בשנות חייהם האחרונות של הוריו כתב ניצן ויסמן ביומנו על שקיעתם ועל ההמתנה למוות, ואז על האבל ועל הריקנות שאין לה מנחם. "אולי הספר הבא שלי יהיה עליהם," כתב ביומנו. "על חייהם שדועכים לנגד עיני, שנותיהם היפות והתקוות והאהבה שפרחה, והימים הטובים שהתחלפו בפחות טובים והאופטימיות שמתחלפת בערוב היום בפסימיות. בינתיים אני נמצא איתם וכותב הערות ביומן."
וכך היה. פרקי היומן הפכו לספר הזה שבו מתאר ויסמן את החיים והמוות ללא כחל ושרק. הוא מתאר את התאיינות אביו המבולבל והאהוב, החשוף, השקט והתמים, ואת הגסיסה הנרגנת, המכאיבה כל כך, של אמו החזקה והדעתנית. 
הוא מתאר את האהבה הגדולה שהיתה בין הוריו ואת העייפות והייאוש שלו בהתמודדות חסרת־התוחלת עם סבלם וסבלו. 

כוחו הגדול של ויסמן ככותב הוא ביכולתו לתת מילים להוויה אנושית מורכבת, מסוכסכת ורבת גוונים. ביומן פרידה הוא מעניק לקוראיו לא רק שותפות אינטימית ברגעים עמם כולנו התמודדנו או נתמודד, אלא גם כלים לעבודת האבל ולעבודת החיים בכלל: מילים הנבחרות בקפידה ומפלסות דרך בכאוס הרגשי, מכוונות אותנו לשוב ולאחוז ביסוד יציב, יסוד החיים. 

יומן פרידה הוא ספרו החמישי של ניצן ויסמן. קדמו לו: על גבול יערות הרוזמרין, ארוחת בוקר ישראלית, מקום, והמחברות השחורות של קרול שוורץ, כולם זכו באהבת הקהל ובשבחי הביקורת.

קרול שוורץ נולד מתוך חלום, חי כרעיון, הלך לעולמו כסמל, ניהל במשך שנים רבות חיים כפולים – בימים פקיד מסור, אפור, בסוכנות מכס קטנה בעיר התחתית של חיפה; בלילות סופר, משורר, מתרגם, מאהב מיוסר של מילים, של רעיונות, של סיפורים, ספון בין ספריו ומחברותיו בפינת דירת השיכון הקטנה בפאתי העיר, נאבק על מקומו הצנוע בממלכת הספרות והשירה שכה אהב.
לאחר מותו עורכת בתו סדר בחפציו, ומגלה תריסר מחברות שחורות, עבות כרס, קשורות בסרט עור דק, ובהן מאות עמודים בכתב ידו המוקפד של אביה האהוב. האיש המובס, שהקדיש את חייו למלים אך לא עלה בידו לפרסם דבר, קם לתחייה לאחר מותו, זוהר לרגע אחד נוסף לפני שישוב לשכחת עולמים..   
עורך הספר: אלי הירש. 

ביולי 1942, באמסטרדם הנתונה תחת כיבוש גרמני, כותב הינריך מנדלסון ביומנו:
״דחסתי מעט חפצים בתיק ונכנסתי למסתור; בן רגע הפכתי מהיינריך מנדלסון לאוֹנְדֵרדָּאוּקֶר [onderduiker] - צולל, חסר פנים ושם. המסתור הינו חדרון שנבנה עבורי במשרדו של הדוד תיאו; בכניסה הוכיתי הלם; האפלולית, הדחיסות. המחנק. מארטי הסבירה לי מה מותר ומה אסור, אחר כך רבנו וגם התפייסנו; העוצר עמד להיכנס ומארטי נאלצה ללכת. התיישבתי לשולחן וניסיתי לכתוב משהו. מילים מרגיעות אותי. בהיתי בווילון הסגור. השעה היתה שמונה ורבע. חשבתי על הקיץ שבחוץ, על השמש הנוטה מעל הלִבנים של אוסטרפארק, על החשיכה העמוקה, הדחוסה, כאן בפנים, על כך שעד הסוף לא אראה איש מלבדה, ושברגע שאוציא אפי החוצה, אמות. המחשבות הללו מילאו לבי פחד.״

במשך חודשים ארוכים מתעד הינריך את זמנו האוזל, מתרגם את ״התופת״, יצירתו הגדולה של דנטה, אט־אט מאבד אחיזה במציאות ובחיים, בעוד מארטי דה־יונג, אהובתו ההולנדית, מביאה לו אוכל, אור ותקווה; לא הרחק מהם זיגי פפרמן, פליט בן גילם מגרמניה, חומק ממקום מסתור אחד למשנהו, נמלט מרודפיו, נלחם על חירותו.

בראשית אביב 1943 הינריך נאסר, מארטי יוצאת למסע נואש, חסר סיכוי, להצילו מהגורל המצפה לו, וזיגי, שנכלא ב״תיאטרון היהודי״, מקום הריכוז והשילוח הנורא שהקימו הגרמנים בלב אמסטרדם, עושה הכול, גם במחיר סיכון חייו, כדי להימלט שוב. 

מקום הוא רומן רחב יריעה על אהבה גדולה ובלתי מתפשרת, על עיר שהפכה לתופת עלי אדמות, ועל שלושה אנשים צעירים שגורלותיהם נקשרו בלי ידיעתם, ובמהלך סוף שבוע אחד ישתנו חייהם לנצח.

