מולי דבאניי היתה זקוקה לאביר מושיע על סוס לבן.

 

היא לא יכלה להעלות בדעתה שום דרך אחרת לפתור את הבעיה שניצבה לפניה.

 

במשך השבועיים האחרונים היא התחבטה והתהפכה במיטתה בלילות כשהיא חושבת בלי הפסקה על מה שעשתה, מתפללת ומייחלת שתימצא לה דרך להשיב את הדברים על תיקונם – ולעשות את זה מהר.

 

לקח לה חמישה-עשר ימים וחמישה-עשר לילות מהגיהינום להגיע למסקנה שהיא זקוקה לקצת עזרה – ובמהרה – והיה רק בן תמותה אחד שמסוגל להציל אותה, בדיוק כשם שהוא כבר הציל אותה לא פעם.

 

האביר של חייה, עוד מאז שהיתה בת שלוש והוא בן שש, כשמולי ואחותה קייט, שהתייתמו מהוריהן, נשלחו לחיות עם המשפחה העשירה, הנפלאה הזאת, בחווילתם שבסן אנטוניו.

 

טוב, נכון שהבחור בהחלט אינו קדוש. הוא רודף נשים בכל רמ"ח איבריו הסקסיים. הוא יכול להשיג כל אישה שבה יחפוץ, בכל דרך שתעלה בדעתו, מתי שרק יתחשק לו, והאידיוט הזה גם מודע לכך. מה שאומר שדעתו נחושה לנסות לטעום את כל הנשים.

 

לפעמים זה ממש עצבן אותה.

 

אבל למרות היותו רודף נשים פוחז וחסר תקנה, שהרבה להעסיק את התקשורת בהיותו האחראי על יחסי הציבור של הסן אנטוניו דיילי, שהיווה בעיה מתמשכת לאחיו ומקור בלתי פוסק של דאגה לאמו – מבחינתה של מולי, ג'וליאן ג'ון גייג' היה הדבר האמיתי. הוא היה החבר הכי טוב שלה, הסיבה האמיתית לכך שהיא לא מצאה לה עדיין גבר, והאדם היחידי בכל העולם שיהיה הוגן מספיק כדי להגיד לה איך יעלה בידה לפתות את אחיו הגדול העקשן, האטום והמעצבן נורא.

 

הבעיה כעת היתה שמולי יכלה למצוא מועד נוח יותר לגלות לו את תוכניתה הערמומית. להתפרץ לדירתו בבוקר יום ראשון לא היה המעשה הנבון ביותר שהיא יכלה לבחור לעשות. אבל היא כבר בזבזה די זמן יקר, והיתה זקוקה בדחיפות לכך שגארת', אחיו הגדול, יבין שהוא אוהב אותה, לפני שהיא תמות מרוב הצער שכל המצב הזה גורם לה.

 

אז עכשיו, אם ג'וליאן רק יפסיק לבהות בה כאילו שהיא יצאה מדעתה לחלוטין – מה שהוא עשה במשך כמה הדקות האחרונות, מאז שהיא תיארה בפניו בנשימה אחת את תוכניתה המפורטת.

 

הבחור פשוט עמד שם, יצירת האמנות המדהימה ביותר, ללא ספק, בדירה המעוצבת בשלמות, רגליו פשוקות ולסתו המוצקה שמוטה כשפיו פעור קמעה.

 

"לא יכול להיות ששמעתי נכון." כשהוא דיבר לבסוף, צרידות הבוקר של קולו היתה מלאה תימהון. "את ממש ביקשת ממני זה עתה לעזור לך לפתות את אחי הגדול?"

 

מולי הפסיקה להסתובב סביב שולחן הקפה, ופתאום הרגישה ממש כמו בחורה מופקרת. "טוב... אני לא השתמשתי במילה לפתות בדיוק, נכון?"

 

שתיקה מעיקה השתררה כששניהם שבו במחשבותיהם אל מה שקרה חמש דקות קודם. ג'וליאן הרים גבה אחת. "את לא?"

