1
הווה
אני מתבוננת מטה בייצור הוורוד הצרחני שבידיי, ואני נכנסת לפאניקה.
בהלה היא חתיכת תסבוכת. היא מתעוררת לחיים במוח שלך כמו מערבולת, צוברת תאוצה, בעודה מתפשטת בכל חלקי הגוף. היא מסתובבת סביב סביב, מעלה את קצב הלב, מסתובבת עוד ועוד ומסובבת את הבטן, קושרת ומטביעה אותה. מסתובבת סביב סביב, מכה בברכייך, מחלישה אותן ויוצרת בור שופכין באצבעות כפות רגלייך. את מכופפת אותן, לוקחת כמה נשימות עמוקות ואוחזת חזק במעגל משמר החיים של השפיות, לפני שהבהלה שואבת אותך פנימה.
אלה הן עשר השניות הראשונות של האימהות שלי.
אני מעבירה אותה בחזרה לאביה. "אנחנו צריכים להשיג מטפלת."
אני מאווררת את פניי בעזרת עותק חדש של המגזין ווג, עד שהוא נהיה כבד מדיי. אז אני משחררת את מפרק כף ידי ומפילה אותו על הרצפה.
"אני יכולה לקבל את הפלגרינו שלי?" אני מנענעת את אצבעותיי לכיוון בקבוק המים, הנמצא רחוק ממני, ומשעינה את גבי על הכרית השטוחה של בית החולים.
ואלה הן העובדות: בן אדם נפלט הרגע מגופי, אחרי ששהה בו תשעה חודשים. זה דומה לטפיל, מספיק דומה כדי לדרוש מהרופא שלי לקשור לי חזק את החצוצרות, בקשר יפה. הבטן שלי, שאותה כבר הספקתי לבחון, נראית כמו בלון בצבע העור, שהוציאו ממנו את כל האוויר. אני עייפה וכאובה. אני רוצה ללכת הביתה. כשאני לא מקבלת את המים, אני פוקחת עין. אנשים לא אמורים לכרכר סביבי עכשיו, אחרי מה שעשיתי?
התינוקת והאבא עומדים מול החלון, עטופים באור המעומעם של אחר הצהריים ונראים כמו פרסומת מלוקקת לבית החולים. כל מה שהם צריכים הוא איזה משפט קלישאתי וקליט כדי לתפוס את הרגע: התחל את חיי המשפחה שלך עם המשפחה שלך.
אני טורחת להסתכל עליהם — הוא מערסל אותה בזרועותיו, ראשו כפוף, עד שהאפים שלהם כמעט נוגעים זה בזה. זה אמור להיות רגע רגיש, רגע יקר, הוא בוהה בה באהבה כל כך גדולה, ואני מרגישה את הקנאה מסובבת לי את הלב. לקנאה יש יד חזקה בטירוף. אני מתכווצת תחת מגעה, לא נוח לי עם נוכחותה.
למה זה לא בן? זה... הילד שלי. מרוב אכזבה אני מכסה את פניי בכרית כדי לא לראות את המחזה הנגלה מול עיניי.
שעתיים קודם לכן הרופא אמר את המילה הזאת — בת — וזרק את הגוף הכחול והקטן על חזי. לא ידעתי מה לעשות. בעלי הסתכל עליי, אז הושטתי יד לגעת בה, בעוד המילה בת מתרסקת לי בחזה כמו פיל השוקל אלף טון.
בת
בת
בת
אני אאלץ לחלוק את בעלי עם אישה נוספת... שוב.
"איך נקרא לה?" הוא אפילו לא מסתכל עליי כשהוא מדבר. ונראה לי כי הרווחתי ביושר קשר עין. שככה יהיה לי טוב, הנה הגעתי לרגע — הפכתי לזיכרון רחוק.
לא חשבתי על שם לבת. הייתי בטוחה שזה בן. צ'ארלס אוסטן. על שם אבא שלי.
"לא יודעת. יש לך הצעות?" אני מחליקה את הסדין ובוחנת את ציפורניי. שם הוא רק שם, לא? אני אפילו לא קוראת לעצמי בשם שהוריי בחרו לי.
הוא מסתכל עליה כבר הרבה זמן, היד שלו עוטפת את ראשה. היא הפסיקה להשתולל עם אגרופיה ועכשיו היא שקטה ומרוצה בזרועותיו. אני מכירה את ההרגשה.
"אסטלה." השם מתגלגל מלשונו כאילו חיכה כל חייו להגות אותו.
ראשי קופץ. ציפיתי למשהו פחות... עתיק. אני מעקמת את אפי.
"זה נשמע כמו שם של זקנה."
"זה לקוח מתוך ספר."
כיילב והספרים שלו.
