זמן שאול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זמן שאול
מכר
אלפי
עותקים
זמן שאול
מכר
אלפי
עותקים

זמן שאול

4.3 כוכבים (125 דירוגים)
ספר דיגיטלי
44
ספר מודפס
6978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 51 דק'

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום (נולדה בשנת 1974), היא עיתונאית, תסריטאית, פסיכולוגית וסופרת ישראלית.

בגיל 14 החלה לפרסם טור במקומון "תל אביב". בגיל 18 נסעה לניו יורק. שם נישאה לבמאי אסף ברנשטיין, ממנו התגרשה מאוחר יותר. בשנת 2004 חזרה רוזנבלום לארץ. באותה שנה פורסם גם ספרה הראשון, "נדמה שהכל אפשרי". בשנת 2006 ראה אור ספרה השני "עד קצה המושב", שתורגם לגרמנית, (הוצאת BELTZ), איטלקית (הוצאת SALANI) ואף לסינית, וזכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. בשנת 2007 התפרסם ספרה השלישי "ללא מלים: התרבות הישראלית בראי השפה", אותו כתבה עם צבי טריגר. ביוני 2014 ראה אור ספרה הרביעי "זאת עם הכתם השחור" (הוצאת זמורה ביתן), אף הוא רומן לבני הנעורים. ב-2011 יצרה, במשותף עם שחר ברלוביץ', את סדרת הטלוויזיה "2.3 בשבוע", ששודרה בערוץ 10, ביולי 2014 התחילו צילומי הסדרה "הפרויקט של עומרי גורדון", (שידורי קשת), דרמה קומית אותה כתבה רוזנבלום עם אחיה, עידו רוזנבלום ועם אסף שלמון. בנוסף, רוזנבלום משמשת כעיתונאית בעיתון הארץ ומפרסמת רשימות בעמודי הפובליציסטיקה של העיתון (בדרך כלל בימי ד').
רוזנבלום היא בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, וסיימה בהצטיינות תארים נוספים בפילוסופיה ובאנתרופולוגיה. היא מתנדבת באופן קבוע באגודת "סלעית" המסייעת לנשים לצאת ממעגל הזנות והסמים ובמסגרת ההתנדבות מעבירה סדנת כתיבה למכורות-לשעבר.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mvejkm5t
ראיון "ראש בראש"

תקציר

הבעיה‭ ‬העיקרית‭ ‬של‭ ‬שאול‭ ‬סמל‭ ‬היא‭ ‬אנשים‭ ‬אחרים.‭ ‬מלבד‭ ‬זאת,‭ ‬הוא‭ ‬מסתדר‭ ‬מעולה:‭ ‬הוא‭ ‬אחד‭ ‬הסופרים‭ ‬המוכרים‭ ‬והנחשבים‭ ‬בישראל,‭ ‬הוא‭ ‬פרסם‭ ‬בבמות‭ ‬הנחשבות‭ ‬בעולם‭ ‬וב-‬2001, ‬בסתיו‭ ‬של‭ ‬אסון‭ ‬התאומים, ‬הוא‭ ‬אף‭ ‬מלמד‭ ‬כמרצה‭ ‬אורח‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬ניו‭ ‬יורק‭.‬ אבל‭ ‬למען‭ ‬האמת,‭ ‬הוא‭ ‬לא‭ ‬פרסם‭ ‬אף‭ ‬סיפור‭ ‬חדש‭ ‬כבר‭ ‬עשור‭.‬‮ ‬
אם‭ ‬תשאלו‭ ‬את‭ ‬שאול, ‬הוא‭ ‬ממש‭ ‬בסדר‭ ‬עם‭ ‬זה‭.‬ אלה‭ ‬האנשים‭ ‬סביבו‭ ‬שמרוצים‭ ‬פחות.‭ ‬העורך‭ ‬שלו,‭ ‬אשתו־לשעבר,‭ ‬אפילו‭ ‬אמא‭ ‬שלו‭, ‬כולם‭ ‬מצפים‭ ‬שיתאמץ‭ ‬יותר‭ ‬כדי‭ ‬לשמר‭ ‬את‭ ‬מעמדו‭ ‬הספרותי.‭ ‬אולי‭ ‬בשל‭ ‬כך‭ ‬כשהוא‭ ‬פוגש‭ ‬את‭ ‬אלונה,‭ ‬בחורה‭ ‬מבריקה‭ ‬ומסתורית‭ ‬שמעריצה‭ ‬את‭ ‬עצם‭ ‬קיומו,‭ ‬הוא‭ ‬מסתחרר.‭ ‬שאול‭ ‬מעולם‭ ‬לא‭ ‬פגש‭ ‬מישהי‭ ‬כמו‭ ‬אלונה:‭ ‬היא‭ ‬כותבת‭ ‬כמו‭ ‬שד‭ ‬אבל‭ ‬הידע‭ ‬הספרותי‭ ‬שלה‭ ‬קלוש,‭ ‬היא‭ ‬חשופה‭ ‬רגשית‭ ‬אבל‭ ‬יש‭ ‬לה‭ ‬אופי‭ ‬של‭ ‬שורדת.‭ ‬כשהוא‭ ‬מבין‭ ‬שאלונה‭ ‬מחזיקה‭ ‬בידה‭ ‬את‭ ‬המפתח‭ ‬לחזרתו‭ ‬לפסגת‭ ‬עולם‭ ‬הספרות,‭ ‬הוא‭ ‬מתעלם‭ ‬מכל‭ ‬סימני‭ ‬האזהרה,‭ ‬ויוצא‭ ‬איתה‭ ‬למסע‭ ‬שאפתני‭ ‬ומטורף,‭ ‬שמסכן‭ ‬אותו,‭ ‬אותה,‭ ‬ואת‭ ‬כל‭ ‬היקר‭ ‬לו‭.‬
 
"זמן‭ ‬שאול"‮ ‬הוא‭ ‬רומן‭ ‬מבריק,‭ ‬מבדר‭ ‬ועמוק, ‬שעוסק‭ ‬בפחד‭ ‬לגלות‭ ‬שהחלק‭ ‬הטוב‭ ‬ביותר‭ ‬של‭ ‬חיינו‭ ‬מאחורינו,‭ ‬בחרדה‭ ‬שכל‭ ‬מה‭ ‬שאנחנו‭ ‬חושבים‭ ‬על‭ ‬עצמנו‭ ‬אינו‭ ‬נכון,‭‬‭ ‬ובהבנה‭ ‬שברגע‭ ‬שאדם‭ ‬שוקל‭ ‬לעשות‭ ‬עסקה‭ ‬עם‭ ‬השטן,‭ ‬הוא‭ ‬למעשה‭ ‬כבר‭ ‬חתום‭ ‬עליה‭.‬
 
עמליה רוזנבלום‮ ‬היא‭ ‬סופרת,‭ ‬פסיכולוגית‭ ‬ותסריטאית. ‬ספריה‭ ‬הקודמים‭ ‬זכו‭ ‬לשבחי‭ ‬הביקורת‭ ‬ולפרסים,‭ ‬תורגמו‭ ‬לגרמנית‭ ‬ולאיטלקית‭ ‬ונמכרו‭ ‬בעשרות‭ ‬אלפי‭ ‬עותקים‭.‬‮ ‬ 
 
"בספרה החדש והמתוחכם, עמליה רוזנבלום פורטת לפרוטות את עליבותו של סופר ידוע, הסובל ממשבר כתיבה ומנצל אשה צעירה כדי להחלץ ממנו... רומן מתוחכם ורב קסם" (הארץ ספרים) 
 
משבחי‭ ‬הביקורת‭ ‬על‭ ‬ספריה‭ ‬הקודמים‭ ‬של‭ ‬עמליה‭ ‬רוזנבלום‭:‬
—‬ “הכתיבה‭ ‬הקולחת‭ ‬שאינה‭ ‬מאפשרת‭ ‬לקורא‭ ‬להניח‭ ‬את‭ ‬הספר‭...‬ ועוד‭ ‬יותר‭ ‬נפלא‭ ‬‮—‬‭ ‬זו‭ ‬אותה‭ ‬תחושה‭ ‬שהסיפור‭ ‬הוא‭ ‬‮'‬מן‭ ‬החיים‮'‬.‭ ‬החמלה,‭ ‬הכאב,‭ ‬השקר,‭ ‬האמת,‭ ‬האירוניה‭ ‬וההומור‭ ‬‮—‬‭ ‬כולם‭ ‬יחד‭ ‬יוצרים‭ ‬ספר‭ ‬נוגע‭ ‬ללב‭ ‬ומלא‭ ‬כנות." [הארץ]
‮—‬ ‮"‬הספר‭ ‬שרוזנבלום‭ ‬כתבה‭ ‬רווי‭ ‬שלווה‭ ‬ועם‭ ‬זאת‭ ‬עמוק‭;‬ הוא‭ ‬נוגע‭ ‬בלב‭ ‬הקוראים‭ ‬ומעורר‭ ‬בהם‭ ‬שמחה‭.‬“‬ [ברלינר‭ ‬צייטונג]

פרק ראשון

1
 
בחמש בבוקר, כששאול סמל פקח את עיניו, היכתה בו העובדה שזהו השמונה־עשר בדצמבר, היום הגרוע ביותר בשנת 2001, אם לא מביאים בחשבון את העסק הזה עם בנייני התאומים. אמת, מדובר בהשקפה קצת חסרת רגישות, ובכל זאת, כמו בכל דצמבר, כשהסתיים סמסטר הסתיו שלו כמרצה אורח בניו־יורק והוא עמד לחזור לישראל, שאול הרגיש כמי ששב אל הטיטאניק.
 
העובדה השנייה שהיכתה בשאול בעודו במיטה הייתה ששוב חלם את הסיוט השנוא ההוא, זה שבו הוא הורס ברגע אחד ניקיון של שבע שנים שעלה לו בדם. החלום הנורא חלף בתודעתו מהיר ומזיק כמו הוריקן, והותיר את שאול רצוץ מנטלית ועם תחושה מטרידה של קוֹק דמיוני בתוך האף, תחושה שהתפוגגה ככל שהתחדדה לה עובדה שלישית, והיא שרשימת המטלות המשמימות שעליו להספיק ולבצע עד הטיסה לתל אביב בערב היא ארוכה משהעריך, וכוללת: רכישת מתנות שהובטחו לירמה ולילדים, במה שנראה כעת כנדיבות קפריזית, סגירת החשבון מול מנהלי מלון הדירות, אריזת מזוודה, השתתפות בהגנה על הדוקטורט של איזו שרה איטלקייה חמוצה, וכמובן כתיבה, או לפחות סיום כתיבת הסיפור החמישי. לא היה זמן לבזבז, ולכן שאול הכניס את יד ימין לתחתונים, מתפעל מכך שבגיל חמישים ושתיים זקפת הבוקר שלו עוד כל כך מרשימה, וחיכה לשמוע את השכנה שהקפידה למחזר את הזבל, לקנות חלב ללא שומן, ולהזדיין כל בוקר לפני שיצאה לעבודה. מאז אסון התאומים גילתה מסירות כמעט דתית לעניין.
 
