יאיר הלך בצעדים מהירים לאורך השדרה המוארת באורות נֵאון ססגוניים. תאורת הרחוב השתפכה בעוצמה של אור יום לאורך הרחוב. בשני צידי הרחוב היו חנויות, בתי קפה פתוחים, ובוויטרינות השתקפה בשלל אורות מרכולת החנויות והקניונים החדישים שקרצו לעוברים ושבים בפרסומות מוארות.
לאורך השדרה, התנהלו לאיטם רכבים בזרם בלתי פוסק. השעה הייתה קרובה לשמונה בערב, ובעוד עשר דקות יאיר אמור לפגוש את יריב איש המוסד בבית הקפה "לה ג'רדן" שהיה ממוקם בצד המערבי של השדרה. הוא מצא חניה לא רחוק מבית הקפה במורד השדרה. בית הקפה נראה מהודר מאוד. יאיר נעצר בכניסה לבית הקפה והעיף מבט סוקר מסביב. יריב כבר ישב ליד שולחן בפינת בית הקפה ואותת לו בהרמת יד לבוא לשולחנו. יאיר נע לעברו תוך עקיפת מלצרית שהחישה מגש מלא לשולחן סמוך לשלהם.
"שלום, יריב! מה שלומך, אתה כבר מזמן כאן?" יאיר לחץ את ידו המושטת של יריב והתיישב מולו.
"הגעתי רק כמה דקות לפניך והספקתי לתפוס שולחן", ענה יריב. "מה נשמע אצלך? אני מניח שהופתעת לקבל את שיחת הטלפון ממני. זמן רב לא התראינו, ולמעשה לאחר סיום לימודינו בטכניון בחיפה, כמעט ולא התראינו ולא נפגשנו".
"נכון, אמנם כך, אך אני עקבתי אחריך ונודע לי שהיית מעורב גם בכמה מחקרים מעניינים במכון ויצמן ואחר־כך איכשהו נעלמת והגעת למוסד".
"איך נודע לך?"
"אתה יודע, כשחבר פוגש חבר, מדברים על חברים משותפים אחרים, וכך נודעו לי גם קורותיך. מה שלום משפחתך? אני מבין שאתה מתגורר עדיין ברעננה?"
"אנחנו עדיין ברעננה. זה מקום נחמד לגור בו, ואני מטבעי קצת שמרן בעניינים אלה, לכן אני לא מרבה להחליף מקומות מגורים בארץ. מספיק שאני עושה זאת לעיתים קרובות בחוץ לארץ", וחיוך רחב השתפך על פניו הגרמיים הרחבים. עיני הפלדה־תכלת שלו אורו. "מה איתך, יאיר? מה קורה איתך? אני מבין שעשית קריירה אדירה ב–CERN, המרכז לחקר האטום בז'נבה, ואתה כיום אחד מהבכירים שם!"
"אני, כפי שאתה ודאי יודע, נמצא כאן עם משפחתי הקטנה זה יותר משש שנים, ומאז אכן אני עובד ב–CERN בחוזה מיוחד. הוזמנתי לעבוד כאן לאחר שהתפרסמו המחקרים שלי על הקוורקים, חומר ואנטי־חומר. עזבתי את הקריה למחקר גרעיני בישראל, ועברתי לכאן בעיקר בגלל הציוד המשוכלל שקיים כאן ומאיצי האלקטרונים רבי העוצמה המאפשרים לי להשלים מחקרים נוספים. מבחינת המשפחה, קשה להיות מרוחק מההורים, האחים, האחיות וכל המעגל המשפחתי הקרוב, וגם מחבריי וידידיי הטובים שנשארו שם. מזל שאני נוסע לארץ לעיתים מזומנות, ואז גם בני המשפחה וגם הידידים מגיעים אלינו לביקור. הילדים לומדים בבתי הספר של הקהילה היהודית כאן. אשתי משלימה מחקר באוניברסיטה על שירת ימי הביניים בדגש על המשוררים היהודים בתור הזהב בספרד. על המחקר הזה היא אמורה לקבל את תואר הדוקטור שלה בקרוב. ואתה יריב, מה הביאך עד הלום?" שאל יאיר.
"אני, כידוע לך, נמצא לעיתים די קרובות באירופה ולפעמים אני שוהה כאן פרקי זמן די ארוכים. ועכשיו כשאני בעיר הזאת נזכרתי שאתה גר כאן וחשבתי שכדאי שניפגש, כי עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו!"
