שיחה זוגית

על המהדורה המעודכנת

עברו מספר חודשים מאז יצא ספרנו "שיחה זוגית: על מה שקשה לדבר",  ו"פתאום" שמנו לב ששוחחנו על הכול (כמעט), אך לא על מריבות והתפייסויות. במילים אחרות "שכחנו" לעצור ולהתבונן על מה שבעצם מעניין את כולנו – למה אנחנו רבים ואיך אנחנו מתפייסים (אם בכלל). את הדינמיקה של מריבותינו אנחנו מבינים, או נדמה לנו שאנחנו מבינים. אך האם אנחנו מבינים ושולטים באמנות ההתפייסות? וכך נפלה ההחלטה להוסיף פרק למהדורה השנייה, הפרק השביעי של ספרנו המעודכן, העוסק בסוגיה חשובה זו.

"תפסיקו לריב!" נזפו בנו המבוגרים. "אתם כבר ילדים גדולים!" ננזפנו והמשכנו. גדלנו, בגרנו – והמשכנו. וגם למדנו מהם, מהמבוגרים שנזפו בנו, איך לריב "כמו שצריך"... וגם למדנו את כוחה הממכר של מריבה טובה שמעניקה, ולו להרף עין, אשליה של כוח. שכרון נפלא. וידענו לסגוד לכוחו העוצמתי של הצדק שכמובן נמצא תמיד באמתחתנו. ברוחו של הזעם הקדוש ליבינו את האש הנפלאה  של הכעס על האחר שתאיר את דרכנו... לגיהינום?... ומה שמעורר תמיהה וגם פחד היא העובדה שלרבים מאיתנו יש מריבה אחת קבועה הלובשת ופושטת צורות מצורות שונות. מריבה "המתיישבת" על תסכול קבוע, געגוע שלא עובר למימושו של חלום מתוק ורומנטי – משהו שאנחנו צורכים מבן או מבת זוגנו באופן נואש, עד שאותו צורך הופך לצריחה מרה. ואיה חלומנו?

נדמה לנו שאנו רבים על "שטויות", אך אם נעמיק נגלה שכל "שטות" שכזו היא תרוץ לזעוק את זעקתנו הקיומית על תחושת אובדן חלומותינו. שהרי אילו נהגנו כמבוגרים בוגרים ואחראיים היינו יודעים, ממש יודעים, מהבטן, מהלב, מהמוח, שמי שעומד מולנו הוא אדם בשר ודם, ממש כמונו, חסר יכולת למימוש חלומותינו הרומנטיים. אבל למה שנדע? למה שנוותר? עדיף לריב ולהאמין שאולי בכל זאת?... וכנראה משום כך, מריבות קטנות הופכות לעתים לאימתניות, כאלו הגוררות אותנו לאבד את הראש (והלשון) ולנהוג זה בזו כאויבים, כזרים מנוכרים ועוינים.

ואז הפחד תופס בגרוננו, והבדידות והגעגוע, לאחר שהדי הרעמים של המריבה שככו. אנחנו רוצים לעשות שלום אבל נזהרים, מהססים, ממתינים לצעד הראשון, לאיזה איתות קל שיגיע מצידו של "האויב". וכי למה שנהיה אנחנו הראשונים להתפייס? גאווה, פחד, בושה, חשדנות – רגשות שעומדים כחומה בצורה בינינו לבין הצעד הראשון לפיוס.