אבל ברגע ששאול התחיל לשמוע את המיטה שלה חורקת, הופיעה בעיני רוחו שרה, הדוקטורנטית האיטלקייה הסקסית אך הרגזנית, על שערה הערמוני הכבד ופניה החיוורות. שאול העדיף לפנטז על בחורות מקריות או דמיוניות לגמרי, והוציא את היד מהתחתונים. המחשבה על כתיבת הסיפור החמישי עזרה לו להתעורר. זו הייתה המשימה היחידה שבשבילה היה שווה לקום מהמיטה בשעה כל כך מוקדמת, או בכלל. כן, הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך.
 
על רקע צפירת הכבאיות, שאול צעד יחף על רצפת הפרקט הדביקה להכין לעצמו קפה שחור. הכיור היה מלא בכלים מלוכלכים שהגבילו את תנועת הברז, אבל אחרי תמרון קל הוא הצליח להעמיד את הקומקום על האש. בהינתן זוהמת העולם, חשב לעצמו, לקום בחמש בבוקר זה מחטא. להתחיל את היום בחושך, כשאחרים עדיין ישנים, זו מי־ני־גמילה. הוא הרגיש כמו חוואי אמריקאי, כמו דייג, כמו רוצח שכיר. כמותם, גם הוא, הסופר, מדווח רק לכוח גדול ממנו. זה היה היום הרביעי ברצף שבו התעורר בחושך, ובשלושת הימים שקדמו לו, הוא הצליח לכתוב עד כוסית השיבאס של שש בערב, על פי זמן אירופה בכל אופן.
 
בזמן שחיכה לשריקה, בחן את ההשתקפות המעוותת שלו בקומקום הנירוסטה. השיער השחור־אפור־לבן שלו נראה מטורף במיוחד הבוקר. האף היפה שלו נראה ענק ומוקיוני בקימורי הקומקום. מעבר לחלון שמע את המיית היונים הנחות לרגע על אדן החלון. הוא סלד מההמיה שלהן. עכברים עם כנפיים. הוא הציץ החוצה לבדוק אם יש סיבה מיוחדת לרעש. אבל לא הייתה שום סיבה, חוץ מהעובדה שהמעלות טיילו להן מסביב לנקודת הקיפאון, והיונים הצטופפו, מנסות להתחמם קצת ביחד.
 
הקומקום רתח. שאול החזיק את הידית הדביקה ומזג מים לספל (למה הכול דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון). לקח לו רגע למצוא את שקית הקפה השחור (כרגיל הביא איתו חמש מישראל). דלפק המטבח היה עמוס בשקיות סגורות של רוטב סויה, מארזים של סכו"ם חד־פעמי ליד קופסאות שימורים פתוחות, מגדלי מטבעות של רבע דולר, וקונדומים בחבילה שמעולם לא נפתחה. המעדנים ששאול ידע לייצר מהשימורים האמריקניים היו גאוניים. היה זה יוני שלימד אותו לעשות ניסים ונפלאות משימורים. לרגע תהה איך יוני המציא את המנות האלה גם בלי לבקר באמריקה, ובלי שהספיק לחיות, אם כבר מדברים.
 
הטלפון צלצל. שאול הניח שזה אשר. רק באוזניו התפאר על שהוא ער בשעה כזו וכותב. הוא התלבט אם לענות לו. הוא שלח מבט לבלוק הכתיבה הצהוב שעל שולחן העבודה שלו. מאז שפקסס לאשר את שלושת הסיפורים הראשונים, הבלוק התמלא בשני סיפורים נוספים. שאול ידע שכל חמשת הסיפורים החדשים טובים. אבל עכשיו, כשהטלפון צלצל, ומצידו השני של הקו היה האדם היחיד הנוסף שקרא חלק מהסיפורים האלה מלבדו, חש אי־נוחות בשיפולי הבטן. אחרי הכול, אשר קרא יותר ספרים מכל הינוקות שהסתובבו בביזנס, ואפרוריותו לא סתרה את היותו מופת של טוב טעם ואת העובדה שהחזיק במו ידיו את הרף הגבוה של הספרות העכשווית. לא, שאול לא היה מסוגל לענות. במקום זאת הדליק את הטלוויזיה. גבר שחור ריסס לעצמו ספריי שחור על הפדחת המבהיקה והודה שגם הוא היה סקפטי פעם, אבל עכשיו הוא רכש לעצמו אספקה לשנה מהתרסיס הזה. הקריין הבטיח לקירחים בבית: Satisfaction guaranteed or your money back.
 
המשיבון ענה. אשר התחיל להשאיר הודעה. הוא אמר משהו על אימא שלו, ואז מלמל כמה מילים על הפגנה שהשתתף בה, ולרגע אחזה בשאול חרדה נוראית שאשר הולך סחור סחור משום שהוא לא אהב את הסיפורים. אחרי עשר שנים שבהן שאול לא כתב, אולי בעצם לא היה לו קנה מידה. אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם. הוא הניח את הקפה, והדליק לעצמו סיגריה. בטלוויזיה כוכבת־עבר בלונדינית לחצה מכשיר כושר בין ירכיה. הבלונדינית או המכשיר הוצעו למכירה ב-29.99. אבל בזמן ששאף את עשן הסיגריה הנהדר, הקשיב עוד רגע לקולו של אשר, והבין, למרבה ההקלה, שהכול בסדר. המילים הטובות של אשר התחילו לשייט להן בחלל, ועטפו את שאול כמו נוצות של כרית פוך, כמו סדינים מתנופפים בסרט של פליני. "אמירה נוקבת על המציאות הישראלית," אמר אשר, וגם, "גדולי עולם, ציירים, פסלים, ומשוררים, כותבים לפעמים חמישה־שישה שירים שהם אחים, אבל לא אתה. אצלך, כל סיפור הוא יחיד ומיוחד." ועוד, "האותנטיות שלך, אתה עוד תשלם עליה מחיר כבד." ואשר המשיך, מהורהר, "אבל בכל זאת, עם כל הכבוד לסיפורים, שאול, תחשוב על לכתוב רומן." וסיכם בפאתוס, "אנחנו זקוקים לרומן. ישראל זקוקה לרומן. הקוראים לא רוצים סטוץ. הם רוצים מישהו שיתפוס אותם באף, ויוליך אותם, ויראה להם מה נהיה."
 
ביפ. גם למשיבון היה גבול.
 
שאול הרגיש שהווריד שלו בצוואר מתנפח. למה האידיוט הזה תמיד צריך בסוף להרוס הכול? הם רוצים רומן? רומן בתחת שלו. הם רוצים תמורה לאגרה, זה מה שהם רוצים. הם השקיעו זמן בלהכיר את הדמויות שלך, ועכשיו הם מאמינים שהדמויות שלך אמורות לעבוד בשבילם. זה ביזנס, וזה רק עניין של זמן עד שגם על ספרים יכתבו Satisfaction guaranteed or your money back.
 
שאול פנה אל שולחן הכתיבה, מנסה ללבות מחדש את ההתלהבות שלו מהסיפורים הקצרים, מזכיר לעצמו שאף על פי שאינם פרקי רומן, איכותם שרירה וקיימת כמו הכלים בכיור. אם היה מסתפק בלפרסם סיפורים בינוניים על מערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית, או רומנים היסטוריים שמשלבים חוקרי ספרות, גלגולי נשמות ואת הרבנות הראשית, היה יכול לפרסם ספר בכל שנה. אבל היו לו סטנדרטים. כששאול כתב, הוא כתב לקומץ קוראים. הוא כתב לברנר, להמינגוויי, וגם ליוני, אבל זה כבר מסיבות אחרות. ברנר והמינגוויי היו קוראים קשוחים וביקורתיים. אבל כשהם היו מרוצים, זה היה יותר טוב מכל דבר אחר. מעבר לכך שהוא החשיב את דעתם יותר מזו של האספסוף שאתרע מזלו להיוולד לתוכו, ברנר והמינגוויי היו מתים (גם יוני), מה שהפך אותם להרבה פחות תחרותיים ולכן ליותר אובייקטיביים בעניין איכות הכתיבה של שאול. ובניגוד לסופרים חיים, גם לא נשקפה סכנה שאחרי שהם מחמיאים לך על הסיפורים שלך, אחד מהם יבקש ממך הלוואה.
 
וכך, על אף זיבול השכל של אשר על כתיבת רומן, שאול התיישב אל שולחן העבודה. אסור לרדת מהעגלה. תעזבנו יום, יעזבך יומיים. היה עליו להמשיך לכתוב. בדירה ממול השכנים הדליקו מנורת שולחן קטנה. רכבת האקספרס הרעידה קלות את הרצפה. שאול פינה מהשולחן כבֵּלִים לא ברורים, חולצת פלנל משובצת ודיסק של גלן גולד, שבמחשבה שנייה החליט להקשיב לו תוך כדי כתיבה, ואז לקח את העט ואת בלוק הכתיבה הצהוב, וכתב ברצף. רק אחרי שעתיים הרים את הראש מהדף, והתמתח בכיסא. הוא הביט בחלון. באמצע דצמבר בשעה שבע וחצי בבוקר, במנהטן, אור חיוור ירד מהשמיים ונשק לאור הצהוב של הפנסים שהגיע מהרחוב. הוא הבחין בכך שהדיסק של גלן גולד נגמר, ולחץ שוב על Play.
 
 
 
הוא כתב ברצף עוד כשעה, ואז הציקה לו המחשבה שהוא לא באמת יודע מתי עליו להתייצב לדיפנס של האיטלקייה. הוא איתר את הפתק שעליו שרבטה מזכירת המחלקה את הפרטים. עליו להיות שם בשלוש. שאול קיווה שעד שיראה את שרה, כבר ידחיק את הופעת האורח שלה במחשבותיו באותו בוקר. ובעיקר קיווה שעד שלוש יספיק לכתוב כהוגן. אבל אם כבר עצר, כדאי להזכיר לירמה לאשר עבורו את הטיסה.
 