"יכולנו להיפגש בביתי וגם אשתך, אם נמצאת איתך בעיר, יכולת להביא אותה אלינו גם!" אמר יאיר.
"לא, לא, אשתי לא נמצאת כאן איתי. אני פה בגפי, וחשבתי שעדיף לפגוש אותך עכשיו דווקא במקום מרכזי בעיר שקל להגיע אליו. אולי בפעם הבאה ניפגש בדירתך, כי אני עומד לשהות בעיר הזאת זמן מה", השיב יריב.
"טוב מאוד", אמר יאיר, "אשמח לארח אותך בביתי. לאחרונה לא מגיעים אלי ידידים רבים, וגם אלה שמגיעים לא מרבים להיפגש איתי. וכשאני שואל את עצמי - מה הסיבה? מדוע החברים שלי כבר לא נוהרים לפתח ביתי ולא נכנסים בלי הודעה מוקדמת כמו בעבר? התשובה שאני נותן לעצמי די מציקה לי. אני כנראה יותר מדי מפורסם כיום, והחברים משכבר הימים, יש להם משהו כמו יראת כבוד כלפיי שגורמת להם לשמור מרחק ממני, למרות שאני לא השתניתי במאומה".
"ככה זה", אמר יריב, "אנשים גדולים הופכים למבודדים. הם יוצרים סביבם חומה בלתי נראית בלי להתכוון!"
"תגיד לי, יריב, מה בדיוק קורה כיום בארץ?"
"הצרות הרגילות עם הערבים הפלסטינים שמצליחים מדי פעם לגייס מתאבדים מוסלמים פונדמנטליסטים החברים בארגוני הטרור. אומרים להם כי אם הם יתאבדו בקרב היהודים הטמאים, הם יהפכו לשהידים וכל אחד מהם יקבל שבעים בתולות שיחכו לו בכניסה לגן עדן. על כן, יש גם מקרים של מתאבדים כאלה שגורמים לנו לאבדות בנפש, בעיקר בקרב האוכלוסייה האזרחית החפה מפשע".
"למה לא מצליחים לאתר אותם לפני שהם מבצעים את זממם? הלא שירותי הביטחון שלנו ידועים ביכולות הרבות שלהם", שאל יאיר.
"האמת היא שהשב"כ שלנו מצליח לגלות רבים כאלה בעוד מועד, אך רק כאלה שפועלים במסגרת ארגוני הטרור הפלסטינים או בהשפעתם. אך השב"כ לא מצליח לשים יד על אותם מתאבדים שעושים זאת מיוזמתם האישית, בהשפעת התעמולה הערבית המוסלמית ובהשפעת התעמולה של ארגוני הטרור הערבים. יש כאלה שמתעוררים בבוקר, נכנסים למכונית והולכים לדרוס יהודים למוות, רק משום שהם יהודים, כאשר הם יודעים מראש שרוב הסיכויים שהם ייהרגו בהתנגשויות האלה בסופו של דבר, אך הם מאמינים שככה הם ייהפכו לשהידים ויזכו גם בשבעים הבתולות המובטחות בגן עדן, וגם דואגים למשפחתם שתזכה בגמלה חודשית תמידית גבוהה של מעל 10,000 שקל מדי חודש, מיו"ר הרשות הפלסטינית. זה סכום של יותר מ־3,000 דולר אמריקאי. אף משפחה ערבית עובדת בגדה לא מרוויחה שכר כזה. גם לא בכל ארצות ערב הגובלות עם ישראל, לא מרוויחים סכום כזה כמשכורת חודשית, ואפילו לא מחצית מהסכום הזה. יו"ר הרשות הפלסטינית בגדה המערבית מתעקש להמשיך ולהעניק גמלאות אלה למשפחות המתאבדים למרות דרישות ממשלות ישראל להפסיק זאת, כי הגמלאות האלה מהוות תמריץ עיקרי למתאבדים חדשים להמשיך ולבצע פעולות התאבדות כאלה נגד יהודים. המשך תשלום הגמלאות על־ידו למעשה מוכיח שהיו"ר עצמו מעונין שמעשי הטרור האלה נגד יהודים יימשכו ויתגברו, למרות הכרזותיו הנוגדות את מעשיו. הוא ממשיך להעניק גמלאות אלה למשפחות המתאבדים למרות שהוא משלם גמלאות אלה מכספי המיסים שהממשלה הישראלית גובה עבורם ומעבירה אותם לידם מדי חודש. ממשלת ישראל לא השכילה לגרוע לפחות את הסכומים שהיו"ר משלם למשפחות השהידים מן הסכומים המועברים לו. גם מעשי ההרג בקרב המתנחלים ומשפחותיהם נמשכים, אבל אלה פחתו במידה רבה בגלל שליטת צה"ל במרחבי הגדה המערבית וגם בגלל פעולה נמרצת של השב"כ שם", ענה יריב.