בפרק החדש שכתבנו חיפשנו ונדמה שגם מצאנו תשובות צנועות, חלקיות שיעזרו לנו לעבור מהלך נפש מלחמתי להלך נפש של שלום. לעשות שלום זו החלטה אישית-אסטרטגית הצומחת מאותו קול פנימי (הדולפין שלנו) המנחה את האני הבוגר כיצד להרגיע את הפחדים שלי ("הסרדין הקטן") מחד גיסא, ואת יצר הנקמה ("הכריש האימתני")^[1] מאידך גיסא. לחישותיהם הרועמות של הפחד והזעם הן האויב בהא הידיעה של הפיוס. לעשות שלום עם אויב אינטימי כמו גם עם אויב חיצוני-פוליטי דורש תעצומות נפש ויכולת התחברות נפשית למקורות החמלה ואומץ הלב בתוכנו. לעשות שלום עם "אויב אינטימי" – האדם שנתתי בו אמון של ילד, שהסכמתי לחשוף סודות בפניו, שראה אותי בחולשותיי, לפעמים בבושותיי, הוא קודם כול מחווה אישית עוצמתית. כל פיוס דורש מאיתנו מאמץ מיוחד. כניצול מסערה הנאחז בדפנות סירתו הרעועה, כך אנחנו, כל פעם מחדש מביאים את עצמנו חזרה לחיים, לנורמליזציה. כשהדולפין שלנו מוביל לפיוס הוא עושה זאת מתוך רצון כן לגשר על התהום שנפערה במריבה, אך לא במחיר התעלמות מהרגשות הכואבים שהולידו את המריבה. הוא יודע לבטא את געגועיו לקשר של אהבה לבת/בן הזוג, מתנצל בכנות בפני בן/בת הזוג על טעות שעשה, ובאותה מידה יודע לקבל את התנצלותה/ו. הוא מסוגל להכיל את כעס בן/בת הזוג, ולהמתין באורך רוח שיירגעו לפני שהוא יוזם שיחה זוגית על מה שקרה. הוא מסוגל להבהיר מדוע נסחף למריבה, מה כאב לו. הוא יודע להביע משאלה באשר לתוכן המריבה או לסגנונה לעתיד לבוא, ומפיק לקחים כדי למנוע את המריבה הבאה באותו נושא.

באחד מימי אוגוסט התמקמנו במקום שקט כדי לעשות סדר בנושא. דיברנו וכתבנו, ושוב דיברנו ומתישהו בסוף היום נולדו להם בקלות יחסית "עשרת הגדולים" – עשרה רעיונות לסיום מכובד של מריבות. לכל טכניקה החן המיוחד לה, אך כולן, אחת אחת, מונעות מאותה אנרגיה נפלאה של כנות, כוונה טובה ואומץ לב הנחוצים לנו כמו אוויר לנשימה, כדי שנוכל לעשות שלום.

ד"ר רבקה נרדי, ד"ר חן נרדי

אפריל 2011

פתח דבר

בספרם החדש, שיחה זוגית, מציגים רבקה וחן נרדי זוגיות בדיאלוג כן, אמיתי וכואב שמגלה ללא כחל ושרק את סיפור הנישואים העכשווי. יש בדיאלוגים, יושר, אומץ לב ומוּכנוּת לשתף את הקורא בהתמודדות "הכמעט בלתי אפשרית", עם זוגיות שמנסה למלא צפיות הדדיות של שוויון, כבוד הדדי והערכה אישית ומקצועית, זוגיות שמנסה לטפח נדיבות, הבנה ואמפתיה.

נקודת המבט מעוגנת בחשיבה פמיניסטית-הומניסטית שרואה את הזוגיות כאבן בוחן ליכולתנו ליצור חברה שוויונית והוגנת. הספר מנתח שבעה מצבים קיומיים בזוגיות שכל בני זוג חווים בדרך צמיחתם האישית והזוגית. המיוחד בספר שהוא נוגע בצורה חדשנית ואמיצה בנושאים שלא הרבה כותבים עליהם כמו: מורכבות הקשר בין מין לשוויון והשלכותיו על האירוטיקה במערכת הזוגית, נושא שמעסיק מאוד את הזוגות הצעירים שעדיין לא נישאו, כמו את הזוגות הנשואים שחווים על בשרם את ההשלכות של השוויון על התפקוד המיני.

לספר תרומה סוציולוגית נכבדה להבנת הדינמיקה של היחסים הזוגיים בחברה משתנה שמדברת על שוויון ובפועל מאד רחוקה ממנו. הציפיות הזוגיות ההדדיות בראשית הדרך אינן עולות בקנה אחד עם המצבים המשתנים בזוגיות המודרנית. כתוצאה מכך מנפצים הקונפליקטים את הקן המשפחתי וגורמים ליותר ויותר גירושין.

פרקי הספר השונים מעמיקים את התובנה שה"פרק הזוגי" בחיינו הוא חלק בלתי נפרד מנורמות וערכים חברתיים והם שמכתיבים לכולנו את כללי המשחק. זוגיות בקונטקסט החברתי היום היא זוגיות מוותרת ומתפשרת במקרה הטוב, או "מפרקת" במקרה הרע, והמסקנה המתבקשת: "לשם מה להתחתן?" שאלה זו מעסיקה היום בצורה בולטת את הצעירים בישראל שמתחבטים בה יחד עם צעירי העולם המערבי.

