התחלה - וסוף
"אין ברכה. זה נגמר. הרגו אותו".
בשש וחצי בבוקר חלפתי על פני גשר רשפון בדרך לעבודה. יצאתי הפעם מוקדם מהרגיל כדי להקדים את הפקקים של יום ראשון. על השולחן בחדר שלנו, צוות תוכנית הרדיו "הכל דיבורים", המתין לי תחקיר גדול שקיוויתי להספיק לקרוא ולבחון כדי לפרסם אותו עוד באותו יום.
הנייד שלי צלצל באותו רגע, אירוע נדיר בשעה מוקדמת כל כך, ומספר הטלפון שהופיע על הצג לא היה מזוהה. תהיתי מי יכול לחפש אותי בשעה כזאת. הרי כבר חלפו ימי ככתבת משטרה, ימים שבהם צלצול טלפון בשעות לא סבירות היה הדבר הכי טריוויאלי בחיי. עכשיו הטלפון מצלצל רק בשעות הגיוניות.
"עדי..." זיהיתי מיד את הקול הגברי שבצד השני, אבל להפתעתי הוא היה מהוסס, חלש, שבור מעט. לא אופייני לבעליו. שתקתי, דרוכה לקראת מה שיגיד. השעה המוקדמת, הטון השונה, ההיסוס. היה ברור שאני עומדת לשמוע משהו לא טוב.
"עדי, את יודעת שאני לא מתקשר אלייך סתם", הוא אמר. "את יודעת שאם אני מתקשר, אז זה כי קרה משהו שאת צריכה לדעת".
הבטן שלי כבר הצטרפה לציפייה הדרוכה. הרגל שלחצה על דוושת הגז נסוגה מעט לאחור. המכונית האטה. דרך המראה הפנורמית ליוויתי בעיני את המכוניות מאחור שעקפו אותי בחוסר סבלנות. נראה לי שעבר נצח עד שהעזתי לשאול: "מה קרה?"
"עדי, אפרים התאבד", הוא אמר. "זה קרה לפני שעתיים בערך. הוא ירה בעצמו. ישר בלב".
מכירים את התחושה הזאת, שאתם שומעים משהו מאוד ברור והמוח מתקשה לעכל אותו, לצייר אותו בדמיון, אבל מצד שני הוא גם לא מפתיע אתכם כל כך, כאילו כבר חשבתם על התרחיש הזה, כבר גלגלתם אותו בראש? ובכל זאת שאלתי: "אתה בטוח? זה סופי?" שנות העבודה הרבות שלי לימדו אותי לא למהר להאמין, אלא לאמת ולבדוק כל מה שאני שומעת.
"עדי, אני חייב לסגור", הוא אמר וניתק.
עצרתי את המכונית בתחנת האוטובוס שאחרי גשר רשפון והתקשרתי לתנ"צ אבי נוימן, קצין משטרה ואחד מחבריו הקרובים של אפרים ברכה. הוא ענה עוד לפני ששמעתי צליל חיוג.
"זה נכון?" שאלתי.
"כן, עדי. הבוקר".
"השאיר מכתב?"
"לא יודע. הוא היה נסער כשפגשתי אותו בסוף השבוע, אבל לא האמנתי שזה יגיע לזה".
"וואו..." לא ידעתי מה לומר.
"עדי, זהו. אין ברכה. זה נגמר. הרגו אותו. הרגו את החבר שלי".
"מי מצא אותו? איפה? איך?" הפגזתי אותו בשאלות. "יכול להיות שזה רק נראה כמו התאבדות?"
"אני צריך לסגור. אני חוזר לאילה".
הדיסק, חשבתי, ההקלטה שלו. הריאיון האחד והיחיד שאפרים ברכה נתן אי־פעם. בצומת הבא עשיתי פניית פרסה ונסעתי בחזרה לביתי, לחפש את הריאיון שקיימתי איתו כמה שנים קודם לכן. על הכול הוא דיבר שם - החיים, העבודה, הפחד, האיומים, האינטנסיביות, הביישנות. זה היה "ריאיון למגירה" שניתן תוך הבטחה שלי והסכמה שלו שהוא ישודר אך ורק אם יקרה לו משהו. שנינו כמובן האמנו אז שהריאיון יישאר גנוז ולא ישודר לעולם, וברוח זו הוא התקיים.
עמדתי בהבטחתי. עד לאותו יום הוא נשאר במגירה - נכון יותר, בארגז - ולא שודר.
▪▪▪
לאורך השנים ליוויתי וסיקרתי מאות פרשות פליליות, אבל פרשת תנ"צ אפרים ברכה, מפקד יאח"ה - היחידה הארצית לחקירות הונאה, שנמצא ירוי במכוניתו לאחר מסע רדיפה שנמשך כשלוש שנים, השפיעה עלי יותר מכולן.
הציבור הרחב התוודע אליו בעיקר בעקבות פרשת הרב פינטו, שהתפוצצה לאחר שחשף כי הרב הנודע יאשיהו פינטו הציע לו שוחד של 200 אלף דולר בתמורה לקבלת מידע מחקירה שהתנהלה נגד עמותה שבראשה עמד. מרגע שדיווח על הצעת השוחד, ומאז נודע כי הוא ורעייתו הקליטו לראיה את הרב ואשתו, הועמד תנ"צ ברכה, איש צנוע ומופנם, תחת אור הזרקורים. דיווחו על כל פרט שקשור בו. הכפישו, שיבחו, איימו, רדפו, ביקרו. שקרים התערבבו בדברי אמת. והוא? הוא לא ידע כיצד להתמודד עם מחול השדים שסביבו. בבוקר 5 ביולי 2015 שם קץ לכול: הוא יצא מביתו במכונית המשטרתית, חנה בדרך עפר ליד הכביש הראשי בכניסה האחורית לעיר מודיעין, כיוון את האקדח האישי ללבו וסחט את ההדק.
