על גבול יערות הרוזמרין

נוצה

 

אמו חשבה בוודאי להתאבד כבר במהלך הקיץ ולכל המאוחר בתחילת הסתיו, אבל משגמלה בה ההחלטה להביא את חייה אל סיומם, נעשה משאם בעיניה נסבל, והעצב שהיה לופת את לבה בלילות היה מתפוגג עוד לפני עלות השחר. כך נדחה מותה חודשים אחדים עד נר שלישי של חנוכה, היום הקצר של השנה. מול חלון חדרו במגדל אשכול באוניברסיטת חיפה עלתה בו תחושה שכבר היה במעמד הזה לא פעם בעבר: הצמיד את אפו אל החלון הקר, תלה את עיניו בעננים הכבדים הסמיכים המכסים את השמים, ספר את טיפות הגשם הנקוות על השמשה ליובלים קטנים, ניסה להכניס סדר בזמנים ולהשלים בכוח הדמיון פערים שנפערו בין קרעי זיכרונות. אבל שנים רבות עברו, אז עוד היה ילד, וכבר קשה להפריד בין מה שקרה לבין הזיכרונות שנפשו יצרה לעצמה ככל שהלכה והתרחקה מאותו יום.

הוא היה אז בן תשע, זה היה בתחילת כיתה ג'. אביו חזר מהעבודה, קומתו שחוחה, עיניו עייפות, חצי סיגריה כבויה בזווית פיו. הוא נכנס לחדר המדרגות וודאי בדק שוב את תיבת הדואר הריקה, ואחר כך טיפס בכבדות אל דירתם שבקומה השלישית ונעצר מול הדלת. כמו בכל יום בשעה הזאת, שאליק כבר סיים בה את ארוחת הצהריים והלך אל השכנים, הדלת נעולה בשתי נעילות ואמו מסוגרת בחדר השינה. אביו מפשפש בכיסים הרחבים ומחפש את המפתח. מה היה לו שם בכיסים? ממחטה גדולה מעוכה לכדור, חפיסת סיגריות "רויאל" אדומה-לבנה מקומטת, מצית מתכת שקנה פעם בדוכן ימאים ברחוב העצמאות; אולי גם כמה מטבעות וכרטיסייה חדשה של אגד; ומחזיק מפתחות מפלסטיק עם תמונה של אליק התינוק. הוא פותח את הדלת בשקט ונכנס כמתגנב, משתדל שלא להפריע לה ולא להעיר אותה אם הצליחה להירדם. לילותיה טרופים, ורק בשעות היום נופלת עליה תרדמה. אביו מניח את ילקוטו החום המהוה על הכיסא שמתחת לקולב המעילים ונכנס למטבח הקטן. ארוחת הצהריים מחכה לו על שולחן הפורמייקה האפור.

אליק לא בבית. הוא עם יפה ורינה, הבנות של שושנה ושרול מהדירה ליד, מכין איתן שיעורים, אוכל פודינג וניל או משחק איתן "ריכוז" על השטיח בסלון - ילד שמשחק עם בנות. בכדורגל אף פעם לא ראו אותו. פניו מנומשות, רגליו רזות, על עיניו משקפי פלסטיק חומים, ותלתל ארוך שנופל על מצחו עד גשר משקפיו מקנה למבטו ארשת חולמנית. הוא לא יחזור לביתו עד ארוחת הערב.

יַאנֶק היה במטבח לבד, וכשהתיישב לשולחן כבר היתה השעה אחרי שלוש. הוא לא שאל את עצמו היכן אשתו, מכיוון שידע היכן היא. לא היה שום דבר יוצא דופן בכך שלא קיבלה את פניו בשובו. הוא עבד בעירייה, היה אחראי לסידור העבודה של משאיות איסוף האשפה. הם נפגשו אחרי המלחמה במחנה של עליית הנוער, התחתנו, קנו דירה באחד השיכונים שנבנו אז בהדר הכרמל - שני אנשים שתקנים שניסו, כל אחד בכוחותיו הדלים, לקבור את הזיכרונות ולבנות לעצמם חיים חדשים. שש שנים לאחר חתונתם נולד אליק, ואחרי שנולד החליטו בלי מילים רבות שלא להוליד ילדים נוספים. גם ביום שלישי ההוא השתדל יאנק שלא להרעיש, וכשהתיישב אל השולחן, הקפיד שלא לגרור את הכיסא.

כמעט ארבע-עשרה שנים חיו יחד, והיא הקפידה להיצמד נואשות לכל פרט ופרט בסדר יומה הנוקשה: שטיפת הרצפות בכל בוקר אחרי שהדירה התרוקנה, כוס קפה בשעה עשר, פעמיים בשבוע כביסה, פעמיים בשבוע קניות, פעמיים בשבוע בישולים. את ארוחת הצהריים היתה מסדרת לו על השולחן בריבוע מדויק: מימין צלחת גדולה עם רבע עוף ופירה, משמאלה צלחת עם סלט ירקות, ומעבר להן צלוחית פלסטיק ועליה שתי פרוסות לחם שחור וקערית זכוכית מלאה גזר מרוסק עם צימוקים. מימינה של הקערית עמדה כוס מיץ תפוזים, ולצדה הונחו סכין, כף ומזלג, וגם עיתון "נוביני" מגולגל.

יאנק אכל בשקט מנה אחר מנה ובהה בעייפות בעמוד הראשון של העיתון. "מי יהיה בממשלתו החדשה של לוי אשכול?" שאלה הכותרת, ומתחת לה צורפה תמונה של הממשלה הקודמת כפי שהוצגה בראשית כהונתה לפני הנשיא זלמן שז"ר. הנה יגאל אלון, ולידו גולדה מאיר, ומשמאלה אבא אבן ויוסף אלמוגי, שבינתיים הספיק לעזוב את הממשלה. פעם פגש יאנק את אלמוגי בעירייה בעצרת של אחד במאי, ופעם נוספת פגש אותו ברחוב גאולה כשטייל עם אליק בבוקר שבת; אז גם בירכו לשלום זה את זה. בצד הימני של העמוד צולמו נח"לאים עולים לקרקע במושב חצבה, ומשמאל, בצמוד לידיעה על פתיחת השגרירות הגרמנית בתל אביב, הובאה תמונה של מפגינים נושאי שלטים. ודאי קרא את הכתבה הזאת בפנים חתומות. אחר כך הפך את העיתון על פניו, קיפל אותו לאורך ולרוחב והמשיך לאכול מן הפירה, ועיניו תלויות בקיר התכלת שמולו.

כשסיים פינה את כלי האוכל מהשולחן וערם אותם בזהירות ובשקט בכיור הריק הבוהק. בוודאי היה עייף מיום העבודה. לאחר הארוחה נהג להיכנס לסלון, ושם היה מעיין בעיתון עד שנפלה עליו תנומה, והיה מקיץ רק לפני ארוחת הערב. אבל באותו יום שלישי השאיר את העיתון מקופל על השולחן ויצא אל מרפסת המטבח הקטנה: אולי רצה לתלות לייבוש את מגבת המטבח המשובצת שניקה בה כתם ממכנסיו, אולי התכוון לקחת איזה כלי מארון כלי העבודה, או לעשן שם סיגריה מול הבניין ההולך ונבנה על הגבעה מעבר לוואדי. בשעה שעישן אולי צפה בפועלים המסיימים את עבודתם ומסדרים את כליהם במחסן שהוקם בשולי המגרש, ואולי עקב אחר טיפות הגשם שהחלו לרדת שם על הגבעה הקטנה ששיחי אלָה ארץ ישראלית מכסים אותה. בין כך ובין כך, הוא יצא למרפסת ותלה את המגבת לייבוש על אחד מחוטי הכביסה, וכשהצמיד את האטבים הסתכל כבדרך אגב מטה לחצר.