בעשור האחרון מסתמן בשדה המחקר המערבי שיח חדש שמעלה סימני שאלה לגבי הדומיננטיות של התרבות הזוגית "ההטרו-נורמטיבית" בעולם המערבי, משום שלא הצליחה להציע זוגיות הוגנת ושוויונית שיש עמה "רווחים" לשני המינים, מכאן צמח הרעיון החדשני שהזוגיות הנורמטיבית נתפסת כיום כאחת מתוך מספר אלטרנטיבות מתוכן יחידים בוחרים לפי צורכיהם על מנת לארגן את חייהם האינטימיים. עדות לכך היא העובדה שבארה"ב ובבריטניה, שיעור משקי הבית של יחידים עולה על שיעורם של משקי הבית של זוגות.^[2] החוקרים מדברים היום על המאה ה-21 כעל "המאה של הרווקים".^[3]

השינויים שמתחוללים "בתרבות הזוגית" בעולם המערבי הם בעלי השלכות גם על החברה הישראלית. רווקים ורווקות בישראל דוחים את נישואיהם לגיל יותר מבוגר ללא הבדלים בין המינים . הסיבות לדחיית הנישואין מאפיינות את כל הנוער והחשובות ביניהן: "לא נמצא בן זוג מתאים", "חוסר רצון להתפשר", "רצון להתבסס מקצועית וכלכלית", לכך מצטרפת ביקורת על מוסד הנישואין עצמו: "לא מעוניין להיכנס למסגרת משפחתית נורמטיבית", "תוצאה של מערכת הורית הרוסה". התשובות מעידות על הקושי ועל אי-שביעות הרצון של הדור הצעיר מהזוגיות בעידן הפוסט-מודרני.^[4]

הקשיים בזוגיות נובעים, בחלקם הגדול, לא רק מהחשש לנהל שיחה זוגית דבר שקשור לסוציאליזציה מהגיל הרך בעיקר של הבנים, אלא לעובדה המכאיבה שההבניה החברתית המִגדרית לא מאפשרת הורות משותפת אמיתית, שמה מחסומים בפני קריירות כפולות, ומאוד מכבידה על השקעה שוויונית בזוגיות.^[5]

במצב זוגי כה מורכב ולא הוגן, על מה כבר אפשר לדבר?

מבחינה זו יש לספר "שיחה זוגית" תרומה גדולה וייחודית בהציגו אפשרות לדרך חדשה שבה גברים ונשים הם שותפי אמת לזוגיות הוגנת ולחברה צודקת יותר.

המחברים מביאים רוח אופטימית חיובית שמצביעה על הקשיים ההדדיים, אולם מדגישה את הרווחים המשותפים. הספר כתוב מנקודת מבטם של שני יוצרים שמביאים כל אחד את ייחודיותו ואת כרטיס הביקור האישי שלו הן מחייו המקצועיים והן מחייו הזוגיים. השילוב של הדיאלוגים והשיח הכן של שני הכותבים יוצר ספר שמביע שלמות והרמוניה, דווקא משום שהוא מגלה ביושר ובכנות את הקונפליקטים, הקשיים, והמורכבות של הזוגיות בימינו.

רבקה וחן נרדי, זוג בעלי מקצוע שמצליחים לממש דיאלוג כן ופתוח בין גברים לנשים מתוך כבוד הדדי, אמפתיה והוגנוּת. שניהם פורצי דרך בחברה הישראלית לקידום שוויון בין המינים בכל התחומים בזוגיות, במשפחה, בעבודה ובחברה, לוחמים במוסכמות, בסטריאוטיפים חברתיים, בתפיסות שאבד עליהן כלח, מתוך כוונה לכונן חברה טובה יותר, הוגנת והומניסטית שנושאת את דגל השוויון.

ד"ר רבקה נרדי, החלה את דרכה המקצועית בהנחיית קבוצות של נשים ששאפו לחזור למעגל העבודה. במקביל החלה לפעול ב-1982 בתחום של העצמת נשים וחינוך למנהיגות, בתקופה שהנושא היה חדש לחלוטין. בעבודת הדוקטורט שלה בדקה את המחויבות של שני בני הזוג לנישואין ואת תפיסת המוסר בקשרי הזוג. שני נושאים שעוסקים בצדק והוגנות ביחסים בין גברים ונשים. החשיבה על הצדק בזוגיות מלווה גם את כל שנים עשר ספריה שנכתבו עד כה.