הטלפון. איפה הטלפון? הדירה נראתה כמו מעברה. מלון הדירות לא סיפק שירותי חדרנית, ולכן שלושה חודשים וחצי דירת הסטודיו שלו לא נוקתה. ג'רמי דפק אותו. לא היה לו שום ספק שראש החוג לספרות באוניברסיטה של ניו־יורק לא היה מעז לתקוע את סלמן רושדי בפרוג'קט הזה על הנהר. לרושדי הוא היה מוצא דירה על גרמרסי פארק, ממלא לו את המקרר בשמפניה ורודה, ומצחצח לו את הפרקט עם הלשון היהודייה־אמריקאית שלו. אין ספק שג'רמי לא היה מצפה מסלמן רושדי, מפרנק מק'קורט או מחוויאר מריאס שיעשו ביד בין מצעים עטורי הדפס פרחוני שנקנו בהנחה ברחוב 14. הוא מצא את הטלפון מתחת לארגז פתוח שבתוכו תקע את הסיפורים הקצרים שהתחייב לקרוא לתחרות הסיפור הקצר, ומעולם לא הגיע לזה.
 
הוא התקשר לירמה וניתק אחרי שני צלצולים.
 
ירמה צלצלה אליו בחזרה.
 
"אישרתי, אישרתי לך את הטיסה," אמרה לו מייד כשענה.
 
"אין כמוך," אמר.
 
"אתה ארוז?" שאלה.
 
"כן," אמר שאול, וסקר במבטו את המאפרה הענקית שגר בה.
 
ירמה צחקה. "אתה שומע, תבקש שיזמינו לך קאר סרוויס לשעה תשע. אפילו רבע לתשע. אתה לא רוצה לפספס את הטיסה בגלל איזה היספאני היסטרי שלא יודע לנהוג בשלג ויחסום פתאום את כל המנהרה." ולפני ששאול הספיק להגיב, שאלה, "העיקר, את הנעליים קנית לו?"
 
הוא הלך למטבח, להכין לו עוד קפה. את הקפה השני שלו אהב עם טיפה חלב.
 
"היום אני קונה," אמר. כשפתח את המקרר כדי להוציא את החלב שטף אותו גל קצר של חדוות פינוי.
 
הוא שמע את ירמה בולעת את רוקה. "אני מבינה שאין טעם לשאול אותך על התיק COACH שביקשתי."
 
הוא לא ענה מייד, משום שבדיוק זרק לפח את הנודלס ברוטב חמאת בוטנים, ואז השליך את הביצים שחשש להסתכל על תאריך התפוגה שלהן, ואחריהן את כל המאכלים שקנה בבוקר של השנים־עשר בספטמבר, כשעשה קניות מוכות הלם בסופרמרקט, בסכום שמשתווה למשכורת חודשית של מורה בישראל, מבקש להרחיק באמצעות רוטב אבוקדו־מנגו־צ'יפוטל (צ'יפוט־לה כמו מיידלע? או צ'יפוטל כמו כותל?) את צילו של העוף הדורס הענק שהחל לחוג מעל לעיר.
 
ירמה השתתקה. זה לא היה סימן טוב.
 
אז איפה היינו? אה, כן, נזכר. "אני לא מזבל לך," נשבע. שתי פרוסות מורטדלה שכבו עירומות על המדף, והוא גלגל אותן סביב קורנישון יתום שצף בצנצנת החמוצים, ואכל אותן. הנקניק האיטלקי והמלפפון החמוץ היהודי הזכירו לו לרגע מה כמעט עשה לשרה הדוקטורנטית בדמיון שלו באותו בוקר. הוא הרגיש אשמאי זקן ואידיוט. "כל מה שיש לי היום זה דיפנס מיותר של איזה דוקטורנטית נאג'סית, ולקנות לכם את התיק ואת הנעליים," הסביר לירמה בפה מלא מורטדלה, "אני בניו־יורק, לא בבת ים, זה יהיה בסדר."
 
אחר כך ביקש לדבר עם נעמי, אבל ירמה הסבירה שהילדה באמצע שיעור פרטי בלשון, אחרי שקיבלה חמישים ושבע בבחינה.
 
"מתוך שבעים וחמש," שמע את הבת שלו מגנה על כבודה מרחוק.
 
"לפחות שברים היא יודעת," אמרה ירמה, ונתנה לו במקום זה לדבר עם הבן.
 
בזמן שחיכה לנוח שיעלה על הקו, הביט שאול במקרר הריק והמואר כחדר מתים, ובחן שקית גרנולה שמעולם לא פתח. רגע לפני שזרק גם אותה, שמע שוב את משק הכנפיים המחליא של היונים בחלון, וכמעט בניגוד לרצונו, פתח את שקית הגרנולה, ופיזר את תכולתה בין שתי קופסאות שימורים ריקות. אחר כך פתח את החלון, שהיה כבד באופן לא סביר, והתנגד בעוז לדחיפת מסגרת האלומיניום שלו כלפי מעלה. קור אכזרי ואדיש הסתנן פנימה, ושאול לקח את קופסאות השימורים, דחף את מנות הגרנולה החוצה אל מדרגות החירום בסלידה וחשש, ומיהר לסגור את החלון. היונים התנפלו על תערובת הגרעינים והפירות היבשים בשואתיות קצטניקית, ושאול הפנה להן את הגב כדי שלא לזכור את המראה הזה.
 
"מתי אתה נוחת?" שאל בינתיים הבן.
 
"אם אני טס באחת בלילה, אז מחר אחרי הצהריים אני כבר בארץ," ענה, ממהר בחזרה אל שולחן העבודה לאתר את הדף שעליו כתב את הדגם המדויק של נעלי הספורט שהבן ביקש.
 
"אז אתה בא מהשדה ישר לפה?"
 
"אני אגיע הביתה. אתקלח, אחליף בגדים, ואז אולי אתה ואימא תאספו אותי."
 
"אתה יכול לשכוח מזה שאני יוצא למשחק בלי הנעליים," אמר הילד.
 
"אוקיי, בסדר, אין בעיה. אני אקח מונית לאימא ואז ניסע ביחד. אתה תבוא למשחק עם הנעליים החדשות."
 
"טוב," התרצה נוח. "רוצה לשמוע בדיחה?"
 
ברור שהוא רצה.
 
"איש אחד מגיע לגמר של ה-NBA והוא שם לב שבינו לבין האיש לידו יש כיסא ריק. וזה הגמר, הכול מפוצץ, אפשר כל כרטיס למכור בים כסף, אז הוא שואל את הגבר, 'תגיד, אפשר לשאול אותך מה... כאילו, איך זה יכול להיות שהכיסא שלידך ריק?' אז האיש אומר לו, 'כן, בטח, זה היה אמור להיות של אשתי. היא תמיד הייתה באה איתי. נורא אהבה כדורסל. בחמש השנים האחרונות ראינו יחד כל גמר של ה-NBA בכל מקום שזה היה בארצות־הברית. אבל היא מתה.' אז האיש הראשון אומר לו, 'בואנה, אחי, זה ממש עצוב, אני משתתף בצערך. באמת אני מצטער לשמוע. אבל תגיד, סליחה שאני שואל, אבל, כאילו, אין אף אחד, אין לכם איזה חבר, איזה קרוב משפחה, מישהו שהיה יכול לבוא איתך לראות את הגמר?' 'אה, לא,' האיש עונה לו, 'אין אף אחד, כולם בלוויה.'" נוח הצחיק את עצמו.
 
"כולם בלוויה." שאול הכיר את הבדיחה אבל בכל זאת צחק. בגיל חמש־עשרה הבן שלו ידע לזהות בדיחות טובות וגם לספר אותן כמו שצריך. הוא צפה לו עתיד מזהיר.
 
לפני שניתק, ירמה עלתה שוב על הקו.
 
"מה השעה אצלך עכשיו?" שאלה.
 
הוא הביט בשעון הדיגיטלי שעל השידה. "שמונה שלושים וחמש," אמר לה.
 
"נכון מאוד," אמרה ירמה. התברר שזו הייתה חידה.
 
אם השיחה עומדת להתארך, אפשר לפחות לנצל את הזמן הזה כדי לעשות דבר־מה מועיל, חשב ונעמד מול המראה. שיער שופע — זה כן. עדיין רזה. אבל הבטן, הבטן. הוא לא הצליח להשתלט עליה. לפחות זו לא הייתה כרס. כרס זאת בטן שאתה לא יכול להכניס אותה. הוא גם היה גבוה. מטר שמונים ושלוש, שכמקובל בקרב הגברים, הוצגו לעולם בתור מטר שמונים וחמש. אם כי בשנתיים האחרונות כוח הכבידה פעל עליו, מכווץ אותו לאט־לאט, שואף להפוך אותו לכדור, על מנת שיהיה לו יותר קל בסופו של דבר לגלגל אותו פנימה אל הקבר. אבל בשורה התחתונה, אם הוא משווה את עצמו לתרחים בני גילו, הוא נראה לא רע לגמרי.
 
"ומה אתה הולך לעשות עכשיו?" היא המשיכה, "אחרי השיחה?"
 
לא עניינך, הוא חשב לעצמו, ואמר, "לגמור לכתוב סיפור חדש שאני עובד עליו."
 
הוא בחן את עצמו בפרופיל. לא רע. זה בטח גם בזכות ההליכות האלה ברגל. היה נעים לחשוב שבגיל חמישים ושתיים הוא יותר בכושר ויותר בריא משהיה מאז שהיה חייל. כל כך הרבה שנים חשב שהוא צריך לבחור בין הכתיבה לבין ה-Clean Life. במשך שנים הקריב את עצמו ואת גופו על מזבח הספרות. כמה שורות הריח כדי לחצות את נהר הקלישאות, כמה כוסות ויסקי שתה כדי לטפס על הרי הבנאליות, כמה בחורות אירח במיטתו כדי להילחם בדרקוני הבינוניות. לו רק היו המורות לספרות יודעות מה עשה כדי לחדור למצודת הספרות הטובה באמת, היו חושבות פעמיים לפני שהיו שואלות, "באילו אמצעים השתמש הסופר כדי להביע ייאוש ותקווה ביצירותיו?"
 
"לא," העמידה אותו אשתו־לשעבר על טעותו, "אתה לא ממשיך לעבוד עכשיו על שום סיפור. היה לך סמסטר שלם בשביל זה. כעת אתה לוקח את הפתק עם כל הדברים שאתה צריך לקנות לילדים שלך ולאישה שמגדלת אותם, אתה מוודא שהארנק עליך, ואתה מתכנן את המסלול שיאפשר לך לעבור בכל החנויות שאתה אמור לעבור בהן באופן האפקטיבי ביותר. אתה גומר עם הקניות האלה, ואז אתה חוזר לדירה, אורז הכול, ואז כשהכול ארוז אתה קופץ לאוניברסיטה, מניח לסטודנטית את הכובע של הדוקטור על הראש, אומר לה מזל טוב, לוקח משהו לאכול בדרך בחזרה, אבל לא מטוגן, שלא יעשה לך צרבת, ומשעה ארבע אתה מגרבץ בבית מול הטלוויזיה, Pardon my French, מחכה למונית שתבוא לקחת אותך לנמל. ותחשוב טוב אם מסרת כביסה, שלא תשאיר את זה עוד פעם אצל הסינים."
 
