פתגם עממי ידוע אומר כי "מאחורי כל אדם גדול עומדת אישה גדולה". גם אם הפתגם אינו מופיע במקורותינו בלשונו המדויקת, הרי שיש לו סימוכין רבים. הדוגמה הידועה ביותר היא של התנא הקדוש, רבי עקיבא, אשר בשובו לביתו מלווה בעשרים וארבעה אלף תלמידיו, הורה על רעייתו ואמר: "שלי ושלכם — שלה הוא!"
כאשר התחתן היה רבי עקיבא עם הארץ, אפילו צורת אות לא ידע. אך רחל, בתו של העשיר הגדול כלבא שבוע, האמינה בו ובכוחותיו. היא עזבה את בית אביה והלכה אחריו, עודדה אותו ללמוד תורה, וכאשר שם את פעמיו אל בית המדרש, נותרה לבדה במשך עשרים וארבע שנים רצופות, בעוני ובמחסור, במסירות נפש בלתי נתפסת.
ובמסירותה זכתה בזכייה אדירה. בזכותה קם והיה עקיבא הרועה לרבי עקיבא, לתנא קדוש ואלוקי, שהעמיד תלמידים הרבה, וביניהם רבי שמעון בר יוחאי. "שלי ושלכם", אמר רבי עקיבא, שורש ויסוד התורה שבעל פה, "שלה הוא!" של הרבנית המסורה והדגולה.
טבען של רבניות, שהן נחבאות מאחורי הקלעים. הרב הוא הידוע בציבור, מרביץ התורה בעדרים, מוסר השיעורים ומתווה הדרך לאלפים. הרבנית ספונה בביתה, עסוקה בגידול הילדים, שקועה בספר התהלים, ומאפשרת לבעלה לצמוח ולגדול.
אולם האמת היא, שכרבי עקיבא בשעתו, גם גדולי ישראל לדורותיהם חוזרים ומעידים, "שלי ושלכם — שלה הוא!" לרוב הרב אינו יכול לצמוח ולגדול בתורה, אם לא שרעייתו תקדיש את חייה, פשוטו כמשמעו, למען תורתו ועלייתו. הרבנית האלמונית נוטלת על שכמה את כל עול הבית, היא חושקת שפתיה וסובלת לעתים חיי צער, עוני ומחסור, אולם אין היא מהינה להטריד את בעלה מלימודו. מגדלת היא את הבנים ואת הבנות כמעט לבדה, ובלבד שבעלה יוכל לשקוד על הגמרא, לצאת ולמסור שיעורים, להרביץ תורה ברבים.
הרבנית מרגלית יוסף ע"ה היא בבואתה של רחל, אשת רבי עקיבא. כרחל בשעתה, הקדישה הרבנית מרגלית את כל חייה למען תורתו של בעלה הדגול, מרן מלכא, הגאון הגדול, רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל.
לא בשבתו על כס הרבנות, לא בהתעטרו בגלימת הראשון לציון, לא בכהנו כרבה הראשי של ישראל, הרבנית מרגלית יוסף הקדישה את חייה למען תורתו של מרן — הרבה קודם לכן. עוד בהיות מרן בחור צעיר שרק רבותיו עמדו על גדולתו, ידעה הרבנית מרגלית כי עבורו תקדיש את כל חייה.
כנגד המקובל באותם ימים, להתחתן עם אדם עובד ובעל מקצוע, נישאה הרבנית למרן, כשהיא מצהירה, שכל רצונה הוא שישקוד על דלתי התורה.
את כל חמודות העולם המירה הרבנית בחיים שכל כולם היו קודש לתורה. "באשר תלך — אלך!" זעקה כל הווייתה. והיא הלכה אחריו. למצרים ולפתח תקוה, לתל אביב ולירושלים.
את כל עול הבית נשאה על שכמה, בעוז ובגאון. את כל ילדיה גידלה במסירות נפש עילאית. גם בימי מחלתה לא העזה להטריד את מרן מתלמודו, על אחת כמה וכמה שלא עשתה כן בימי חול ואפילו בערבי שבת וחג. ובבוא עתה ביקשה כי מותה יהיה ככפרה עליו.
תאמרו, הלא הרבנית הצטנעה כל ימיה, סירבה להתראיין, ברחה מאור הזרקורים, נחבאה מאחורי הקלעים. מה טעם, אפוא, לחשוף כעת את דמותה? האם אין הדבר בניגוד לרצונה?
התשובה לכך פשוטה. בימינו זקוקים אנו נואשות ל"נשות מרן".
הרחוב המידרדר כיום סוחף אחריו, גם אם במידה מועטת, גם את בנות ישראל המתחנכות על ברכי המסורת, ברוח ישראל סבא. בלית בררה מיטשטשים מעט הגבולות. מסירות הנפש למען לימוד התורה, מסירות הנדרשת כל כך, מאבדת מזוהרה ומיקרתה.