פגשתי בו לראשונה כמעט 20 שנה קודם, בשנת 1996, כששימשתי במסגרת עבודתי ברשת ב' של קול ישראל כתבת משטרה בתל אביב, והוא היה קצין צעיר ביחידה המרכזית במשטרת מחוז תל אביב. כבר אז דרך כוכבו. אבל בצד מעמדו כחוקר מספר אחת, מעמד שהגיע אליו בזכות דרכי החקירה המיוחדות שלו והצלחתו בגיוס עדי מדינה, נחשפתי גם לצד האפל בחייו - האיומים הבלתי־פוסקים עליו, הפחדים, ונטל האשמה על כך שבני משפחתו האהובים - רעייתו אילה וילדיהם ראובני, אדיר, מורן ואוֹרי - נאלצים לשלם את המחיר הכבד של העבודה שבחר.
המעטים שזכו להכיר אותו באמת ידעו שהוא שונה, נטע זר. בטוטאליות שלו, בצניעות, במסירות האינסופית לעבודתו, בתחושת השליחות שהניעה אותו, בדרך שבה התמודד עם האיומים על חייו. נקודת החולשה שלו היתה שבצמתים החשובים טעה טעות פטאלית בבחירת האנשים שבהם הקיף את עצמו. הוא בחר את הרב הלא־נכון, את עורך הדין הלא־נכון - רונאל פישר - ובחר לשוחח עם העיתונאי הלא־נכון, אבירם זינו.
כשקיבלתי את ההודעה על מותו, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהוא החזיק מעמד זמן רב. הוא הרי היה בודד כל כך בזירה מול מפקדיו במשטרה ומול בכירי משרד המשפטים שידעו לאורך כל הדרך שפעל ללא רבב, שראו אותו במצוקתו הגדולה, ולמרות זאת לא עשו די כדי להגן עליו.
היצירתיות של תנ"צ אפרים ברכה, הנחישות והדבקות במטרה - קשה היום למצוא כאלה במשטרה. לאחר שראו את ברכה הולך ודועך לנגד עיניהם, נאבק כמעט לבדו בטחנות הצדק שפעלו לאט מתמיד עד שלא יכול עוד, הבינו רבים מאנשי המשטרה שאין טעם לתת את הנשמה למשטרה, כי בשעת צרה לא בטוח שהיא תהיה שם לצדך. מול גורמים לוחמניים ומושחתים שלא בחלו בשום דרך, ומול גורמי תקשורת מוטים, עמדה מערכת אכיפת החוק שהתגלתה במלוא מערומיה: חלשה, נגררת, מנוכרת, כפוית טובה.
גם לי - כמו למשפחתו הגרעינית - השאיר תנ"צ אפרים ברכה צוואה בעל פה, שבה ביקש ממני להביא את סיפורו. "אם רק היו נותנים לי לדבר" - כך אמר לי כמה ימים לפני ששם קץ לחייו.
הגיע הזמן לפרוע את חובי, לספר את סיפורו. מההתחלה.
עדי מאירי, קיץ 2018
פרק 1
19 שנה לפני
ב-1996 ניצב רפ"ק אפרים ברכה בצומת דרכים.
כשנה לאחר שעמד בראש הצוות שחקר את רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, הוא היה במקום אחר - שוב בזירה העבריינית. המרחק הפיזי בין זירת הרצח של רבין לזירת הרצח שבה עמד עכשיו היה כמה קילומטרים בלבד, אולם דמה למרחק שבין מאדים לכדור הארץ.
אפרים ברכה התבלט כבר בתחילת דרכו. למפקדיו היה ברור שאם יש מישהו שיכול לחקור את רצח ראש הממשלה בצורה מקצועית, נחושה ומהירה, הרי זה הוא. אמנם עדיין לא היה לו את הניסיון המקצועי שיש לקצין לאחר שנות חקירה רבות, ובכל זאת - היה בו משהו אחר, שגרם להם לבחור דווקא בו.
לבחירה בו היתה משמעות גדולה מבחינתו. ברכה סומן כקצין בעל יכולות יוצאות דופן, כאלה שמתגלות פעם בדור. לא כל קצין חקירות יכול לחקור רצח שעומד בלב העניין הציבורי. ואף על פי שסומן, ברכה הצעיר, אז בן 35 בלבד, לא התרגש ולא השתמש בקרש הקפיצה הזה כדי לסלול את דרכו לחקירות הנחשבות יוקרתיות, לעבור לעבירות צווארון לבן או להמשיך במסלול פיקוד. היו לו תוכניות אחרות.
הוא רצה את השטח. ולא סתם שטח - אלא את המקום הכי נמוך ואפל שבו. את כנופיות הפשע. הן עניינו אותו יותר מתדמיתו ומיוקרתו. בתחום הזה, כך האמין, יוכל להשפיע יותר מאשר בכל תחום חקירות אחר. גם הסכנה משכה אותו, העלתה את מפלס האדרנלין בגופו. הוא ידע זאת כבר מיומו הראשון במשטרה. כשחקר את רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, ואת אחיו חגי, זה התחדד בראשו עוד יותר. ברכה חש שנועד למקום אחר.
זו היתה כמו נקודת מוצא שבה התפצלו הדרכים. הוא פנה לכיוון הכי פחות צפוי, לחקירת התחתית של העבריינים, אלה האלימים, המסוכנים והקשים ביותר לפיצוח. זה היה ייעודו. משיכתו דווקא לתחום הזה היתה שונה מאוד מאופיו המסוגר, המאופק, המרוחק.
▪▪▪
בשעת בוקר מוקדמת במרס 1996 ראיתי אותו עומד שם, במרכז ההתרחשות, בלב שכונת רמת עמידר, מוקף בטבעת של אנשי משטרה. במרחק מטר וחצי ממנו, שרועה על צדה בתוך שלולית דם, היתה מוטלת גופתו של אייל הררי בן ה-16. הנער עשה את דרכו לבית הספר כשרוכב קטנוע עצר לידו, ירה בו באקדחו מטווח קצר ונמלט. הררי מת במקום.
אנשי ההצלה כיסו את הגופה בבד, אך גם מבעדו היה אפשר לראות את קווי המתאר של הגוף הצעיר. נער תמים, עוד קורבן במלחמת הדמים שהגיעה אז לשיאה בין כנופיית פרדס כץ לכנופיית רמת עמידר. דודו של הקורבן, יוסי הררי, ראש כנופיית רמת עמידר, היה מסוכסך קשות עם ראש הכנופיה היריבה, יצחק חדיף, שכונה "חישי". חיסולו של אייל היה המחיר שדרשו יריביהם של הררי ואחיו התאום רוני.