"הכביסה תחזור היום," שמע את עצמו ממלמל. נו, איזה סיכוי היה לנישואים האלה? ירמה אהבה להגיד שזה נגמר בגלל שהיא הייתה מבוגרת ממנו, או בגלל הזמן שלקח להם להביא את הילדים ומה שעברו בדרך, אבל הנישואים לא החזיקו בגלל שהיא התנהגה אליו כמו גננת. נהדרת וסבלנית, אבל אתה לא רוצה לזיין את הגננת. הוא בכל אופן לא רצה. "בסדר," הוא אמר לה.
 
"מה בסדר?" היא שאלה.
 
"בסדר, הבנתי, הסברת את עצמך יפה מאוד, אז תני לי לפחות להתחיל את היום."
 
"אוקיי," היא אמרה, אבל שאול ניתק לפניה.
 
שאול הסתכל על השעון: שמונה ארבעים וחמש בבוקר. הוא הסתכל על הבלוק הצהוב בערגה. כל כך היה רוצה להקפיא את ארבעת הימים האחרונים ולחזור עליהם בלופ, רק לכתוב ולכתוב בלי הפרעה.
 
בסוף סגר עם עצמו עסקה: עד שתים־עשרה בצהריים הוא יכתוב, ואז ילך לקנות את התיק ואת הנעליים. משם זה כבר שתי דקות לאוניברסיטה. הדיפנס לא יארך יותר משעה וחצי שעתיים, כולל פתיחת בקבוק הקאווה שמזכירת המחלקה כבר ציננה במקרר, כמו לפני כל דיפנס. הוא יגיע בחזרה לדירה בשש בערב. זה ישאיר לו שלוש שעות לארוז, שזה שעתיים וארבעים יותר ממה שהוא צריך. וכך, מרוצה מהתוכנית, התיישב ליד השולחן ועבד עד שגמר טיוטה שלמה של הסיפור החמישי. כשהרים את הראש שוב, מחייך לעצמו, השעה הייתה רבע לשתים־עשרה. עד כה, לפי התוכנית.
 
הגוף שלו דיבר, ושאול לקח איתו את המחברת הצהובה עם הסיפורים החדשים שזה אך נכתבו בכתב יד, הלך לחדר האמבטיה, והתיישב על האסלה. הוא קרא שוב את כל מה שכתב בימים האחרונים. ריתקה אותו העובדה שחמור זקן כמותו עוד מסוגל להשתפר באופן כל כך חד ופלאי. בכל יום הכתיבה שלו הייתה טובה יותר מהיום הקודם, וגם ביום הקודם היא הייתה לא רעה בכלל. כשגמר לרוקן את מעיו וצעד חזרה לסלון, שׁיעֵר בשולי תודעתו שיש אנשים שהיו מפיקים הנאה אסתטית רק מלצפות בו כותב.
 
הוא עמד בפיתוי, ולא התיישב להמשיך לכתוב. במקום זאת ניסה לארגן לעצמו שוב את המטלות בראש, בעודו בוהה בבלגן: ספרים רבי־מכר שנקנו כדי לאמוד את התחרות, עיתונים ספרותיים, מכנסי ג'ינס שנשארו במקום שבו פשט אותם, ומאפרות. הרבה מאפרות. כל חפץ הוסב בסוף ימיו למאפרה. צריך היה לסדר פה קצת, לפני שאפשר יהיה לדבר על אריזת מזוודה, אבל קודם כול היה עליו לבצע את הקניות עבור ירמה והילדים. טוב שיום קודם הוציא חמש־מאות דולר, בדיוק לצורך זה. הוא לבש חולצה והתחיל להסתרק.
 
כששמע את הדפיקה בדלת חש סיפוק רגעי מכך שהנה, הצליח לסמן וִי גם על מטלת הכביסה. לקח לו רגע להגיע לדלת, ובינתיים הדפיקות התגברו. סיני עצבני. הוא לא רצה שהשליח יוותר, ולכן פתח לו בתחתונים, מסתיר את פלג גופו התחתון עם הדלת, ומושיט את ידו אל שקית הכביסה. אבל במקום השליח עמדה שם שרה, שהביטה בו בזעם חיוור, וסומק קל עלה בלחייה כמו בניגוד לרצונה כשסקרה אותו במבטה.
 
שאול חטף את הג'ינס הקרוב אליו והתלבש במהירות, רוכס את המכנסיים (מתי התחיל לרכוס אותם מתחת לבטן?).
 
"למה לא ענית לטלפונים שלי? השארתי לך אלף הודעות," אמרה שרה בזעם. שערה הערמוני נפל כבד וחלק באופן לא טבעי ליד פניה החיוורות. היא לבשה מעיל גשם יקר בצבע בז' של בֶּרְבֶּרי (גם לירמה היה מעיל כזה), אבל למרות היוקרה הוא גרם לה להיראות קצת כמו המפקח קלוזו. היא נעלה זוג מגפיים שנעשו פופולריים להחריד לאחרונה, עשויים עור כבש כפול־פנים, עם צמר בחלק הפנימי של המגף, וזמש בצד החיצוני שלהן. היא נראתה כמו המפקח קלוזו בנעלי בית. אבל סקסי.
 
שאול הציץ בשעון. השעה הייתה כבר שתים־עשרה ורבע. הוא רק יכיל את התלונות שלה וייצא לסידורים הדחופים שלו. אסור לו לאבד עכשיו שעתיים קריטיות בשביל חמש דקות שבהן יזכה לראות אותה שוכבת מתחתיו ומביטה בו בעיניים נוצצות.

עמליה רוזנבלום

עמליה רוזנבלום (נולדה בשנת 1974), היא עיתונאית, תסריטאית, פסיכולוגית וסופרת ישראלית.

בגיל 14 החלה לפרסם טור במקומון "תל אביב". בגיל 18 נסעה לניו יורק. שם נישאה לבמאי אסף ברנשטיין, ממנו התגרשה מאוחר יותר. בשנת 2004 חזרה רוזנבלום לארץ. באותה שנה פורסם גם ספרה הראשון, "נדמה שהכל אפשרי". בשנת 2006 ראה אור ספרה השני "עד קצה המושב", שתורגם לגרמנית, (הוצאת BELTZ), איטלקית (הוצאת SALANI) ואף לסינית, וזכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער. בשנת 2007 התפרסם ספרה השלישי "ללא מלים: התרבות הישראלית בראי השפה", אותו כתבה עם צבי טריגר. ביוני 2014 ראה אור ספרה הרביעי "זאת עם הכתם השחור" (הוצאת זמורה ביתן), אף הוא רומן לבני הנעורים. ב-2011 יצרה, במשותף עם שחר ברלוביץ', את סדרת הטלוויזיה "2.3 בשבוע", ששודרה בערוץ 10, ביולי 2014 התחילו צילומי הסדרה "הפרויקט של עומרי גורדון", (שידורי קשת), דרמה קומית אותה כתבה רוזנבלום עם אחיה, עידו רוזנבלום ועם אסף שלמון. בנוסף, רוזנבלום משמשת כעיתונאית בעיתון הארץ ומפרסמת רשימות בעמודי הפובליציסטיקה של העיתון (בדרך כלל בימי ד').
רוזנבלום היא בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה חברתית, וסיימה בהצטיינות תארים נוספים בפילוסופיה ובאנתרופולוגיה. היא מתנדבת באופן קבוע באגודת "סלעית" המסייעת לנשים לצאת ממעגל הזנות והסמים ובמסגרת ההתנדבות מעבירה סדנת כתיבה למכורות-לשעבר.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/mvejkm5t
ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

יומנו של מיזנתרופ רן בן-נון ביקורת העורך 12/07/2025 לקריאת הסקירה המלאה >
"זמן שאול" חוגג בהנאה את הפרידה מדמותו ההגמונית של "הגבר הלבן" צליל אברהם הארץ 29/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 411 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 51 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
125 דירוגים
75 דירוגים
26 דירוגים
17 דירוגים
3 דירוגים
4 דירוגים
19/8/2024

ספר מרתק שלוקח אותך למטה ולמעלה ונותן לך להרגיש ממש כאילו את עצמך לקחת סמים. בהחלט אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי.

9/8/2024

👏👏👏 לקחת נושא נישתי ולהפוך אותו לרומן מרתק.

11/7/2024

עוד ספר של עמליה רוזנבלום שנגמר לי מהר מידי. הוא מרתק, מפתיע ועם הומור חבוי בתוך אסוציאציות מן התרבות הישראלית. להבנתי זהו ספרה האחרון, אני מקווה שרק לעת עתה. בצר לי, התחלתי לקרוא מאמרים בפסיכולוגיה שהיא כתבה/ כותבת? בעיתון ״הארץ״. ממליצה! מה עוד אהבתי בספר? את ההתבוננות הביקורתית באנשים ״בעלי שם״ ובמוסד המשפחה המקודש בחברה הישראלית.

3/5/2023

ספר מרתק שנותן הצצה אמיתית לחיים של סופר, לתהליך היצירה ומעל לכל לחיים שמאחורי ההצלחה. פשוט מרגש ומפתיע (אהבתי במיוחד את החלק בו יש השוואה בין זיקוק וויסקי להוצאה של ספר)

23/4/2023

מעולה. שנון, מריר, מצחיק ועצוב.

7/10/2022

מרתק ומסקרן, אי אפשר להפסיק לקרוא וממש רציתי ״להריץ קדימה״ ולהבין מה קורה. דמויות מעניינות וחכמות שמשאירות בך גם תחושת מועקה מסוימת על כמה החיים עצובים מדי ושבסוף כולנו מדרדרים לריק אינסופי. דמותו של שאול כריזמטית ולמרות כל סממני זכר האלפא הקלאסי וכן היותו גבר לבן מעל גיל 50 - הוא עדיין לא מעורר אנטגוניזם רב. ספר מרשים, לא מתאים לכל אחד ואחת, אבל אלו שיתחילו - בוודאות יהיו סקרנים להגיע לסוף המעולה, וגם ייקחו איתם ציטטות נפלאות להמשך.

25/4/2022

ספר מצויין, סוחף, הנאה צרופה

13/4/2022

מעולה, מחכה לספר הבא

21/1/2022

ספר מצוין, אינטליגנטי, מותח ומפתיע. מלא כישרון לספר סיפור

6/11/2021

ספר סוחף. כתוב היטב. נהנתי לקרוא

5/11/2021

אהבתי מאד! לא עזבתי את הספר עד סופו

7/10/2021

נפלא

20/8/2021

ספר מעולה. ממליץ בחום

12/8/2021

חכם וסוחף.