בנות ישראל מתוודעות היטב לדמויותיהם של גדולי ישראל. הן לומדות על כך בשיעורי היסטוריה ומחשבת ישראל, ונתקלות בכך במהלך כל עבודת יהדות. אולם האם הן יודעות להעריך את מקומן במפעליהם של גדולי ישראל?! האם משערות הן, שבידיהן הדבר, להצמיח לנו עוד ועוד ענקי תורה?!
"אשת המאור הגדול" בא לעולם בדיוק לשם כך! "אשת המאור הגדול" מיועד לנשים ולבנות ישראל, הקדושות והטהורות, המקדישות את הווייתן לחיי תורה ומצוות, במסירות ובנאמנות.
רבות נועצנו באנשי חינוך, רבות התלבטנו כיצד להגיש את הדברים, אם וכיצד לצייר את הדמויות, על כל המורכבות שבכך, ולבסוף הגענו לכלל הכרעה, מעזה אך רגישה, צנועה וקדושה. את החיזוק קיבלנו דווקא מבני ביתו של מרן, מהבנות היקרות, שאף שיתפו אותנו בחוויותיהן מבית אמן. מן הסיפורים המרגשים עלתה התובנה, עד מה רבה היא חשיבותו של ספר זה עבור בנות דורנו.
כאן המקום להודות לבורא עולם על שסייע בידי עד הלום, ובפרט בכל הקשור לחינוך ילדי ישראל ברוח ישראל סבא. במה אקדם ה', איכף לאלהי מרום, על כל הטובה אשר גמלני עד כה?
תודות והכרת הטוב, אודה לרבנית שרה טולידאנו תחי', בתה של הרבנית מרגלית ע"ה, אשר זכתה ונתגדלה על ברכיה, ואשר הועילה להכניסנו אל הקודש פנימה, ולספר לנו סיפורים אישיים, מרגשים ואותנטיים מתוך מסכת חייה המופלאה של אשת המאור הגדול זצוק"ל.
סיפורי מופת אלו, אשר לרובם הייתה הרבנית טולידאנו עדה בעצמה, הם נדבך חשוב בסיפור דברי ימיה של הרבנית מרגלית ע"ה, דור לדור יביע אומר.
יהי רצון שיזכו היא ובעלה, הרה"ג רבי מרדכי טולידאנו, חתנא דבי נשיאה, חביבו של מרן, תלמידו ואהובו, לראות את כל צאצאיהם הולכים בדרך ה', עולים ומתעלים בדרכי התורה, ביראת שמים טהורה, כצוואתו של מרן, האב והסב הגדול, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. אמן כן יהי רצון.
אודה מאוד לעוסקים במלאכה, העומדים לימיני במים רבים. ראשית אשגר ברכות תודה והערכה לעורך החשוב ידידי עוז הרה"ג שאול עובדיה פתיה, על עריכת הלשון המקצועית בחן מיוחד. כן אודה למגיהת הלשון והניקוד המקצועית הגב' נעמי פרבשטיין על מלאכתה המדוקדקת והחשובה. חופניים של תודה והערכה לנקדנית והמגיהה הגב' יהודית הירשמן. תודה מיוחדת מקרב לב נתונה לידידי היקר והחביב ונוגה לו סביב, הצייר האמן אבישי חן על הציורים המלאים בחן ובאיכות שאינה מתפשרת. אודה בזאת לגרפיקאית והמעצבת ידי אומן הגב' מ. פלקסר על עימוד כל הספר ביצירתיות גדולה. כן אודה לגרפיקאית והמעצבת ברוכת הכישורים הגב' ר. וייטמן על עיצוב העטיפה בחן ובמקצועיות.
ואחרית דבר אודה לנוות ביתי היקרה והמסורה מנב"ת נעמה תחי' העומדת לצדי, תומכת ומסייעת בכל מלאכת הקודש, ונוטלת על כתפיה את עול הבית וגידול הילדים בתבונה ובדעת רחבה. יזכנו ה' לראות נחת מכל עמלנו, אמן.
אברהם אוחיון
ר"ח סיון, תשע"ד
הָרַבָּנִית עוֹשָׂה שְׁלוֹם בַּיִת
פַּעַם הִגִּיעוּ אֶל בֵּית הַדִּין, שֶׁבּוֹ כִּהֵן מָרָן כְּדַיָּן, זוּג שֶׁבִּקְּשׁוּ לְהִתְגָּרֵשׁ. טָעַן הַבַּעַל: "אִשְׁתִּי עַצְלָנִית. הִיא לֹא מוּכָנָה לְבַשֵּׁל כְּלוּם!" וְהָאִשָּׁה אָמְרָה: "אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְבַשֵּׁל. אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְטַגֵּן. מָה הוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי?"
מָרָן לֹא מִהֵר לְסַדֵּר לָהֶם גֵּט. בִּמְקוֹם זֹאת הִפְנָה אוֹתָם לָרַבָּנִית, שֶׁתַּעֲשֶׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם.
וְאָכֵן, הָרַבָּנִית יָשְׁבָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁבֶּאֱמֶת הָיְתָה קְצָת עַצְלָנִית, וְשִׁכְנְעָה אוֹתָהּ כַּמָּה כְּדַאי לָהּ לְבַשֵּׁל, לְטַגֵּן וְלֶאֱפוֹת. "אֲבָל אֲנִי לֹא יוֹדַעַת", טָעֲנָה הָאִשָּׁה, וְהָרַבָּנִית אָמְרָה לָהּ: "לֹא נוֹרָא, אֲנִי אֲלַמֵּד אוֹתָךְ".