ואז ראה אותה.

היא היתה שרועה על האדמה, שלוש קומות מתחתיו, מוטלת על גבה. ראשה היה מופנה מעלה בזווית משונה, ועיניה היו פקוחות לרווחה. זמן מה בהה במראה הבלתי-נתפס: ראשו ודאי הסתחרר, לבו הלם, קיבתו התהפכה במעלה בטנו, ייתכן שרצה להקיא. רגליו נתקבעו ברצפה כשני בולי עץ עד שהצליח לנתק את עיניו מעיניה ולחזור למטבח ולצנוח על הכיסא, חיוור, רועד ומזיע.

האם קיווה רגע שכל זה רק חלום רע, ושעוד מעט יתעורר? הלחץ בבטנו גדל, ובו בזמן רצה להקיא את הארוחה ולשתות מעט מים כדי להפיג את היובש הנורא שבפיו ולהצית סיגריה. במקום זה שעט במורד המדרגות לחצר.

היא היתה מתה, ויאנק פחד לגעת בה. בשנות חייהם המשותפות מיעטו לגעת זה בזה. בשעות היום מיעטו גם לדבר. עכשיו לא היה עוד דבר שיוכל לעשות בשבילה. הוא התכופף וסידר קצת את שולי החלוק ואת אִמרת השמלה הפרחונית כדי להסתיר בהם את ירכיה שנחשפו בהתנגשות בקרקע. אחר כך מצא את שתי נעלי הבית הכחולות שהועפו לשיחים ותחב אותן תחת בית שחיו. ביד רועדת הצית סיגריה ועלה במרוצה אל הדירה של שושנה ושרול.

יאנק לא ידע מה עבר עליה לפני שמתה, אולי ניחש; אבל בוודאות גמורה ידע שעכשיו רק הוא ואליק נשארו זה לזה בעולם, ושאסור שאליק יראה אותה במצב הזה. הוא לא ידע איך יספר לו מה קרה, ולא היה לו שמץ מושג מה עושים עכשיו, אף לא איך יסביר לשושנה מדוע רץ כך במעלה המדרגות. פעם אחר פעם חזר וניסח את המשפטים בראשו, אבל כששושנה פתחה את הדלת, נאלמו בפיו כל המילים.

"יאנק, מה קרה לך, תיכנס," היא אמרה, "אתה נראה חולה."

מהבהלה וממאמץ הטיפוס לא נשאר ליאנק אוויר. הוא הרים את ידו ונופף בהתרגשות בנעלי הבית מול עיניה המשתוממות, ושושנה אמרה, "אני באמת לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי, יאנק, אולי תיכנס, תשתה כוס מים." הוא נכנס אחריה למטבח, וכשנרגעו מעט נשימותיו אמר לה, "תדעי שקרה משהו נורא. וגם תזמיני מהר אמבולנס. ובשום פנים ואופן אל תיתני לאליק לצאת מהחדר עד שהכול ייגמר."

האמבולנס הגיע בתוך כמה דקות. השכנים עמדו על המדרכה וצפו בסקרנות בשני הבחורים הצעירים שיצאו מתוכו ופנו לחצר וחזרו כעבור דקות אחדות עם אמא על האלונקה המתקפלת, מכוסה מהראש ועד כפות הרגליים בסדין לבן של מגן דוד אדום. הם הכניסו אותה לאמבולנס מן הפתח האחורי, ואחר כך הזמינו את אבא להצטרף אליהם. הם הושיבו אותו ביניהם. גופו הרזה היה שפוף מתמיד, ובידו החזיק שארית סיגריה וינק ממנה בעצבנות.

באותו לילה נשאר אליק אצל שושנה ושרול. שושנה סידרה לו מזרן בחדר של יפה ורינה וגם הכינה לו ארוחת ערב כמו שהוא אוהב - טוסט וחביתה וכוס שוקו. כשהלכו הילדות להתרחץ ליטפה את ראשו וניגבה את דמעותיה בשרוול ואמרה לו שעכשיו הם יהיו קצת משפחה בשבילו. אליק, שלא ידע מה לומר, שתה את השוקו לאט ובשקט וקיווה ששושנה לא תתחיל ממש לבכות, כי אז באמת לא יֵדע מה לעשות.

אביו חזר כשכבר ירדה חשכה. כל הערב ישב עם שושנה ושרול במטבח הקטן שלהם, שתה קפה ועישן. שושנה אמרה שזה נורא מה שקרה, ואביו אמר בשקט, "ומה אני יעשה עכשיו, עם כל הדבר הזה." בבת-אחת אולי חש את נוכחותה של אמא עזה ומוחשית כמו שלא היתה כבר שנים, ואיך בדרכה השקטה המופנמת מילאה את חייו. עכשיו התרוקן פתאום כל עולמו, והוא אמר, "אבל איך זה קרה, ולמה היא עשתה את זה."

שושנה הציעה לו עוד כוס תה. "היא לקחה את הסיבות שלה איתה," אמרה והוסיפה לכוסו מים חמים, "אנחנו הרי לא נדע אף פעם מה עבר לה בראש." שרול נאנח והציע לו עוד סיגריה, ואבא אמר, "אני הולך הביתה לנסות לישון קצת," ולפני שקם מהכיסא אמר שצריך עוד לדאוג מחר להלוויה וגם להודיע לכולם. "מוכרחים להודיע," הוא אמר ומעך את קצה הסיגריה בין אצבעותיו, "אני לא רוצה שהיא תלך ככה בסוף לבד."

"אם אתה רוצה, אני אגיד לשכנים," הציעה שושנה, ושרול אמר, "תרים טלפון לעירייה, אתה בטח לא תלך לעבודה עכשיו שבוע. חוץ מזה שגם מאצלכם בטח יבואו, הרי חצי אצלכם דתיים." אבא הרהר רגע וכנראה השתכנע. "אני אטלפן מחר בבוקר מהמכולת," אמר לשרול, ואחרי שהתחיל להתקדם אל הדלת, הסתובב ואמר, "ומה אני יעשה עכשיו עם אליק לבד." בבת-אחת הרגיש שוב את הריקנות בבטן, את הפחד והצער שלפתו את מעיו. במבט חסר אונים הסתכל בשושנה, וכשהתכוון לצאת, היא נגעה בעדינות בזרועו ואמרה לו, "אל תדאג עם אליק. אני אעזור לך."

 

דוקטור אלכסנדר יפה נפנה מהחלון. השמים התכהו עוד יותר.