13/4/2021

מרתק כך שאי אפשר להפסיק לקרוא בו. בנשימה אחת עד סופו. הסופרת מפתיעה כל פעם בסגנון מריחות הצבע הגדולות והמהפכים התכופים. הדמויות חיות ומתפתחות לעיני הקורא. ממליץ מאוד

2/4/2021

נהדר. מעורר מחשבה, רפלקסיבי. אהבתי את כל הדמויות, כל אחת מהן מוכרת ואהובה וגם מעוררת חמלה, אנושית ובלתי נסבלת - כמו כל האנשים החשובים בחיינו. "כל ספר צריך להיות כתוב כמו ספר מתח"

20/1/2021

לא הצלחתי להניח את הספר(במקרה שלי את הנייד כי קוראת באפליקציה) מהיד ואין תחושת ריקנות כמו התחושה שאני חשה הרגע אחרי שסיימתי לקרוא את המשפט האחרון של הספר הזה. מקנאה בכל מי שעדיין לא נכנס לעלילה הסוחפת והמרתקת של שאול סמל

29/10/2020

אחלה ספר. מאוד אישי

18/10/2020

ספר מצויין

8/10/2020

מענין וקולח. טרגי קומי ומאוד אנושי עם לא מעט ביקורת על עולם הספרות והאקדמיה. תודה עמליה

21/8/2020

התקשיתי להניח אותו

17/7/2020

ספר מצויין, עלילה קולחת, כתיבה מהודקת, מותח, מצחיק, מהנה ורלוונטי, מומלץ בחום.

20/6/2020

נהניתי מאד לקרוא, נשאבתי... סגנון כתיבה ייחודי, שנון ואירוני (אבל במידה). הדמות הראשית קצת קשה לעיכול ועם זאת מכמירת לב ויוצרת אמפטיה בדרכה. אהבתי וממליצה בחום.

23/5/2020

סיפור סוחף ומרתק עם דמויות מיוחדות שמושכות אותך לתוכן ולתוך עולמן מומלץ!

7/5/2020

קצת כמו מטוס גדול, לוקח לסיפור זמן להמריא, אבל אחרי ההמראה רואים שהוא מכיל המון בתוכו. עליבות התרבות המערבית, אגוצנטריות, שיפוטיות, חוסר משמעות ועיסוק אובססיבי בעצמך. כתיבה נפלאה, המון דימויים, מחשבות, אירועים, והתרחשויות. לא משעמם לרגע. מצד שני - אם ספר הוא דרך להזמין אדם לעולם אחר, די ברור לי שעל העולם שמתאר הספר אשמח לוותר.

6/5/2020

ספר מעניין מאד, דמויות אמיתיות כתובות לעומק ,הלשון חדה ושנונה ולעיתים מצחיקה. מומלץ מאד. נהנתי מאד.

25/4/2020

לא רציתי שהספר יסתיים לעולם.דמות כל-כך אמיתית ושלמה

17/4/2020

ספר מרתק, זורם, מעלה מחשבות בזמן הקריאה ואחריה

15/4/2020

ספר מ-ע-ו-ל-ה. מצחיק, מותח, כתוב נהדר, עמוס בתובנות ובפנינים. מטאפורות נפלאות, הנה אחת קטנה: “הכרת שכונה אחת כזאת משנות החמישים, הכרת את כולן. מחסנים שבהם העיר מאפסנת את האנשים שהיא כבר לא משתמשת בהם אבל עדיין לא מרגישה בנוח להשליך.”

13/4/2020

מצוין. אהבתי. מלא מלא בתוכן אבל לא טרחני. קולח. הרבה הפתעות בכל פינה. יופי של ספר.

12/4/2020

קראתי כמעט ברצף במשך יום... לא הצלחתי להרים את הראש ממנו. לפעמים צחקתי לעצמי, לפעמים נגעלתי נבהלתי והתמלאתי חמלה, חזקקקקקקקקק

11/4/2020

עמליה רוזנבלום המבריקה כתבה סיפור מרתק וחכם המבטא את הבנתה העמוקה בטבע האדם.

10/4/2020

מעולה

28/3/2020

ארספואטיקה במיטבה. חיצים מדויקים נשלחים אל לב ליבה של המילייה הספרותי ומעלים שאלות נוקבות ל ספרות וסופרים. הנאה צרופה.

27/3/2020

ספר מצויין. מאוד קריא ומאוד מותר

26/3/2020

ספר מאוד איכותי. מסופר. בצורה מאוד יחודית ומרתקת. ככל שהעלילה מתפתחת נתפסתי יותר ובסוף ממש לא יכולתי להפסיק לקרוא. מומלץ לכל הדעות למי שאוהב ספרים לא שיגרתיים.

21/3/2020

ספר מותח, מעניין וסוחף שהעביר לי את הזמן בבידוד. תודה עמליה

2/3/2020

מעולה

7/2/2020

סיפור נהדר , קולח ומעניין. כמעט יצירת מופת.

6/2/2020

אי אפשר להפסיק לקרוא, נהדר!

6/2/2020

מסע מרתק אל תהליך היצירה והקשר בינו לבין היצר. שנון, אינטרטקסטואלי, ומרגש.

1/2/2020

מצויין!!

29/1/2020

את אותם שלושה חוקים לכתיבת רומן מוצלח שאיש אינו יודע מהם, כפי שמציינת הסופרת, מצאתי כאן בספרה המצוין.

29/1/2020

ספר מרתק. כל כך שנון, קולח, עם טויסט בלתי צפוי בכל כמה עמודים. מותח ביותר. סוף מפתיע. אי אפשר להניח אותו מהיד. גמרתי אותו בנשימה עצורה.

28/1/2020

ספר באמת מצוין! כיף לקרוא כל פרק! כתיבה פורצת גבולות שמאפשרת לכולם להתחבר אל שאול סמל.

27/1/2020

כזה ספר הייתי רוצה לכתוב בעצמי. יש לי את הספר בגרסת הארד קאבר אבל רכשתי עותק דיגיטלי כדי שיהיה לי יותר קל להעתיק ממנו שורות שלמות שסימנתי לעצמי ולשלוח לחברים.

25/1/2020

הנאה צרופה! גיבור פגום שסוחף אותך מהרגע הראשון, אתה לא יודע אם לשנוא או לאהוב אותו אבל לא מניח לך להוריד את הספר מהיד. מצחיק, שנון ובעיקר סיפור קולח ומרתק.

25/1/2020

ספר שלא ניתן להניח עד לסיומו. הנאה צרופה.

24/1/2020

נפלא, רוקנרול משובח.

20/1/2020

ספר מצוין, קולח, כתוב בצורה חכמה ורגישה.

18/1/2020

מצוין מבחינת הדמויות וגם מבחינת העלילה

17/1/2020

אחד הספרים הטובים שנכתבו בשנים האחרונות. הרגשתי שלמדתי כתיבה מעצם הקריאה. הדמות ריתקה אותי, משכה אותי, הקסימה אותי וזעזעה אותי. האמריקאים אומרים Instant Classic. אני חושב שזה המקרה.

13/1/2020

אין מילים לתאר את החוויה הנפלאה שעברתי בקריאת הספר. שקעתי לתוך הדמויות המעוצבות היטב ולתוך עלילה שלא יכולתי לנחש את פיתוליה והפתעותיה. לשון עשירה המכבדת את השפה העברית, הומור ומתח במידה סייעו לי לסיים את הספר ביומיים. נהניתי מאד מאד!!!!

10/1/2020

ספר מעולה, כתוב מצויין, מותח, מרגש, משעשע, עם דמויות בלתי נשכחות

8/1/2020

קראתי את הספר וכבר קניתי אותו לחברים כמתנה. עכשיו קניתי גם גרסה דיגיטלית, רק בשביל שיהיה לי קל לסמן קטעים שאהבתי, ולשלוח את הציטוטים המושלמים האלה לחברים. צחקתי בקול רם תוך כדי הקריאה, איחרתי לעבודה, והצטערתי עמוקות כשהוא נגמר. קשה להאמין שספר כל כך עמוק על נושאים פסיכולוגיים כל כך רציניים יכול להיות כל כך מהנה (עצוב להגיד ואולי משונה בעצם). מחזיר את החשק לקרוא כמו כשהייתי ילדה, וכמעט עושה חשק לכתוב, לו רק הייתי יודעת לכתוב (אולי זה מוציא את החשק בעצם, כי מציב רף גבוה). בקיצור, הנאה מושלמת.

17/1/2025

ספר מתח מעניין ומרתק.

9/4/2022

מצוין

7/11/2021

יופי של עלילה.ובהתאם - סוף לא מאכזב מפתיע ונעים. דמותו של שאול לא לגמריי ברורה. ספר 'מושך לקריאה'

12/9/2021

ספר נפלא למזוכיסטים.

5/9/2021

מרתק

16/8/2021

מצד אחד ספר מרתק מצד שני מטריד כאילו לא אפוי עד הסוף

30/3/2021

מקורי ושנון.

30/12/2020

ספר מעניין ושנון. דמויות מעניינות, עלילה מעניינת. כדאי לקרוא אותו לדעתי. ספר לא שגרתי.

8/10/2020

קליל ומהנה. בצד קלישאות נחבאים גם הגיגים מרתקים.

25/7/2020

כתוב נהדר, מקורי וזורם

1/5/2020

זה קצת כמו לראות סרט, או מיני סדרה. יותר נכון טלנובלה. מאד ויזואלי, מאד לינארי, דרמטי, מקומי, גם קלישאתי. בסוף מישהו הרי יצלם את זה. למרות שאני מכיר דמויות כאלה מהחיים שלי, (אפילו אני לפעמים), לא הצלחתי לאהוב או אפילו לרצות להציל אף אחת.

9/4/2020

מעולה..הזוי שסופרת רשמה אותו כי מתואר אחד לאחד כגבר..כתוב היטב וזורם

1/2/2020

קראתי, נהנתי נסחפתי, כאבתי כעסתי, האישיות של שאול הרגיזה אותי, דחתה אותי ומצד שני לא הצלחתי להניח את הספר. מרתק!!

26/3/2023

הנושא מעניין, אך לא תמיד זורם

12/8/2022

יחס הדרגתי במנעד מ"לא בשבילי" ועד למעניין, במיוחד באשר למורכבות תהליך כתיבת ספר והפיכתו לספרותי. ספר זה קלע לשאלתי הפנימית ביחס למה הופך סיפור עלילה לספרותי; אף כי אני עדיין לא "סגור" על הנוסחה או המאפיינים הנדרשים לכך. הספר קולח וניקרא טוב. מומלץ

4/9/2021

מתחיל בתנופה, מסקרן ואז מתארך מעבר למידה ומסתיים באופן סתמי.