הזירה שבה התנהלה המלחמה האכזרית בין שתי הכנופיות היתה סביבת מגורים עלובה, של בנייני דירות מתפוררים. ההזנחה פשתה גם במסגרות החינוך וברחובות. היא בלטה בכל פינה. השאיפה של חברי הכנופיות היתה להימלט מהמקום הזה, רצוי במכוניות פאר.
בהתחלה היתה ברמת עמידר כנופיה אחת גדולה, שכל חבריה פעלו יחדיו. לא היה לה מנהיג אחד מוצהר, אך יוסי הררי היה הדמות הבולטת בה. חישי חדיף, שהתבלט גם הוא, היה דומיננטי פחות ממנו. הם עסקו בעיקר בסחיטת דמי חסות, בבוררויות, בסמים ובגניבות. הרבה אלימות ליוותה את הכול. שליטה וכסף - וכמה שיותר מהם - היו שם המשחק בשכונה הדלה.
ואז נדקר אחד מחברי הכנופיה על ידי חבר אחר בה, כנראה בגלל טעות בזיהוי, וכבודו של הנדקר ספג פגיעה קשה. הסכסוך שהתפתח בתוך הכנופיה הוביל לפיצולה לשתי כנופיות יריבות שכל אחת מהן צברה כוח, כסף ומעמד, ושתיהן הטילו אימה ברחובות. עם הזמן התפתחו מאבקי כוחות בין הכנופיות: למי יש יותר שליטה בתחומי פשיעה רבים יותר. מי חזקה יותר. מי מפחידה יותר. היריבות התפתחה לסכסוך עמוק, שבבסיסו מאבקים על שליטה בתחומי פשיעה רווחיים ומשחקי כבוד. אחרי הירייה הראשונה הגיעה עוד אחת ועוד אחת.
המשטרה הבינה שצריך להשיב מלחמה וב-1996/7 הקימה ביחידה המרכזית במשטרת תל אביב, בלב רחוב דיזנגוף, מחלק מיוחד שטיפל בשתי הכנופיות. את ההחלטה להעמיד את הקצין הצעיר, רפ"ק אפרים ברכה, בראש המחלק קיבל מפקד הימ"ר, נצ"מ מרדכי ליבר. המינוי הצפוי לא הפתיע איש. ברכה היה מעורב כמעט בכל החקירות הרגישות בנושא והיה מחוזר ומבוקש במחלקים אחרים לצורך ייעוץ וסיוע. ליבר, ואחריו מנחם פרנק כמפקד הימ"ר, סברו שרק הוא יכול לעצור את מעגל הדמים הבלתי־פוסק. מבלי שרצה, הפך ברכה מהר מאוד מושא לכתבות רבות שעסקו בדרך המיוחדת שבה הוא חוקר ובפרדוקס, שהוא מתגורר לצד יעדיו העברייניים.
ברכה שילם מחיר כבד על התפקיד הזה: מצד אחד, קמו לו אויבים בקרב קצינים אחרים שחשקו בתפקיד והתאכזבו כשלא קיבלו אותו, ומהצד האחר קמו לו אויבים בקרב אנשי העולם התחתון, ואלה איימו על חייו.
הוא היה הראשון להתייצב במשרד מדי בוקר, כבר בשש וחצי, והאחרון לעזוב אותו - לעתים בחצות, לעתים בשלוש לפנות בוקר, ולעתים לא חזר כלל לביתו במשך כמה ימים רצופים. חדר החקירות היה הממלכה שלו.
יד ימינו של ברכה והחוקר הבכיר בצוותו היה ניסים דאודי, קצין צעיר בדרגת מפקח שרק סיים קורס קצינים. מהר מאוד הוא הפך לסגנו של ברכה, ואחר כך לראש צוות מרכזי בדרגת פקד. הקשר ביניהם היה קרוב מאוד והתבסס על אמון מוחלט. ברכה כינה את דאודי "אח שלי". דאודי מצדו קרא לו "מורי ורבי" והעריץ אותו ואת יכולות החקירה הייחודיות שלו.
ברכה ודאודי שהו זה במחיצתו של זה יותר זמן מאשר בילו עם נשותיהם, בימים וגם בלילות. בעיקר בלילות. עוד רצח, עוד ניסיון חיסול, עוד תקיפה, עוד התרעה, עוד חקירה, עוד תשאול, עוד "קטיפה" - הכינוי המשטרתי לגל מעצרים. אחרי כל מקרה רצח עבדו לפעמים שלושה־ארבעה ימים ברציפות בלי שיצאו מהמשרד. במשרדיהם הקטנים - שני מטרים אורך על שני מטרים רוחב - הצמידו ברכה וחוקרו הבכיר שני כיסאות ועליהם ישנו. לפעמים פשוט הניחו את הראש על השולחן וישנו כך במשך כמה שעות.
אילה, אשתו של אפרים, התרגלה לשיחות הטלפון ממנו שבהן הודיע לה שלא יגיע הלילה הביתה. בשלב מסוים האמינה שהשלימה איתן. רק בהמשך הבינה שזו לא היתה השלמה אמיתית, אלא אשליה שהושגה לאחר הרבה שנים של עבודה עצמית.
▪▪▪
סרטי סימון הזירות של המשטרה, הסס"לים, רק החלו להיפרש מסביב לזירת הרצח כשמכוניות המשטרה הגיעו למקום בזו אחר זו ומתוכן הגיחו קצינים עמוסי ברזלים על הכתפיים. היציאה מהאוטו לוותה בדרך כלל בהרבה גינונים של חשיבות עצמית, בחיוכים מסתוריים, מסתירי סוד לכאורה, שהופרחו לעבר נציגי התקשורת.
לא הוא. כל תנועות גופו וטון דיבורו של אפרים ברכה שידרו צניעות ובריחה מאור הזרקורים. פעמים מעטות לאורך השנים הצעתי לו להתראיין אצלי, ותמיד היתה שגורה בפיו תשובה קבועה: "לא מתאים לי. מעדיף להיות בצֵל. שאחרים ידברו". נראה כאילו הוא והתקשורת משחקים קבוע בחתול ועכבר. הוא בורח ממנה כמו מאש, היא לא מוותרת ומנסה ללכוד אותו בלהבותיה. אבל הוא היה זריז ממנה.