רבקה לוחמת לצדק אישי, זוגי וחברתי והכלי המרכזי שלה הוא הדיאלוג. רבקה "מנהלת דיאלוג עם אנשים על החיים". הדיאלוג מלווה את פעולתה החברתית, והמקצועית, כמטפלת, כמנחת קבוצות וכמרצה, כמו גם את כתיבתה הספרותית שבאה ממקום מאד פמיניסטי ומאד שואף לצדק חברתי.

בן זוגה ד"ר חן נרדי, מטפל בצד הפמיניסטי הגברי של התמונה הזוגית. חן, "מצ'ואיסט לשעבר שחזר בתשובה", מייצג אידיאולוגיה מגדרית פמיניסטית של גבר שבא מהגבריות השמרנית והפטריארכאלית והתנער ממנה. ספריו ועבודתו הטיפולית עוסקים בעיקר בהתמודדות של גברים עם העולם החדש של יחסים שוויוניים בין המינים שדורש מאיתם מיומנויות ותובנות חדשות.

חן נרדי הוא בין הראשונים בארץ שכתב על תהליכי השינוי שעוברים על גברים. וספרו "גברים בשינוי", שנכתב עם רבקה, מהווה ציון דרך לתחילת העידן של "הגבריות החדשה" בחברה הישראלית.

עבודתו של חן בתחום הגבריות החדשה היא עבודה אמיצה שאינה נמצאת עדיין בלב הקונצנזוס – אבל היא בדרך לשם. זוהי פעילות עקשנית ונחושה שמסמנת שביל חדש בתוך החשיבה הישראלית הנורמטיבית ומציירת במכחול צבעוני את הגבר הישראלי הפמיניסטי.

הספרים שנכתבו על ידי כל אחד מהם ועל ידי שניהם יחדיו, מכון דיאלוג שרבקה הקימה וחן הצטרף ליצירת דיאלוג בין גברים לנשים, ההשקעה העצומה של שניהם בעבודה עם גברים ונשים, בסדנאות, בהרצאות, בטיפולים פרטניים, ובטיפול זוגי ומשפחתי – כל הפעילות הענפה נעשתה מתוך אמונה אמיתית ועמוקה שניתן לשנות נורמות משפחתיות וחברתיות וליצור מערכות יחסים הוגנות בין המינים.

האידיאולוגיה הפמיניסטית שהייתה משותפת לשניהם הביאה להקמת שתי תנועות חברתיות. האחת הוקמה על ידי חן – "התנועה לגבריות חדשה" והשנייה "התנועה לשוויון ולשלום בין המינים", נוסדה ביוזמת "התנועה לגבריות חדשה" ובשיתוף פעולה הדוק עם רבקה ועם גברים ונשים המאמינים בחזון השוויון בין המינים.

שתי התנועות מקדמות דפוסי חשיבה חדשים שוויוניים וערכיים שמשותפים לגברים ולנשים. האמונה שיש לקשור בין אידיאולוגיה חברתית פמיניסטית שבאה לידי ביטוי בתנועות החברתיות לבין המציאות האישית-זוגית של גבר ואישה במסגרת המשפחתית, היא לב הסוגיה וסביבה נסובה עבודתם של רבקה וחן, ולא ניתן להפריד בין החזון החברתי לבין מימושו בשטח בעבודה פרטנית וזוגית.

רבקה וחן נרדי, זוג יוצרים בעלי חזון, מובילי מהפכה חברתית, כתבו את הספר שיחה זוגית כדי לומר לנו – שניתן לקיים זוגיות הוגנת שאינה מפחדת לדון בבעיות קשות ומאיימות. הספר – הופך את השיח בין גברים לנשים משיח של כוחנות ואי הבנה לשיח של אמפתיה, נדיבות ואהבה ובכך תרומתו הגדולה.

עולה מהספר נימה אופטימית ומעודדת, מאוד ישראלית ומאוד משפחתית שמשדרת: "אל תוותרו – שוחחו זה עם זה!"

ד"ר רינה שחר סוציולוגיה של מגדר ומשפחה, אוניברסיטת בר-אילן, המרכז האוניברסיטאי באריאל

הקדמה

המשורר יהודה עמיחי מציע לנו לא להרבות דיבור –

"אילו נשארנו יחדיו, היינו

יכולים להישאר דממה".^[6]

'הלוואי שכך יכולנו', חשבתי.

אבל אנחנו לא.

ולכן השבתי לו:

"כך בְּאֶרֶץ המשוררים,

רצינו כל כך לגור בה,

והוגלינו משָׁם לארץ האנשים, בשר ודם

ועכשיו אנחנו זקוקים לכל המשפטים 'הארוכים והמסודרים',

והדממה לא תועיל לנו.

