סוגת הסיפור הקצר או הנובלה יש בה, לפעמים, לצד היסודות הנרטיביים, היבטים דרמטיים וליריים. הנושא הראשי בקובץ זה הוא האהבה, שמתקשרת לעתים קרובות לפחדים, לקנאה, למוות ולאובדן.
"תעתועי אהבה" הוא קובץ המונה חמישה־עשר סיפורים, והדמות הראשית בכל אחד מהם היא של אישה. מטבע הדברים נקודת מבטה של גיבורת העלילה ותפיסת עולמה אינן בהכרח זהות לאלה של מחברת הספר, והן משתנות במידה רבה בהתאם לגילה, למעמדה החברתי והמשפחתי ולמצבה הנפשי.
תוך כדי קריאת סיפור עולה בדרך כלל באופן טבעי אצל הקורא השאלה: עד כמה השפיע הפן הביוגרפי של המחבר על הנרטיב?
כמחברת הספר הזה אני מוצאת לנכון להבהיר שהתכנים המופיעים בסיפוריי אכן מתקשרים למקומות שבהם גדלתי או שביליתי בהם תקופה משמעותית בחיי, ועל כן הנוף הוא על פי רוב אורבני, לא כפרי או פסטורלי. התכנים מתקשרים במידה זו או אחרת גם לנוף האנושי במובן הכללי ביותר.
עם זאת, שני סיפורים מתוך הקובץ, "המכתב" הפותח ו"בצל המוות" המסיים, הם אכן אוטוביוגרפיים ביסודם, אם כי אינם כתובים במתכונת המאפיינת את סוגת הזיכרונות. שני סיפורים אלו מוקדשים לאהוביי שאינם עוד, צ'ארלי ולוליק, ולילדיי האהובים הנמצאים לצדי, מיקי, דניאל וטלי. הדמויות בכל הסיפורים האחרים הן פיקטיביות, וכל דמיון ביניהן לבין דמויות בעולם המציאות הוא מקרי לחלוטין.
חשוב לי להדגיש שבסיפורים רבים קיים קשר הדוק בין אהבה לבין מוטיבים של מוות ואובדן, אבל אני מקווה ורוצה להאמין שהקובץ "תעתועי אהבה" אינו משרה על הקורא אווירה מורבידית, אלא דווקא מביע אמונה בחיים. חשוב היה לי שלצד הנוסטלגיה והמלנכוליה האפופה פחדים וחרדות, תסכולים, ניכור ובדידות, יופיעו בנרטיב גם יסודות של שמחת חיים, שהם בעיניי: יצר הרפתקנות, רומנטיקה וארוטיקה, אהבה למוזיקה, להתנסויות נועזות ובלתי קונבנציונליות ומשיכה לגלות את הזר, את ה"אחר". עולם האהבה הוא מורכב, וכמעט תמיד יש בו גם מהמר וגם מהמתוק.
ידיד אנגלי מתקופת נעוריי כתב לי כהקדשה לספר שנתן לי במתנה לכבוד יום הולדתי השמונה־עשר:
אני רוצה להאמין שהשראתה של אמרה זו עוברת כחוט השני, או כמעין "לייטמוטיב", בכל סיפוריי.
המכתב
איריס ישבה מול שולחן הכתיבה שלה בחדר הפסנתר והחזיקה בידה מכתב שנשלח לכתובתה הישנה ברחובות. שכנה ותיקה מחקה אותה, וכתבה במקומה את המען המעודכן בתל אביב, לשם איריס עברה לאחר שהתאלמנה. הבול היה מאיטליה, ושמו של השולח מרצ'לו. למשך רגע קצר היא השתהתה, מופתעת. השם והמקום החזירו אותה למחוזות רחוקים כל כך. כאשר פתחה את המעטפה והוציאה מתוכה את המכתב, היא הבחינה בפתק שהיה צמוד אליו ובשורות הספורות שנכתבו בו באנגלית - מרצ'לו בישר לה על פטירת אשתו פטרישיה ממחלה ממארת שלושה חודשים קודם לכן. לאחר מותה, כך כתב, כאשר ניסה לערוך סדר באלבומים ובמסמכים, הוא נתקל במכתב ישן נושן שקיבלה בעת שהותם בביקור קצר בסיינה. הוא הוסיף שמצא לנכון להחזיר אותו לנמען המכתב, ג'ו, בעלה של איריס.