אחד הסיפורים שסיפרה לי אשתו בשיאה של פרשת פינטו ממחיש זאת טוב מכול. באותם הימים המתינו צלמים מחוץ לבית במודיעין, ארבו לברכה בניסיון לצלם אותו יוצא מביתו ואולי גם לחלץ ממנו מילה או שתיים. ברכה נהג להשכים קום ולהתכונן לצאת לעבודה כשבחוץ עוד שרר חושך. מתוך הרגל של מי שהיה מאוים לאורך השנים על ידי גדולי העבריינים, איומים שהגיעו בתקופות מסוימות לרמת הסכנה הגבוהה ביותר, הציץ מבעד לחלון וקלט במבטו שני צלמים מסתתרים בין הבתים הסמוכים.
הוא קרא לאוֹרי, בן הזקונים שהתכונן לצאת לבית הספר, ואמר לו: "שמע, אתה אל תצא עדיין, כי אני צריך לצאת דחוף ויש בחוץ צלמים. כדי שלא יצלמו אותי, נעשה תרגיל. תפתח את הדלת הראשית, הם ישמעו את רעש הפתיחה והטריקה של הדלת, ואז אני אנצל את הסחת הדעת ואצא מהמרתף". וכך עשו.
הצלמים נפלו בפח שטמן להם ועד שהתעשתו והבינו שיצא מהבית, פספסו אותו. ברכה כבר ישב במכונית וכיסה את פניו בכרית שלקח מהבית, כך שגם תמונה שלו בתוך המכונית, שהיתה מתקבלת במערכת כברירת מחדל, לא הצליחו להשיג.
כבר בנקודת הזמן ההיא, בימי מלחמת הכנופיות, הבין הרפ"ק הצעיר את כוחה ההרסני של התקשורת, כוח שיכול להרים לשיאים או למוטט כליל. הוא בחר להתעלם ממנה, אפילו לא לנסות לחיות איתה בשלום, כפי שעשו אחרים. היא לא היתה חלק מסדר היום שלו. למרבה האבסורד, באחרית חייו, בשיאה של מלחמת הכפשות מכוערת, כשכבר כל כך ירצה לשתף פעולה עם התקשורת כדי להציג את גרסתו - יכבלו את ידיו.
נוסף על הצרות ממלחמות הכנופיות, זו היתה תקופה קשה של פיגועים. בין חקירה לחקירה נדרש ברכה להגיע גם לזירות פיגועים, לתת כתף לשוטרים, לסייע באיסוף הממצאים, לייעץ. אחד מהפיגועים האלה השפיע עליו קשות ושיתק אותו למשך כמה ימים.
ב-4 במרס 1996, בעיצומו של חג הפורים, התפוצץ מחבל מתאבד בין המוני מתחפשים במעבר חציה סמוך לדיזנגוף סנטר. 13 הרוגים ו-125 פצועים, ובהם גם צעירים רבים, נמנו בפיגוע הקשה.
כל קווי הטלפון באזור קרסו, ואילה המודאגת לא הצליחה להשיג את בעלה. נסערת הלכה לבית אמה, שם ראתה אותו על מסך הטלוויזיה, מתרוצץ בזירת הפיגוע. ראובני, בנם הבכור, שהיה אז בכיתה ב', אמר לאמו: "אמא, אמא, הנה אבא, הוא פה". אילה נרגעה.
כשהגיע לבסוף לביתו, לא היה אפרים מסוגל לדבר. במשך יומיים שתק לגמרי וסירב לאכול. רק לאחר שלושה ימים אמר לאשתו: "איול, את לא מבינה, הלב נקרע. המראות בלתי־נתפסים. ילדים בתחפושות, קטועי איברים, פצועים מפרפרים על הכביש".
▪▪▪
12 שנה קודם לכן, אחרי שירות קרבי בצנחנים ובתותחנים, התגייס אפרים ברכה למשטרה. כעבור כארבע שנים פרש, בלחץ אשתו אילה, אבל מהר מאוד, בתוך פחות משנתיים, הבין שזו היתה טעות, שחייו ללא המשטרה אינם חיים. "זה כמו להיות עיוור", אמר לי באחת משיחותינו. "הוא יכול לעשות הרבה דברים, אבל לא ממצה את חייו כפי שהיה יכול לוּ היה רואה". גם אילה הבינה את זה, ובשלב מסוים הפסיקה להאיץ בו לעזוב את המשטרה. "הוא כמו ציפור שחזרה לקן שלה", אמרה. "זה בלתי־ניתן לניתוק".
בילדותו באבן יהודה לא היו סימנים לכך שזה הכיוון שיבחר בו. אפרים ברכה היה ילד מופנם, שקט, שלא אהב להתבלט. בלימודים לא השקיע. רק אחרי הצבא שיפר את ציוניו. לאחר שעות הלימודים עזר להוריו במשק הקטן הצמוד לביתם. הוא היה חובב כדורגל - אהבה שהעביר גם לבנו ראובני - וריקודי עם, תחביב שגילה בגיל 15, כשרקד במתנ"ס ביישוב.
ברכה היה בעל קומה ממוצעת, 173 סנטימטר, שיער שחור דליל, מסורק לצד אחד, ועיניים חומות וערניות. שפתיו הצרות נמתחו בקלות לחיוך מבויש. את ראשו עיטרה כיפה, מקור גאוותו וכוחו. במבט מקרוב היה אפשר להבחין בעצב שבעיניו. בעצם, אף פעם לא הייתי בטוחה לגמרי שמדובר בעצב ולא במשהו אחר, קשה לפענוח; זהירות. רתיעה. ריחוק. אולי שילוב של כל אלה.
אפרים ואילה גרו אז ברמת עמידר, בלב אזור הסכסוך שבו פעל, בבית ישן ברחוב התפוצות שבשכונת הבולגרים, שנקראה כך על שם ראשוני המתיישבים בה. הם עזבו את אבן יהודה ועברו להתגורר בשכונה ב-1989, עם לידת בנם הבכור ראובני. הוריה של אילה קנו להם את הדירה הקטנה בת השניים וחצי חדרים בכספי פיצויים שקיבלו בעקבות תאונת דרכים שעברה בגיל ארבע. אילה ניצחה על עבודות השיפוץ והרחבת הדירה, וזו הפכה לממלכה המעוצבת שלה. אבל גם לאחר השיפוץ זו היתה דירה פשוטה וצנועה למראה.