 

מולי נאנחה. גם היא לא יכלה לזכור בדיוק. היא קצת התקשתה בדיבור כשהפסל החי הזה – ג'וליאן גייג' – פתח לה את הדלת במלוא ההדר של חזהו החשוף, כשהוא לובש רק מכנסי פיג'מה שנקשרו בחוט ונחו נמוך מאוד על מותניו. המכנסים נחו כה נמוך והיו כה שקופים למען האמת, שמולי יכלה להבחין בבירור במשולש הכהה של שיער שהשתרע מתחת לבטנו השטוחה והשזופה של ג'וליאן, מה שערבל כליל את מחשבותיה, מאחר שהיא לא ראתה גבר עירום למחצה עד כה.

 

חוץ מזה, ג'וליאן לא היה סתם גבר. הוא נראה יותר כמו אחיו הצעיר של דויד בקהאם.

 

אחיו הצעיר ואפילו היותר חתיך.

 

מזל שהידידות שלהם הפכה את מולי לחסינה.

 

"טוב, אולי זה באמת מה שאמרתי. אני לא זוכרת." מולי ניערה את ראשה והשתדלה לחזור אל הנושא שעל הפרק. "אבל העניין הוא שהבנתי שאני חייבת לעשות משהו דרסטי לפני שאיזו פרחה תגנוב לי אותו סופית. אני חייבת לתפוס אותו, ג'וליאן. ואתה הלא המומחה לפיתוי, ככה שאני צריכה שאתה תגיד לי מה לעשות."

 

אישוני עיניו – הירוקות כמו עלי האלון שמחוץ לחלון – התרחבו מעט בדאגה. "תקשיבי, מולס, אני לא יודע איך להסביר לך את זה בדיוק, אז תני לי פשוט להגיד לך מה אני חושב." הוא החל לפסוע כה וכה. "אנחנו גדלנו ביחד, כולנו. האחים שלי ואני ראינו אותך עוד בחיתולים. אין שום סיכוי שגארת' יסתכל עלייך אי פעם ויראה בך מישהי מלבד אחותו הקטנה, את מבינה, אחות קטנה, זה העניין פה."

 

"אוקיי. אז מאוחר מדי בשביל לשנות את עניין החיתולים. אני לגמרי מבינה את זה, אבל יש לי סיבות טובות לחשוב שרגשותיו של גארת' כלפי השתנו! זאת אומרת, הוא בכלל הביע אי פעם במילים את העובדה שהוא מתייחס אלי רק כאל אחות קטנה? אני כבר בת עשרים ושלוש. יכול מאוד להיות שהוא חושב שגדלתי והפכתי לגברת די מתוחכמת וסקסית." עם שדיים די נאים, שהוא די שמח לגפף בנשף המסכות, היא חשבה לעצמה בגאווה.

 

אבל ג'וליאן בחן את לבושה – בהחלט לא אחת מהופעותיה היותר מוצלחות, היה עליה להודות – במבט שהביע בדיוק ההפך מהתלהבות?

 

"אחותך קייט סקסית ומתוחכמת. אבל את?" הוא נתן מבט נוקב בחצאית הזרוקה שלה ובגופייה עם כל כתמי הצבע, ואז העביר את ידו בשערו שהשמש הזהיבה, כאילו כדי לבטא תסכול נורא. "אלוהים, מולס, יצא לך לעמוד לפני מראה לאחרונה? את נראית כאילו חבטו בך, דרסו אותך, ואז הכניסו אותך למערבל בטון."

 

"ג'וליאן ג'ון גייג'!" נאנקה מולי בעלבון נורא שממש כיווץ את לבה. "תערוכת הסולו הבאה שלי בניו-יורק נפתחת בעוד ארבעה שבועות – אין לי זמן לדאוג להופעה החיצונית שלי! וחוץ מזה, אני לא מאמינה שאתה עושה עניין מבגדי העבודה שלי בשעה שאתה עומד לפני חצי עיר – "

 

דלת נטרקה בקול איפשהו במעמקי הדירה, ומולי הסתובבה אליו בהבעה זועפת, מוכנה להמשיך לצעוק. אבל היא הבחינה מזווית עינה שמישהו קרב אליהם, ואיבדה לגמרי את יכולת הדיבור. המישהו הזה היתה כמובן אישה.