המומה היא החזיקה את המכתב בידה. "מרצ'לו ופטרישיה," היא לחשה לעצמה, גלשה על גלי זיכרונה לאותה פגישת "קוורטט" בסיינה, לפני יותר משני עשורים.
הכול החל בגלל סקרנותה הבלתי נלאית לנבור בעבר. תמיד סקרן אותה עברם של אלה הקרובים והחשובים לה, ובעיקר היא השתוקקה לדעת הכול על אודות הגבר אבי ילדיה, שאהבה כל כך. סקרנותה לגבי ג'ו לא נבעה מקנאה בחוויות שהיו לו בעברו. האם זה חטא לרצות לדעת מהי היסטוריית האהבה של בן הזוג? אמנם גם היא הסתירה כמה מערכות יחסים קצרות שהתנסתה בהן לפני שפגשה את ג'ו, אבל במערכות המשמעותיות, אלו שהעשירו אותה ותרמו להיותה אותה איריס שג'ו פגש ואהב, היא שיתפה אותו עוד בטרם היו לבני זוג. היא הייתה צעירה מג'ו ביותר מעשור, ותחילה התייחסה אליו כאל אח בוגר שלא היה לה מעולם. הוא היה מנוסה, איש העולם הגדול, ולא פעם ניסה להניא אותה מהתקשרות כזו או אחרת. איריס גיחכה לעצמה. היא לא ידעה שהוא אהב אותה כבר אז, בעודו נושא את התואר "אח בוגר" שהוענק לו בעל כורחו. היא הייתה סקרנית ומלאת שמחת חיים, ובילתה בחברתם של מחזרים רבים. ג'ו הפנים את אהבתו אליה. אולי לא היה לו האומץ לחשוף אותה בפניה. הוא היה חבר נפלא, חם, חזק, שקט ומופנם, עם עיניים חודרות וחיוך מקסים. הוא אמנם מיעט בדיבור, אבל כאשר החליט להביע את דעתו, דבריו חדרו עמוק ללב שומעיו והיו תמציתיים וענייניים. כל מילה בסלע! חוש ההומור שהתברך בו היה דק ומעודן, כזה שאנשים נוהגים להגדיר כ"חוש הומור אנגלי", ובזכות חושיו החדים במיוחד הוא זיהה בדייקנות את הלוך רוחם ואת קווי אופיים של האנשים שפגש. הוא יכול היה להגדירם באופן מדויק בשתי מילים בלבד.
המכתב, שהצהיב עם הזמן, היה מונח בידה, ואיריס הניחה לעצמה להפליג אל זיכרונות העבר, לעיתוי המדויק של תקופת התאהבותה בג'ו. היא שהתה אז בחופשה ארוכה בחו"ל, ועד כמה שהדבר נשמע הזוי, היא הייתה בעיצומה של מערכת יחסים עם מחזר עקשן. דווקא שם היא חשה געגועים לג'ו והבינה שהוא חסר לה, ובלי להסס קיצרה את החופשה וחזרה מוקדם מהמתוכנן ישר לזרועותיו. דמעות געגועים עלו בעיניה כאשר נזכרה באותה תקופה. כמה נפלא היה לחוש אותו, לאהוב אותו, לדעת ששניהם מאוהבים. רגשותיו של ג'ו, שחסם במשך תקופה כה ארוכה, פרצו כְּלָבָה לוהטת מתוך לועו של הר געש וסחפו את שניהם לאקסטזה סוערת שלא ידעה גבולות. את התחושה שאפפה אותה אז היא שמרה עמוק בליבה. הייתה זו תחושת הקלה, שהגיעה לאחר נדודים של הנפש וחיפושים שאין להם קץ אחר אהבה אמיתית. במשך שנים היא הייתה עיוורת, אך הנה, היא מצאה אותה ממתינה לצידה כל הזמן. "כן," היא נזכרה, "סוף־סוף חזרתי הביתה." כעבור שלושה חודשים הם נישאו, ותוך שלוש שנים וחצי נולדו להם שלושה בנים.