הוא עקף את המכתבה והתיישב על כיסאו והצית לעצמו סיגריה. השולחן היה עמוס ספרים וחוברות ועבודות של סטודנטים, והוא רצה לסדר אותו לפני שיצא לחופשה. מין טקס שסיגל לעצמו במשך השנים, להשאיר הכול מסודר אחריו. הרי לעולם אינך יודע לאן מתגלגלים הדברים, והרבה יותר נעים לחזור אל חדר מאורגן, להתחיל סמסטר חדש בלי שאריות מקודמו. למרות השעה המאוחרת החליט למיין את הניירות לשתיים-שלוש ערמות. הוא בחן אותם זה אחר זה - הצעה למחקר שהגיש אחד מתלמידיו לתואר שני; כמה עבודות סמינריוניות שמחכות שיקרא אותן; עותק של המאמר האחרון שכתב - "התכנסות ופרדה - תפיסת הסובייקט את מותו". זה היה לדעתו הטוב במאמרים שכתב, אבל כבר קיבל מכתב דחייה מכתב עת אחד, ומכתב עת אחר עדיין לא הגיעה תשובה. בירוריו בדואר האלקטרוני לא נענו, והוא תהה אם לא כדאי להתקשר אליהם ולברר איפה זה עומד; הזמן אוזל, והרי תכנן לבוא לוועדה הפנים-חוגית עם הפרסום הזה. מתחת למאמר היה ספרו של אוסבורן, Death and Dying - A Linguistic Approach, פתוח והפוך על פניו ובעמודו הראשון הקדשה: "לידידי היקר, ד"ר אלכסנדר יפה - אוהב חוכמה וג'נטלמן". אליק סגר את הספר והניח אותו על המאמר, ומעל שניהם הניח את Representation and Reality של הילרי פטנאם. חודשים עברו מאז הציע לראש החוג לבסס על הספר הזה סמינריון שייקרא "השפה כמתארת מציאות, או יוצרת אותה" או משהו כזה, ועדיין לא נענה: לא בחיוב ולא בשלילה. על הספר של פטנאם הניח עותק חדש של "הכלה המשחררת", ספרו האחרון של א"ב יהושע - בּוּלי, כפי שמכנים אותו מכריו באוניברסיטה. לפעמים הוא רואה אותו חוצה את אולם הכניסה בצעד נמרץ.

מעניין איך היה בּוּלי, או מישהו כמוהו - מחשבה כזאת עלתה בו לא פעם - הופך את חייו שלו, של אליק, לסיפור: חיפה של שנות השישים, שיכוני הדר הכרמל שמתקדמים אט אט כתולעי בטון אפורות במעלה ההר הירוק, משפחה קטנה שיש רבות מסוגה. הורים ניצולי שואה, הרבה שתיקות קטנות שמצטרפות לשתיקה גדולה, ילד בן תשע שאמו מתאבדת. חומר טוב, בעיקרון.

בהתחלה אומרים שאיבדה את שיווי המשקל כשתלתה כביסה, אחר כך אף אחד לא מדבר על זה. אחת-עשרה שנים אחר כך הילד כבר חייל, וקצין השלישות של הבסיס מגיע אליו למשרד האפסנאות ומאיץ בו לנסוע לרמב"ם: אביו קיבל התקף לב. עכשיו העלילה מקבלת אופי של סרט טורקי: הוא מספיק להגיע, ברגע האחרון ממש, ואוחז בידו הרפה המיוזעת של אביו הגוסס. במשך דקות ארוכות הוא תוהה מה יאמר לו אם יפקח לרגע את עיניו, ומה בכלל אומרים לאדם גוסס. הוא לא רצה לומר לו משהו בנאלי; הוא רצה שזה יהיה משהו מיוחד. אבל בדיוק כשידע מה ברצונו לומר לו, שמע שתי נשימות כבדות, ועוד אחת קלה, וידע בבהירות זכה ואכזרית שמעתה הוא לבדו בעולם.

אחר כך נערכה הלוויה חפוזה, חודשים עברו כמו בחלום עד סוף השירות הצבאי הסתמי, ועוד חודשים רבים הסתובב לכאן ולשם ולא ידע מה לעשות בעצמו ובחייו. אחריהם היו השנים שבהן השלים תואר ראשון בספרות אנגלית ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית, ותואר שני בפילוסופיה של הלשון, ודוקטורט בברקלי - הציעו לו להישאר שם, אבל אז חשב שירגיש בטוח יותר אם יחזור ויבנה את שמו כאן, בבית. וכך נעשה מרצה באוניברסיטת חיפה, עם אישה וילד ודירה ברמות רמז ומכונית אחת, לא חדשה, ועוד ילד בדרך, ושבתון בשנה הבאה - שום דבר עוד לא סגור, אף לא עתידו כאן. הוועדה הפנים-חוגית עדיין לא התכנסה לדון בעניינו: מספר המאמרים שהצליח לפרסם מועט יחסית, ספרו ממתין לשיפוט כבר שנתיים בהוצאה לאור בארצות הברית, מאמרו האחרון נשלח ונדחה ושופץ ביד רועדת ונשלח לכתב עת אחר, ועכשיו כבר סוף דצמבר, וסיכוייו לקבל קביעות מתכווצים משנה לשנה בצִלם המתארך של חיים מהיד לפה, מחצי תקן פה לחצי תקן שם. והכול תלוי באוויר. שום דבר מעניין לכתוב עליו. לכל היותר נובלה לא עבה במיוחד על חייו של פלוני, דוקטור אלכסנדר יפה המכונה אליק. "מיתות זניחות" אפשר לקרוא לו, לרומן - עלילה רזה, דלה באהבות-שנאות-קנאות-ידידויות, עלילה שאין בה לא קונפליקט רב-ממדי, לא סערות ולא זרמים נסתרים, עמוקים ואימתניים. התחלה-אמצע-וסוף. ואפילו הסוף סתמי וכחוש, לא כזה שנשאר איתך רגע אחרי שסיימת לקרוא את הספרון.

במרכז השולחן נערמו ניירות - מכתבים פנים-אוניברסיטאיים, פניות מסטודנטים שהוציא מתיבת הדואר שלו בדרכו אל החדר. רגע אחרי שהניח הכול על השולחן, טלפנה עדנה מזכירת החוג, והשיחה שנועדה להיות קצרה ועניינית התארכה והסתבכה. כדי לתאם תאריכים למועדי ב' פתחו יומנים, וכשדפדף בדפים הקטנים שכתב ידו בורח משורותיהם, נזכר שהיום הוא העשרים ושניים בדצמבר - יום ההיפוך החורפי, שהשמש מקדימה לשקוע ומאחרת לזרוח בו יותר מבכל יום אחר בשנה. כשהסתיימה השיחה הלך אל החלון. בחוץ כבר ירדה חשכה, ובלי שכיוון לכך נזכר באמו, ואיך מצא אותה אביו שרועה על הגב שלוש קומות מתחת לדירה שלהם. זה היה בחנוכה, בנר השלישי, לפני שלושים ואחת שנים בדיוק, ואפילו אור קטן יכול לגרש חושך גדול, כך לפחות אומר השיר.

בתוך ערמת המכתבים זיהה מכתב מ-Northwestern Journal of Linguistic Philosophy, ולבו החסיר פעימה.

באחד החדרים הסמוכים צלצל טלפון והשתתק. בחוץ נפסק הגשם, והחשכה שירדה על הכרמל הפכה את שמשת החלון לראי שנשקף בו החדר הקטן המואר באור ניאון - מדפים כורעים תחת משא הספרים, דלת אפורה שמתלה מתכת פשוט מחובר אליה ועליו תלויים מעיל כחול ארוך, מטרייה שחורה כתומת ידית, כובע צמר כחול-אדום עם פונפון וצעיף צמר תואם עם גדילים ארוכים. בימים קרים במיוחד נהג להתעטף בהם מפני הרוח העזה הנושבת בין בנייני האוניברסיטה.

הטלפון בחדר הסמוך צלצל שוב ולא חדל. בקצה האחר של המסדרון נטרקה דלת. אליק קם ופתח את דלת חדרו, המסדרון הארוך היה ריק, כולם כבר הלכו לבתיהם. זו בוודאי הרוח, חשב וסגר את הדלת וחזר לשולחן; דמותו נשקפה אליו מהחלון החשוך. הוא התיישב בכיסאו מאחורי השולחן הקטן, העמוס, והדליק את מנורת השולחן.