 

הבלונדינית הכי בלונדינית והכי ארוכת רגלים שמולי ראתה אי פעם יצאה בדיוק מחדר השינה של ג'וליאן. היא נשאה איתה תיק יד מוזהב ונעלה נעלי עקב אדומות, ולבשה את אחת הכותנות של ג'וליאן שרק בקושי היתה מסוגלת להתמודד עם זוג שדיים אדירים שגרמו לצמד העופרים של מולי להתכווץ ממש לפני עיניה.

 

האישה הזאת כבר באמת נראתה כאילו היתה בתוך מערבל כלשהו, רק שבאופן ממש נפלא. מולי היתה מתה להיות מסוגלת להגיע למראה פרוע נהדר כל כך.

 

"אני צריכה ללכת," אמרה מרחוק אשת המסתורין בקול סקסי. "השארתי לך את הספר שלי על הכרית, ככה ש..." היא עשתה את הסימן המקובל של "תתקשר אלי" וכיווצה את שפתיה בנשיקה לאוויר. "היה נחמד מאוד לפגוש אותך אתמול בערב. אני מקווה שלא מפריע לך ששאלתי את אחת החולצות שלך. עושה רושם שהשמלה שלי לא שרדה את הלילה טוב כמוני." היא השמיעה צחקוק חרישי, וכשג'וליאן לא הגיב לסקסיות שלה ומולי רק בהתה בה בפה פתוח, היא חצתה באלגנטיות את החדר כדי לעזוב.

 

ברגע שדלתות המעלית נסגרו אחריה, מבטה של מולי שב מיד אל ג'וליאן. "ברצינות?" כעס התלקח בתוכה בעוצמה כזאת שהיא צעדה קדימה והעניקה דחיפה הגונה לכתפו הנוקשה. רודף נשים שכמותו! "ברצינות, ג'וליאן? אתה חייב לשכב עם כל אישה שאתה פוגש?"

 

היא שבה והדפה אותו, אבל כתפו זזה בדיוק כמו שקיר בטון עבה היה זז.

 

בצחקוק רועם, ג'וליאן תפס את ידה וכופף את אצבעותיה לאגרוף קפוץ. "לא על חיי האהבה שלי אנחנו מדברים, אלא על שלך." הוא הזעיף פנים אל אגרופיהם הקפוצים יחדיו, ומיהר לשחררה. "ועל העובדה שיש לך צבע על האף, בשיער ועל הנעליים, ועל זה שהמראה הזה של האמנית הרעבה לא ישפיע כלל על אחי."

 

מולי ירתה לעברו מבט כועס, ואז חלפה על פניו וצעדה לעבר המסדרון. "הו, חכה רק עד שאני אשאל את אחת החולצות שלך, אני בטוחה שזה יעשה פלאים למראה הלא סקסי ולא מתוחכם שלי."

 

"אאוץ', מולי! די, מולס, מותק, תירגעי, שובי הנה ותני לי רק לחשוב על זה לרגע, טוב? את יודעת שתמיד היית ילדה יפה, ואני יודע שזאת הסיבה שזה לא הפריע לך אף פעם."

 

ג'וליאן הגיע אליה בשלושה צעדים גדולים, תפס מיד את זרועה וגרר אותה בחזרה אל חדר האורחים. מולי הביטה בו בהתחלה בזעם, אבל אז שמעה את האנחה העמוקה והחרישית שהחלה לעלות בחזהו, וכשהאנחה הזאת אמרה לה שהוא כבר לא יודע מה לעשות איתה יותר, כל כעסה חלף והתפוגג.

 

פשוט קשה מדי לכעוס על ג'וליאן ג'ון לאורך זמן.

 

מולי ידעה שהוא יעשה הכול למענה – ואולי זאת היתה הסיבה לכך שהיא היתה שם. ביום ראשון בבוקר. וזאת הסיבה שהיא ממשיכה להיות קוץ בישבנו המפואר. כי איש לא עשה מעולם כל כך הרבה כמו ג'וליאן ג'ון כדי לוודא שהיא בטוחה ומוגנת, למעט אחותה, אולי, שלקחה על עצמה את תפקיד האם אחרי ששתיהן התייתמו מהוריהן.