"ומה קורה ברצועת עזה? שם שולט החמאס הפונדמנטליסטי, שבאידיאולוגיה שלו מופיעה השמדת מדינת ישראל והשלכת היהודים החיים בה לים, כמטרה עיקרית. ולפי מה שאני קורא ושומע גם הם ממשיכים בפיגועים שלהם מעבר לגבול הרצועה נגדנו, למרות שישראל פינתה את הרצועה מכל המתיישבים היהודים שם, ואין בה כיום אפילו יהודי אחד!" התעניין יאיר.
"כפי שאתה יודע, החמאס השתלט על רצועת עזה מיד אחרי פינויה על־ידי ישראל. הם חיסלו את אנשי הפת"ח, אנשי מפלגתו של היו"ר שנזרקו אל מותם מעל גגות הבניינים הגבוהים ביותר בעזה על־ידי אנשי החמאס, ומאז המשיכו בפיגועים בלתי פוסקים גם נגד הישראלים החיים קרוב לגדר גבול הרצועה!" ענה יריב.
"ולמה צה"ל לא מחסל את החמאס ואת שאר גורמי הטרור שם, אחת ולתמיד?" שאל יאיר.
"כי צה"ל לא קיבל פקודה לעשות זאת!" ענה יריב.
"ולמה צה"ל לא קיבל פקודה מתבקשת, לחסל גם את ארגוני הטרור שם?" שאל יאיר.
"כי כנראה לראשי הממשלה היה אינטרס שלא להשמיד אותם טוטלית!" ענה יריב.
"ומהו האינטרס הזה, לדעתך?" שאל יאיר.
"יש רק השערות ולא תשובה ברורה, כי כזאת לא ניתנה אף פעם על־ידי ראשי הממשלה, למרות שנשאלו על כך פעמים רבות", ענה יריב.
"ומה עמדתם של ערביי מדינת ישראל במצב הזה?" שאל יאיר.
"רבים מהם מהווים גיס חמישי במדינת ישראל, בכל מקרה כזה של עימות עם אחיהם בגדה וברצועה. הם תומכים באופן עיוור בכל מעשי הטרור שערביי הגדה ועזה מבצעים נגד ישראל. גם בתוך כנסת ישראל יש חברי כנסת ערבים המצדדים בגלוי בפעולות טרור אלו נגד ישראל והיהודים", ענה יריב.
"ומה עושים נגד אותם ערבים ישראלים הפועלים נגד המדינה שבה הם חיים ובה יש להם זכויות שוות?" שאל יאיר.
"הם אפילו מעורבים לפעמים בגלוי בפעולות חבלה נגד תושביה היהודים של המדינה", אמר יריב. "הם בדרך כלל מועמדים לדין על־ידי המשטרה בעיקר והם יוצאים ממשפטים אלה בעונשים קלים ולא מרתיעים, על כן הם ממשיכים בפעולותיהם העוינות נגד ישראל", השיב יריב.
"ולמה הכנסת לא מחוקקת חוקים מחמירים יותר בעניין זה כדי שיכריחו את השופטים לפסוק פסקי דין יותר מחמירים במקרים כאלה ויכללו אפילו עונשי מינימום, כך שלא יהיו נתונים בכלל לשיקול הדעת של השופטים האלה?" שאל יאיר.
"אתה כנראה לא מכיר את המציאות בכנסת שלנו. הכנסת מחולקת להרבה סיעות קטנות שמרכיבות את הקואליציה סביב סיעה אחת יותר גדולה, והן כמעט ולא יכולות להתאחד למען העברת חוקים משמעותיים בכנסת. על כן המצב הזה של השיפוט והשופטים שלנו בארץ לא משתנה!" השיב יריב.
"אני מבין שגם מבחינה כלכלית יש עכשיו בעיות במדינת ישראל, אז כיצד מדינת ישראל מצליחה מבחינה כלכלית לקיים ציבור חרדי פרזיטי ההולך וגדל שגם לא משלם מיסים ברובו, לא עובד ולא לומד לימודי ליבה, כך שגם בעתיד לא יוכל להתפרנס?!" שאל יאיר.