"איזה ספר?" אני לא קוראת... אלא אם כן מגזינים נחשבים כחומר קריאה, אבל אם יצא סרט שמבוסס על הספר, אז רוב הסיכויים שראיתי אותו.
"תקוות גדולות."
אני מצמצמת את עיניי ובבטני מתעוררת שוב המערבולת, התחושה שאני טובעת... זה קשור אליה. ברור.
אני לא מבטאת בקול את מחשבותיי. אני חכמה מכדי להחצין את כל החולשות ואת חוסר הביטחון שלי, אז אני מרימה את כתפיי באגביות ומחייכת לעברו.
"יש לך סיבה מסוימת לבחירת השם הזה?" אני שואלת במתיקות.
לרגע נדמה כי אני רואה משהו חולף בפניו, צל שיורד על עיניו כאילו הוא צופה בסרט המוקרן בתוכן. אני בולעת את רוקי בחוזקה. אני מכירה את הפרצוף הזה.
"בייבי — ?"
הסרט נגמר, והוא חוזר אליי. "תמיד אהבתי את השם הזה. היא נראית כמו אסטלה."
אני קולטת שמשהו מסתתר בנימת קולו.
לדעתי, היא נראית כמו איש זקן וקירח, אבל אני מנידה בראשי. אני לא מסוגלת להגיד 'לא' לבעלי, אז כנראה שהילדה נדפקה.
כשהוא יוצא הביתה להתקלח, אני מוציאה את הטלפון שלי מהכרית ועושה חיפוש בגוגל — אסטלה מ'תקוות גדולות'.
אתר אחד קורא לה יופי קסום ואומר שיש לה לב קר ותסביך עם סמכות. אתר אחר אומר שהיא היתה ההתגלמות הפיזית של כל מה שפיפ רצה ולא יכול היה לקבל. אני מניחה את הטלפון ומציצה בעריסה שלצידי. לכל מה שכיילב עושה יש סיבה. מעניין כמה זמן כבר רצה בת. מעניין אם בתשעת החודשים שחלמתי על בן, כיילב חלם על בת.
אני לא מרגישה כלום — שום דבר מכל התיאורים הדביקים ששמעתי מהחברות שלי, אחרי שילדו את ילדיהן.
הן השתמשו במילים, כמו ללא תנאי, אהבת חיי. חייכתי והנדתי בראשי, מתייקת את המילים כדי שאוכל להשתמש בהן כשאלד בעצמי. ועכשיו אני פה, חסרת רגשות. למילים האלה אין כל משמעות בשבילי. מעניין אם הייתי מרגישה אחרת לו היה זה בן. התינוקת מתחילה להתבכיין, ואני לוחצת על כפתור שקורא לאחות.
"צריכה עזרה?" אחות באמצע שנות החמישים לחייה, לובשת מדים עם דובוני 'אכפת לי', נכנסת מהר לחדר. אני בוחנת את חיוכה הקופצני ומהנהנת.
"את יכולה לקחת אותה לתינוקייה? אני צריכה לישון קצת."
אסטלה מתגלגלת אל מחוץ לחדר, ואני נושמת לרווחה.
לא אהיה טובה בזה. מה עבר לי בראש? אני נושמת דרך האף ונושפת אוויר מהפה, כמו ביוגה.
אני רוצה סיגריה. אני רוצה סיגריה. אני רוצה להרוג את האישה שבעלי אוהב. זה הכול באשמתה. אני נכנסתי להיריון כדי לשמור על הגבר שכבר התחתן איתי. אף אישה לא אמורה לעשות את זה. לאישה אמור להיות ביטחון בנישואים שלה. זו הסיבה שבשבילה מתחתנים — כדי להרגיש בטוחים מפני כל הגברים שניסו לרוקן לך את הנשמה. אני הענקתי את נשמתי לכיילב ברצון. הצעתי לו אותה כמו צאן לטבח. ועכשיו לא רק שאני צריכה להתחרות בזיכרון של אישה אחרת, אלא גם ילדתי תינוקת. הוא כבר בהה לתוך עיניה כאילו ראה את הגרנד קניון בין הקרניות שלה.
אני נאנחת ומשתבללת במיטה, מכניסה את ברכיי תחת סנטרי ואוחזת בקרסוליים.
עשיתי מספר דברים כדי לשמור על הגבר הזה, אבל אני אף פעם לא מספיקה לו. אני מרגישה את זה — אני רואה איך הוא מסתכל עליי. העיניים שלו תמיד חולמניות, מחפשות משהו. אני לא יודעת מה הוא מחפש. הלוואי שידעתי. אני לא יכולה להתחרות עם תינוקת — התינוקת שלי.
אני מי שאני.
קוראים לי ליאה, ואני מוכנה לעשות הכול כדי שבעלי יישאר שלי.
.jpg)