 

קייט דאגה להשכלתה, פינקה אותה ואהבה אותה בכל דקה של ילדותה נטולת ההורים. אז העובדה שג'וליאן היה שם כמעט כמו קייט העידה רבות על אופיו של האיש שהתעקש להעמיד פנים שאינו אלא פלייבוי רודף נשים.

 

מה שבגדול הוא אכן היה.

 

אבל זאת גם היתה הסיבה לכך שמולי שמחה מאוד שהוא רק החבר הכי טוב שלה, ולא הגבר שנמצא על הכוונת הרומנטית שלה.

 

"תראה," היא אמרה כשהוא שחרר אותה, והרגישה איך היא מסמיקה בהיזכרה בנשיקה הגנובה שלה עם גארת'. "ברור לי שאתה לא מבין את זה. אבל אני כל כך אוהבת את אחיך, שאני..."

 

"ממתי, לעזאזל, מולס? הוא תמיד עצבן נורא את שנינו."

 

היא התקשחה בהתגוננות. "נכון. אתה צודק. אבל זה כשהוא היה נוקשה, אתה מבין. קודם."

 

"קודם למה?"

 

"קודם... לפני שהבנתי שהוא..." מעוניין בי. לפני שהוא אמר את מה שאמר בזמן שנישק אותי. בטנה התהפכה לזכר הזיכרון הכואב. היא דחקה בחרדה את תלתליה האדומים מאחורי כתפיה וניסתה שנית. "אני – באמת לא יכולה להסביר את זה, אבל משהו משמעותי מאוד השתנה. ואני פשוט יודעת שגם הוא אוהב אותי. אני פשוט יודעת את זה במעמקי נפשי, ג'וליאן – בבקשה, אל תצחק."

 

היא לא היתה מסוגלת להביט בעיניו, מאיזו סיבה בלתי מובנת, אז היא הסתובבה אחורה וצנחה על ספת העור. השתיקה התארכה, ובתוך שניות היא נעשתה מודעת לתחושה משונה מאוד שהיא קיבלה מסביבת המקום שבו ג'וליאן עמד.

 

הצחוק שהפר את הדממה היה הנורא מכול. הוא היה הכול, מלבד מלא שמחה. "אני ממש לא מסוגל להאמין לכל מה שאני שומע."

 

מולי עצרה את נשימתה והציצה לעברו, וראתה את הבעת הזעף שנחה על התווים החזקים של פניו השזופות. מעולם היא לא ראתה את ג'וליאן ממש כועס, אבל אם לשפוט על פי קימוט המצח הקודר הזה, הוא הלך והתקרב לכך, ובמהירות רבה.

 

בטנה התכווצה לאחר עוד הצצה חטופה לעבר בטנו השטוחה והשרירית, אל משולש השיער הכהה הזה שנעלם אל מתחת לחוט של מכסי הפיג'מה הרפויים הללו, והוביל אל – אוקיי, מספיק עם זה. היא חייבת להתרכז באיך ללכוד את גארת'. עכשיו.

 

"ג'וליאן..." היא באמת היתה חייבת להגיד כבר משהו. באנחה היא החוותה לעבר השיזוף המושלם, השלמות המושלמת של הבטן המושלמת שלו. "תשמע, בזמן שאנחנו מדברים על זה, אכפת לך ללבוש את אחת החולצות שנשארו לך? החזה הזה, והקוביות בבטן וכל מה שיש לך שם קצת... בוא נגיד שזה גורם לי לרצות ללכת להציץ בגארת' בלי חולצה."

 

ג'וליאן נחר בבוז וניפח שריר קיבורת מרשים ביותר. "את יודעת יפה מאוד שלאחי אין בכלל שרירים כאלה."

 

"ודאי שיש לו."

 

הוא ניפח גם את שריר הקיבורת השני. "אני אחיו הקטן אולי, אבל אני יכול להביס אותו עם השרירים האלה תוך מקסימום חמש שניות."

