פרק ראשון ו-הקדמה
הנפילה בשבי
אביטל ישבה בפינה אפילה של הלובי האפלולי בפנסיון ישן, נסתרת מעין רואה.
לפתע נשמעה המולה גדולה מבחוץ, מלווה בצעקות רמות. מוז'יק, מנהל המלון הגבוה, רץ בגמלוניות אל דלת הכניסה וכשזו נפתחה גברו הצעקות וכמעט כל יושבי המקום ואורחיו החלו להצטופף ולהידחק בסקרנות לעבר הפתח כדי לראות על מה המהומה וגם הוסיפו את קולותיהם לצרחות.
כל העיניים היו מופנות לאירוע הרועש. אף אחד לא הבחין באישה בלונדינית, רזה וגבוהה, שהתנתקה מהקבוצה הגועשת שבחוץ, בכיוון ההפוך לתנועת האנשים, ונכנסה היישר לתוך הלובי הריק.
היא הסתכלה סביבה וכשראתה את אביטל שהתקרבה לפתח הוציאה מכיסה חפץ בצורת שפופרת עגולה ומוארכת, הצמידה אותה לפניה של אביטל ולחצה על כפתור. ענן לבן ניתז מהמכשיר ופגע בפניה של אביטל. נשימתה של אביטל נעתקה לשבריר שנייה, היא קפאה במקומה, התקפלה וצנחה היישר לזרועות האישה.
בחוץ גברו הצעקות. אנשים היכו אנשים, פגעו זה בזה, מבלי שאף אחד מבין מי נגד מי ומנסה להחזיר לזה שפגע בו.
האישה בלובי הרימה בקלילות את אביטל על כתפיה ופסעה בצעדים גדולים אל מכונית סטיישן שחורה בעלת שמשות כהות. אביטל הוטלה על קרקעית הספסל האחורי במכונית, הדלת הצדדית נסגרה והאישה הבלונדינית נכנסה למושב ליד הנהג.
בשניות הבאות, תוך כדי הנסיעה, הורידה האישה את הפיאה הבהירה מראשה, קיפלה והכניסה אותה לתא הפנימי שלפניה. הגבר הגבוה והרזה לא נראה כלל דומה לאותה דמות שלקחה את אביטל על שכמה רק לפני פחות מדקה. המכונית דהרה הלאה במלוא עוצמתה, עולה על הכביש הסלול ומתקדמת מזרחה, לגבול אירן, כשמאחוריה, צמודה אליה, מכונית סטיישן אפורה, שהצטרפה כרגע אליה.
הכל היה מתואם להפליא. מולם בכביש, בנסיעה מהירה, עבר כרגע מהכיוון ההפוך אופנוע גדול שעליו רכב אדם מזוקן, ששכמיה שחורה וקרועה שעל גבו התנפנפה מאחוריו ברוח החזקה שהחליקה משני צדדי מגן הרוח השקוף שהתרומם לפניו.
הגבר הגבוה במכונית השחורה אמר משהו במכשיר הקשר שלו והעיף מבט במראה שמעליו כדי להביט במה שאירע עשר שניות אחר כך.
המכונית האפורה שנסעה צמודה מאחוריהם סטתה במהירות הבזק ממסלולה ודהרה לשמאל, למסלול שממול, היישר מול האופנוע הדוהר. האופנוע הגדול ניסה לסטות ימינה ולרדת לשולי הדרך, אך המכונית סטתה גם היא ואף הגבירה את מהירותה, כשהיא דוהרת היישר אליו בפראות.
ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת והמכה הייתה קשה. הפגוש הקדמי של המכונית, כמו גם זה שמאחוריה, היה מיוצר בתוספת פלדה, בסגסוגת זהה לזו שבה מייצרים פגושי משאית, רק שהוא הותאם לגודל ולאופי המכונית עליה הורכב ונצבע בצבע המקורי של הרכב.
האופנוע נפגע ונעצר בו במקום ובגלל מגן הרוח לא הועף הנוסע קדימה, אלא התרומם כלפי מעלה בקו ישר ואנכי, גבוה, כאילו נורה מקנה תותח וצנח על הכביש שלשמאלו.
צנח ולא קם.
דקות אחר כך המשיכו שתי המכוניות את דרכן מזרחה, כששללן מונח בתוכן.
בצידי הכביש נשאר מוטל גוש ברזל שחור ומרוטש, חלקים ממנו שבורים ומפוזרים במרחקים שונים ונוזל שמנוני וכהה שנזל מהאופנוע השבור התערבב בדם הכהה שזלג מפצעיו הפתוחים של השופט דייב מונרו, ששוכב כרגע במכונית שפגעה בו.
***
קולה הצורם של החצוצרה, המלווה בנקישות ובצלילים הדרמטיים של 'החדשות המיוחדות,' הצמידו את אזרחי ישראל למקלטים. שקופית של 'מבזק מיוחד' כיסתה את המסך ואחריה נגלו פניה הרציניים של השדרנית, שרונה לוי.