ניצן ויסמן (1956) הוא סופר ישראלי. מקום הוא ספרו השלישי. קדמו לו 'על גבול יערות הרוזמרין' ו'ארוחת בוקר ישראלית', שזכו בשבחי המבקרים ובאהבת הקוראים. 

חייל צעיר שעורק מהצבא ומחפש מקלט בבית סבו, פיזיקאי שיוצא עם אשתו למסע חיפושים אחר בית חלומות כפרי, איש הייטק שמאבד את ביתו, עורך דין שנתקל בסופרמרקט בבריון שהתעלל בו בילדותו, אב שלוקח את בנו לטיול באמסטרדם – אלה הדמויות שעומדות במרכז חמשת סיפורי הקובץ ארוחת בוקר ישראלית.

בתוך שגרה ישראלית יומיומית שסובבת סביב ענייני פרנסה, שאיפות מקצועיות, רצון למימוש עצמי ותשוקה נואשת להכרה, מוצאים עצמם גיבורי סיפוריו של ניצן ויסמן בפני פרשת דרכים, בנקודה שתתגלה בהדרגה כרגע מכונן, התפכחות, אולי אפילו "התגלות". כנגד רצונם, לעתים בפעם הראשונה בחייהם, הם נדרשים להתעמת עם שאלות של אחריות, אהבה ונאמנות, כמו גם עם הפער בין חלום ומציאות – בין מה שציפו מהחיים לבין מה שהגשימו.

את הדרמה בסיפוריו בונה ניצן ויסמן בפשטות ובאטיות. בצעדים שקטים הוא עוקב אחר דמויותיו עד לרגע ה"התגלות", המתגנב מאחורי גבן של הדמויות, אך גם של הקוראים. בעין ביקורתית כלפי נורמות חברתיות ומתוך אהבת אדם, מגיש לנו ניצן ויסמן פיסות של ישראליוּת, מלאות הומור וחמלה.

זהו ספרו השני של ניצן ויסמן, יליד חיפה, 1956. סיפורים מפרי עטו התפרסמו בקשת החדשה, עיתון 77 ומסמרים. ספרו הראשון על גבול יערות הרוזמרין הגיע לגמר תחרות ספרי ביכורים של עיתון  הארץ וזכה לשבחי המבקרים:

"במהלך הקריאה לא ידעתי את נפשי... איכות ספרותית שנמצאת, כמו אלוהים, בפרטים הקטנים. הרושם העז של יצירתו של ויסמן נובע בדיוק מכך: מהעיסוק בחשוב ביותר" (אריק גלסנר, מעריב).

"ויסמן חוזר אל השאלות הגדולות, אל המטפיזי והרוחני, אל פשר הקיום. מה שכל כך יפה הוא האופן שבו הדברים מתרמזים ועולים מתוך מטפוריקה מעודנת, פרטי היום יום רוחשים חיים צופני סוד" (חנה הרציג, ידיעות אחרונות).

"ויסמן כותב כמו שסופרים צריכים לכתוב – בהיר, כואב, עמוק, מהנה ומלא סודות ותעלומה ויכולת לכתוב היטב על דברים קשים וכואבים" (יורם קניוק).

"הכנות האינטליגנטית כובשת, הדברים נקראים בתענוג מפתיע" (מנחם בן, מעריב). 

מרצה שקידומו נעצר יושב במשרדו בליל חורף סוער ומשחזר בדמיונו אירוע טרגי מילדותו, שעיצב את שארית חייו; מתמטיקאי ששהה שנים במנזר זן ביפן חוזר אל עיר הולדתו בקולומביה כדי להיפרד מאמו הגוססת; עורך דין מתעורר באמצע הלילה ויוצא לטיול עם כלבו; מהפכן לשעבר ויזם היי-טק בהווה מוזמן לרומא לפגישה עם בעלי המניות שלו כדי להתבשר על הדחתו ממיזם שהגה שהקים. מפגש אקראי עם אהובת נעורים מעלה בו שאלות שחשב שהצליח כבר להשיב על כולן. ארבעה גברים מוצאים עצמם בנסיבות שבהן הם נדרשים לערוך את חשבון חייהם. ארבעה גברים יוצאים למסע, מי אל יבשת אחרת, מי אל רחוב סמוך לביתו, מי אל נבכי נפשו ומדורי זיכרונותיו: בבוגוטה, ברומא, בפאב חיפאי צפוף, במשרד קטן באוניברסיטה שבמרומי הכרמל.

"על גבול יערות הרוזמרין" מספר על תהליך של התבגרות, התפכחות והשלמה – מתחילתה של מודעות עצמית ועד לראיית עולם מרובת אפשרויות ופרספקטיביות. גיבוריו של ניצן ויסמן הם אנשים חסרי מנוח, אם מפני שעברם רודף אותם ואם מפני שעתידם מתקצר. הם מוצאים ומאבדים ושבים ומוצאים את דרכם תוך כדי התמודדות עם פרידות ועם פגישות, עם חלומות ועם התנפצותם, עם החיים היומיומיים, השגרתיים לכאורה, שבשינוי זווית ראייה מתגלים כסבוכים, מרתקים ונוגעים בבלתי-ידוע.