15/6/2021

עמליה עפה על עצמה בצדק, מאחל שתמצא עריכה נחושה יותר בספר הבא...

5/6/2021

ספר מעניין. היו בו תובנות שראוי לחשוב עליהן. כמו מהו הכח המניע את היצירה, מה בין יצירה ליוצר, מה בין ידוענותהיות מפורסם להיות בעל ערך,. יחד עם זאת, היו בספר הרבה קטעי תיאור מתישים שלא היה לי סבלנות לקרוא ופסחתי עליהם

5/7/2020

לא מעניין ומושך באופן אחיד אך בסה״כ סיפור טוב

26/5/2020

סה״כ אהבתי, הסיפור יפה למרות שיש לא מעט קטעים טרחניים משהו ספוילר, הסיום יכול להיות כתוב טוב יותר

13/5/2020

I couldn’t put it down; but I hated the main character and I didn’t like the end 🙁

11/5/2020

ספר אפל. קראתי אותו עד הסוף אבל לא אהבתי.

7/5/2020

הספר אמנם מבריק, אבל בשבילי הוא היה עינוי. כל הדמויות סובלות מפגמים ברמה כזו או אחרת, ובכולן יש איזה גרעין של רוע, שהציק לי לאורך כל הדרך. אין תקווה ואין מחילה

11/4/2020

התחלתי אותו לפני יותר מחודשיים. הספר ארוך מידי, העלילה נמרחת והיה אפשר לקצר אותו ב150 עמודים לפחות. כבר ב80 עמודים הראשונים רציתי לזנוח, אבל המשכתי היתה בי תווקה שזה יתקדם לאנשהו. בעמוד ה300 זה כבר היה עניין של עיקרון- לסיים את הספר כדי לראות אם הפאנצ' טוב- אז לא. לטעמי מיותר. סליחה

17/1/2020

חמוד.

3/1/2022

מאכזב מאד. לא מבין על מה המהומה, באמת. ספר חביב לכל היותר, שטוח מאד, לרוב די מופרך ולא מתפתח לשום מקום מעניין או בעל ערך. לא ממליץ, אולי רק לחובבי מותחנים שטחיים

23/1/2020

לא התחברתי, ספר מעייף, עלילה מעט מופרכת, סוף מטופש. וקראתי את הספר בזמן חופשה! ובכל זאת אני מתחרטת שקראתי אותו.

2/6/2020

לא אהבתי

15/4/2020

אחד הספרים הגרועים שקראתי השנה.

22/1/2020

ספר רדוד, ספור נדוש וכעת ברמה נמוכה. אנלוגיות ללא סוף, בחלקן נחמדות ברובן גרועות ומיותרות. הסופרת מתאמצת יותר מדי להוכיח שנינות והומור

סקירות וביקורות

יומנו של מיזנתרופ רן בן-נון ביקורת העורך 12/07/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
"זמן שאול" חוגג בהנאה את הפרידה מדמותו ההגמונית של "הגבר הלבן" צליל אברהם הארץ 29/01/2020 לקריאת הכתבה >
זמן שאול עמליה רוזנבלום
1
 
בחמש בבוקר, כששאול סמל פקח את עיניו, היכתה בו העובדה שזהו השמונה־עשר בדצמבר, היום הגרוע ביותר בשנת 2001, אם לא מביאים בחשבון את העסק הזה עם בנייני התאומים. אמת, מדובר בהשקפה קצת חסרת רגישות, ובכל זאת, כמו בכל דצמבר, כשהסתיים סמסטר הסתיו שלו כמרצה אורח בניו־יורק והוא עמד לחזור לישראל, שאול הרגיש כמי ששב אל הטיטאניק.
 
העובדה השנייה שהיכתה בשאול בעודו במיטה הייתה ששוב חלם את הסיוט השנוא ההוא, זה שבו הוא הורס ברגע אחד ניקיון של שבע שנים שעלה לו בדם. החלום הנורא חלף בתודעתו מהיר ומזיק כמו הוריקן, והותיר את שאול רצוץ מנטלית ועם תחושה מטרידה של קוֹק דמיוני בתוך האף, תחושה שהתפוגגה ככל שהתחדדה לה עובדה שלישית, והיא שרשימת המטלות המשמימות שעליו להספיק ולבצע עד הטיסה לתל אביב בערב היא ארוכה משהעריך, וכוללת: רכישת מתנות שהובטחו לירמה ולילדים, במה שנראה כעת כנדיבות קפריזית, סגירת החשבון מול מנהלי מלון הדירות, אריזת מזוודה, השתתפות בהגנה על הדוקטורט של איזו שרה איטלקייה חמוצה, וכמובן כתיבה, או לפחות סיום כתיבת הסיפור החמישי. לא היה זמן לבזבז, ולכן שאול הכניס את יד ימין לתחתונים, מתפעל מכך שבגיל חמישים ושתיים זקפת הבוקר שלו עוד כל כך מרשימה, וחיכה לשמוע את השכנה שהקפידה למחזר את הזבל, לקנות חלב ללא שומן, ולהזדיין כל בוקר לפני שיצאה לעבודה. מאז אסון התאומים גילתה מסירות כמעט דתית לעניין.
 
אבל ברגע ששאול התחיל לשמוע את המיטה שלה חורקת, הופיעה בעיני רוחו שרה, הדוקטורנטית האיטלקייה הסקסית אך הרגזנית, על שערה הערמוני הכבד ופניה החיוורות. שאול העדיף לפנטז על בחורות מקריות או דמיוניות לגמרי, והוציא את היד מהתחתונים. המחשבה על כתיבת הסיפור החמישי עזרה לו להתעורר. זו הייתה המשימה היחידה שבשבילה היה שווה לקום מהמיטה בשעה כל כך מוקדמת, או בכלל. כן, הסיפורים החדשים שכתב היו גלגל ההצלה שלו, ואם אתרע מזלך לשוב לספינה טובעת, שווה לוודא שהגלגל שלך מנופח כמו שצריך.
 
על רקע צפירת הכבאיות, שאול צעד יחף על רצפת הפרקט הדביקה להכין לעצמו קפה שחור. הכיור היה מלא בכלים מלוכלכים שהגבילו את תנועת הברז, אבל אחרי תמרון קל הוא הצליח להעמיד את הקומקום על האש. בהינתן זוהמת העולם, חשב לעצמו, לקום בחמש בבוקר זה מחטא. להתחיל את היום בחושך, כשאחרים עדיין ישנים, זו מי־ני־גמילה. הוא הרגיש כמו חוואי אמריקאי, כמו דייג, כמו רוצח שכיר. כמותם, גם הוא, הסופר, מדווח רק לכוח גדול ממנו. זה היה היום הרביעי ברצף שבו התעורר בחושך, ובשלושת הימים שקדמו לו, הוא הצליח לכתוב עד כוסית השיבאס של שש בערב, על פי זמן אירופה בכל אופן.
 
בזמן שחיכה לשריקה, בחן את ההשתקפות המעוותת שלו בקומקום הנירוסטה. השיער השחור־אפור־לבן שלו נראה מטורף במיוחד הבוקר. האף היפה שלו נראה ענק ומוקיוני בקימורי הקומקום. מעבר לחלון שמע את המיית היונים הנחות לרגע על אדן החלון. הוא סלד מההמיה שלהן. עכברים עם כנפיים. הוא הציץ החוצה לבדוק אם יש סיבה מיוחדת לרעש. אבל לא הייתה שום סיבה, חוץ מהעובדה שהמעלות טיילו להן מסביב לנקודת הקיפאון, והיונים הצטופפו, מנסות להתחמם קצת ביחד.
 
הקומקום רתח. שאול החזיק את הידית הדביקה ומזג מים לספל (למה הכול דביק בדירה הזו? כאילו חייזר התגורר שם לפניו והחזיק את הקומקום עם הלשון). לקח לו רגע למצוא את שקית הקפה השחור (כרגיל הביא איתו חמש מישראל). דלפק המטבח היה עמוס בשקיות סגורות של רוטב סויה, מארזים של סכו"ם חד־פעמי ליד קופסאות שימורים פתוחות, מגדלי מטבעות של רבע דולר, וקונדומים בחבילה שמעולם לא נפתחה. המעדנים ששאול ידע לייצר מהשימורים האמריקניים היו גאוניים. היה זה יוני שלימד אותו לעשות ניסים ונפלאות משימורים. לרגע תהה איך יוני המציא את המנות האלה גם בלי לבקר באמריקה, ובלי שהספיק לחיות, אם כבר מדברים.
 
הטלפון צלצל. שאול הניח שזה אשר. רק באוזניו התפאר על שהוא ער בשעה כזו וכותב. הוא התלבט אם לענות לו. הוא שלח מבט לבלוק הכתיבה הצהוב שעל שולחן העבודה שלו. מאז שפקסס לאשר את שלושת הסיפורים הראשונים, הבלוק התמלא בשני סיפורים נוספים. שאול ידע שכל חמשת הסיפורים החדשים טובים. אבל עכשיו, כשהטלפון צלצל, ומצידו השני של הקו היה האדם היחיד הנוסף שקרא חלק מהסיפורים האלה מלבדו, חש אי־נוחות בשיפולי הבטן. אחרי הכול, אשר קרא יותר ספרים מכל הינוקות שהסתובבו בביזנס, ואפרוריותו לא סתרה את היותו מופת של טוב טעם ואת העובדה שהחזיק במו ידיו את הרף הגבוה של הספרות העכשווית. לא, שאול לא היה מסוגל לענות. במקום זאת הדליק את הטלוויזיה. גבר שחור ריסס לעצמו ספריי שחור על הפדחת המבהיקה והודה שגם הוא היה סקפטי פעם, אבל עכשיו הוא רכש לעצמו אספקה לשנה מהתרסיס הזה. הקריין הבטיח לקירחים בבית: Satisfaction guaranteed or your money back.
 