 

"הו, תעשה לי טובה. הדבר היחידי שבו אתה יכול לגבור עליו הוא כנראה בלזיין כל מה שזז – וזה מגיע לך אחרי שאמרת עלי שאני נראית כאילו יצאתי ממערבל בטון."

 

"אה, אז שוב פספסת את הקטע שבו אמרתי שאת יפה." ג'וליאן צנח על אחת הכורסאות, ולמשך רגע ארוך, שניהם ישבו ובהו באוויר, מהורהרים.

 

כשהוא שב לדבר, לבסוף, מולי שמחה לשמוע שהנימה המשועשעת הרגילה שבה אל קולו. "כן, את צודקת, בלזיין אני טוב יותר משני האחים שלי גם יחד. לא שלאנדון בכלל יסתכל על מישהי אחרת, עכשיו כשהוא כבר נשוי."

 

הוא התרווח בכורסה והסתכל עליה בתחילתו של חיוך, שנשא בחובו רמז לסכנה מסתתרת, בעודו משלב את אצבעותיו מאחורי עורפו בתנוחה שלווה למראה.

 

"אז בואי נשגע קצת את גארת', למה לא? מאז ומעולם הוא היה מגונן מדי ביחסו אלייך ואל קייט. הוא יתחרפן לגמרי אם יוודע לו שאת יוצאת עם מישהו. בעיקר אם למישהו הזה יצא שם מפוקפק מאוד. את אפילו לא צריכה לצאת ממש עם הבחור, רק תשכנעי אותו לשחק את תפקיד המאהב הכרוך סביבך למשך זמן מה, בקשי ממנו להיות די משכנע כדי להדליק את גארת' הקשיש."

 

מאושרת מכך שג'וליאן החליט סוף סוף להתייחס לבעיה שלה, מולי כמעט קפצה ממקומה, וממש מצאה את עצמה מוחאת כפיים בהתלהבות. "כן! כן! הרעיון נשמע ממש מקסים. אבל השאלה היא: האם אני מכירה בכלל מישהו כזה?"

 

חיוכו של ג'וליאן היה זאבי לגמרי. "בייבי, את מסתכלת ישר על מישהו כזה בזה הרגע."

 

 

 

זה היה כאילו שמילותיו הלמו במולי כמו מכת חשמל, וג'וליאן שאל את עצמו אם זה היה טוב, רע, או לגמרי לא רלבנטי לתוכנית שזה עתה הבשילה במוחו.

 

"תסלח לי?" היא הזדקפה בתנופה על הספה שלו, ולפתה את משענת העור בעוצמה כזאת שהיא נראתה כאילו היא יושבת בקרון של רכבת שדים. "אני בטוחה שלא שמעתי טוב. האם הצעת לי בזה הרגע להיות החבר שלי או משהו כזה?"

 

"או משהו," אישר ג'וליאן ושפתיו התעקלו בחיוך.

 

הוא ידע שהוא נראה רגוע. מיושב בדעתו. אבל בתוך ראשו החלו הגלגלים להסתובב במהירות עם רעיונות רבי השראה מאוד. רעיונות שעליהם הוא עוד עלול להתחרט אחר כך. אבל עדיין, הם היו כל כך טובים.

 

"מ-מה זאת אומרת, 'או משהו'?" היא שאלה אותו.

 

ג'וליאן התקשה להתגבר על כמה מקסימה שהיא נראתה בשבתה שם, המומה ולא מאמינה, כאילו שהיא זכתה בלוטו זה עתה.

 

עיניה היו פעורות לרווחה כל כך וכחולות כל כך שהיית צריך להיות ממש עשוי מאבן כדי לא לרצות להזיז הרים למענה. באמת, הוא לא ראה מעולם עיניים רבות הבעה ותמימות כל כך בכל ימי חייו. זה היה ברור לחלוטין שמולי תפסיד בכל משחק של פוקר שבו היא תשתתף, הבעת פניה היתה כה אמיתית וכה ברורה. לכל הרוחות, די היה באופן שבו היא הביטה בו עם העיניים הללו כדי לגרום לו להרגיש כמו איזה גיבור-על. אפילו אמא שלו לא הסתכלה עליו כמו מולי.