 

צללית נעה לאִטה על התקרה. הוא שכב בחדר של יפה ורינה על המזרן שהונח בין מיטותיהן ובהה בתקרה. המנורה נעה ברוח שחדרה מבין שני חלקי החלון שלא הוגף לגמרי. פתאום נתקף פחד שאם יירדם, אפו ידמם בלי שירגיש, והדם ילכלך את הסדין הנקי, ולא יהיה לו נעים משושנה.

"רינה, אני יכול לשאול אותך משהו," אמר בשקט.

"בטח שאתה יכול," אמרה רינה. "אתה יכול לשאול הכול."

"אם היית רואה עכשיו כוכב נופל, מה היית מבקשת?"

"הייתי מבקשת שייפול לי ריס מהעין," אמרה. מפעם לפעם היו משחקים ב"משחק המשאלות". לפעמים ביקש לטוס לחלל, ולפעמים לגלות את אנטארקטיקה או להיות רובינזון קרוזו, "אבל כשבאים לחלץ אותו". פעם אחת ביקש שיהיה לו אח קטן, או אפילו אחות, ורינה אמרה לו שלא ידבר שטויות, הרי הן האחיות שלו.

"ואם היה נופל, הריס, מה היית מבקשת אז?"

רינה שתקה. "שתיפול לי שן," אמרה כעבור רגע.

"ואז מה היית מבקשת?"

"הייתי נותנת לך לבקש," אמרה בחיבה. "היית יכול לבקש מה שאתה רוצה."

שוב הרגיש שהוא רוצה לבכות, אבל התאפק. הוא טמן את ראשו עמוק בכרית, בציפית הצחורה והמעומלנת, משך את השמיכה הרכה עד סנטרו והצטנף בתוכה כמו קיפוד קטן. בכל מאודו רצה שאמו תהיה לידו, אבל באותו ערב רק אביו היה אצל שושנה ושרול; הוא שמע את שלושתם יושבים במטבח ומשוחחים בקול חרישי עד שאביו קם והלך לדירה. כשנסגרה מאחוריו דלת הכניסה, אליק עצם בכוח את עיניו ועד מהרה נרדם.

באמצע הלילה התעורר מחלום: בחדר שררה אפלולית סמיכה וכבדה, ורק אור קלוש הגיע מכיוון המסדרון. הוא מישש את השמיכה ומשך את פינתה אל חיקו. מבטו היה מכוון אל התקרה; פתאום נראתה רחוקה ממנו מאוד. ממדיו של החדר נראו שונים מכפי שזכר, וככל שניסה לחפש בעיניו נקודות אחיזה מוכרות, הלך החדר והתרחק ממנו. הוא לפת בבעתה את פינת השמיכה, ולרגע היתה הקשר היחיד שלו עם העולם שהכיר.

סביבו התפשטה האפלה וקיבלה חיים משל עצמה. הוא לא זיהה בה דבר, ורק זאת ידע, שאין היא ריקה. לרגע הרגיש שהוא מפחד ליפול; החלל שסבב אותו היה עצום מכל חלל שהכיר. מעט מעט נזכר שהמקום אינו זר לו לגמרי, ואז נרגע והתמסר. להפתעתו גילה שאינו נופל לשום מקום ושהוא שרוי במין ריחוף חסר גבולות, שנמשך ונמשך עד שנמוג אט אט ונבלע באור הבוקר.

אמא העירה אותו בנגיעה רכה בלחיו והאיצה בו בקול חרישי להתלבש. היא היתה צעירה, ומעולם לא ראה אותה כך. אור עדין קרן מפניה. "צריך להגיע לגן בזמן," אמרה.

אליק חייך אליה. "היום אני רוצה שתלבישי אותי," ביקש והניח את ראשו על ברכיה.

היא התרצתה וליטפה את ראשו. אחר כך הסירה מעליו בעדינות את הפיג'מה והלבישה אותו במכנסיים קצרים ושרכה את נעליו הגבוהות והעמידה אותו מולה. היא התבוננה בו בחיוך שבע רצון, פרעה את שערו ואמרה בסיפוק, "Teraz naprawdę jesteś ładnym chłopcem" - עכשיו אתה ממש בחור יפה.

וכך גם הרגיש.

הוא פקח את עיניו וחיפש את היד הרכה, את ניחוח סבון הרחצה שהיה עולה ממנה בבוקר כשהיתה יוצאת אפופת אדים מן המקלחת, אבל זה לא היה הבית שלו; הוא ישן על מזרן בחדר של יפה ורינה. מעליו, משני עבריו, שמע את הנשימות הרכות של הבנות. דלת נסגרה באחד החדרים, והאור שבקע משם כבה. סביב סביב שררה חשכה. הוא שמע את הגשם שוטף במרזב, ורעם מתגלגל בשמים, וכדורי ברד קטנים מכים בחלון, וכנף תריס מטיחה את עצמה שוב ושוב בקיר. כלבים נבחו מעבר לוואדי, ונביחתם התערבבה בשריקת הרוח והיתה לנהמה מאיימת.

שנים רבות יעברו עד שישמע כי סירבה ללכת לים בקיץ מפני שלא יכלה לשאת את מראה הגופים העירומים למחצה המשתזפים על החול. שנים יעברו עד שישמע על הלילות שהיתה מתעוררת בהם בבעתה ולופתת את זרועו של אביו כמו שטובע נאחז במי ששוחה לצדו, ועל ימי דצמבר האיומים שהיתה מתמוטטת בהם אל תהומות נפשה שנה אחר שנה.

ומה שלא ישמע מאביו, ישלים בעצמו מספרים שמצא בספריית פבזנר ומביקור ביד ושם במהלך סדרת חינוך בצבא: ילדות בווילנה, חודשים ארוכים של קור ורעב ואימה במלחמה, הלילה הארוך של יום העשרים ושניים בדצמבר, אלף תשע מאות ארבעים ואחת. מגורשים מבוהלים, מכורבלים במעילים כבדים, מצטופפים לאורך רחוב מכוסה שלג ומובלים אל היער, אל מטחי היריות - מטחים ארוכים, קצרים, קצובים, פרועים, לועגים - וליטאים אחוזי טירוף רצח, ואנשי אס-אס שעמדו בצד וגיחכו, וכלבים מזילי ריר שנבחו בטירוף, וזוג עיניים קרועות לרווחה שראו הכול. רק אחרי שירדה הדממה על היער מילטה את נפשה מתחת לערמות הגופות.

מחדרו בקומה השמינית במגדל אשכול התגעגע אליה.

הטלפון צלצל שוב. הפעם זה היה המכשיר שעל שולחנו. הוא מעך את הסיגריה במאפרה והרים את השפופרת.

האישה בעבר האחר נשמעה רחוקה. היא דיברה אנגלית.

"ד"ר אלכסנדר יפה?"

"זה אני," השיב. לבו החסיר שוב פעימה.

"אני רוצה להעביר לך את פרופסור אוסבורן, האם תוכל לקבל את השיחה?"

"יותר מתמיד," אמר.

"תודה לך," אמרה. מיד נשמעה מנגינה קצרה ואחריה נשמע הקול העליז, המוכר, מתגלגל אל אוזנו, "אליק ידידי, אני מקווה שאני לא מפריע לך."

"בוקר טוב ג'ון," אמר אליק. "כל כך טוב לשמוע את קולך." הוא שלח את ידו אל מתחת לערמת הניירות וגישש אחר חפיסת הסיגריות. "כבר גמרתי להיום, אצלנו כבר ערב."