"מבחינה זאת יש לנו מזל גדול, שהחינוך הישראלי שיסודותיו הונחו עוד על־ידי בן־גוריון הניב תוצאות מצוינות, ויחד עם הגניוס היהודי החבוי כנראה ברבים מבין בני העם היהודי, זה מציב אותנו בשורה הראשונה ברמה המדעית. הישראלים הצליחו ליצור תעשייה מפותחת, חקלאות מהמתקדמות בעולם ובעיקר מפעלים ומיזמי הייטק שמכניסים לכלכלה הישראלית הרבה מיליארדי שקלים. זאת בנוסף לרתימת המשק הערבי בשטחי יהודה ושומרון למשק הישראלי. כך שאנחנו מצליחים עדיין לקיים את כל האוכלוסייה הישראלית אפילו ברווחה מסוימת, כולל את החרדים, אך אנחנו חייבים להיות ערים למצבים שלא בדיוק תלויים בנו, כמו משברים כלכליים בעולם או מלחמות באזורנו שבהן תהיה מעורבת גם ישראל, ואז המצב הכלכלי יכול להשתנות בפתאומיות. ואז הבעיה של האוכלוסייה החרדית תתפוצץ לנו בפרצוף!" ענה יריב.
"אתה מצייר תמונה מאוד לא אופטימית של מדינת ישראל!" ציין יאיר.
"נכון, וזה עוד לא הכול, ועל כך אני עומד לדבר איתך, אולי בפגישה הבאה שלנו. השעה כבר מאוחרת ואני חייב כבר לזוז!" אמר יריב.
"כן, אכן כבר מאוחר, אפילו לא שמתי לב שהשעה היא כבר אחרי חצות. אני מציע לך שבפעם הבאה ניפגש בביתי. הנה הכתובת ומספרי הטלפון שלי בבית ובעבודה, והנה גם מספר הסלולר הפרטי שלי", אמר יאיר והושיט לו את כרטיס הביקור שלו. "מתי היית רוצה להיפגש שוב?" שאל יאיר.
יריב הוציא יומן אלקטרוני ועיין בו. "אני מציע שניפגש שוב ביום חמישי הקרוב אצלך בבית!" אמר יריב.
יאיר הוציא את היומן האלקטרוני שלו מהכיס ואישר את מועד הפגישה. "יש לך רכב או שאתה רוצה שאני אסיע אותך?" שאל יאיר.
"לא, תודה, לא צריך, אני גר במלון די קרוב לבית הקפה הזה, כך שאלך לשם ברגל. אני אשלם", אמר יריב ולחץ בחמימות את ידו של יאיר. "להתראות ביום חמישי!"
כחצי שעה לאחר חצות הגיע יאיר לביתו ברובע השקט והמפואר העטוף בגנים ובפארקים. הוא לחץ על השלט והשער האלקטרוני לחניית הבית התרומם, ויאיר נכנס לתוכה והחנה את המכונית בחריקת צמיגים. הוא עלה במדרגות הפנימיות מהחניה לתוך מבואה עם תקרה גבוהה ונע בצעדים חרישיים על רצפת הלינוליאום של הבית. הוא נכנס לסלון. אשתו מיכל, הייתה עדיין שקועה בקריאת ספר שהחזיקה בשתי ידיה. היא הייתה לבושה בחלוק בית עשוי משי בצבע בורדו וכבר אחרי מקלחת, רחוצה ומסורקת. שערה הגולש היה עדיין לח. היא לא שמעה את צעדיו של יאיר וכשפתאום הבחינה בו נרתעה קצת לאחור.
"ערב טוב, יקירתי!" אמר יאיר, התקרב אליה ונשק לה על שפתיה.
"הו, יקירי, לא שמעתי אותך נכנס אפילו. אני כל־כך שקועה בספר הזה עד שאני לא מרגישה מה קורה סביבי. למה הגעת כל־כך מאוחר?" שאלה מיכל. מיכל הייתה אישה כבת שלושים וחמש שנה, עדיין יפה. עיניה הכחולות העמוקות היו פקוחות לרווחה, פניה עדינות ויפות, קומתה תמירה. גופה היה עדיין חטוב להפליא וחמוקיה בלטו היטב מבעד לחלוק הפתוח שגילה גם את שתי רגליה החטובות והארוכות. ארבעת הלידות שלה לא נתנו בה את אותותיהן. היא הקפידה על דיאטה מאוזנת, פעמיים בשבוע נהגה ללכת למכון הכושר ומדי בוקר הייתה יוצאת להליכה יומית בת שעה.