 

בחיוך משועשע, זה שלא פעם הוא מצא את עצמו עוטה כשהיה איתה, הוא הסביר לה, ""המשמעות של 'או משהו' היא שלי אין חברות, מולי, רק מאהבות. ואני אשמח מאוד להעמיד פנים שאני המאהב שלך."

 

הוא התכוון להדגיש את החלק של להעמיד פנים, אבל איכשהו, כשהוא דיבר, המילה היחידה שהוא הצליח להדגיש היתה שלך.

 

שכן ברור לגמרי, הוא יסכים לעשות דבר כזה רק למען מולי.

 

"ג'ולס, אתה צוחק עלי," היא אמרה בבחנה את פניו במבט רציני. היא לא זזה בכלל. היא ממש הפכה לפסל על הספה שלו.

 

זה היה מצחיק אותו אולי, רק שלמרבה הפליאה והתימהון שלו הוא היה לגמרי רציני. לגמרי. רציני. ועכשיו הוא היה חייב לדעת אם גם היא רצינית. "יכול להיות שאני אוהב להשתעשע, מולס, אבל אני לא צוחק עלייך. לעולם לא אעשה צחוק מעניין כזה."

 

"אז אתה מוכן להעמיד פנים שאתה מאוהב בי?"

 

הוא נד בראשו באישור, וידיו דגדגו ברצון למחות את כתם הצבע הירוק מעל מצחה, ואת האדום מעל לחיה. "אני מניח שכבר עשיתי דברים גרועים יותר, מולס. כמו למשל הבחורה שעזבה קודם... היא לא ממש חקוקה בראש שלי, אם את מבינה למה אני מתכוון."

 

הוא טפח לעצמו על המצח, אבל היא לא הסתכלה אפילו.

 

כאילו מתוך טראנס, מולי קמה על רגליה למלוא המטר חמישים וחמישה, עם שיער אדמוני פרוע, מחרוזות טורקיז כבדות ועור צחור מעוטר בנתזים של צבע, ועיניה נצצו כשהצעתו נקלטה כנראה לבסוף במוחה. "וגארת' יראה אותנו יחד וישתגע מרוב קנאה! הו, אלוהים, כן, כן, ג'וליאן, זה רעיון מבריק! כמה זמן ייקח לדעתך עד שהוא יבין שהוא אוהב אותי? כמה ימים? שבוע?"

 

ג'וליאן בהה בה בשתיקה. היא באמת נשמעת... מאוהבת לגמרי, לא?

 

הוא חשב על זה טיפה, ועם כל שנייה חולפת נעשה יותר ויותר מבולבל. פתאום היה כל רצונו שמישהו יסביר לו בבקשה, מה לעזאזל הוא עושה כאן. האם זאת איזו מין בדיחה לא מצחיקה? מולי? חולמת על אחיו הגדול? באמת?

 

אם הבדל הגילאים של עשר השנים לא משנה דבר, אז העובדה שהאחים גייג' גדלו עם מערכת של חוקי התנהגות נוקשים בנוגע לאחיות דבאניי חייבת להיות משמעותית. משמעותית מאוד. בעיקר לגארת', שלא הפר מעולם שום כלל. האם אחיו עשה בכלל משהו שגרם למולי להתרשם שיש לו עניין בה?

 

לכל הרוחות, זה נראה לו כל כך בלתי ראוי, הוא לא ידע אפילו מאין להתחיל בכלל.

 

גארת', אחיו, היה מגונן מדי ביחסו לאחיות דבאניי, במידה ממש מגוחכת. הסיבה להיותן יתומות היתה שההורה החי היחידי שהיה להן, מי שהיה שומר הראש של משפחת גייג', נהרג בעת מילוי תפקידו כשהגן על אביו של ג'וליאן ועל גארת' מפני כנופיית פושעים חמושים. פושעים שנשכרו על ידי המאפיה המקסיקאית כדי לחסל את אביו של ג'וליאן משום שהעיתון שלו חשף את שמותיהם ואת שיטות הפעולה שהם נוקטים. אבל שומר הראש של משפחת גייג' נהרג כשהוא מגן גם על חייו של גארת'. ולמרות שאנשי הכנופיה נדונו למאסרי עולם, גארת' עצמו, שהיה הניצול היחידי של אותו ליל דמים לפני עשרים ומשהו שנים, נדון לחיים שלמים של גיהינום.