"אנו עוברים למשכן הכנסת, שם ימסור ראש הממשלה הודעה מיוחדת לעם ישראל," אמרה והישירה מבט ארוך לעיני הצופים שלא ראתה כלל.
ראש הממשלה, דב אדוניהו ניסה לשמור על קור רוחו וללבוש ארשת של מנהיג ומושיע. ידיו אחזו בדוכן המוגבה. הוא גחן קדימה ופקח לרווחה את עיניו, מקפיד לא למצמץ, בתקווה שכך יקרין עוצמה וביטחון, אך בכל בית הבחינו במתח שבו הוא שרוי, מתח שניתן היה כמעט לחוש בו באוויר.
מספר שעות קודם התבשר ראש הממשלה על חטיפת שני סוכנים שנמצאו במשימה הסודית והוא תודרך והתייעץ במשך דקות ארוכות בניסוח ההודעה לציבור.
"אזרחי ישראל!" פתח דב ולחלח בקצה לשונו את שפתיו. "לא איש בשורות אני לכם." הוא השתתק לשניות מספר והוסיף: "כגודל התפקיד כך גודל האחריות, ואני נושא אותו באומץ וחולק אותו אתכם בכאב רב."
הוא השפיל מבטו לנייר שלפניו והמשיך לדבר.
"אזרחי ישראל, שעה קשה עוברת עלינו. שני אנשים יקרים, תיירים ואזרחי מדינתנו, נחטפו היום ונלקחו בשבי."
הוא נעץ מבט חד במצלמה כאילו שהוא מנסה לנקוב את המרקע של הצופים בו והמשיך בקול מעובה.
"אלו שני אזרחים תמימים שהיו בסיור בשטחי רוסיה, נחטפו והועברו לידי ארגון שיעי, הזרוע הצבאית של עבאס והם מוחזקים בידיהם מאז אתמול."
שוב הוריד מבטו לדוכן שלפניו והזיז את הדף שהיה מונח עליו ואז, בתנועה כמעט מתוכננת קימט אותו בימינו והשליך אותו אחורה בזעם עצור והמשיך:
"כצפוי, מנסים החוטפים לקבוע את מחירם ודורשים מאות אסירים תמורת שחרורם." הוא הנמיך את קולו כשאמר:
"אנחנו נצפה עכשיו ביחד בחמדאללה, ראש ארגון המרצחים, שנושא את השם ארגון 'ג'יש-אל-אללה' (ארגון של אלוהים)."
על המרקע הופיע אדם שנראה במצב רוח מרומם. לחייו התפוחות היו ורודות ומבריקות ועל ראשו חבש טורבן כהה. הוא לא התאמץ להסתיר את צחוקו וכשצחק, זעו כתפיו קדימה ואחורה. נראה היה שאלו הם רגעיו היפים והמאושרים של האיש. הוא אמר:
"באיזו קלות הם הגיעו אלינו," והראה בשתי אצבעותיו סימן של רגלי אדם הולכות. "שני אלה הגיעו אלינו מבלי שנדרשנו להתאמץ בכלל. כך פשוט צנחו לידינו הפתוחות ואנחנו אספנו אותם."
הוא המשיך לדבר והכריז, כמו תגרן הפורש את מרכולתו בשוק:
"לא נגיד וגם לא נגלה לכם אם הם חיים או מתים. לעולם לא תוכלו לדעת ואל תנסו לשלוח אלינו את כוחות ה'צלב-האדום' כדי לבדוק או לדרוש בשלומם."
הוא גחן אל המצלמה, פניו התקרבו וכמעט נגעו במסך. כמו דבש נטף משפתיו כשהוא צחק, חושף טור שיניים צחורות ומושלמות:
"אני מבקש לספר לכם שאנחנו דואגים להם היטב ושומרים עליהם ממש טוב."
דמותו ירדה בבת אחת מהמרקע.
שוב הופיעה דמותו של ראש הממשלה, כשפניו מביעות סלידה. הוא שתק שניות מספר ואמר:
"לא! לא ניכנע לסחיטות ולאיומים! לצערנו, אנחנו כבר למודי ניסיון בכל הנוגע לרב המרצחים הזה ולארגונו הנפשע." הוא הלם באגרופו על הדוכן והוסיף: "כפי שנהגנו עד היום, ננהג גם עתה. נעמוד על שלנו ונצליח בעזרת השם ובעזרת רוחנו האיתנה, עד שנזכה לראות בשובם בשלום, חיים ומהלכים שוב בינינו."
ראש הממשלה קיפל את זרועו השמאלית על הדוכן, נשען עליה, עיניו הצטמצמו לכדי חריצים דקים כשאמר בדרמטיות:
"שני האנשים שנפלו בידי הארגון השיעי הם כבוד השופט המחוזי, מר דייב מונרו, ועורכת-הדין אביטל בן-נון."
***
שתי המכוניות דהרו מזרחה, באחת מהן אביטל, מעולפת מהגז שהותז על פניה. נשימתה הייתה איטית, פניה חיוורות כסיד והיא שכבה על קרקעית הרכב, מאחורי הנהג והבחור הגבוה שחטף אותה מבית המלון.