אילה ידעה בחייה עצב רב. להוריה צביה ומרדכי מני שעלו ארצה מתימן ב-1948, היו 11 ילדים. שניים מהם נעלמו, והמשפחה מאמינה כי הם נחטפו במסגרת פרשת ילדי תימן. הבת הבכורה, נדרה־אורה, אושפזה כשהיתה בת שנה ושמונה חודשים בבית החולים דגני ביפו לאחר שלקתה בווירוס במעיים ושלשלה ללא הפסקה. צביה, שלא ידעה מילה בעברית, לא הבינה את הדברים שאמרו לה אנשי הצוות הרפואי.
ביום שישי ביקשה ממנה האחות לעזוב את בית החולים בטענה שהיא מפריעה, ולחזור ביום ראשון. התינוקת כבר החלה להראות סימני התאוששות, ואמה נשמעה בתמימותה לדברי האחות. כשחזרה ביום ראשון קידמה את פניה מיטה ריקה. נאמר לה שבתה מתה במהלך סוף השבוע ונקברה. ההורים דרשו לראות את גופת הילדה, אולם אנשי הצוות הרפואי טרטרו אותם ממקום למקום. בסופו של דבר התייאשו צביה ומרדכי, קיבלו את הדין והחליטו לשבת שבעה בלי לראות גופה וקבר.
שנה לאחר שאיבדו את בתם ילדה צביה בן, שבהמלצת האחיות בבית החולים קיבל את השם הישראלי דני. מיד לאחר הלידה נלקח ממנה התינוק ויותר לא ראתה אותו. להוריו נאמר שהוא מת ונקבר.
צביה ומרדכי, שהיו כאמור עולים חדשים, נטולי שפה לשוחח בה עם הוותיקים, לא קישרו אז בין שני המקרים. רק כעבור שנים, כשצצו סיפורים דומים לזה שלהם, החלו לחשוד שהילדים שאיבדו נחטפו. שלושה מילדיהם האחרים נפטרו ממחלות, והעצב הגדול על חמשת הילדים החסרים ליווה כצל את חיי המשפחה.
כשהיתה בת 18 התנדבה אילה לשירות לאומי במשטרת מחוז תל אביב. אפרים ברכה, אז שוטר צעיר בתחילת דרכו, שימש חוקר ביחידה המרכזית במחוז. את הפעם הראשונה שראתה אותו, במסדרון הקומה שבה עבד בימ"ר, לא תשכח. אילה הבחינה בו הולך לצד אדם הנתון באזיקים, נוטל את אצבעותיו ומטביע אותן בדיו לצורך לקיחת טביעות אצבעות. היא התרשמה מהתנהלותו הרגועה והבוטחת, מהעדינות ומהכבוד שהפגין כלפי העצור, שנראה לה מאיים.
זמן קצר אחר כך נפגשו במקרה כשירדו לקומת הכניסה, והחלו לשוחח. היא חשבה שהוא תימני, כמוה. "אני כמו תימני", תיקן אותה. "אני מיעוט טריפוליטאי בשכונה תימנית באבן יהודה". אחרי חילופי דברים קצרים נפרדו, ומאז נפגשו באקראי בקנטינה שבחדר האוכל בקומת הימ"ר. "אהלן", בירך אותה בחיוך מבויש באחת הפגישות האלה. "למה את נראית כל כך עצובה?" היא סיפרה לו שדודתה נפטרה ממחלה קשה.
"אני מבין אותך. חוויתי על בשרי אובדן. אמי נפטרה לפני כשלוש שנים ממחלה איומה. זה עוד טרי בראשי, לא עוזב אותי", הפתיע אותה בגילוי הלב. השיחה הזאת השתלבה בזיכרון טביעות האצבעות שנטל מהעבריין כמה שבועות קודם לכן. הוא יוצא דופן ברגישותו, חשבה אילה לעצמה.
באחד הימים, כשהגיעו שניהם, כל אחד עם חבריו, לארוחת הצהריים בחדר האוכל, הצטלבו מבטיהם ממרחק שלושת השולחנות שהפרידו ביניהם. אילה מיהרה להסיט את עיניה בחזרה אל צלוחית המרק שלפניה. לימים אמר לה שהמבט המסתורי ששלחה בו אז משך אותו לחקור ולגלות על אודותיה יותר. אבל שניהם ידעו שאם יהיו יחד, זה לא יקרה בין כותלי המחוז. שם הכול רגיש מדי ולא די אינטימי.
בשלב מסוים שיתפה אילה ברגשותיה את צביה, שוטרת שעבדה איתה והכירה גם את ברכה. "הוא מוצא חן בעיני", אמרה לה, "אבל זה תקוע ולא מתקדם לשום מקום. הוא נמנע מלעשות איזשהו צעד". "תשאירי לי, אני כבר אטפל בזה", הבטיחה צביה.
כמה ימים אחר כך ארבה לברכה כשהגיע למחוז והושיבה אותו על מדרגות הכניסה. "אפרים, אני רוצה להכיר לך מישהי מדהימה", אמרה. "אם אתה מפספס את ההזדמנות, אתה טיפש".
ברכה הביט בה וחייך. הוא ידע למי התכוונה. "האמת שהיא מוצאת חן בעיני", הודה, "אבל אני יודע שהיא לא עוד בחורה למשהו קצר. זו בחורה לחתונה בלבד, ואני כרגע לא פנוי, לא מעשית ולא רגשית. אני נמצא בשלבי פרידה ממישהי ועוד לא החלטנו סופית לגבי הקשר".
הימים והשבועות חלפו, ודבר לא השתנה. שירותה של אילה במשטרה התקרב לסיומו. "אם זה לא קרה עד עכשיו, זה כבר לא יקרה", אמרה לצביה.
