פרומות ומחוברות

 חוט אהבה נפרם

בצוהרי יום אחד נסעתי ברחוב החשמונאים. בעודי נוהגת לכדו עיניי דמות של אישה צעירה, אך לא מדי, שערה קלוע בצמה צבעונית, ורוד כחלחל. היא לבושה שחור, נועלת כפכפי אצבע, תיק בד בידה, כה יפה. היא מסתובבת ואני רואה את בטנה מתנוססת אחר כבוד. נראה שהיא מחכה למונית. אני ממקדת מבט מעבר לכביש ומזהה אותך, את בתי, שנולדת מתוכי לפני כמעט ארבעים שנה. התמלאתי אהבה אלייך אבל לא יכולתי להסתובב ולקחת אותך הביתה. אין לי עדיין כניסה אלייך. במהלך השנים תפסנו מרחק. את הלכת לדרכך. גם אני.

המשכתי לנסוע. בבטני חשתי את הצער על הניתוק בינינו. תמיד אני מרגישה בבטן את הכאב. מעניין איפה את מרגישה כאב. אני לא יודעת. אולי יש אימהות שיודעות משהו על תחושות אצל בנותיהן. אני לא. בילדותך אולי ידעתי, כשבאת לבקש נשיקה, חיבוק, ניחום. ימים עברו, עולמות השתנו ונגמר. הכול נגמר, כי כנראה רק כך יכולנו — מרוחקות. כמו הצלחנו להמשיך בחיים, לבנות את חיינו ממקום של הרס וריחוק. האם אי פעם יתאפשר לי, לך, לנו, לקבל את החיים שהיו, על התרסקותם, על שבירותם, כדי שאהבתנו שהייתה כה חזקה, אהבת אם ובתה, תוכל לשוב ולהתקיים?

היום ראיתי אותך עם שלושת ילדייך, נכדיי. באת לבקר את סבתך, אימי, אחרי כמה חודשים. אולי התגעגעת אליה. היא התגעגעה אלייך מאוד. היא לא רוצה להכאיב לי, שואלת תמיד בעדינות אם ראיתי אותך, אם הייתי אצלך, מה עם הילדים, מה שלומך ושלום בן זוגך. טלפנת אליי לספר שתהיו שם. התלבטתי אם לבוא. לפעמים אני מרגישה שקשה לך מאוד לראות אותי, לשהות במחיצתי. גם לי קשה כשאת מביטה דרכי, כמו שולחת חץ, כמו לא רואה. גם לי קשה לשהות במחיצתך, כי החיבור בינינו פרום. חוט אהבה נפרם. בחיינו הבוגרים אף פעם לא התהווה בינינו דיבור. לא אמרת לי דבר וגם אני לא אמרתי לך.

בתך הבכורה סיפרה לי ששאלה אותך למה אנחנו לא בקשר, שזה עצוב לה. וגם הוסיפה שהיא לא מבינה למה את לא בקשר עם אחיך. אמרה שענית לה שכאשר תגדל תספרי לה. היא כל כך מבינה, עמוקה. ממקום של אהבה רציתי לספר לה מה קרה בחיים שלנו, על החיים שהיו לך עקב מחלתו של אחיך, לי כאימו, כאימך, ולכל המשפחה. שיתפתי אותה בצער שיש ביחסים בינינו. לא יכולתי לסרב לבקשתה. כפי שאת יודעת, לבתך ולי קשר של אהבה גדולה. היא הוסיפה שאמרת לה שהקשר שלך ושלי לא צריך להשפיע על הקשר שלה ושלי. יפה אמרת לה. אבל ברור שאינה יכולה שלא לתהות על מהות האי־קשר שלנו. אני בטוחה שהיא מספרת לך ומשתפת אותך, כאם המופלאה שאת, אבל היא משאירה הרבה בתוכה, גם בנוגע אלינו. לא שיתפתי אותה במחשבות אלא בעובדות החיים שלנו, בכאב הגדול. אני שואלת את עצמי מתי נוכל להיפגש ולדבר על הכאב הזה. הוא אינו נחלתי הבלעדית. אני בטוחה שהכאב נמצא גם אצלך.

שנים רבות לא יכולתי לפתוח את עצמי לרגשות ולתחושות שלי, ולא יכולתי לדבר על כך איתך. ועכשיו מצאתי מילים בכתיבה. אני כמהה עבורי, עבורך, עבור ילדייך, שתסכימי ושתוכלי לקרוא את המילים שכתבתי בשבילך, מתוך אהבה גדולה וכאב גדול. מחשבות, תחושות, רגשות, בוערים בתוכי, כמו שרפה מתרחשת בי. אני רוצה להראות את אהבתי אלייך אבל הראש אומר לי "היזהרי", "היא לא שם", "היא לא יכולה", "היא פגועה". ושוב אני מתרחקת ממך. תחושת הכאב כבדה לי. איני יכולה להכילה. לעיתים היא שוברת אותי, לעיתים מפחידה, מבעיתה. את היית שם, גם אני. ועדיין שם. אולי המילים "שדה קרב", "תופת", עשויות לתאר את המצב שבו היינו.

הכתיבה עוררה בי זיכרונות ומחשבות של חיים שלמים. אחד הדברים המופלאים שהתגלו לי בכתיבה הוא איך כישרונות ואהבות יצירה עוברים מדור לדור בין הנשים במשפחתנו. זהו הסיפור שלי — שיש בו צער גדול אבל גם מתיקות גדולה. גם אם חלק ממנו ראית בעינייך, לא ראית אותו מנקודת המבט שלי, ואותה אני מביאה כאן.