אנחנו צריכים לדבר

כדי להישאר יחדיו".^[7]

במקום אחר ובזמן אחר המליצו לגברים: "אל תרבה שיחה עם האישה", (פרקי אבות פרק א משנה ה).

 האומנם שיחה בין גבר לאישה כה מסוכנת לגבר עד כי יש להזהירו מפניה? שיחה עם האישה נתפסת על ידי גברים רבים כהתרחשות הנעה על הרצף שבין המיותר לבין המסוכן.

שדה קרב שיש בו מפסיד קבוע ומנצחת קבועה. בין אם זו "דממה פיוטית" של אוהבים, בין אם זו "דממת התחמקות מאישה פטפטנית" לא טובה היא עבורנו.

הקשבנו לנשים ולגברים בקבוצות שאנו מנחים.

וכך אמרו גברים רבים:

-"כשהיא אומרת לי, 'אנחנו צריכים לדבּר', אני נכנס לכוננות ספיגה כי אני יודע שזה תמיד שהשיחה תהיה על כמה אני לא בסדר". 

-"אני רק מתחיל משפט, היא קוטעת אותי ומתחילה לדבר מרתון. שיחה זוגית? כבר מזמן התייאשתי מלשוחח איתה".  

-"שיחה זוגית? אני לא מאמין בדיבורים. בני זוג שבאמת אוהבים, צריכים להבין זה את זה בלי לקשקש את עצמם לדעת, לכן כשהיא מתחילה לדבר, אני עובר לתדר אחר". 

-"שיחה זוגית? הכי טוב לשתוק! היא חזקה במילים, זה המגרש שלה. אין לי סיכוי לצאת צודק. תמיד אהיה אשם במשהו". 

-"בשבילי שיחות זה צרות. כשאנחנו משוחחים זה תמיד איכשהו נגמר בריב". 

והנה מה שאמרו נשים:

"אני כל כך מתגעגעת לשיחות שהיו לנו בתחילת הקשר. כל כך אהבתי להקשיב לו, לשתף אותו במחשבות שלי".

"פשוט משעמם לי איתו. אין לנו שיחות. הוא יושב לו מול הטלוויזיה או מול המחשב שלו ורואה כל פנייה שלי אליו כהטרדה".

"הוא לא מדבר איתי על הרגשות שלו. וכשאני מדברת על הרגשות שלי הוא נעשה ציני וקצר רוח".

"אני מדברת המון כי הוא בכלל לא מדבר. אני לא אוהבת את עצמי ככה אבל אין לי ברירה. אני מדברת כדי ליצור קשר איתו, אבל הוא בורח למחשב או לטלוויזיה".

"חלק גדול מהבעיות שלנו בזוגיות יכול היה להיפתר בשיחה זוגית. הבעיה היא שאנחנו מדברים רק על נושאים טכניים: מי ייקח את הילדים מהגן, מי ילך איתם לקופת חולים, מי ייקח את המכונית למוסך וכאלה".

השיחה הזוגית נתפסת על ידי נשים רבות כאמצעי חיוני לחיזוק הזוגיות. נשים מתייחסות לשיחה הזוגית כדרך לתת ולקבל רגשות חיבה ואהבה, כאמצעי של פורקן רגשות כמו תסכול, כאב, צער, עלבון, כדרך להתמודד עם קצר בתקשורת עם בן הזוג, בירור ופתרון בעיות, וגם כדרך לבלות את הזמן בנעימים. נשים רבות כמהות אל השיחה הזוגית ובהעדרה הן חשות רגשות קשים כמו צער, בדידות, תסכול, החמצה וכעס.

הבדלי התפיסה הללו מייצרים קצרים, שתיקות, עימותים, אלימות מילולית ובעיקר ויתור על אפשרות הדיאלוג.

אך בכל זאת הם מדברים, אבל על מה? ואיך?

על מה באמת משוחחים בני זוג? שאלה תמוהה. יש אולי לשאול – על מה הם מרשים לעצמם לשוחח? פעם הם ידעו. בהתחלת ההתחלות כשגייסו אנרגיה נפשית למצוא חן זה בעיני זה וליקטו מתוכם את כל המילים הטובות והיפות, מילים של נפש. כן, הימים הטובים ההם, ימי החיזור הלוהטים, המעודנים, החיזוריים, המבטיחים – אהבה רומנטית, נצחית, חברות אמת, אינטימיות, תשוקה וביטחון – והכול בחבילה אחת מהודקת היטב – לעולמי עולמים.