ג'ו הגיע לישראל כעולה חדש מדרום אפריקה. הוא מעולם לא שאל אותה על עברה הרומנטי וידע רק מה שסיפרה לו בראותה בו ידיד נפש. הוא עצמו מעולם לא ענה על שאלותיה בדבר התקשרויות שהיו לו בעברו. לא עזרה לה התרפקותה עליו, כאשר שאלה אותו במתיקות מתי התאהב בפעם הראשונה. "את הראשונה," הוא ענה לה בחיוך קל, "חיכיתי לך." היא ניסתה את כל ה״טריקים" הנשיים, אך ג'ו מילא פיו מים וטען שלא הייתה אף אחת לפניה. הסיפורים ששמעה מבני משפחתו הבהירו לה שלא כך קרה באמת, שהוא היה רווק מבוקש מאוד ומצא זמן לבילויים גם בלוח הזמנים הצפוף שלו כרופא מנתח.
כאשר נסעו לירח הדבש ביוהנסבורג, עיר הולדתו, הוא רוקן את תכולת דירת הרווקים שלו ונתן לה להחליט מה לקחת לדירתם בארץ. איריס, שהייתה רגשנית ונוסטלגית בכל הנוגע לעבר ולמורשת המשפחה, בחרה באלבום התמונות מימי ילדותו ונעוריו, שהיו בו גם מסמכים ומכתבים רבים. בתקופת מלחמת המפרץ, כאשר רבים התנפלו על הכספות בבנקים כדי לטמון בהן את כספם, היא בחרה להבטיח את שלומם של תצלומים, נגטיבים ומכתבים. "כן," אמרה לעצמה, "אלה הם אוצרות החיים שלי ושל אוהביי, ועבורי, לפחות, אין דבר חשוב מזה."
במשך הזמן, כשאיריס נברה במכתביו ובאלבומיו, היא מצאה כמה תמונות של בחורות יפהפיות. בחורה ישראלית בשם מיקי כתבה מאחורי תמונתה: "לג'ו, ששכח לומר לי שלום." התאריך שצוין היה 1945. על גב תמונה של בחורה אחרת נכתבה הקדשה קצרה בלבד וחתימת שמה "אנג'לה". והיה גם מכתב צהוב מיושן, כתוב באיטלקית וחתום שוב על־ידי אותה העלמה שבתמונה - אנג'לה. למעלה, בצד שמאל של המכתב, היה כתוב: Finale Ligure והתאריך Maggio 1945.
"כמה מגוחך," חשבה לעצמה איריס כאשר נזכרה בתחושת הגאווה שמילאה אותה כשתרגמה מאיטלקית את המילים Finale Ligure. היא האמינה שפירושן הוא "סיום המלחמה", ורק מאוחר יותר התבררה לה טעותה. סביר להניח שהתאריך, מאי 1945, שבו סוף־סוף הגיעו לקיצן חמש שנים של סבל נוראי, גם הוא גרם לה לחשוב שבכך מדובר.
העובדות שהכירה היו שג'ו היה כבן שמונה־עשרה כאשר התגייס בשנת 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה, לצבא הדרום־אפריקני. הוא נשלח לאיטליה ושהה בהרים במשך שנתיים, עד לסיום המלחמה. משם חזר לדרום אפריקה בעוברו דרך מצרים ודרך ארץ ישראל (פלשתינה דאז). עיניה חזרו אל המכתב שבידה. עכשיו עמדה לפניה המשימה לפענח מה כתוב בו. את מילות הפתיחה Caro Jo היא הבינה: ג'ו היקר.