לאחר שסיימה את תפקידה, התבקשה אילה להגיע ליום אחד נוסף, על חשבון זמנה הפרטי, כדי לסגור עוד כמה נושאים. בסוף אותו יום, כשצעדה לכיוון תחנת האוטובוס לביתה - בלבה כבר השלימה עם כך שלא תראה שוב את אפרים ברכה - חלפה על פני המסעדה שבה נהגו לסעוד שוטרי המחוז, והבחינה בו יושב עם חבריו. מרחוק שמעה אותם מעודדים אותו, "יאללה, אפרים, קדימה, תאזור אומץ. גש אליה כבר".
אפרים, בעידוד חבריו, קם לקראתה. לבה נעצר.
"מה שלומך?" שאל אותה כשהדביק את קצב הליכתה. "סיימת את השירות?"
"זה היה היום האחרון שלי", ענתה.
"אני יכול לקבל את מספר הטלפון שלך?" שאל.
"כן, בבקשה", ענתה אילה בחיוך.
אפרים שלף עט ופנקס מכיס החולצה האזרחית שלבש - כחוקר בימ"ר לא לבש מדים כדי שלא יזהו אותו כשוטר - ורשם את מספר הטלפון שלה. עברו כמה ימים והוא לא התקשר. "הוא כנראה התחרט", אמרה לצביה. עוד כמה ימים חלפו עד שצביה חזרה אליה וסיפרה שפגשה את אפרים והוא אמר שרשם מספר שגוי. כעבור כמה ימים נוספים הוא התקשר סוף־סוף והם קבעו להיפגש.
שנה אחר כך התחתנו באולמי רינגטון בנתניה, אבל כל השנים היה אפרים נשוי גם למשטרה. "אשתו הראשונה", כינתה אילה את המתחרה שלה.
את רוב זמנו בילה החוקר מספר אחת בחדרי החקירות ובזירות הפשע, חש שכל סכסוכי העולם התחתון מוטלים על כתפיו. "האהבה הזאת שלו למשטרה היתה גדולה ממנו", אמרה לי אילה באחת משיחותינו. "הוא לא הצליח לשלוט בה, היא שלטה בו. היה לי קל יותר להתמודד עם אישה אחרת בחייו מאשר עם אהבה כל כך בלתי־אפשרית". ככל ששוחחה איתו וניסתה לדבר על לבו שישקיע קצת פחות בעבודה, כך התבצר בעמדתו. הכול או לא כלום, טוטאליות. אין באמצע.
אילה התנחמה בעובדה שאמונתו הקנתה להם סופי שבוע רגועים יחסית. אמנם גם בשבת עבר על עדויות ועל רישומי חקירה - קיפל עמודים כסימון כדי שיֵדע לחזור אליהם במוצאי שבת ומִרקר הערות - ובמקרה של צורך ממשי גם דיבר עם חוקריו, אבל לפחות עשה זאת מהבית.
אפרים אהב להפתיע את ילדיו ולהרעיף עליהם מתנות, ובתקופות שבהן נעדר מהבית יותר מתמיד, גבר זרם המתנות. כשכבר נמצא בבית, התמסר באופן מוחלט, כדרכו, גם לקן שלהם. את אחד החדרים שבקומה השנייה הפך לחדר כביסה, ובסוף השבוע נהג לקפל את כל הבגדים שהצטברו בסלי הכביסה.
▪▪▪
בזירת הרצח של אייל הררי עמדתי מטרים ספורים ממנו. הסס"לים בצבעי אדום ולבן חצצו בינינו. אפרים ברכה היה מוקף שוטרים, שהתייעצו איתו והציגו לו ממצאים. בקול שקט, כמעט לוחש, שה־ח' וה־ע' בולטות בו, חילק הוראות וניהל את הזירה. הזמין כוחות משטרה נוספים, הורה לאסוף צילומים ממצלמות האבטחה המותקנות בבתי עסק באזור, שוחח עם חוקרי המעבדה הניידת, שלח חוקרים לאסוף שרידי דנ"א, לחפש תרמילים, לתחקר עדים בזירה. מדי פעם קיים במקום הערכת מצב עם קציניו כדי להחליט על פעולות נוספות. מעצרים, הכנה לקראת ביצוע החקירות, הכנת דוחות סודיים לבקשות להארכות מעצר בבית המשפט המתוכננות למחרת. בפרשה הזאת היה רפ"ק ברכה מוטרד במיוחד. גם במושגים של מלחמת כנופיות, רצח קטין הוא חציית קו אדום. הוא ידע שהרבה דם עוד יישפך במלחמה הזאת.
הוא הילך קסם על פקודיו בכל מקום ובכל יחידה שבהם נמצא, הודות לשילוב של יכולות חקירה פנומנליות וכריזמה שקטה. הם הלכו אחריו ללא היסוס והרבו לדבר עליו. ניתחו את שיטות החקירה המיוחדות שלו, את האופן שבו הצליח לרכוש את אמונם של הנחקרים. ברכה סיפר להם, לחשודים, דברים על עצמו, על קשיים ועל רגעים מכוננים בחייו, חילק להם עצות כמו "תביאו גאווה לאמא", גילה אמפתיה ברגעים הנכונים, הבטיח להם שהוא בצד שלהם - עד שהתמסרו לו, ואז שכנע אותם לשמש עדי מדינה. הוא הצליח לגייס כעדים גם את הנאמנים ביותר שבקרב העבריינים.
את שיטות החקירה הייחודיות שלו לימד גם את חוקריו. חקירות ללא פרוטוקול, ללא דפי עדות, בשם בניית אמון עם הנחקרים. אינטימיות, אחד על אחד בחדר החקירות הקטן. בסוף יום חקירה כתב זיכרון דברים של מה שקרה בחדר, דוח פעולה ובו פירוט הנקודות המרכזיות שעלו בחקירה. לעתים הפנה להקלטה של החקירה. לא אִפשר לפרוטוקול ולביורוקרטיה לשבש את הסיכוי לפיצוח.
"חוקר טוב הוא מתשאל טוב", נהג לומר לחוקריו. "תשאול הוא הכול, הוא הליבה של החקירה". הוא דיבר עם נחקריו על כל דבר, חוץ מאשר על החקירה עצמה. ספורט, כדורגל, משפחה, ילדים, פחדים, סודות. התאים לכל נחקר את השיטה המתאימה לו. הסיר את החומות בהדרגה. פרץ מעגל אחר מעגל, טוֹוה את האמון בזהירות, עד שנפלו ברשתו. כל האמצעים היו כשרים במלחמת המוחות שבינו לבין נחקריו.