אז למה הם אינם מדברים עוד במוזיקה דיאלוגית, חמה, אינטימית? למה מה שנותר הוא לעיתים לחן צורם, אינסטרומנטלי – "תלך", "תביאי", "תתקן", "תטפלי"... האם זה קורה להם רק בשל עומס החיים המודרניים, התובעניים, הבולעים אותם? האם בגלל השיעמום? אולי הפחד? ואולי כי נגמר להם מדיבורים עקרים שלא מביאים אותם לשום מקום? מה קורה להם? מה קורה לכל כך הרבה זוגות, נשים וגברים שחלמו וחלמו כי יוכלו לחידת הזוגיות הזאת, היכן שרבים ורבות כל כך נכשלו לפניהם.

ספרים רבים נכתבו על זוגיות. גם אנחנו בין הכותבים. לחוד וביחד. כל כך הרבה מילים על מצוקת הזוגיות שהולכת ונחשפת כל דור מחדש, ובעיקר בדורות האחרונים כשרעידת אדמה ממשית מאוד התחוללה ביחסי המינים. עיניהן של נשים נפקחו לראות בבהירות מאיימת את מצבן במשפחה, בזוגיות, בחברה. מציאות שיש בה דיכוי רוחני, נפשי וכלכלי. ואחר כך נפקחו לאט לאט גם עיניהם של גברים לראות את מצבם החדש מול אישה שהייתה בעבורם חידה, אך בשליטתם, ואילו עכשיו גם מלאכת הפענוח שלה קשה יותר וגם שליטתם בה הלכה ואבדה להם. הם חווים את השוויון ואת הרוח הפמיניסטית כאיום ומתקשים להבין כי השוויון בין נשים וגברים יכול לתרום לאיכות חייהם. כבר כמה עשורים שהשינוי הזה, רעידת אדמה של ממש, הוא כאן, משפיע על כולנו.

גברים רבים מופתעים, נרתעים. הם אינם מורגלים בשפה החדשה הזאת – השפה המאחדת בין לב לתבונה, שפה המגדירה מחדש מושגים כמו שיתוף, חברות, אינטימיות ומיניות.

אז למה עוד ספר? הוא איננו מביא מחקרים חדשים, אף לא מנתח מחדש תיאוריות טיפוליות, אף אין הוא פורץ דרך בהצגת מודל טיפולי חדשני. הוא ספר אחר, שונה, ספר שכולו שיחה בין בני זוג, על כל מה שבדרך כלל לא מדברים: על כאבי הלב העמוקים, התהיות – "מה אני עושה איתה?" "למה אני עדיין פה, איתו?" הוא חושף בנועזות תחושות אמביוולנטיות, תחושות מלאות סתירות פנימיות, שיש לכולנו ביחס לזוגיות – רוצים ונרתעים, אוהבים ושונאים, סולחים ונוקמים, קשים ורכים – והכול באותה נשימה שיש בה גם געגוע ורעב לשלמות, לאחדות חסרת פשרות.

עולמות התוכן שספר זה עוסק בהם לקוחים מחיינו המודרניים: מה בין כוח לחולשה ביחסינו הזוגיים, האם מותר לנו להחזיק סודות, האם יש הבדל בין סודות "טובים" לסודות "רעים"? על משמעות ה"כימיה" בינינו החוזרת ומשתקפת בשפת הגוף שלנו, על שיתוף פעולה וחברות, על ה'לחוד' וה'ביחד' שלנו כאנשים פרטיים, כזוג, על ההבדלים בתפיסת עולמנו כגבר ואישה, הבדלים ה"משגעים" אותנו וגם כה מרתקים אותנו, על מיניות ואירוטיקה וגם על הזוגיות שלנו המפליגה לטיולים מחוץ לשגרת חיינו. אנחנו משוחחים בגילוי לב אישי ולעיתים בוחנים את הדברים גם בפרספקטיבות חברתיות-פסיכולוגיות-אידיאולוגיות.

שיחה זוגית הוא ספר המעניק תובנות חדשות לשיח הזוגי. לא נוכל להימלט מהדיאלוג הזה שהוא המפתח להבנה, לאמפתיה, להכלה ולסליחה, בלעדיהן לא נוכל לה לזוגיות בעידן הזה.

ד"ר רבקה נרדי, ד"ר חן נרדי

ינואר 2010