"זה חנוכה אצלכם עכשיו, לא?" אמר הקול בקצה האחר של הקו. "אתם מדליקים היום נרות?"

"כן," ענה וקיווה שאוסבורן לא ישאל אותו איזה נר בדיוק. הוא הצליח לאתר באצבעותיו את החפיסה מתחת לערמת הניירות, אבל היא היתה ריקה.

"אנחנו מדליקים בחנוכה שמונה נרות," אמר, "בכל יום אנחנו מוסיפים נר." הוא קם ממקומו, שפופרת הטלפון בין אוזנו לכתפו, וניסה להגיע למעיל התלוי על מתלה הדלת. הוא זכר שיש חפיסת סיגריות נוספת בכיס המעיל וקיווה שהחוט ארוך מספיק ושהטלפון לא ייפול על הרצפה והשיחה תתנתק.

"אז דבר ראשון," אמר אוסבורן, "והכי חשוב, תמסור חג שמח לְאַלִינָה ולכל המשפחה שלך."

אליק הודה לו. "וחג מולד שמח לך ולמשפחתך," אמר ולא הצליח להיזכר בשמה של אשתו של אוסבורן - ג'יין אולי? או ננסי, או מרגרט? ולך תדע בכלל אם הוא עוד נשוי. מאז שחזר מברקלי - לפני שש שנים, ואולי כבר שבע בעצם? - כמעט לא יצא להם לדבר. באותו קיץ, כשאליק הודיע לו שהחליט לחזור לארץ, אוסבורן הופתע. "אתה עושה טעות, ידידי הצעיר," אמר לו, "הרי אתה יודע שכל הדברים החשובים קורים כאן בברקלי, לא באוניברסיטה הקטנה שלכם בחיפה. למה לך כל זה?" כשעלו בו הרהורי חרטה, כבר היה מאוחר מדי. לפני שנה בערך, כשקיבל בדואר את ספרו של אוסבורן, התקשר אליו לברך אותו, ואוסבורן, שכבר שבע איחולים ושבחים, שאל אותו מברקלי מה קורה עם ספרו. "מחכה בהוצאה," ענה לו, "עדיין לא שמעתי מהם שום דבר ברור." ואוסבורן אמר, "החבר'ה האלו מההוצאה יושבים כמה בניינים מכאן," אבל לא הציע את עזרתו. אליק לא הפציר. עברו חודשיים מאז פנה אליו וביקש את עזרתו בעניין השבתון: יהיה נחמד לחזור לברקלי עם אלינה וקובי והתינוקת שתיוולד עד אז. אלינה והוא שוחחו על כך יותר מפעם אחת.

איכשהו הצליח לשלוף את חפיסת הסיגריות מכיס המעיל בלי להפיל את הטלפון, הצית לעצמו סיגריה וחזר לשולחן. הוא רצה לשבת כשיתחילו לדבר באמת, ובייחוד אם יצטרך לרשום לעצמו משהו - תאריכים, מספרי טלפון, עניינים טכניים, אף פעם אי-אפשר לדעת לאיזה כיוון השיחה תתפתח. "רצית לספר לי משהו על הבקשה שהגשתי," אמר.

"בדיוק על זה," אמר אוסבורן, "בדיוק בשביל זה צלצלתי. אתה הרי מכיר אותי כבר, אני לא אוהב להשאיר עניינים לא סגורים, כך שבאמת ניסיתי לסגור את העניין לפני החופשה. אבל אליק, זה לא הלך. אני באמת מצטער. זה פשוט לא הלך. אתה יכול להיות בטוח שניסיתי הכול, כן חופשה לא חופשה, אבל כנראה זה לא ילך. ושלא תחשוב שלא ניסיתי לדבר עם מישהו אחר, בוודאי שניסיתי, יש כאן כמה בחורים שחשבתי שיוכלו לעזור, אתה יודע, פה ושם אם רוצים אפשר לפעמים להכניס עוד קורס, אולי בחוג הזה, אולי בחוג אחר. אבל גם הכיוון הזה לא הוביל לשום מקום."

אליק קיווה ששטף הדיבור ייעצר רגע ויאפשר לו לומר משהו שישאיר את העניין פתוח, אבל פרופסור אוסבורן לא נעצר ולו לרגע. "אז מה שקרה הוא שהקורס שהצעת להעביר בשנה הבאה, אתה הרי יודע שאני הייתי בעד, שלא יהיו לך ספקות בעניין, וזה שלא היה לנו קורס כזה עד השנה וצריך לחכות שיבוא מישהו מישראל, ועוד מאוניברסיטה קטנה, עם נושא וסילבוס וביבליוגרפיה וכל מה שצריך, קודם כול זה בושה לברקלי, וטוב שהחליטו לתקן את זה. עד כאן זה בסדר, וטוב שהעלית את העניין. העניין הפחות משמח הוא שמי שיעביר את הקורס שהצעת יהיה בסופו של דבר דוקטור בנקס. אני לא יודע אם הספקת להכיר אותו, אבל הוא מין ילד פלא כאן והבחורים אצלנו צופים לו עתיד גדול. שלא לדבר על זה שהוא פרסם משהו מעניין בנושא לפני שנה, אתה יודע, עם כל המונחים החדשים וכל זה."

האיש בעבר האחר נעצר רגע ונאנח. "מה אפשר לעשות, יש אנשים שמתרשמים מסגנון יותר מאשר מהתוכן, ולדעתי רק בגלל זה הם רוצים אותו." קולו של אוסבורן נשמע עכשיו חלש ומרוחק, אבל המילים היו ברורות לגמרי. "והם לא חושבים שיהיו מספיק תלמידים שיצדיקו קורס נוסף במקביל. אני באמת מצטער. תצטרך לנסות במקום אחר."

"אני מבין, ג'ון," אמר אליק. "אני באמת מודה לך על המאמצים שהשקעת." על השולחן, כמעט מאליה, נמעכה קופסת הגפרורים בין אצבעות ידו השמאלית.

"או-קיי," אמר האיש מהקצה האחר של הקו הטרנס-אטלנטי. "ואל תהסס לפנות אלי אם תצטרך עזרה במשהו. אני כאן. ושיהיה לך חג שמח. להתראות." נקישה. שקט. צפצוף ממושך. אליק הניח את שפופרת הטלפון. בדל הסיגריה חרך את אצבעותיו, והוא ראה את זנב האפר הארוך שהיה תלוי על בלימה ניתק וצונח לאטו על ערמת המכתבים.

ההסקה בחדר פעלה במלוא עוצמתה. הוא חש סחרחורת. הוא גרף את האפר באחד הטפסים אל תוך כף ידו השמאלית ורוקן אותה אל סל הניירות שמתחת לשולחן. אחר כך קם וניגש אל החלון והתלבט רגע אם לפתוח אותו מעט כדי לאוורר את החדר. בחוץ התעבתה האפלה. אורות קלושים רחוקים נצנצו במורד הכרמל. החלון לא נפתח, כנראה נתקע הסוגר. במשך כל השנתיים שישב בחדר הזה נמנע מלפתוח את החלון.

אולי זה לא רעיון טוב להתאמץ בעניין הזה, הרהר. זו הקומה השמינית, והרוחות שנושבות בחוץ עלולות להעיף את כל הניירות, ודווקא עכשיו, כשכמעט סיים לסדר אותם. רוחות עזות עוררו בו סלידה, ובייחוד נרתע מרוחות שמכות בפנים, שגורמות לנשימה להיעתק, שמכופפות צמרות כמעט עד שבירה ותולשות עלים ומעיפות את כובעי האבלים שמתקדמים אחר גופה קטנה עטופה בשחור - אביו, שושנה, שרול, כמה שכנים נוספים, בן דוד רחוק מבאר שבע ואשתו, שני מכרים מקהילת וילנה, נציג של העירייה ובידו זר פרחים גדול.