אחד הסיפורים המפורסמים שנקשרו בשמו היה השיטה שנקט כדי לעזור לו ולדאודי להגיע ללב אמם של האחים יצחק ושלום (שלי) חדיף מכנופיית פרדס כץ - מוצאם הטריפוליטאי המשותף. הם נפגשו איתה ושוחחו איתה בערבית, וניסו לשכנע אותה שתדבר על לבם של בניה שישנו את דרכם.
האווירה בשכונת רמת עמידר היתה קשה. העבריינים סלדו מהשוטרים, בזו להם, סירבו לשתף איתם פעולה. במצב הזה נדרשו ברכה ופקודיו להיות מתוחכמים ויצירתיים יותר מיעדיהם - גם ברחוב, גם בתרגילי החקירה שהפעילו בחדרי החקירות וגם בשאלות שהציגו להם. בהיעדר אמצעים טכנולוגיים משוכללים, זה כל מה שהיה בידיהם. בזירות כמעט לא הושארו עקבות מפלילים.
הבטתי בברכה ממרחק של כחמישה מטרים, מנסה ליצור קשר עין. הייתי סקרנית להכיר מקרוב את החוקר שאגדות נקשרו בשמו. כשהוא חלף על פני, מלווה באחד מחוקריו, קראתי לעברו: "אפשר שאלה?" ידעתי שאין סיכוי שיענה לי, ולכן הופתעתי כשאמר: "תשמרי על עצמך. מתחילים להתגודד פה, זה לא סימפטי", ופנה למאזדה המשטרתית. זו היתה הפעם הראשונה שהחלפנו כמה מילים.
בימים הבאים פגשתי בו שוב ושוב. עוד זירת רצח, עוד ניסיון חיסול, עוד נקמה של הכנופיה היריבה. זה נמשך כך שבועות. הוא הנהן כשראה אותי, איש קורקטי וענייני מאוד שלא מחשיב את עצמו ולא מבזבז זמן על סמול טוק, בניגוד לחבריו הקצינים שטיפחו קשר עם עיתונאים במחשבה שיסייע להם להתקדם. במשך שנותיו במשטרה הצהיר בפני הדוברים המתחלפים שאינו חש בנוח לדבר אל מיקרופונים. "שידברו הבכירים, זה לא בשבילי, אני צריך לעבוד", נהג לומר, "מה גם שדיבור למיקרופון הוא לא הצד החזק שלי".
למרות זאת הוא המשיך להתקדם, אם כי לא קידום מטאורי כמצופה מחוקר בעל יכולות כשלו, אלא בקצב איטי יותר. שני חבריו הקרובים במשטרה, שהחלו איתו את הדרך ביחידה המרכזית בתל אביב - אבי נוימן ורוני ריטמן - הקדימו אותו בדרגות ובתפקידים, אף על פי שהיה ברור לכולם כי הוא מוכשר לא פחות מהם. ברכה שימש מורה הדרך שלהם. הם למדו ממנו את רזי החקירות, את הדינמיקה העדינה שבין חוקר לנחקר.
נוימן היה תלמיד חרוץ. הוא יישם את הידע הזה בחקירת פשעים מורכבים ונחל הצלחות רבות בחקירותיו, ובהן לכידתו של היעד מספר אחת, העבריין זאב רוזנשטיין, בעבירות סמים בארצות הברית והסגרתו לאמריקאים; חקירת רצח ששת בני משפחת אושרנקו בראשון לציון על ידי דמיאן קרליק, ופענוח רצח הילדה רוז פיזם בידי אימה, מארי פיזם, וסבה רוני רון, שהכניס את גופתה הקטנה לתוך מזוודה אדומה והשליך אותה למי הירקון. ריטמן פנה למסלול פיקודי.01
01 ב-2018 פרש ניצב רוני ריטמן מתפקידו כמפקד יחידת להב 433 ואחר כך גם מהמשטרה, כשברקע פרשת החשד להטרדה מינית של קצינה ששירתה תחתיו. התיק נגדו אמנם נסגר, אך ביקורת של בג"ץ והתנגדות השר לביטחון פנים להשארתו במשטרה הובילו אותו אל מחוץ לשורותיה.
▪▪▪
כשהסתיימה העבודה בזירת הרצח של אייל הררי, נשארו במקום רק כמה שוטרים כדי לשמור על הסדר. סדרת הפעולות בימים ההם כבר הפכה לריטואל: החוקרים ידעו פחות או יותר מי משתייך לאיזו כנופיה, ולאחר כל מקרה רצח "קטפו" את חברי הכנופיה היריבה, לקחו אותם למטֶה בדיזנגוף ושם התחילו לבדוק את האליבי של כל אחד מהם. בסיום ליל חקירות כזה השאירו במעצר את החשודים המרכזיים והובילו אותם להארכות מעצר בבית המשפט.
מזירת הרצח נסע ברכה לחדר החקירות בימ"ר בתל אביב, שעוד כונתה אז "הצפונית" ושוטריה היו אימת אנשי העולם התחתון. אלה היו ימי השיא של היחידה, שנחשבה ליוקרתית ביותר במשטרה. בחדר החקירות כבר המתינו כמה עצורים. ברכה הכין לעצמו כוס תה, המתיק אותה והתיישב מול הנחקר הראשון.
חקירת החשודים נמשכה אל תוך הלילה. אלה היו שעות ארוכות ומתישות לשני הצדדים. אחרי עשר דקות של שיחה מלב אל לב היה נראה שהנחקר שכח עם מי הוא משוחח והחל להיפתח. לפעמים שיחק ברכה את השוטר הטוב, ולא סתם שוטר טוב, אלא כזה שאכפת לו, שמתעניין בחייו ובבריאותו של היושב מולו, ולפעמים שיחק את השוטר הרע, זה שדופק על השולחן ויוצא מהחדר, לא לפני שאיים על הנחקר "אני אקבור אותך במאסר עולם", משאיר אותו פעור פה.
