בִּתו, ומאז הוא נשאר. כיף כאן, זאת חבורה נחמדה."
ואכן כזאת היא היתה. היה קסם בחדר, קסם של תמיכה ועידוד, קסם של אנשים שעוזרים זה לזה להתמודד עם הפחדים שלהם. המפגש כאן היה ההיפך מחיי הלילה הרגילים שלי באיזה פאב לונדוני סנובי, שאורחיו הביטו זה בזה רק כדי לאמוד את מתחריהם.
בסוף הערב קיבלתי אות הוקרה על הצטיינות בנאום הבכורה. ג'יין, נשיאת הקבוצה, קראה לי לגשת לדוכן.
"בדרך כלל אנחנו מחלקים שוקולדים, אבל אחרי חג המולד אני יודעת שכולנו מנסים לשמור על המשקל, אז במקום שוקולד הבאתי לך את זה."
היא הגישה לי קופסה של חטיפי יוגורט Go Ahead.
"רק שבעים ושלוש קלוריות!" היא אמרה.
"מעולה!" קרנתי מאושר.
ואז קיבלתי תעודה והצטלמתי. זה די דמה לטקס האוסקר.
באוטובוס הביתה ניסיתי להפנים את העובדה שזה הלך כל כך טוב. תהיתי בכמה עוד משימות שתמיד חששתי לנסות, יסתבר לי שאני די טובה.
אולי אם אתמודד עם הפחדים שלי במקום לברוח מהם, אוכל להפוך לאדם שונה לחלוטין. אולי אם אצליח להתגבר על החשש שאיראה אידיוטית מול אנשים, אוכל לחיות באמת את החיים במקום לצפות בהם תמיד מהצד. ואולי אם אוכל להוריד לפעמים את המגננות שלי בלי לחשוש משיפוטם של אחרים, יתחוור לי שהם שם כדי לתמוך ולהושיט יד... כי עמוק בפנים כולנו מפוחדים.
בכל הנוגע לפחדים יומיומיים, סוזן מציעה ליצור מאגר של ספרים ודיסקים שמעוררים בנו השראה ולשקוע בהם במקום להאזין לחדשות. החדשות לרוב שליליות, והן רק מדכאות אותנו. אכן, יש כאן כשל טכני קל. בהיותי עיתונאית התחלתי כל יום עבודה בקריאת עיתוני הבוקר. טוב, מה לעשות.
בכל הנוגע לקריאת ספרים חיוביים, סוזן מציעה לחזור בקול על הצהרות מעצימות במהלך היום, כמו למשל, "אני מלאת חיים וביטחון עצמי!" או, "אני מסוגלת לעשות כל מה שאני רוצה!" הרעיון הוא שבאמצעות חזרה על ההצהרות הללו שוב ושוב, אנו לא מותירים מקום למחשבות השליליות יותר שיש לנו בדרך כלל.
כדאי שההצהרות האלה ינוסחו בזמן הווה ויהיו חיוביות ולא שליליות: במקום להגיד "מהיום לא אזלזל בעצמי", עליי להגיד, "בכל יום הביטחון העצמי שלי עולה".
אפשר להאזין להקלטות של הצהרות כאלה, לחזור עליהן בקול, או להשתמש בכלי העזר היעיל ביותר של עולם העזרה העצמית: פתקיות דביקות.
סוזן כותבת שהדבר הכי טוב הוא לרשום הצהרות מעצימות על פתקיות דביקות ולפזר אותן בכל מקום: על מראת המקלחת, ליד המיטה, על שולחן העבודה, על לוח המחוונים במכונית.
"תגזימו עם הפתקיות," מציעה סוזן. "תלכו עם זה עד הסוף, עד שחברים שלכם יתחילו לשאול מה קורה."
אז במקום לעבוד, רתמתי את הביטחון העצמי החדש ואת החיוביות שגיליתי בתוכי לכתיבת מסרים מעודדים על פתקיות, כגון "אני אוהבת ומוקירה את עצמי", "אני אוהבת את חיי" ו"הכסף זורם אליי". הדבקתי אותן על הקיר מאחורי שולחן הכתיבה שלי.
הדבקתי את הפתקית "הכול קורה בדיוק כפי שהוא אמור לקרות" — אחד ממשפטי המפתח האהובים על סוזן, על המראה בחדר האמבטיה שלי. סוזן טוענת שלא משנה מה קורה, גם אם זה נראה נורא באותו רגע, הכול מתרחש בדיוק כפי שהוא אמור להתרחש.