המשיבון ענה. אשר התחיל להשאיר הודעה. הוא אמר משהו על אימא שלו, ואז מלמל כמה מילים על הפגנה שהשתתף בה, ולרגע אחזה בשאול חרדה נוראית שאשר הולך סחור סחור משום שהוא לא אהב את הסיפורים. אחרי עשר שנים שבהן שאול לא כתב, אולי בעצם לא היה לו קנה מידה. אולי הסיפורים החדשים הם חרא. זבל. מזון תינוקות שלא ראוי למאכל אדם. הוא הניח את הקפה, והדליק לעצמו סיגריה. בטלוויזיה כוכבת־עבר בלונדינית לחצה מכשיר כושר בין ירכיה. הבלונדינית או המכשיר הוצעו למכירה ב-29.99. אבל בזמן ששאף את עשן הסיגריה הנהדר, הקשיב עוד רגע לקולו של אשר, והבין, למרבה ההקלה, שהכול בסדר. המילים הטובות של אשר התחילו לשייט להן בחלל, ועטפו את שאול כמו נוצות של כרית פוך, כמו סדינים מתנופפים בסרט של פליני. "אמירה נוקבת על המציאות הישראלית," אמר אשר, וגם, "גדולי עולם, ציירים, פסלים, ומשוררים, כותבים לפעמים חמישה־שישה שירים שהם אחים, אבל לא אתה. אצלך, כל סיפור הוא יחיד ומיוחד." ועוד, "האותנטיות שלך, אתה עוד תשלם עליה מחיר כבד." ואשר המשיך, מהורהר, "אבל בכל זאת, עם כל הכבוד לסיפורים, שאול, תחשוב על לכתוב רומן." וסיכם בפאתוס, "אנחנו זקוקים לרומן. ישראל זקוקה לרומן. הקוראים לא רוצים סטוץ. הם רוצים מישהו שיתפוס אותם באף, ויוליך אותם, ויראה להם מה נהיה."
 
ביפ. גם למשיבון היה גבול.
 
שאול הרגיש שהווריד שלו בצוואר מתנפח. למה האידיוט הזה תמיד צריך בסוף להרוס הכול? הם רוצים רומן? רומן בתחת שלו. הם רוצים תמורה לאגרה, זה מה שהם רוצים. הם השקיעו זמן בלהכיר את הדמויות שלך, ועכשיו הם מאמינים שהדמויות שלך אמורות לעבוד בשבילם. זה ביזנס, וזה רק עניין של זמן עד שגם על ספרים יכתבו Satisfaction guaranteed or your money back.
 
שאול פנה אל שולחן הכתיבה, מנסה ללבות מחדש את ההתלהבות שלו מהסיפורים הקצרים, מזכיר לעצמו שאף על פי שאינם פרקי רומן, איכותם שרירה וקיימת כמו הכלים בכיור. אם היה מסתפק בלפרסם סיפורים בינוניים על מערכות יחסים מושתקות במשפחה הישראלית, או רומנים היסטוריים שמשלבים חוקרי ספרות, גלגולי נשמות ואת הרבנות הראשית, היה יכול לפרסם ספר בכל שנה. אבל היו לו סטנדרטים. כששאול כתב, הוא כתב לקומץ קוראים. הוא כתב לברנר, להמינגוויי, וגם ליוני, אבל זה כבר מסיבות אחרות. ברנר והמינגוויי היו קוראים קשוחים וביקורתיים. אבל כשהם היו מרוצים, זה היה יותר טוב מכל דבר אחר. מעבר לכך שהוא החשיב את דעתם יותר מזו של האספסוף שאתרע מזלו להיוולד לתוכו, ברנר והמינגוויי היו מתים (גם יוני), מה שהפך אותם להרבה פחות תחרותיים ולכן ליותר אובייקטיביים בעניין איכות הכתיבה של שאול. ובניגוד לסופרים חיים, גם לא נשקפה סכנה שאחרי שהם מחמיאים לך על הסיפורים שלך, אחד מהם יבקש ממך הלוואה.
 
וכך, על אף זיבול השכל של אשר על כתיבת רומן, שאול התיישב אל שולחן העבודה. אסור לרדת מהעגלה. תעזבנו יום, יעזבך יומיים. היה עליו להמשיך לכתוב. בדירה ממול השכנים הדליקו מנורת שולחן קטנה. רכבת האקספרס הרעידה קלות את הרצפה. שאול פינה מהשולחן כבֵּלִים לא ברורים, חולצת פלנל משובצת ודיסק של גלן גולד, שבמחשבה שנייה החליט להקשיב לו תוך כדי כתיבה, ואז לקח את העט ואת בלוק הכתיבה הצהוב, וכתב ברצף. רק אחרי שעתיים הרים את הראש מהדף, והתמתח בכיסא. הוא הביט בחלון. באמצע דצמבר בשעה שבע וחצי בבוקר, במנהטן, אור חיוור ירד מהשמיים ונשק לאור הצהוב של הפנסים שהגיע מהרחוב. הוא הבחין בכך שהדיסק של גלן גולד נגמר, ולחץ שוב על Play.
 
 
 
הוא כתב ברצף עוד כשעה, ואז הציקה לו המחשבה שהוא לא באמת יודע מתי עליו להתייצב לדיפנס של האיטלקייה. הוא איתר את הפתק שעליו שרבטה מזכירת המחלקה את הפרטים. עליו להיות שם בשלוש. שאול קיווה שעד שיראה את שרה, כבר ידחיק את הופעת האורח שלה במחשבותיו באותו בוקר. ובעיקר קיווה שעד שלוש יספיק לכתוב כהוגן. אבל אם כבר עצר, כדאי להזכיר לירמה לאשר עבורו את הטיסה.
 
הטלפון. איפה הטלפון? הדירה נראתה כמו מעברה. מלון הדירות לא סיפק שירותי חדרנית, ולכן שלושה חודשים וחצי דירת הסטודיו שלו לא נוקתה. ג'רמי דפק אותו. לא היה לו שום ספק שראש החוג לספרות באוניברסיטה של ניו־יורק לא היה מעז לתקוע את סלמן רושדי בפרוג'קט הזה על הנהר. לרושדי הוא היה מוצא דירה על גרמרסי פארק, ממלא לו את המקרר בשמפניה ורודה, ומצחצח לו את הפרקט עם הלשון היהודייה־אמריקאית שלו. אין ספק שג'רמי לא היה מצפה מסלמן רושדי, מפרנק מק'קורט או מחוויאר מריאס שיעשו ביד בין מצעים עטורי הדפס פרחוני שנקנו בהנחה ברחוב 14. הוא מצא את הטלפון מתחת לארגז פתוח שבתוכו תקע את הסיפורים הקצרים שהתחייב לקרוא לתחרות הסיפור הקצר, ומעולם לא הגיע לזה.
 
הוא התקשר לירמה וניתק אחרי שני צלצולים.
 
ירמה צלצלה אליו בחזרה.
 
"אישרתי, אישרתי לך את הטיסה," אמרה לו מייד כשענה.
 
"אין כמוך," אמר.
 
"אתה ארוז?" שאלה.
 
"כן," אמר שאול, וסקר במבטו את המאפרה הענקית שגר בה.
 
ירמה צחקה. "אתה שומע, תבקש שיזמינו לך קאר סרוויס לשעה תשע. אפילו רבע לתשע. אתה לא רוצה לפספס את הטיסה בגלל איזה היספאני היסטרי שלא יודע לנהוג בשלג ויחסום פתאום את כל המנהרה." ולפני ששאול הספיק להגיב, שאלה, "העיקר, את הנעליים קנית לו?"
 
הוא הלך למטבח, להכין לו עוד קפה. את הקפה השני שלו אהב עם טיפה חלב.
 
"היום אני קונה," אמר. כשפתח את המקרר כדי להוציא את החלב שטף אותו גל קצר של חדוות פינוי.
 
הוא שמע את ירמה בולעת את רוקה. "אני מבינה שאין טעם לשאול אותך על התיק COACH שביקשתי."
 
הוא לא ענה מייד, משום שבדיוק זרק לפח את הנודלס ברוטב חמאת בוטנים, ואז השליך את הביצים שחשש להסתכל על תאריך התפוגה שלהן, ואחריהן את כל המאכלים שקנה בבוקר של השנים־עשר בספטמבר, כשעשה קניות מוכות הלם בסופרמרקט, בסכום שמשתווה למשכורת חודשית של מורה בישראל, מבקש להרחיק באמצעות רוטב אבוקדו־מנגו־צ'יפוטל (צ'יפוט־לה כמו מיידלע? או צ'יפוטל כמו כותל?) את צילו של העוף הדורס הענק שהחל לחוג מעל לעיר.
 
ירמה השתתקה. זה לא היה סימן טוב.
 
אז איפה היינו? אה, כן, נזכר. "אני לא מזבל לך," נשבע. שתי פרוסות מורטדלה שכבו עירומות על המדף, והוא גלגל אותן סביב קורנישון יתום שצף בצנצנת החמוצים, ואכל אותן. הנקניק האיטלקי והמלפפון החמוץ היהודי הזכירו לו לרגע מה כמעט עשה לשרה הדוקטורנטית בדמיון שלו באותו בוקר. הוא הרגיש אשמאי זקן ואידיוט. "כל מה שיש לי היום זה דיפנס מיותר של איזה דוקטורנטית נאג'סית, ולקנות לכם את התיק ואת הנעליים," הסביר לירמה בפה מלא מורטדלה, "אני בניו־יורק, לא בבת ים, זה יהיה בסדר."
 
אחר כך ביקש לדבר עם נעמי, אבל ירמה הסבירה שהילדה באמצע שיעור פרטי בלשון, אחרי שקיבלה חמישים ושבע בבחינה.
 
"מתוך שבעים וחמש," שמע את הבת שלו מגנה על כבודה מרחוק.
 
"לפחות שברים היא יודעת," אמרה ירמה, ונתנה לו במקום זה לדבר עם הבן.
 
בזמן שחיכה לנוח שיעלה על הקו, הביט שאול במקרר הריק והמואר כחדר מתים, ובחן שקית גרנולה שמעולם לא פתח. רגע לפני שזרק גם אותה, שמע שוב את משק הכנפיים המחליא של היונים בחלון, וכמעט בניגוד לרצונו, פתח את שקית הגרנולה, ופיזר את תכולתה בין שתי קופסאות שימורים ריקות. אחר כך פתח את החלון, שהיה כבד באופן לא סביר, והתנגד בעוז לדחיפת מסגרת האלומיניום שלו כלפי מעלה. קור אכזרי ואדיש הסתנן פנימה, ושאול לקח את קופסאות השימורים, דחף את מנות הגרנולה החוצה אל מדרגות החירום בסלידה וחשש, ומיהר לסגור את החלון. היונים התנפלו על תערובת הגרעינים והפירות היבשים בשואתיות קצטניקית, ושאול הפנה להן את הגב כדי שלא לזכור את המראה הזה.
 
"מתי אתה נוחת?" שאל בינתיים הבן.
 
"אם אני טס באחת בלילה, אז מחר אחרי הצהריים אני כבר בארץ," ענה, ממהר בחזרה אל שולחן העבודה לאתר את הדף שעליו כתב את הדגם המדויק של נעלי הספורט שהבן ביקש.
 
"אז אתה בא מהשדה ישר לפה?"
 
"אני אגיע הביתה. אתקלח, אחליף בגדים, ואז אולי אתה ואימא תאספו אותי."
 
"אתה יכול לשכוח מזה שאני יוצא למשחק בלי הנעליים," אמר הילד.
 
"אוקיי, בסדר, אין בעיה. אני אקח מונית לאימא ואז ניסע ביחד. אתה תבוא למשחק עם הנעליים החדשות."
 