היא יכלה לפנות לכמה רופאים שעבדו עם ג'ו ולמדו רפואה באיטליה, אולם לא רצתה לשתף אותם בפרטים אישיים הקשורים בעברו של הבוס שלהם. ובכלל, "זה לא דיסקרטי," היא חשבה אז. וכך עברו ימים, שבועות, חודשים ואף שנים, והיא שכחה מהמכתב. היא התבגרה והפסיקה "לנדנד" לגבר שלה. היא קיבלה אותו מעוצב, ובעיניה מושלם, ואם חלק מהנשים שהיו לו בעבר תרמו במידה כזו או אחרת לעיצוב אישיותו, היא רק צריכה להודות להן. "איזו מחשבה אצילית," גיחכה לעצמה, והמשיכה להתרפק על זיכרונותיה.
כבר משחר נעוריה הייתה לאיריס משיכה מיוחדת להתכתבות רומנטית. נראה היה לה שהיטיבה לבטא את רגשותיה ומחשבותיה על הנייר, והיא נוכחה לדעת כי ההיסחפות שלה הדביקה גם את הצד השני. ואכן, היא שלחה וקיבלה מכתבי אהבה ספונטניים שנבעו מרוח נעורים לוהטת, אפופה בניחוח נפלא של רמזים וסודות כמוסים ומתוקים. היא הקפידה לשמור את מכתבי האהבה ב"מגירת הנוסטלגיה", מגירה שהייתה קרובה לליבה. משום־מה הייתה לה תחושה שהמכתב האיטלקי מתאים למגירה זו, ולכן החליטה לטמון אותו שם, בתוך תיקייה מיוחדת שהוקדשה כולה לעברו של ג'ו. עם הזמן המשיך המכתב להצהיב, אבל איריס, בפדנטיות האופיינית לה, דאגה לצלם אותו כדי שיישמר לה עותק ממנו אם ידהה וייטשטש לגמרי, כשם שעשתה עם דפי ההתכתבות האינטימית שלה עצמה.
בשנת 1988 החליטו ג'ו ואיריס לנסוע לאיטליה. רק שניהם, בלי הילדים. תחילה השתתפו בכנס בקאן בצרפת, שם שכרו רכב במטרה לחצות את הריביירה הצרפתית ואת הריביירה האיטלקית, להגיע עד סיינה ולהמשיך לרומא שהייתה התחנה הסופית. איריס חייכה כאשר שחזרה כיצד ממש ברגע האחרון, לפני שעזבו את ביתם בדרך לשדה התעופה, האיץ בה השד הקטן והשובב, שמדי פעם התעורר מתרדמתו, לפתוח את מגירת הנוסטלגיה, לשלוף מהתיקייה של ג'ו את המכתב הצהוב ולהטמין אותו בתיקה.
הכנס בקאן היה, כרגיל, משולב בארוחות ערב ובמסיבות קוקטייל, סיורים בעיר ובסביבה ובמפגש עם עמיתים ותיקים וחדשים, שהגיעו מכל העולם. לאחר שלושה ימים הם שכרו מכונית והמשיכו את תכנית הסיורים שלהם בשתי הריביירות. התכנית הייתה "גמישה", שכן הם לא הזמינו בתי מלון מראש, פרט לאלה שבסיינה וברומא. הם רצו להרגיש חופשיים לעצור במקומות קטנים או גדולים, לפי מצב רוחם ורצונם. היא זכרה שהשתהו במונקו המלכותית והאלגנטית, בסנטה מרגריטה היפהפייה, בפורטופינו, בפירנצה ובערים קטנות שונות, שהגיעו אליהן בנסיעה בשבילים צרים בין ההרים. ג'ו היה נהג מנוסה והכיר את איטליה היטב. כאשר הגיעו לסיינה הם נרשמו למלון שהוזמן, הניחו בחדר את חפציהם והחליטו לגשת למסעדה מומלצת לארוחת צהריים של חג הפסחא.