היה קר וסוער. הרב נשא תפילה קצרה, אבל עוד לפני שסיים אותה החשיכו השמים והחל לרדת גשם שוטף והניס את כולם לבתיהם. יאנק לקח חופשה מהעירייה: יום-יומיים ישב עם אליק בבית, כמה אורחים באו לניחום אבלים, אבל אחר כך שב הבית והתרוקן והם שיחקו קצת בקלפים ואחר כך ישבו בסלון וקראו בשקט - אליק גמר פעמיים את "הרוזן ממונטה כריסטו" שאמא קנתה לו לראש השנה. ביום שישי החליט אביו שמבחינתו נגמרה ה"שבעה". הם קמו מוקדם בבוקר, אביו לקח מזוודה קטנה ושקית ובה סנדוויצ'ים ותפוזים, ושניהם נסעו אל בן הדוד בבאר שבע, שגר עם אשתו בדירת שיכון קטנה ליד התחנה המרכזית. כל סוף השבוע התארחו אצלם: הבן דוד סיפר לאביו על העבודה בפוספטים ושמע ממנו על העבודה בעירייה, ואשתו של הבן דוד הביאה לסלון שקית מלאה תמונות והם רוקנו אותה על השולחן וסידרו את התמונות והצביעו על כל מיני אנשים שחייכו אל המצלמה. האישה של הבן דוד התחילה פתאום לבכות, ואביו עישן ולא אמר כמעט כלום. ביום ראשון בשעת בוקר מוקדמת חזרו באוטובוס הראשון לתל אביב, ולפני הצהריים כבר היו בחזרה בדירה הריקה והקרה. על השולחן במטבח חיכו כמה מצרכים ששושנה קנתה במכולת, ובערב הלכו אליה שניהם להדלקת הנר השמיני - שרול בירך, יפה ורינה שרו "מעוז צור ישועתי". אחר כך שושנה הגישה סופגניות ולביבות עם אבקת סוכר, ואליק אכל קצת, אף על פי שלא היה לו תיאבון, והם שיחקו קצת בסביבון, ושושנה בכתה כשהסירה את הכלים מהשולחן, ואבא שלו עישן כל הזמן ושתק.

 

דוקטור אלכסנדר יפה הצית סיגריה חדשה. המכתב שהמתין לו בערמת הניירות היה חשוב מדי. הוא רצה לקרוא אותו בריכוז, בשקט, באופן ענייני, להיות מוכן לקבל כל מה שנכתב בו. הטלפון צלצל. זו היתה אלינה. הוא שמע ברקע את קובי אומר, "אמא, תשאלי את אבא מתי הוא חוזר כבר."

"הי חומד," אמרה. "אתה עסוק מאוד?"

"דברים רגילים," אמר. "ניירות, מחשבות. הכול בסדר אצלנו?"

"הכול מצוין," אמרה. היא נשמעה עייפה. "קובי התרחץ. החנוכייה כבר על השולחן. הבאתי את הסופגניות מהקונדיטוריה. שמתי אותן בתנור שיישארו חמות ביחד עם הלביבות שהכנתי קודם עם קובי. בקיצור, הכול מוכן. מתי אתה חושב שתחזור?"

"עוד מעט," אמר. "אני יוצא עוד מעט. עוד משהו קטן, ואני זז."

"הזמנתי גם את אחותי ואת דובי," אמרה. "הם יבואו עם הילדים, יהיה נחמד להדליק נרות ביחד."

"בטוח," אמר. "יופי שהזמנת אותם. אבל תני לי עוד חצי שעה או משהו כזה, ובינתיים תשבי ותרימי רגליים ותנוחי."

"אתה יכול להיות בטוח בזה," אמרה. קולה נשמע עייף. "נראה אותך מסתובב עם בטן כזאת."

 

לידה ומוות, הרהר, מוות ולידה. יום ולילה, לילה ויום.

היום מתקצר, הלילה מתארך. כשאתה נולד אתה חי כל כולך, ומשנה לשנה אתה חי קצת פחות ומת קצת יותר, ובסוף אתה מת לגמרי. ורגע המוות עצמו, האם הוא בסופם של החיים, או אי-שם במהלכם? ומתי אמא מתה באמת, ומתי אבא מת באמת?

היום שבו חזרו מבאר שבע היה היום האחרון של חופשת חנוכה. הם שיחקו קלפים על השטיח, אכלו את האוכל ששושנה השאירה להם במטבח, ואחר הצהריים הלכו לראות את "צלילי המוזיקה" בקולנוע תמר. השמש התגלתה מאחורי העננים, והאוויר היה חמים ונעים. הם ויתרו על הסוודר ואף לא רכסו את המעילים, וכשירדו לאורך רחוב הפועל, אביו סיפר לו על האוטובוסים החדשים שהגיעו מצרפת והסביר גם איך פועלת דחסנית אשפה ואיך לחץ-שמן מניע בוכנה.

אחרי שקנו את הכרטיסים, אכלו שניהם קרמבו, ואביו דיבר קצת עם מכרים מהעבודה שפגש באולם הכניסה. אליק סבב שם לבדו והסתכל על תמונות מתוך סרטים, עד שנשמע צלצולו של הפעמון הגדול ושניהם נכנסו פנימה והתיישבו וחיכו בסבלנות שהסרט יתחיל. אליק התבונן בשתי הנברשות הגדולות שהשתלשלו מן התקרה וניסה לדמיין את הסרט. הוא תהה למה קראו לו "צלילי המוזיקה", ואם היו הולכים לסרט שלושתם יחד אילו היתה אמו בחיים, ואיך היו יושבים אז. הוא לא ידע אם היה מעדיף לשבת ביניהם או בצד של אמו או בצד של אביו, ובינתיים החשיך האולם והסרט התחיל. כל מהלכו לא התיק את עיניו מן המסך והיה כמהופנט. ורק בסיומו של הסרט, אחרי שהאומנת עם תלתלי הזהב וקול הפעמונים רצה עם האיש הגבוה ועם כל הילדים במורד הגבעה הירוקה אל החופש, רק אז הרגיש בגרונו את הגולה החונקת אותו, אבל בלע את רוקו פעם ועוד פעם ולא בכה. כשנדלק האור נראו עיניו האדומות של אבא. אחר כך יצאו מן האולם בשתיקה עם כל הצופים האחרים, וכל הדרך הביתה לא הוציאו שניהם הגה.

הטלפון צלצל שוב. "כן," אמר בקצרה. הוא החזיק את השפופרת בין כתפו לאוזנו והניח את המעטפה מנורת'ווסטרן ג'ורנל בצד. חודשים חיכה לתשובה, עכשיו התשובה תוכל לחכות לו עד שיתפנה. הוא החל לפתוח את המעטפות האחרות זו אחר זו.

"האם אני מדבר עם דוקטור יפה?" שאל הבחור בעברו האחר של הקו.

"מדבר," ענה. הוא השליך לפח הצעה מהבנק להצטרף לקופת גמל חדשה, ועוד הצעה של הוועד לביטוח רכב מוזל, וגם הודעה על שינוי בזמני הפתיחה של מועדון הספורט.

"מדבר רונן מזרחי, אני תלמיד שלך בקורס הסוגיות. יצא לנו לדבר כמה פעמים."