"הרעיון הוא שעלינו להחליף את המחשבות השליליות הרגילות שלנו בחיוביות," הסברתי לאמי, שהתקשרה באמצע כתיבת המסרים שלי.
"כלומר את משלה את עצמך?" היא שאלה.
"לא, אני מנסה להתמקד במה שטוב במקום במה שרע," עניתי.
"את לא הולכת להפוך לאמריקנית, נכון?"
"למה את מתכוונת?"
"את יודעת... שמֵחה," היא ירקה את המילה. "אנשים לא אוהבים את זה, מריאן. זה לא אמיתי."
יום ראשון, שנים־עשר בינואר. יום העירום שלי הגיע. ועוד ביום ראשון, יום האלוהים, לא פחות.
ישבתי בתחנת האוטובוס שמחוץ למרכז התרבות וניסיתי להכין את עצמי לעוד חוויה מביכה. האדרנלין שהביא אותי עד הלום אזל. חשתי עייפה. כבר לא התחשק לי להתמודד עם פחדים. גשם ירד. שוב. והיה חשוך. טילפנתי לשרה.
"מה את עושה?" שאלתי.
"רואה 'שרלוק', אוכלת קארי. ואת?"
"מתפשטת כדי לדגמן בפני זרים."
"וואו, אלוהים! איך את מרגישה?"
"מבועתת, בהנגאובר."
"הורדת שיער?"
"אוי, לעזאזל... לא חשבתי על זה. לא התייחסתי לזה כמו לדייט..."
"אל תדאגי. הם בטח מעדיפים אותך כמו שאת באמת."
"הייתי משלמת מיליון פאונד כדי לשבת לידך על הספה כרגע ולראות טלוויזיה."
"את זאת שרצית לצאת מאזור הנוחות שלך."
"אני יודעת. עכשיו אני רק רוצה להישאר במיטה," אמרתי.
היא צחקה. "את תמיד רוצה להישאר במיטה."
זה נכון.
שינה היתה אחד הדברים האהובים עליי בעולם. פעם כתבתי כתבה על תנועה שמעודדת נשים "להישאר במיטה כל הדרך אל הפסגה", רק שבמקום סקס זה בעצם היה קמפיין לשינה. זה היה אחד הרעיונות הכי טובים ששמעתי אי־פעם.
"די נו, זה מרגש! תחשבי על כל הסיפורים המגניבים שתוכלי לספר בפאב," אמרה שרה.
"זה נכון." גם פאבים היו ממקומות הבילוי החביבים עליי.
וכך, לקחתי נשימה עמוקה והתפשטתי. וכשחזרתי הביתה אכלתי ארבעה טוסטים עם גבינה. כמו כל דוגמניות־העל.
ביום שלישי, ארבעה־עשר בינואר, היתה לי רשימת המשימות הכי הזויה בעולם:
להעלות מופע סטנד־אפ!!! איפה???
לצפות בסרט "מגרש השדים"
להזמין צניחה חופשית ושיעור ספינינג
הייתי מסתדרת עם עוד סעיף: "לחפוף שיער".
וגם — "לעבוד למחייתי". מסתבר שההתמודדות עם פחדים גוזלת את כל שעות העֵרות שלי. על מנת להתניע את היום יצאתי להליכה ספורטיבית בעודי ממלמלת לעצמי: "אני עושה הכול בקלות ובלי מאמץ..." תהיתי אם זאת דרך נבונה לתכנת מחדש את התת־מודע שלי, או סתם סוג חדש של דחיינות.
ביום חמישי, שישה־עשר בינואר, כבר היתה לי סחרחורת. החיים שלי נעשו מוזרים מדי.
הלכתי לשיעור ספינינג עם רייצ'ל במחשבה שזאת תהיה משימה קלה למחיקה מהרשימה. זה לא היה. אחרי עשרים דקות הרגליים שלי קרסו. ישבתי בלי לזוז במשך שארית השיעור, בזמן שאנשים עם שרירי שוקיים קשים כסלע דיוושו בטירוף בלייקרה היוקרתית שלהם. זה היה משפיל, גרוע יותר מדוגמנות העירום.
רייצ'ל הבטיחה לי שזה נעשה קל יותר, והבטחתי לה שאכן "הרגשתי את הפחד" ועשיתי ספינינג, אבל שלעולם לא אעשה את זה שוב.