הָרַבָּנִית הָיְתָה בַּשְׁלָנִית מְצֻיֶּנֶת. הִיא הֵכִינָה עֲבוּר מָרָן אֶת הַמַּאֲכָלִים הֲכִי טְעִימִים בָּעוֹלָם. וְכָךְ יָשְׁבָה הָרַבָּנִית עִם הָאִשָּׁה וְהִסְבִּירָה לָהּ כֵּיצַד לְבַשֵּׁל, אֵילוּ יְרָקוֹת לְהַנִּיחַ בַּסִּיר, כֵּיצַד לְתַבֵּל אֶת הַמַּאֲכָלִים, וְכַמָּה זְמַן יֵשׁ לְהַשְׁאִיר אוֹתָם עַל הַכִּירַיִם.
אֲבָל הָרַבָּנִית לֹא הִסְתַּפְּקָה בְּהֶסְבֵּרִים. הִיא הִכְנִיסָה אֶת הָאִשָּׁה לַמִּטְבָּח, וְהֵחֵלָּה לְבַשֵּׁל לְיָדָהּ, כְּשֶׁהִיא מַסְבִּירָה לָהּ מָה הִיא עוֹשָׂה בְּכָל פְּעֻלָּה וּפְעֻלָּה.
לְאַחַר שֶׁסִּיְּמָה לְהַסְבִּיר לָאִשָּׁה, שָׁלְחָה אוֹתָהּ לְבֵיתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: "אֲנִי מַמְתִּינָה לִשְׁמֹעַ, כֵּיצַד בִּשַּׁלְתְּ לְבַעֲלֵךְ".
שָׁעָה קַלָּה חָלְפָה, וְהָרַבָּנִית נִגְּשָׁה אֶל הַטֶּלֶפוֹן וְהִתְקַשְּׁרָה אֶל הָאִשָּׁה: "נוּ, הִתְחַלְתְּ לְבַשֵּׁל?" שָׁאֲלָה. "לֹא", הֵשִׁיבָה הָאִשָּׁה הָעֲצֵלָה, "עוֹד לֹא".
"אָז אֲנִי אַמְתִּין עַל הַקַּו, עַד שֶׁתַּתְחִילִי", אָמְרָה הָרַבָּנִית בְּפַשְׁטוּת. לֹא הָיָה נָעִים לָאִשָּׁה, שֶׁהָרַבָּנִית יוֹסֵף מַמְתִּינָה לָהּ עַל הַקַּו, וְהִיא הֵחֵלָּה לְבַשֵּׁל, אֲבָל הָרַבָּנִית לֹא נִתְּקָה אֶת הַשִּׂיחָה. הִיא הִדְרִיכָה אוֹתָהּ מֵעֵבֶר לַקַּו: "יֹפִי, מְצֻיָּן, וְעַכְשָׁו תּוֹסִיפִי אֶת הַמֶּלַח. הוֹסַפְתְּ אֶת הַמֶּלַח? נִפְלָא, עַתָּה נַמְתִּין יַחַד כַּמָּה דַּקּוֹת, וּלְאַחַר מִכֵּן תִּקְצְצִי אֶת הַבָּצָל..."
וְכָךְ, בְּמֶשֶׁךְ שָׁעָה אֲרֻכָּה, יָשְׁבָה הָרַבָּנִית עִם אוֹתָהּ אִשָּׁה, עַד שֶׁהַתַּבְשִׁיל שֶׁעַל הַכִּירַיִם הֵפִיץ רֵיחַ מְעוֹרֵר תֵּאָבוֹן בְּכָל הַבַּיִת.
הָאִשָּׁה הִתְרַגְּשָׁה עַד מְאֹד. תָּמִיד רָצְתָה לְבַשֵּׁל, אֲבָל פָּשׁוּט לֹא הֶאֱמִינָה בְּעַצְמָהּ. הִיא הָיְתָה בְּטוּחָה שֶׁהִיא אֵינָהּ מְסֻגֶּלֶת. וְהָרַבָּנִית יוֹסֵף הוֹכִיחָה לָהּ שֶׁהִיא מְסֻגֶּלֶת לְבַשֵּׁל תַּבְשִׁילִים נִפְלָאִים בְּיוֹתֵר.
גַּם הַבַּעַל שֶׁשָּׁב הַבַּיְתָה מֵעֲבוֹדָתוֹ לֹא הֶאֱמִין לְמַרְאֵה עֵינָיו. 'כֵּיצַד חָשַׁבְתִּי לְגָרֵשׁ אִשָּׁה שֶׁמְּכִינָה מַאֲכָלִים כֹּה מְעֻלִּים?' עָלוּ הִרְהוּרֵי חֲרָטָה בְּלִבּוֹ, וְהַשָּׁלוֹם שָׁב לִשְׂרֹר בַּבַּיִת.