"ו..." אמר אליק; השם נשמע מוכר - בחור מתולתל עם משקפיים עגולים, שקט, יושב בדרך כלל מאחור.

"רציתי לקבוע איתך פגישה, אני מקווה שאני לא מפריע לך עכשיו."

אליק רוקן את המאפרה המלאה לתוך הפח והצית עוד סיגריה. זה על גבי זה סידר לצדו את כל שאר המכתבים, החוזרים, הפניות, השאלות והבקשות שיושלכו בעוד רגע לפח וייערמו על בדלי הסיגריות.

"והפגישה הזאת שאתה מבקש אותה, מהו הנושא שלה?" שאל.

"אני מתחיל לחשוב על השנה הבאה," אמר הסטודנט, "וחשבתי שאולי תצטרך מתרגל, או שתסכים להיות המדריך שלי בעבודת הגמר. אני נורא מתעניין בתחום הזה, אתה יודע, אני קורא עכשיו את פטנאם... מאוד מעניין אותי מה שהוא כותב."

"ואני מצדי שואל את עצמי, רונן, למה לעסוק עכשיו בשנה הבאה, אם היא תהיה רק בשנה הבאה." אצבעותיו סובבו את המעטפה, והלוגו של הנורת'ווסטרן ג'ורנל צץ ונעלם חליפות. פתאום חש עווית אימה - מי יודע היכן יהיה בשנה הבאה - וגם מצפונו נקף אותו על קוצר רוחו: מה אשם הסטודנט הנבוך בדאגות הפרטיות שלו? הרי תמיד השתדל לדבר עם תלמידיו בנחת ובחיבה: אנשים לא באים ללמוד פילוסופיה כדי לרכוש מקצוע. הם באים ללמוד לחשוב, להתדיין, להקשיב באורך רוח זה לזה. בדיוק מהטעמים הללו בחר בה כדרך חיים וקשר בה את גורלו.

"תראה רונן," אמר בטון מרוכך, "באמת יש עוד הרבה זמן עד השנה הבאה, ולך תדע עכשיו מה יהיה. כדאי אולי שתבוא לשעת הקבלה שלי, ואז נדבר."

"אז יש על מה לדבר," אמר הקול בשפופרת. הוא נשמע מרוצה.

"לדבר זה חשוב, רונן," אמר אליק. "איך נדע מה אנחנו חושבים אם לא נדבר על זה. תבוא, נדבר, נחשוב ביחד, נראה."

"אז תודה רבה לך, דוקטור יפה," אמר הבחור.

"אליק," אמר. "אתה יכול בשקט לקרוא לי אליק."

"אז תודה רבה לך דוקטור אליק, אה... אליק," הסטודנט היסס. שוב הביך אותו.

"תבוא לשעת הקבלה," אמר אליק, "ונדבר על זה כשתבוא."

רק כשהיה בטוח שהשיחה נותקה, הניח בזהירות את השפופרת בעריסתה, לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה, אחז בסכין המכתבים והתחיל לפתוח את המכתב מהנורת'ווסטרן ג'ורנל. הוא השתדל שלא לקרוע את המעטפה, אבל הסכין החליק ופצע אותה בשוליה לפני שנשלמה תנועתו. "מילא המעטפה," אמר לעצמו בקול וחילץ את המכתב לאט ובעדינות: הנייר היה עבה, משובח, וקופל בקפדנות לשלושה חלקים שווים. הוא פתח את הקפלים בזהירות זה אחר זה, כאילו אם ייחפז והדף יתקמט בידיו ישפיע כך באיזו דרך פלאית על התוכן. אולי יעורר כך שדון שטני שיבלבל פתאום את סדר המילים והאותיות. עיניו רצו אל תחתית העמוד - פטרישיה ל' מקמילן, עורכת ראשית.

"ד"ר יפה היקר," קרא בתנועות שפתיים אילמות, "אנחנו מודים לך על ששלחת אלינו את מאמרך על תפיסת הסובייקט את מותו, המאמר הועבר לשיפוט, כפי שהודעתי לך כבר לפני תשעה חודשים, והרשה לי תחילה להתנצל על הזמן שחלף," עיניו רצו מעלה מטה על פני שלוש הפסקאות, "כפי שידוע לך, אנחנו נוהגים לבחון כל הצעה למאמר בתשומת לב רבה, ואם מתעוררים ספקות אנו מעבירים את המאמר לעיון נוסף. המאמר ששלחת מעניין, וגם הנושא איננו שגרתי, אולם לדעת שני הקוראים שבחנו אותו, עדיין אין הוא בשל לפרסום; שניהם המליצו לבחון פעם נוספת כמה מההנחות שעליהן התבססת ולחפש דרכים להעמיק את הדיון. נשמח לעיין בו שוב לאחר... ואם תמצא לנכון להעביר אותו לפרסום במקום אחר, אנו מאחלים לך הצלחה, ומודים לך על שפנית אלינו... עדיין אין הוא בשל... וגם אם ניתן לזהות בו חדשנות מסוימת, עדיין אין בה כדי להצדיק פרסום..."

הוא הרגיש את הריק המוכר נפער בבטנו. הוא רצה להיבלע שם כל כולו ולהיעלם. ידו גיששה אחר חפיסת הסיגריות והוא הצית לעצמו אחת, ורק אז גילה שקודמתה עדיין מעלה עשן במאפרה.

זה היה רע. אפילו רע מאוד. היה לו צפוף עכשיו בחדר הקטן. ההסקה כנראה כובתה, וגם האוורור בקושי עבד. הוא התחיל להזיע - מטופש להזיע כך באמצע החורף - וגם היה מפוחד. הוא כיבה במיאוס את הסיגריה שבמאפרה, ואת האחרת המשיך לעשן בעיניים עצומות. בכל זאת לא הצליח לסלק מעליו את מראה הרִיק האפל, המסתחרר, המאיים לשאוב אותו אל תוכו.

הוא קם ממקומו וניגש אל החלון. מן השמשה המאובקת ניבטה אליו דמותו: פנים כחושות עגומות, זנב סיגריה בזווית הפה, שיער קלוש, משקפיים עגולים, כתפיים שמוטות, בטן מכווצת מאימה. הוא חש צורך נואש באוויר צח, ואף שסלד מרוחות הפרצים הנושבות בגבהים האלו הושיט את ידו לידית ופתח את החלון בתנועה אחת.

השקט שבחוץ הפתיע אותו. האוויר היה דומם והוא נשם אותו לריאותיו, טרי ורענן. הוא הביט מטה אל האפלה, שנראתה בה בעת סמיכה וצלולה מאוד. ממקומו בקומה השמינית ניסה לצייר לעצמו בדמיונו מה מסתתר מעבר לצעיף השחור, וגם מה ראתה מול עיניה לפני שהניחה לגופה השברירי ליפול אל מעבר למעקה הבטון: האם ציפתה לדלת שתיפתח לפניה ואור בהיר יאסוף אותה אליו? האם קיוותה שמתוך גופה המתנפץ אל הקרקע תתעופף לעולם אחר, טוב מזה? ואולי הרגישה, ברגעיה האחרונים, את

 

חֶדְוַת אֶגְלֵי הַטַּל

בָּעֵשֶׂב, בְּטֶרֶם יֵהָפְכוּ

שׁוּב לְאֵד,

 