לאחר מכן קרסתי על הספה וראיתי את "מגרש השדים". למרות שאני נבהלת אפילו מהסדרה "רצח במשיכת קולמוס" בכיכוב האלמנה החביבה, לא התחרפנתי מהקיא הירוק והרהיטים המעופפים. גם לא חשתי שום סיפוק מסימון וי על הפחד הזה ברשימה. אולי כי במהלך הצפייה בסרט המפחיד ביותר שנוצר אי־פעם, חיפשתי בגוגל ערב של סטנד־אפ פתוח. קצת דיבוק קולנועי נראה משחק ילדים לעומת התמודדות עם לעג ציבורי על בימה דביקה בפאב לונדוני. החיים שלי הלכו ונעשו שעשועון יפני, ולא אהבתי את זה.
לא התמודדתי עם שום פחד בארבעת הימים הבאים. במקום זאת צפיתי בפרקים ישנים של "משפחת קרדשיאן" (קים עברה עוד טיפול בוטוקס), וכתבתי מאמר על טייטס תרמיים.
הפתקיות הדביקות החיוביות על קיר חדר השינה שלי נשרו שוב ושוב.
ביום שני, עשרים בחודש, נאלצתי לחזור ולהתמודד עם פחדים בבדיקה בבית החולים וטיפול שיניים באותו היום. מי אמר שליקום אין חוש הומור?
בגיל שמונה־עשרה מצאתי שומה חשודה בחלק הפנימי של השוק השמאלית שלי, שהתגלתה כמלנומה ממאירה — מסוג סרטן העור החמור ביותר. הייתי אמורה להתחיל ללמוד באוניברסיטה, אך במקום זאת ביליתי בבית החולים. הרופאים הסירו מהרגל שלי גוש בשר בגודל כדור טניס, והמילים "סרטן" ו"כימותרפיה" ריחפו באוויר סביבי. סוג הסרטן שבו חליתי קטלני בשלושים אחוזים מהמקרים.
הרופאים קבעו שהניתוח הצליח, אך במשך חמש שנים עברתי בדיקות תקופתיות על מנת לוודא שהסרטן לא חזר. זאת היתה תקופה מפחידה.
בכל פעם שהייתי צריכה להתפשט ולשכב על מיטה מכוסה בסדין נייר, בזמן שרופא מישש את רגליי בחיפוש אחר בליטות וגושים, החזה שלי התכווץ, וחשבתי לעצמי: "מה אם הפעם הוא ימצא משהו? מה יהיה אז? אני לא רוצה למות!"
למרבה המזל, בגיל עשרים ושלוש נמסר לי שהכול מאחוריי, ופחות או יותר המשכתי את חיי כרגיל. ואז, ממש לפני חג המולד, הבחנתי בנקודה שחורה בגבי. וכך, באמצע חודש ההתמודדות עם פחדים, מצאתי את עצמי שוב באותו דלפק קבלה בבית החולים שבו טופלתי לפני שנים. בזמן ששכבתי על אותה מיטה מכוסה סדין נייר והבטתי באותה תקרה לבנה, נזכרתי בתחושה היא — להיות בת שמונה־עשרה ולא לרצות למות.
והנה אני, בת שלושים ושש ועדיין לא רוצה למות.
עוד לא הייתי מוכנה ללכת. ביזבזתי יותר מדי חיים בדאגה! עוד לא עשיתי את זה כמו שצריך!
למה דאגתי כל כך לגבי דברים קטנים חסרי חשיבות? באמת, למה? ולמה לא הצלחתי להפנים את המסר כבר אז, בגיל שמונה־עשרה? הרי החיכוך במוות היה אמור להבהיר לי ש"החיים קצרים, צריך לחיות את הרגע!" אבל זה לא קרה. במקום זאת למדתי שמה שעשוי להשתבש — אכן משתבש.
הפעם נפגשתי עם רופא אחר. הוא נראה בן עשר.
"אני לא יכול לקבוע בוודאות עד שנערוך בדיקות, אבל אני לא מודאג," הוא אמר.
חשתי הקלה כזאת, שהתחשק לי לחבק אותו. תארו לעצמכם שזאת העבודה שלכם. בכל יום לבשר לאנשים אם הם עומדים לחיות או למות. במיוחד כשאתם בני עשר.