במכונית השנייה שכב דייב, כשמהשבר הפתוח שברגלו שותת דמו ונקווה בשלוליות מתחתיו, על רצפת המכונית. הוא היה בהכרה חלקית, לא מסוגל להתרומם או לזוז. הפגיעה ברגלו הייתה קשה מאוד.
ממכשיר הקשר של המכונית השחורה שהובילה את השיירה הקטנה, זו הנושאת את אביטל המעולפת, נשמעה ההוראה:
"תגיעו לחלק הנמוך של רכס הרי סובוטניק."
הבחור הגבוה יצר מיד קשר עם נהג המכונית האפורה שדהרה אחריו, דיווח לו על מקום האיסוף והוסיף לתוך המכשיר:
"הביצוע היה מושלם. הרבה ברכות על ההצלחה."
חמש עשרה דקות אחר כך, הגיעו שתי המכוניות הנושאות את משאן האנושי למרגלות הרי סובוטניק, שם כבר המתינה להם מכונית משוריינת אפורה. פסים שחורים ולא אחידים עברו לאורכה ולרוחבה, כמו עורה של זברה, והיא נעלמה ונבלעה מעיני המסתכל במשחקי האור והצל של הצמחייה הפראית שמסביב. הדלת האחורית שלה נפתחה ותחתית מרושתת נגררה ממנה, כמו מגירה בארון. שני השבויים הועמסו על הרשת וזו נדחפה והתגלגלה בחזרה לתוכה והדלת נטרקה מאחוריהם.
שביל מקווקו של טיפות דם עגולות נשאר על החול, בין המכוניות, דמו של דייב מונרו. את קולות הכאב הנורא שפרצו מגרונו אף אחד לא שמע וגם לא התייחס אליהם.
המכונית המפוספסת נסעה במהירות סבירה, מצייתת לחוקי המקום כדי לא לעורר תשומת לב.
לאחר נסיעה של כשעה ורבע, פנתה המכונית שמאלה והתקדמה בשביל רמוס של שדה חיטה עזוב ונטוש. קוצים גבוהים התנועעו משני עבריו ובראשם של הגבעולים הזקופים נחבאו ראשים שעירים, סגולים, שמלמדים על מקום שאף אחד לא עובר דרכו.
המקום היה מוגן באופן טבעי. הוא שימש היטב את הנחשים שנעו בו בגמישות, כשהם נחים מהטרף הרב שהחיטה העזובה זימנה להם. כל מספר מטרים נפערו מאורות נחשים כך שלא הייתה כל אפשרות לעבור בתוך השדה הזה ברגל.
הנסיעה על העשבים הרמוסים טלטלה בחוזקה את הרכב, אבל נוסעיה חסרי ההכרה לא הרגישו בתנודות שלה. נסיעה של עשר דקות נוספות, במהירות נמוכה, הביאה את המכונית אל מול התרוממות של גבעה נמוכה וכאן נעצרה. לא נשמע באזור קול אנושי, רק ציוצי ציפורים וצרצורי צרצרים שהיוו רקע לרשרוש ראשי החיטה היבשים.
דקה אחר כך ואולי פחות מזה, ניתקה דמות אדם מצד ימין של הגבעה. זה היה השומר. הוא היה לבוש בבגדים בצבע החול ועמד צמוד לפתח המערה, לימינה של הגבעה. דלת המערה הייתה מצופה בתערובת חול מהסביבה שהודבקה לקרשים כך שלא היה אפילו רמז שקיימת מנהרה במקום הנטוש הזה. הכל היה מכוסה בחול והטבע לא הופרע ולא השתנה.
בשעה זו כבר עמדה השמש לשקוע, אך אור היום עדיין שלט בכיפה.
המכונית הסתובבה ונעמדה, כשדלתה האחורית מופנית לפתח הסגור והמתינה. הנהג אמר כמה מילים במכשיר הקשר ולאחר כדקה נפתחה דלת המערה. נקודות אור קטנות נצנצו מלועה הפעור של המנהרה, שנראו כמו כוכבים קטנים בלילה. ריח של טחב ורטיבות נשבו ממנה ואויר צונן הגיח מתוכה והיכה בפנים.
דלת המכונית נפתחה, שלושה כבלי מתכת עבים נשלחו אל מגירת הרשת של המכונית וזו התחברה לשלושת הווים הגדולים שהיו בקצותיהם. הכבלים נמשכו ביחד לאחור וגררו איתם את הרשת שעליה שכבו השבויים. כשהגיעה הרשת לסופה, ירדה התחתית בצליל של 'קליק' מתכתי ונפרשה באלכסון, שמוטה כלפי מטה. שני השבויים התגלגלו על גבי הכבלים, גופם מונח היה לרוחבם והם נגררו והחליקו למטה, אל הפתח הכהה.
הפתח המעוגל נסגר והמערה הפכה מרגע זה לקבר-חי. מבחוץ אי אפשר היה לדעת שהיא קיימת כלל.