גם עם שוטריו היה קפדן וחסר פשרות. במהלך חקירת הכנופיות עלה שמו של הרב יאשיהו פינטו כמי שניסה לתווך בין שתי הכנופיות, שכמה מחייליהן נמנו עם חסידיו. ברכה ביקש לזמן לעדות את הרב. באותה תקופה, רבנים נחשבו לקדושים שאין לגעת בהם. פינטו נחשב אז לרב ידוע שרבים נהגו להתייעץ איתו. כדי לזמן אותו לחקירה נדרשו אישורים מהדרגים הבכירים ביותר במשטרה. האישור ניתן בסופו של דבר, והחוקרים תיאמו עם הרב מועד שבו יתייצב לחקירה.
ביום שבו זומן הרב פינטו, נדרש רפ"ק אפרים ברכה להשתתף בישיבה במטה הארצי בירושלים ולכן לא יכול לקחת חלק בחקירה. הוא השאיר הנחיות ברורות לדאודי ולחוקרים האחרים בצוות, הדריך אותם מה לשאול ואיך, איפה להתעקש כדי לקבל תשובות מפורטות ולא מעורפלות ובאיזו דרך לזכות בשיתוף פעולה. המטרה היתה להבין מי התייעץ עם הרב ועל מה, ואם היו בכך אלמנטים פליליים או כאלה שיכולים לעורר חשד נגד מי מהמעורבים בסכסוך הכנופיות.
אבל כשהגיע ברכה בחזרה לתל אביב ובחן את דוח החקירה, גילה שהחוקרים לא עשו עבודה טובה מספיק ולא דבקו בהנחיות שהשאיר. לתחושתו הם היו עדינים מדי עם הרב, לא הקשו עליו, קיבלו את דבריו בלי להעמיק בהם כמצופה מהם, ובלי לעמת אותו עם הספקות שעלו. כתוצאה מכך היתה עדותו מלאה חורים. כיוון שאושר להם לזמן את הרב לעדות אחת בלבד, הבין ברכה שההזדמנות הוחמצה. הוא כעס על חוקריו כפי שמעולם לא כעס.
"זה היה יום קשה", סיפר לי אחר כך חוקר בצוות. "היו שם הרבה צעקות, טענות שהחקירה היתה רשלנית. הקירות רעדו מהצעקות. אני לא זוכר את אפי כועס ככה. הוא הרגיש שפגענו בחקירה". חלפו כמה ימים עד שברכה נרגע, אף שלא נמצאה דרך להשלים את החסר בחקירה. חוקריו סימנו את היום הזה כאירוע שאסור שיחזור על עצמו. "כל מה שאני יודע זה ממנו", אמר פקד ניסים דאודי בכמה הזדמנויות לעמיתיו בעבודה. "אותו מקרה שימש לי תמיד תזכורת לדרך שבה צריך לנווט חקירות".
▪▪▪
בשלוש לפנות בוקר סיים ברכה את החקירה האחרונה, הכין לעצמו עוד כוס תה והתיישב לכתוב את תמצית החקירות. הוא מִרקר בצהוב את התשובות שנראו לו חשובות. בחמש בבוקר הצמיד שני כיסאות זה לזה, הצטנף עליהם בתנוחה עוברית, צלצל לשוטר התורן וביקש שיעיר אותו בשש וחצי, כדי שיכין את חוקריו לבית המשפט.
לפני שנרדם ערך בראשו הערכת מצב. בחדרי המעצר נותרו כמה מחברי כנופיית פרדס כץ, שנחשדו במעורבות ברצח אייל הררי. בשמונה וחצי בבוקר הוא יצטרך להגיש לשופט בבית משפט השלום בעיר דוחות סודיים, שבהם יפרט את מצב החקירה ואת הפעולות הנוספות שעליו לעשות כשהם במעצר. השופט התורן באותו שבוע נחשב לקפדן במיוחד. הדוחות היו צריכים להיות מפורטים ומשכנעים. אסור שהחשודים ישוחררו, שכן הם עלולים לשבש את החקירה ולמנוע ממנה להתקדם. הוא היה צריך שהם יישארו במעצר לפחות עשרה ימים.
חלק מהנחקרים שתקו בחקירה; אחרים פחות. היה לו קצה חוט. היו כמה שקשרו אחרים לרצח בדברים שאמרו. היה עליו להתקדם משם, בשקט, בלי שהם יפריעו ובלי שיהיו הדלפות מהחקירה. ברכה סמך על החוקרים שלו וידע שלא ידליפו פרטים לעיתונאים. הוא היה פחות בטוח בכך לגבי כמה מהקצינים הבכירים יותר במחוז, שהיו מעודכנים בפרטי החקירה ושמרו על קשרים קבועים עם כתבים.
ברכה ציין לעצמו לחדד בישיבת הבוקר לקצינים, שכל מידע שיֵצא החוצה עלול לשבש את החקירה. הוא גם צריך לוודא בבוקר עם מפקדם של השוטרים שילוו את העצורים להארכות המעצר, שתהיה הפרדה ביניהם כדי שלא יתאמו עדויות. כבר בתאי המעצר הם הוחזקו בהפרדה, מנותקים מהסביבה ומהזדמנויות לשבש את החקירה. היה לכך גם אפקט פסיכולוגי: ככל שנמצאו לבד, ללא חברה, כך גדל הסיכוי שיפתחו את הפה.
אפרים הציץ בשעונו. חמש ועשרים. נותרו לו שעה ועשר דקות לישון. מספיק זמן כדי לאסוף כוחות חדשים.
▪▪▪
שכונת רמת עמידר היתה שרויה באפלה כשחזר לביתו כעבור שלושה ימים, מעט אחר חצות. כבר מרחוק הגיע לאפו ניחוח השניצלים הטריים שחיכו לו. כמה התגעגע לטעמם. כשהודיע לאילה בשיחת טלפון קצרה שהוא בדרך הביתה, ידע שהם ימתינו לו בצלחת.
הוא החנה את הרכב בחזית הבית וגמא בצעדים גדולים את המדרכה שהובילה לביתם הקטן והישן, שלא היה שונה בנוף מהבתים המוזנחים בשכונה. ראשון החוקרים חי בבית שנראה פשוט וישן כמו ביתו של אחרון העבריינים.
רצח אייל הררי מעולם לא פוענח.