יצאתי מבית החולים באותה תחושה שחשתי לאחר כל בדיקה תקופתית לפני שנים — הקלה מהולה באי־שקט. התיישבתי על ספסל בחוץ ובכיתי קצת. צעדתי לאורך הפארק ונשבעתי לעצמי שמעתה והלאה אעריך כל רגע בחיים, ולא אדאג יותר לגבי עניינים טיפשיים. הבטחתי לעצמי להיות בת נחמדה יותר וחברה טובה יותר. קניתי מאפה קינמון.
לאחר כל ענייני החיים־ומוות הללו, טיפול השיניים עבר בקלות. עשיתי שלוש סתימות בלי הרדמה. הסייעת אמרה שהייתי מאוד אמיצה. שוב בכיתי קצת.
הייתי שמחה לומר שלעומת הבדיקה בבית החולים, המחשבה על ערב סטנד־אפ היתה משחק ילדים — אבל היא לא. היתרון של סרטן הוא שאין צורך להתבדח לגביו. ובאופן כללי, אנשים לא קוראים בוז לעברך.
אבל לא היה לי סרטן, תודה לאל או למי שזה לא יהיה שם למעלה. מה שכן היה לי זה קורס סטנד־אפ לסוף השבוע הקרוב בפאב בפדינגטון. אירגנתי לעצמי גם ערב קריוקי וארוחה של חלקי פְּנים לאותו סוף שבוע, בניסיון אחרון להתמודד עם כמה שיותר פחדים עד סוף החודש.
וכך, בעשר בבוקר ביום שבת האחרון של חודש ינואר, התכנסנו חמישתנו במרתף הפאב מיטְר, בתקווה שאלילי הסטנד־אפ ימטירו עלינו מחסדם בתוך ניחוח הבירה והזיעה.
איאן, המורה, ביקש שנציג את עצמנו ונספר מדוע הגענו. הראשון לדבר היה בחור פיני, שאשתו העניקה לו את הקורס כמתנת חג מולד ("היא טוענת שאני כבר לא מצחיק," הוא אמר). אחריו דיבר וודי אלן היווני שנרשם לקורס כשהיה שיכור, ואחריו "הומו מליברפול בגובה מטר תשעים וחמש" (כדבריו). ואז ג'ני, מנהלת פרסום ממנצ'סטר, שקיבלה החלטה לשנה החדשה לעשות יותר דברים כיפיים. ולבסוף אני.
איאן ביקש שנשתף אותו בשמות הקומיקאים האהובים עלינו.
התקשיתי לנקוב בשם של קומיקאי. האמת היא ששנאתי סטנד־אפ. אפילו קומיקאים טובים גרמו לי אי־נוחות. בצורך שלהם בפידבק. תצחקו מהבדיחות שלי! תיהנו ממני! תאהבו אותי! כל העניין הזה ממש ייסר אותי.
לא אמרתי דבר מכל זה, כמובן. במקום זאת אמרתי "ג'ואן ריברס".
סיפרתי להם את כל עניין ההתמודדות עם פחדים שלי, והם צחקו. סיפרתי להם על השיחה שיזמתי עם הבחור ברכבת ועל דוגמנות העירום שלי, והם שוב צחקו. התחלתי לשנות את דעתי לגבי סטנד־אפ. היה לי כישרון טבעי לכך, ללא ספק.
לאחר מכן התבקשנו לעשות תרגיל קיטוּרים — לזהות חמישה דברים שממש מרגיזים אותנו ולהתלונן עליהם במשך שלוש דקות. פיטפטתי על מסיבות רווקות, ועל להגיע לבד לחתונות כמו איזה ברידג'ט ג'ונס טרגית, ואז התלוננתי בחצי־פה על האמירה, "בוא נכניס את זה ליומן". "אני עובדת מהבית," ציינתי. "וברוב הימים בכלל לא מזדמן לי לצאת לרחוב... אבל כולם מתנהגים כאילו הלו"ז שלהם כמו של אובמה."
זה לא הצחיק. חבריי לקבוצה נראו מבולבלים, ואני חשתי נבוכה. יצאתי משם בחמש אחר הצהריים בתחושה של נידונה למוות. הייתי בדרך לאכילת מוח של פרה עם רייצ'ל בסנט ג'ון — מסעדה שתוארה כגיהינום של צמחונים.