המלצר הוביל אותם לשולחן קטן, אחד מתוך שורה ארוכה של שולחנות אחרים שעמדו צמודים זה לזה. לידם ישב זוג צעיר ומאוהב. האישה ישבה לצידה של איריס, והגבר ישב מולה, לצידו של ג'ו. התפריט, כך התברר להם, היה אחיד לכולם, וכיוון שהשפה האיטלקית הייתה שגורה בפיו של ג'ו, ביקשה ממנו איריס באנגלית, השפה שבה הם דיברו ביניהם, לברר אם קיימת אפשרות לבחור מנות מתוך תפריט מקומי רגיל. האישה הצעירה, שהבינה אנגלית, פנתה אל איריס והציעה את עזרתה. היא הסבירה שהיום תוגש במסעדה ארוחת חג מסורתית, וניתן להזמין רק אותה. כך החלה שיחה חביבה שהתנהלה בין ארבעתם, ובמהלכה סיפרו הצעירים שהם אכן נישאו לפני זמן קצר. שמה של העלמה היה פטרישיה, ושם בן זוגה מרצ'לו. הוא היה במקור מסיינה, והיא נולדה במקום קטן בריביירה האיטלקית. הם נפגשו באקראי ברומא, התאהבו ונישאו כמה חודשים לאחר מכן. בין ארבעת הסועדים נוצר חיבור זורם ומיידי. היין נמזג ללא הגבלה, והתוצאות לא איחרו לבוא: מצב הרוח העליז השתלט על כולם, הם צחקו והתבדחו וסיפרו אנקדוטות ורשמים. בעיצומה של העליצות פרץ השד הקטן של איריס והניע אותה לשלוף את המכתב האיטלקי מתיקה ולנפנף אותו מול פטרישיה בצחוק. "תתרגמי לי אותו בבקשה," היא ביקשה. ג'ו, זכרה איריס, היה המום ופער את פיו בהפתעה. "איך, איפה מצאת אותו?" שאל בתמיהה. היא זכרה את תשובתה העולזת: "מה אתה חושב, שהייתי נותנת לך להשאיר אותו בדירה ביוהנסבורג עד שהיה נזרק לאשפה?"
ג'ו דווקא הגיב בחיוך ולא בכעס. המכתב הצהבהב הישן, שהחזיקה בידה והגיע אליה בדואר לפני זמן קצרצר, הזכיר לה את הרגע שבו אמרה בגאווה לפטרישיה שאת משמעות המילים Finale Ligure היא הבינה ללא צורך בתרגום. "אני מתארת לעצמי שהתאריך שמופיע במכתב גם עזר לי קצת במקרה הזה," היא הוסיפה.
פטרישיה חייכה בהפתעה גדולה ואמרה: Finale Ligure זה שם של מקום. אני נולדתי וגדלתי שם. זהו אזור של שלוש ערים קטנות שהיו נפרדות בעבר, ואילו עתה הן מאוחדות." ניכר היה על פטרישיה שהתרגשה למראה שם המקום שבו גדלה. עיניה התמקדו במכתב, והיא החלה לקרוא בקול חרישי:
"ג'ו היקר, אני מרשה לעצמי לכתוב לך בצורה כזו, כי אני יודעת שלעולם לא ניפגש עוד. אני רואה אותך, גבר יפה כל כך, עם שיער מלא וגלי, כתפיים רחבות, עיניים חודרות. אהובי הראשון, אתה הרי לימדת אותי מהי נשיקה אמיתית. הייתי תמימה, ללא ניסיון. רציתי אותך, רציתי לנשק, להתחבק. אני זוכרת כיצד הרמתי את ראשי רועדת כולי, שפתיי מוכנות לנשיקה, אך חתומות. אתה חייכת, ולאט, בעדינות, רכנת אליי, פשקת את שפתיי ונישקת אותי, נשיקת גבר לאישה. כולי נרגשת כאשר אני נזכרת ברגעים אלו, עדיין חשה את חום גופך, את זרועותיך מחבקות אותי, את...."