"הייתה לי פגישה עם יריב ארז, אם את זוכרת אותו. למדנו באותו המחזור בטכניון בחיפה ושיחקנו יחד כדורסל בנבחרת הטכניון. פגשנו אותו פעם יחד במסיבה שהתקיימה במכון ויצמן ברחובות. אז עבד שם וכיום הוא עובד במוסד!" ענה יאיר.
"כן, הוא עובד במוסד, אז מה הוא רצה ממך?" שאלה מיכל.
"מיכלי, אנחנו קודם כול חברים ותיקים, ובגלל שהוא עובד מוסד הוא נמצא כאן בעיר הזאת בתקופה הקרובה. הוא יודע שאני גר כאן, השיג את הטלפון שלי ורצה שניפגש. מה רע בכך שידידים נפגשים? מזה את מסיקה כבר שהוא רוצה ממני משהו?" תהה יאיר בקול.
"לא אמרתי שרע שנפגשים עם ידיד, אלא שכאשר הידיד הזה הוא איש מוסד שקובע פגישה, יש לו בדרך כלל יותר ממטרה אחת!" אמרה מיכל.
"למה את חושבת שיש ליריב מטרה נוספת לפגישה זאת מלבד מפגש חברי?" שאל יאיר.
"אני לא יודעת. לא אמרתי שיש לו מטרה נוספת בוודאות, אלא שמטבע הדברים זה יכול להיות. אל תשכח שאתה מדען בעל שם עולמי ואתה עובד באחד ממוסדות המדע הכי יוקרתיים בעולם, ועל כן יכול להיות קשר לזה!" ענתה מיכל.
"אני לא חושב כך, שכן התחומים שאני עוסק בהם הם תחומי מדע אוניברסליים עם השלכות לשלום האנושות וכדור הארץ ולא בתחום ספציפי צר שעשוי להיות קשור לישראל", ענה יאיר.
"איך הייתה הפגישה? מה הוא סיפר?" שאלה מיכל.
"הפגישה הייתה מעניינת מאוד מכיוון שהיא גלשה עד מהרה למצבה של ישראל מכל הבחינות - הביטחונית, הכלכלית והחברתית. יריב צייר תמונה עגומה במקצת בכל התחומים האלה, ואני לא הייתי מודע לכמה אספקטים שהוא תיאר. אני מודה שהניתוח שלו השרה עלי תחושה לא קלה לגבי עתידה של מדינת ישראל, אם לא יחולו שינויים בהתנהגותה ודפוסי התפתחותה. הלא את יודעת, המשפחות שלנו גרות שם. כל עברנו ומהותנו נובעים משם, השורשים שלנו שם. תיאור המצב של יריב גרם לי דאגה רבה!" אמר יאיר.
"תראה, יאיר! אני מודה שגם אני מודאגת ממצבה של ישראל. אני עוקבת אחרי מה שקורה שם בעיתונות ובטלוויזיה וגם משוחחת לעיתים תכופות עם בני המשפחה והחברים על המצב שם, ואכן המצב לא מרנין, אבל אולי יריב בכל זאת הגזים בתיאוריו?"
"לא, מיכל, הוא לא הגזים, אני מכיר את יריב. הוא הציג ניתוח קר של עובדות בלבד, ועל כן אני מודאג!" ענה יאיר.
"אתה רוצה לשתות משהו לפני השינה?" שאלה מיכל.
"תודה, אני כבר שתיתי בבית הקפה. אגב, יריב יבוא לבקר אותנו בביתנו ביום חמישי הקרוב, בשעה תשע בערב. אני מקווה שתהיי אז בבית!" אמר יאיר.
מיכל ניגשה לתיק שלה שהיה מונח על שידה סמוכה ושלפה משם את יומנה. "אני רואה שביום חמישי הקרוב אני אמורה להיות בבית. אני מקווה ששום דבר בלתי צפוי לא יצוץ בינתיים".
"טוב, יפתי, תמתי, בואי נלך לישון!" יאיר חיבק את מותני אשתו והדביק לה נשיקה על צווארה בדרך לחדר השינה שלהם.