הורדתי את חלקי הבשר הרכים בהמון יין, כך שעד שהגענו לפאב כלוב הציפור במזרח לונדון, שם אירגנתי לעצמי קריוקי, כבר הייתי בדרגת השכרות המושלמת: עדיין מסוגלת לעמוד ולשיר, אך שיכורה מכדי שיהיה לי אכפת.
חזרתי הביתה סביב שתיים בלילה, כשהשיר Baby Don't Hurt Me מתנגן במוחי ללא הרף. התעוררתי זמן־מה לאחר מכן בהתקף חרדה, חצי שיכורה חצי בהנגאובר.
הייתי צריכה לכתוב קטע סטנד־אפ. הייתי צריכה לעמוד בפני קהל באותו ערב ולבצע אותו. המחשבה על כך עוררה בי דחף להקיא. אז הקאתי.
בחזרה למרתף הפאב, החבורה הסכימה שאכן הקטע שלי מוצלח, אבל שאני חייבת לעבוד על סגנון ההגשה. איאן ביקש שאדבר בטון סמכותי חצוף, אך היה לי סגנון אחד בלבד: הסגנון המבועת.
הוא ויתר. "זה בסדר גמור. גם אם תדברי בטון יבש כמו עכשיו, עדיין תזכי לכמה צחוקים. הייאוש שלך בולט. את משדרת אנרגיה של אישה נואשת על סף קריסה."
נהדר. אני הולכת על גישת ההומור העצמי.
התאמנתי על הקטע שלי מול רייצ'ל לפני תחילת המופע. היא לא צחקה אפילו פעם אחת.
"פשוט צר לי עלייך," היא אמרה. "זה באמת קשה להיות לבד בחתונה של חברה..."
הזמנתי כוס גדולה של יין שרדונה וצעדתי הלוך ושוב במעגלים קטנים ליד דלפק הבר.
רגליי וזרועותיי נמלאו תחושת נמלול משונה, וזמזום צורמני מילא את ראשי.
הזמנתי כוס יין נוספת. הנוזל החומצתי מילא את קיבתי החומצתית ועורר בי בחילה עזה אף יותר.
סיפרתי לעצמי שתוך שעה־שעתיים אהיה בבית, על הספה. אז אוכל לראות טלוויזיה ולאכול טוסטים. אך אחד לא עומד למות, שום דבר לא תלוי במופע הזה, ורע ככל שיהיה, אתמודד איתו.
החדר היה מלא בשתיינים ששילמו כסף למופע סטנד־אפ.
העיניים שלי פירפרו מרוב עצבים ועייפות. בתי השחי שלי היו רטובים.
וודי אלן היווני עלה להופיע ראשון. הוא דיבר על הפסיכולוג שלו, ששואל אותו אותן שאלות בכל שבוע. הוא חשב שמדובר בטכניקה טיפולית, אבל הסתבר שלבחור יש אלצהיימר. ג'ני העלתה קטע על בחור בדייט ראשון שמדבר על גיליונות אלקטרוניים. והבחור הגבוה מליברפול הפתיע — הסתבר שאביו היה כומר קתולי, שנטש את הכמורה כשפגש את אמו! "ותראו איך אלוהים גמל לו — עם בן הומו נפיל!" הוא קרא. פשוט מבריק.
ואז הגיע תורי.
הזמזום בראשי התחדש.
נעמדתי תחת התאורה החזקה. לקחתי את המיקרופון מהמעמד.
לכל הרוחות. את ממש עושה את זה. הנה, זה קורה. את על הבמה, עומדת להגיש קטע סטנד־אפ.
לקחתי נשימה עמוקה והבטתי בכל ראשי האנשים בקהל.
חיכיתי לגל החרדה שיגיע, אבל טוב, הוא לא בא. הייתי כל כך עייפה, שכבר לא היה אכפת לי.
התחלתי לדבר. סיפרתי להם על חודש ההתמודדות עם פחדים שלי.
המחזתי את תנוחות הבלט שלי משיעור דוגמנות העירום. שמעתי כמה צחוקים מהקהל. סיפרתי להם על מר־סוודר שצייר את התחת שלי בגודל יבשת אוסטרליה, ועל אמא שלי שדאגה שעולם העזרה העצמית יהפוך אותי לאמריקנית. עוד צחוקים. לא צחוקים היסטריים מסוג "תנו לבחורה הזאת פרס מיד!" אבל צחוק כן, אמיתי.