כפי שכתב המשורר קוֹקַאקוּ, לפני שעצם את עיניו. כמה זמן לוקח לגוף ליפול שלוש קומות, או שמונה, או לתוך גיא הריגה? גליליאו הרי כבר חישב ומצא שכל הגופים נופלים באותה מהירות. אבל האם אפשר להחיל את חישוביו על גוף אנושי, שזמנו זמן אחר, שנפילתו אולי פותחת דלת אל הנצח. הנה הוא, אליק, נושא עמו לכל מקום את אמו המתה, כמו שאמו נשאה עמה את הוריה מאז אותו יום חורף של שנת 1941, יום ההיפוך. בבת-אחת רצה לבכות עליה, ועל אביו, ועל עצמו, וגם נזכר במפתח שאביו נתן לו אחרי שהכול נגמר, מפתח שנקשר בחוט צמר כחול אל חגורת מכנסיו. בימים הבאים אכל צהריים עם שושנה ושרול ויפה ורינה, ואחרי שסיים את שיעוריו שם מיהר אל דירתם לפני שאביו יחזור מהעבודה. במפתח הזה היה פותח את דלת הדירה ונכנס ולא מתעכב בשום חדר והולך ישר אל מרפסת המטבח. בפינה היה מונח ארגז עץ שאביו הביא כדי לאחסן בו כלי עבודה. הוא היה גורר משם את הארגז הכבד ומצמיד אותו אל דופן המעקה ועולה על הארגז ומתכופף החוצה ככל שהצליח, עוד ועוד, עד שכמעט היה מאבד את שיווי משקלו. בתנוחה הזאת היה מתבונן רגע מטה אל החצר, ואחר כך היה מוציא מכיס מכנסיו האחורי נוצה לבנה שמצא בקיץ בחצר הקדמית של הבית, אחרי שחתול טרף שם יונה פצועה. בגוף מתוח קדימה אל מחוץ למרפסת היה משחרר את הנוצה אל החלל שתחתיו ועוקב אחריה בעיניו ורואה כיצד היא מרחפת בקלילות ומאבדת גובה וצונחת לאטה על האדמה הקשה שלוש קומות מתחתיו, או נוחתת על גבעולי העשב שבקצה החצר. אז היה יורד במדרגות ויוצא לחצר ונוטל אותה בזהירות ועולה בשקט בחזרה לדירה והולך למרפסת ומשחרר אותה שוב. כך היה עושה בעקשנות פעם אחר פעם. ואילו נפל עכשיו, באמצע הלילה, מחלון חדרו בקומה השמינית של בניין אשכול באוניברסיטת חיפה, היה כמי שהולך בדרך שכבר נסללה עבורו.

הוא פחד. גופו רעד. הוא לא ראה לפניו דבר מלבד חשכה שאפשר ליפול אליה מן החלון בלי להרגיש. די למשל שתתעורר פתאום בחוץ רוח עזה ותפיל את משקפיו, והוא ינסה לתפוס אותם ויאבד כך את שיווי משקלו ויצנח מטה מטה ויתרסק אל הכביש. ופחד נוסף תקף אותו, שמא לא יהיה אכפת לו כלל שהוא מאבד את שיווי המשקל. מירכתי ראשו שמע את קולו הזחוח של אוסבורן ומתוך החשכה הבהיק לרגע מכתבה של הגברת מקמילן, עורכת ראשית, נורת'ווסטרן ג'ורנל אוף לינגוויסטיק פילוסופי. מילים מסודרות במשפטים קצרים קצובים, מתחפשים לאישיים וסוגרים זה אחר זה כל פתח. זו היתה שפתם, כמו כל שפה אנושית - לכאורה מתארת את המציאות, ולמעשה צרה אותה בדרכה חסרת הרחמים.

הוא התמלא כעס על אותה פטרישיה מקמילן, שממקומה המובטח במערכת כתב העת יכולה לחרוץ את מהלך חייו, ובה בעת הוכיח את עצמו על הכעס שחש כלפיה, אישה שמה הוא יודע עליה בכלל ומה היא יודעת עליו ועל חייו.

אימה תקפה אותו כשהרהר ברגע שיהיה עליו לעזוב את האוניברסיטה ולהיפרד מהמשרד הקטן שכבר היה לו כבית ולהתחיל לנדוד בין מכללות אזוריות אפרוריות עלומות שם מקורס מבוא אחד לקורס מבוא אחר, ואיך יעמוד מול סטודנטים שבאים להרצאות על כורחם, ואיך ידאג בכל שנה למשכורת הדלה של השנה הבאה.

מחוץ לחלון היה הכול אפל ושקט. רוח נעימה ציננה את פניו הסמוקות, וככל שהניח לגופו להשתרבב עוד אל מחוץ לאדן, ספגה הדממה אל קרבה עוד ועוד מן הקולות המתרוצצים בו והזמינה אותו אליה אל מקום מבטחים, הרחק משולחן העבודה ומן האכזבות הנערמות עליו, קרוב אל אמו ואל אביו, ורק מעט צער עלה בו על שכך התגלגלו הדברים וגם על מי שיישארו בלעדיו. בכל כוחותיו ניסה למנוע זאת ונכשל, ואולי ככלות הכול אין אלא חשכה וחדוות אגלי טל בטרם ייהפכו שוב לאד.

 

הרחק מתחתיו, סמוך לכניסה לבניין, הגיחה מכונית גדולה מן החניה. פנסיה הבליחו ושטפו את הכביש הריק באור לבן מסמא שקרע לרגע חור באפלה הסמיכה. המכונית נעצרה בחריקת צמיגים. הנהג פתח את הדלת ויצא ופתח את תא המטען. מתוך המכונית רעם פזמון קצבי והגיע עד מרומי המגדל, ובסיומו זמררו שתי זמרות את שבחי קוקה קולה וקריין עולץ הכריז, "תדהמה בעולם הביטוח - הדרים מורידה את מחירי הביטוח לרצפה". אז טרק הנהג את תא המטען ונכנס למכונית והמשיך בדרכו.

אליק הרגיש את גופו רועד בלי שליטה. הוא הביט בשעונו: השעה היתה שמונה ועשרים. הוא הרגיש כאילו הקיץ מחלום איום ועדיין אינו יכול להיות בטוח לגמרי שנחלץ אל עולם הערות.

כבר מאוחר, חשב. הוא לבש את המעיל, חבש את כובע הצמר ועטף בזריזות את צווארו בצעיף, וכשחש מוגן דיו, לקח את התיק וכיבה את האור בחדר ונעל אחריו את הדלת. הוא חצה את המסדרון הארוך וירד במעלית עד לקומת המעבר. אולם הכניסה הגדול היה ריק וחשוך, והוא יצא דרך הדלת המסתובבת אל הרחבה המוארת שבחזית הבניין.

רוח מקפיאה הכתה בפניו ושרקה בין הבניינים. עיניו החלו לדמוע מן הקור. הוא הידק סביב צווארו את הצעיף, וכשהרים את ראשו כדי למשוך את שולי כובע הצמר על אוזניו, ראה מולו את ריבוא האורות המכסים את ההר כשמיכה מנצנצת, ואת הירח האדום, הגדול, עולה בכבדות מעבר לגבעה.

פתאום חש רעב: מאז הצהריים לא אכל כלום. מירכתי ראשו החל מתנגן כאילו מעצמו שיר החג הידוע, ובדיוק כשהגיע אל "לעת תכין מַטְבֵּחַ, מִצָּר הַמְּנַבֵּחַ..." חלפה במוחו המחשבה שבבוקר החנה את מכוניתו בחניון הדרומי, ושאם ילך מהר, אולי יספיק להגיע אליה לפני שיתפוס אותו הגשם.

 

פורסם לראשונה בכתב העת "קשת החדשה" ביוני 2005.