"טוב," התרצה נוח. "רוצה לשמוע בדיחה?"
 
ברור שהוא רצה.
 
"איש אחד מגיע לגמר של ה-NBA והוא שם לב שבינו לבין האיש לידו יש כיסא ריק. וזה הגמר, הכול מפוצץ, אפשר כל כרטיס למכור בים כסף, אז הוא שואל את הגבר, 'תגיד, אפשר לשאול אותך מה... כאילו, איך זה יכול להיות שהכיסא שלידך ריק?' אז האיש אומר לו, 'כן, בטח, זה היה אמור להיות של אשתי. היא תמיד הייתה באה איתי. נורא אהבה כדורסל. בחמש השנים האחרונות ראינו יחד כל גמר של ה-NBA בכל מקום שזה היה בארצות־הברית. אבל היא מתה.' אז האיש הראשון אומר לו, 'בואנה, אחי, זה ממש עצוב, אני משתתף בצערך. באמת אני מצטער לשמוע. אבל תגיד, סליחה שאני שואל, אבל, כאילו, אין אף אחד, אין לכם איזה חבר, איזה קרוב משפחה, מישהו שהיה יכול לבוא איתך לראות את הגמר?' 'אה, לא,' האיש עונה לו, 'אין אף אחד, כולם בלוויה.'" נוח הצחיק את עצמו.
 
"כולם בלוויה." שאול הכיר את הבדיחה אבל בכל זאת צחק. בגיל חמש־עשרה הבן שלו ידע לזהות בדיחות טובות וגם לספר אותן כמו שצריך. הוא צפה לו עתיד מזהיר.
 
לפני שניתק, ירמה עלתה שוב על הקו.
 
"מה השעה אצלך עכשיו?" שאלה.
 
הוא הביט בשעון הדיגיטלי שעל השידה. "שמונה שלושים וחמש," אמר לה.
 
"נכון מאוד," אמרה ירמה. התברר שזו הייתה חידה.
 
אם השיחה עומדת להתארך, אפשר לפחות לנצל את הזמן הזה כדי לעשות דבר־מה מועיל, חשב ונעמד מול המראה. שיער שופע — זה כן. עדיין רזה. אבל הבטן, הבטן. הוא לא הצליח להשתלט עליה. לפחות זו לא הייתה כרס. כרס זאת בטן שאתה לא יכול להכניס אותה. הוא גם היה גבוה. מטר שמונים ושלוש, שכמקובל בקרב הגברים, הוצגו לעולם בתור מטר שמונים וחמש. אם כי בשנתיים האחרונות כוח הכבידה פעל עליו, מכווץ אותו לאט־לאט, שואף להפוך אותו לכדור, על מנת שיהיה לו יותר קל בסופו של דבר לגלגל אותו פנימה אל הקבר. אבל בשורה התחתונה, אם הוא משווה את עצמו לתרחים בני גילו, הוא נראה לא רע לגמרי.
 
"ומה אתה הולך לעשות עכשיו?" היא המשיכה, "אחרי השיחה?"
 
לא עניינך, הוא חשב לעצמו, ואמר, "לגמור לכתוב סיפור חדש שאני עובד עליו."
 
הוא בחן את עצמו בפרופיל. לא רע. זה בטח גם בזכות ההליכות האלה ברגל. היה נעים לחשוב שבגיל חמישים ושתיים הוא יותר בכושר ויותר בריא משהיה מאז שהיה חייל. כל כך הרבה שנים חשב שהוא צריך לבחור בין הכתיבה לבין ה-Clean Life. במשך שנים הקריב את עצמו ואת גופו על מזבח הספרות. כמה שורות הריח כדי לחצות את נהר הקלישאות, כמה כוסות ויסקי שתה כדי לטפס על הרי הבנאליות, כמה בחורות אירח במיטתו כדי להילחם בדרקוני הבינוניות. לו רק היו המורות לספרות יודעות מה עשה כדי לחדור למצודת הספרות הטובה באמת, היו חושבות פעמיים לפני שהיו שואלות, "באילו אמצעים השתמש הסופר כדי להביע ייאוש ותקווה ביצירותיו?"
 
"לא," העמידה אותו אשתו־לשעבר על טעותו, "אתה לא ממשיך לעבוד עכשיו על שום סיפור. היה לך סמסטר שלם בשביל זה. כעת אתה לוקח את הפתק עם כל הדברים שאתה צריך לקנות לילדים שלך ולאישה שמגדלת אותם, אתה מוודא שהארנק עליך, ואתה מתכנן את המסלול שיאפשר לך לעבור בכל החנויות שאתה אמור לעבור בהן באופן האפקטיבי ביותר. אתה גומר עם הקניות האלה, ואז אתה חוזר לדירה, אורז הכול, ואז כשהכול ארוז אתה קופץ לאוניברסיטה, מניח לסטודנטית את הכובע של הדוקטור על הראש, אומר לה מזל טוב, לוקח משהו לאכול בדרך בחזרה, אבל לא מטוגן, שלא יעשה לך צרבת, ומשעה ארבע אתה מגרבץ בבית מול הטלוויזיה, Pardon my French, מחכה למונית שתבוא לקחת אותך לנמל. ותחשוב טוב אם מסרת כביסה, שלא תשאיר את זה עוד פעם אצל הסינים."
 
"הכביסה תחזור היום," שמע את עצמו ממלמל. נו, איזה סיכוי היה לנישואים האלה? ירמה אהבה להגיד שזה נגמר בגלל שהיא הייתה מבוגרת ממנו, או בגלל הזמן שלקח להם להביא את הילדים ומה שעברו בדרך, אבל הנישואים לא החזיקו בגלל שהיא התנהגה אליו כמו גננת. נהדרת וסבלנית, אבל אתה לא רוצה לזיין את הגננת. הוא בכל אופן לא רצה. "בסדר," הוא אמר לה.
 
"מה בסדר?" היא שאלה.
 
"בסדר, הבנתי, הסברת את עצמך יפה מאוד, אז תני לי לפחות להתחיל את היום."
 
"אוקיי," היא אמרה, אבל שאול ניתק לפניה.
 
שאול הסתכל על השעון: שמונה ארבעים וחמש בבוקר. הוא הסתכל על הבלוק הצהוב בערגה. כל כך היה רוצה להקפיא את ארבעת הימים האחרונים ולחזור עליהם בלופ, רק לכתוב ולכתוב בלי הפרעה.
 
בסוף סגר עם עצמו עסקה: עד שתים־עשרה בצהריים הוא יכתוב, ואז ילך לקנות את התיק ואת הנעליים. משם זה כבר שתי דקות לאוניברסיטה. הדיפנס לא יארך יותר משעה וחצי שעתיים, כולל פתיחת בקבוק הקאווה שמזכירת המחלקה כבר ציננה במקרר, כמו לפני כל דיפנס. הוא יגיע בחזרה לדירה בשש בערב. זה ישאיר לו שלוש שעות לארוז, שזה שעתיים וארבעים יותר ממה שהוא צריך. וכך, מרוצה מהתוכנית, התיישב ליד השולחן ועבד עד שגמר טיוטה שלמה של הסיפור החמישי. כשהרים את הראש שוב, מחייך לעצמו, השעה הייתה רבע לשתים־עשרה. עד כה, לפי התוכנית.
 
הגוף שלו דיבר, ושאול לקח איתו את המחברת הצהובה עם הסיפורים החדשים שזה אך נכתבו בכתב יד, הלך לחדר האמבטיה, והתיישב על האסלה. הוא קרא שוב את כל מה שכתב בימים האחרונים. ריתקה אותו העובדה שחמור זקן כמותו עוד מסוגל להשתפר באופן כל כך חד ופלאי. בכל יום הכתיבה שלו הייתה טובה יותר מהיום הקודם, וגם ביום הקודם היא הייתה לא רעה בכלל. כשגמר לרוקן את מעיו וצעד חזרה לסלון, שׁיעֵר בשולי תודעתו שיש אנשים שהיו מפיקים הנאה אסתטית רק מלצפות בו כותב.
 
הוא עמד בפיתוי, ולא התיישב להמשיך לכתוב. במקום זאת ניסה לארגן לעצמו שוב את המטלות בראש, בעודו בוהה בבלגן: ספרים רבי־מכר שנקנו כדי לאמוד את התחרות, עיתונים ספרותיים, מכנסי ג'ינס שנשארו במקום שבו פשט אותם, ומאפרות. הרבה מאפרות. כל חפץ הוסב בסוף ימיו למאפרה. צריך היה לסדר פה קצת, לפני שאפשר יהיה לדבר על אריזת מזוודה, אבל קודם כול היה עליו לבצע את הקניות עבור ירמה והילדים. טוב שיום קודם הוציא חמש־מאות דולר, בדיוק לצורך זה. הוא לבש חולצה והתחיל להסתרק.
 
כששמע את הדפיקה בדלת חש סיפוק רגעי מכך שהנה, הצליח לסמן וִי גם על מטלת הכביסה. לקח לו רגע להגיע לדלת, ובינתיים הדפיקות התגברו. סיני עצבני. הוא לא רצה שהשליח יוותר, ולכן פתח לו בתחתונים, מסתיר את פלג גופו התחתון עם הדלת, ומושיט את ידו אל שקית הכביסה. אבל במקום השליח עמדה שם שרה, שהביטה בו בזעם חיוור, וסומק קל עלה בלחייה כמו בניגוד לרצונה כשסקרה אותו במבטה.
 
שאול חטף את הג'ינס הקרוב אליו והתלבש במהירות, רוכס את המכנסיים (מתי התחיל לרכוס אותם מתחת לבטן?).
 
"למה לא ענית לטלפונים שלי? השארתי לך אלף הודעות," אמרה שרה בזעם. שערה הערמוני נפל כבד וחלק באופן לא טבעי ליד פניה החיוורות. היא לבשה מעיל גשם יקר בצבע בז' של בֶּרְבֶּרי (גם לירמה היה מעיל כזה), אבל למרות היוקרה הוא גרם לה להיראות קצת כמו המפקח קלוזו. היא נעלה זוג מגפיים שנעשו פופולריים להחריד לאחרונה, עשויים עור כבש כפול־פנים, עם צמר בחלק הפנימי של המגף, וזמש בצד החיצוני שלהן. היא נראתה כמו המפקח קלוזו בנעלי בית. אבל סקסי.
 
שאול הציץ בשעון. השעה הייתה כבר שתים־עשרה ורבע. הוא רק יכיל את התלונות שלה וייצא לסידורים הדחופים שלו. אסור לו לאבד עכשיו שעתיים קריטיות בשביל חמש דקות שבהן יזכה לראות אותה שוכבת מתחתיו ומביטה בו בעיניים נוצצות.