דיברתי על ההושבה שלי בשולחן הילדים בחתונה.
"אין כמו לשבת ליד חבורת מתבגרים שמשחקים "אנגרי בירדס" בנייד שלהם כדי לגרום לך לתהות איפה טעית בחיים," אמרתי. עוד צחוק. אולי צחוק של רחמים, אבל לא היה אכפת לי.
ואז, באחת, זה נגמר. הופעת הבכורה הקומית שלי מאחוריי. ריחפתי בחזרה אל כיסאי. רייצ'ל נראתה המומה. "היית מצחיקה!" היא קראה. "באמת!"
ישבתי במקומי בדממה בזמן שאנשים התחילו לאסוף את חפציהם וללכת הביתה.
נכנסתי לשירותים, והבטתי בעצמי במראה. העור שלי היה שמנוני מזיעה, אך עיניי זרחו. עשיתי את זה. הדבר הכי מפחיד שיכולתי לחשוב עליו, הדבר שרוב האנשים לא היו מעיזים לעשות גם במיליון שנה... אני עשיתי אותו.
במונית הביתה סיפרתי הכול לנהג.
"לא נכון," הוא נדהם.
"באמת, אני נשבעת."
"אז ספרי בדיחה."
"זה לא היה ככה, פשוט דיברתי על החיים שלי," אמרתי.
"אז מה, החיים שלך כל כך מצחיקים?"
"סוג של," עניתי.
סיפרתי לו על החודש שלי, ובסופו של דבר קיימנו שיחה על דברים שמפחידים אותנו, והוא סיפר לי שהוא שונא ללכת למסיבות מאז שנפרד מאשתו. "אבל זה הכול אצלנו בראש, לא?" הוא אמר. "כי אם אני מכריח את עצמי ללכת, הכול בסדר בסוף, ואני תוהה למה דאגתי בכלל."
בסוף הנסיעה הוא סירב לקחת ממני תשלום. "אני חושב שמה שאת עושה זה נפלא, חומד," הוא אמר.
העניין הוא שגם אני חשבתי כך.
מעולם לא התגאיתי בעצמי יותר מאשר ברגע ההוא.
לעומת סטנד־אפ, דוגמנות עירום ושיחה עם זרים ברכבת, תיארתי לעצמי שצניחה חופשית — האתגר האחרון שלי — יהיה קל יחסית. אין שום דרך להיכשל בו או לחוש מבוכה בגללו, שהם שני הפחדים העיקריים שלי. וגם לא אוכל לחוות שם דחייה — עוד פחד מרכזי בחיי. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להגיע בזמן, להיחגר למדריך זר וליפול מהשמים. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
הצניחה נועדה לשבע בבוקר ממטוס שהמריא משדה תעופה בסאפוק, במרחק ארבע שעות נסיעה מביתי. אז ערב קודם לכן נהגתי לשם (עוד נהיגה על כביש מהיר! יש!) ולנתי בבית הארחה מקומי.
בזמן ששכבתי באמבטיה, כל הטירוף של החודש האחרון היבהב במוחי כמו מונטאז' של מיטב קטעי הווידיאו מאופרת סבון פופולרית. הטבילה במי אגם קפואים, הקריוקי, העירום... במהלך חודש ינואר עשיתי יותר דברים משוגעים מאשר בכל חיי עד אז.
אבל האם משהו מזה עזר לי? שינה אותי?
ובכן, בהחלט. פעם קראתי שאנו לא פוחדים מכך שהחיים קצרים, אלא מכך שלא נרגיש שאנו חיים אותם במלואם. אבל במהלך ההתמודדות עם הפחדים שלי הרגשתי מלאת חיים. מלאת חיים עד כלות. בכל בוקר הרגשתי שזהו יום גורלי שמשהו משמעותי יכול לקרות — ואכן יקרה — בו.
גם למדתי המון. בטבילה באגם הקפוא קלטתי שהחיים מתחילים ברגע שאנו מכבים את מכשיר הטלוויזיה, קמים על הרגליים ויוצאים אל העולם. בזכות הנאום שלי בפני קהל ומופע הסטנד־אפ למדתי שאני הרבה יותר מוכשרת מכפי שדמיינתי. הקריוקי לימד אותי שהחיים הרבה יותר מהנים אם פשוט נניח לעצמנו להשתחרר. ולהפתעתי, גם האתגרים היומיומיים כמו חניה, נהיגה בכביש מהיר, שימוש בנייד ושאר מעשים קטנים שבדרך כלל נמנעתי מהם, מילאו אותי ביטחון עצמי. זה היה ההיפך המוחלט מחוויית הדאגה המכרסמת והקיפאון המתסכל שבדרך כלל מילאו את חיי.