כאן פטרישיה עצרה. "זה אינטימי מדי." רועדת כולה היא רפרפה בשתיקה על השורות הכתובות, ורק כשהגיעה לסופן לחשה: "אנג'לה." למשך רגע ארוך השתררה שתיקה. לארבעת הנוכחים הייתה תחושה משותפת שמשהו קרה, ואף אחד מהם לא העז לומר מילה. פטרישיה הרימה אט־אט את ראשה ולחשה בעיניים דומעות: "אני מכירה את כתב היד. אנג'לה הייתה דודתי, אחות אמי. היא מעולם לא התחתנה. היא גרה לידנו, ליד ביתנו. אני זוכרת שהיא סיפרה לנו שבזמן המלחמה היא הכירה חייל צעיר ומקסים מצבאות הברית. איטליה הייתה בצד הלא נכון, ובכל זאת נרקם ביניהם רומן, ללא תקווה, ללא עתיד. אנג'לה נפטרה לפני כעשר שנים. היא כל כך חסרה לי."
פטרישיה התבוננה בג'ו נרגשת כולה ולחשה: "זה אתה, נכון?" וג'ו, נזכרה איריס, נסחף ברגעים אלו בזיכרונותיו, הניד ראשו בהתרגשות כמאשר את הנחתה, גם הוא המום מהבלתי ייאמן.
למרות דמעותיה הצליחה פטרישיה לחייך ואמרה לו: "העיניים החודרות נשארו כפי שדודתי תיארה, השיער - לא."
כולם היו המומים. הייתכן שמישהו יושב למעלה בשמים ומחליט להשלים את הפאזל לאחר כמעט שנות דור?
בדירתה בתל אביב נותרה איריס עם המכתב בידה במשך שעה ארוכה, שקועה בשחזור אותה פגישה מופלאה. היא נזכרה כיצד המשיכו לאחר הארוחה לטייל יחד ברחובות סיינה, העיר שבה גדל מרצ'לו. הוא ופטרישיה היו בדרכם לרומא, ואילו איריס וג'ו נשארו ללילה נוסף בעיר. הם ניצלו את הזמן שנותר להם לבילוי משותף בבית קפה קטן בעל שם מיוחד, מלנכולי ונוסטלגי כאחד: Adio del Passato (שלום לעבר). שמו ניתן לו בהשראת אַרְיָה מתוך האופרה "לה טראוויאטה" של ורדי, והאווירה ששררה בבית הקפה תאמה אותו להפליא. פטרישיה העלתה זיכרונות מאנג'לה, דודתה האהובה. היא מעולם לא התחתנה, כך חזרה וסיפרה, ופטרישיה ואחיה היו לה כילדיה שלה. היא אהבה לצייר, עבדה כמזכירה בחברה קטנה, היה לה חוג חברים קטן והיא הסתפקה במועט. פטרישיה אהבה אותה מאוד, ואחרי פטירתה ממחלה ממארת היא חשה בחסרונה במשך זמן רב.
איריס זכרה שעם רדת הערב, לפני שנפרדו, היא הביטה בג'ו כשהמכתב עדיין בידה. הוא קרא מיד את מחשבתה והסכים בשתיקה. היא הושיטה לו את המכתב, והוא מסר אותו לפטרישיה כמזכרת מדודתה האהובה.
שני הזוגות נפרדו בחיבוק חם. הם החליפו כתובות, אף שלא היו בטוחים אם ישמרו על קשר. ההיסטוריה הישנה, שבהבזק של שנייה עלתה וצפה שוב על פני ההווה, מילאה את מקום החוליה הריקה בשרשרת, ובכך סגרה את המעגל לצמיתות - לפחות כך חשה איריס אז.
והנה, לאחר תקופה בת עשרים ושבע שנים שוב נדד המכתב, והפעם חזר אליה, כאשר מרצ'לו החליט, עם מות אשתו, להחזירו לנמען המקורי - ג'ו שלה, ולא ידע שגם הוא כבר איננו.
איריס ליטפה את המכתב בעדינות. בשלב מסוים בחייה היא החליטה ללמוד איטלקית והתמידה בלימודיה, ולכן הייתה עתה מסוגלת לקרוא אותו בקלות ולהבין כל מילה שנכתבה בו. אף־על־פי־כן, לאחר היסוס קל היא קיפלה אותו והחזירה למעטפה. היא החליטה ללכת בדרכה של פטרישיה ולכבד את הפרטיות של ג'ו שלה, שבפרק זמן קצר בחייו היה גם ג'ו של אנג'לה.