עם זאת, קלטתי שהיו משימות מתוך הרשימה שלא השלמתי. לא התמודדתי עם הפחד שלי מעימות ישיר עם האנשים הקרובים לי, לא התפרצתי על אף אחד, ולא ביררתי מה אנשים חושבים עליי. מצד שני, אולי הם פשוט לא חשבו עליי.
למחרת התעוררתי בשש בבוקר ונסעתי לשדה התעופה. השמים נצבעו בגוון אפור סמיך ואזהרת סופה נשמעה ברדיו, אבל הרגשתי שלווה באופן מפתיע. חתמתי על כתב ויתור — שאם אמות, זאת לא אשמתם. גם בתוך המטוס הזעיר שנראה עשוי מפחיות טונה, שמרתי על קור רוח. לא מיצמצתי אפילו כשהמדריך התחיל להסביר שצריך לצרוח ברגע הקפיצה, כי זה יעזור לנו לנשום.
רק ברגע שנתליתי לצד המטוס, הרוח נשבה בעוצמה על פניי, ורגליי התנדנדו בפראות באוויר בין העננים — איבדתי את זה. אֵימה הכתה בי כמו אגרוף בבטן. אבל לפני שהספקתי לומר שמדובר בטעות איומה, כבר היה מאוחר מדי. נפלתי מהשמים, מחוברת לגבר שאת שמו אפילו לא זכרתי.
האוויר הקר ומשב הרוח הממו אותי באופן שמעולם לא דמיינתי. בהשוואה, אגם המפסטד היה כמו ג'קוזי. אמרו לנו שהטמפרטורה בפועל היא מינוס חמש־עשרה, אבל שבגלל הרוח נרגיש כאילו הרבה־הרבה יותר קר בחוץ.
רק אז קלטתי: אני נופלת מהשמים מגובה 13,000 רגל. זה אומר ארבעה קילומטרים.
הגוף האנושי לא נועד לזה.
נפלנו במשך ארבעים שניות, במהירות של 240 קמ"ש.
פשוט גיהינום.
הייתי בטוחה שאחטוף התקף לב. אנשים מקבלים התקפי לב כשהם נופלים מהשמים, לא? אבל המשכנו ליפול, והמשכתי להישאר בחיים. ואז זינקנו מעלה כשהמצנח נפתח. קצב הירידה שלנו הואט. זה החלק שרוב הצונחים נהנים ממנו, החלק הרגוע שבו יכולנו להתבונן בנופים סביב ולהתחבר ליופי המופלא של היקום. אבל אני התבוננתי בשדות החומים, הבוציים, וחשתי זעם עמוק. אני לא אמורה לקפוץ ממטוס כדי לצפות בדשא! אני מאירלנד, לעזאזל. אני כמעט נולדתי בשדה! טוב, לא ממש. נולדתי בסארי, בדרום־מזרח אנגליה, ליד כביש אין־עירוני, אבל ביליתי את כל חופשות הקיץ שלי שקועה עד ברכיים בצואת פרות.
פסיכולוגים טוענים שיש שני מקורות עיקריים לפחדים שלנו. המקור הראשון קשור בביטחון הפיזי, לכן אנשים פוחדים מגבהים, נחשים ושריפות, שמייצגים סכנות אמיתיות לחיינו. המקור השני הוא בידוד חברתי, החשש שלנו להיראות טיפשים בפני אחרים, או לחוות דחייה.
בזמן שנפלתי מהשמים קלטתי שלא הפקתי כלום מההתמודדות עם הפחדים הפיזיים שלי. פחד הגבהים שלי היה די רגיל, לא באמת חמור כדי שיפריע לי בחיי היומיום. לא היה לי צורך אמיתי לכבוש אותו.
ומה היו המילים הראשונות שהוצאתי כשנָחַתי בחבטה על האדמה הבוצית? "אני בחיים לא עושה את זה שוב."
אמנם עוד לא קלטתי את זה, בזמן שנהגתי הביתה במהלך סופת ברד עזה, אבל בקרוב מאוד ארגיש שנפילה מהשמים היא משחק ילדים.