 

כעת הוא חי את חייו עם מטען שלם של אשמה וחרטה. כשאמם האלמנה לקחה את הילדות תחת חסותה, גארת' היה נחוש ברצונו לגונן עליהן, אפילו, כך הסתבר, מפני ג'וליאן – שנורא אהב לדגדג את מולי ולגרום לה לצחקק... טוב, גארת' תמיד ישב לג'וליאן על הגב לעזאזל, הציק לו עם כללים בנוגע לאחיות דבאניי. זה עצבן מאוד, לא רק את ג'וליאן, אלא גם את מולי – שנורא אהבה שהוא מדגדג אותה.

 

אז אחרי שמולי התלוננה בערך אלף פעמים שגארת' לא נותן לה ולג'וליאן לעשות בכלל חיים, קשה מאוד היה לתפוס איך פתאום היא נדלקה על גארת'.

 

מה לעזאזל זה צריך בכלל להיות?

 

ג'וליאן ומולי היו חברים. חברים ממש טובים, שיהיו מוכנים למות אחד בשביל השני, לרדוף אחרי שודדים בחושך ולעשות כל מיני דברים משונים כדי לעזור זה לזה.

 

ג'וליאן הלא היה במספרי אחת, שתיים ושלוש ברשימת החיוג המהיר בטלפון הארור של מולי. המספר הראשון היה של המשרד שלו, השני של הנייד שלו והשלישי של ביתו. מולי אפילו הודתה לא פעם שהחברות שלהם טובה יותר מיחסים רומנטיים, ואין שום ספק שידידותם מאריכה ימים הרבה יותר מכל נישואים בימינו אלה.

 

אבל אחרי שהוא שמע את הצהרת האהבה שלה לגארת' כמה פעמים היום, ג'וליאן הבין שאם היא רצינית – וכנראה היא אכן מתכוונת לדבריה ברצינות – הוא יצטרך באמת לעזור לה.

 

הוא "יעזור" לה להבין שהיא בכלל לא מאוהבת בגארת' גייג'. נקודה.

 

"נראה לי שנוכל להביא את גארת' למצב הרצוי בתוך חודש בערך," הוא הבטיח לה לבסוף, בהביטו עמוק אל תוך עיניה כדי לנסות לשפוט עד כמה היא חושבת שהיא מאוהבת בו. כיוון שידע איזו בחורה רומנטית מולי, הוא ממש חשש מפני התשובה לתהייה הזאת שלו.

 

לכל הרוחות, נראה שהיא כבר שומעת הדהוד פעמוני כלולות בראש שלה; היא נראתה מוכת אהבה ממש. מה שפשוט עלה לו על העצבים. הו, כמה שזה עצבן אותו.

 

"אתה באמת חושב שהוא יקנה את זה? בדרך כלל כל כך קשה לקרוא אותו," אמרה מולי בספקנות.

 

"מולי, אף גבר נורמלי לא יעמוד בשקט ויסתכל איך אחיו מניח ידיים על הבחורה שלו."

 

בהסמיקה מהתרגשות, מולי קפצה קדימה וחיבקה אותו חזק, ונישקה את הזיפים על לחיו. "אתה באמת מסכים לעשות את זה בשבילי? אין כמוך, ג'ולס. תודה, תודה לך."

 

כשזרועותיה החמימות והדקיקות התהדקו סביב מותניו הצרים, כל גופו של ג'וליאן התאבן, כאילו שהיא חשמלה אותו פתאום. הוא היה עירום מהמותניים ומעלה, ולפתע הוא היה מסוגל להרגיש את מולי בכל מקום שבו הוא לא רצה להרגיש אותה. חמימה ומריחה מכל מיני דברים מתוקים.

 

מה שהיה הכי גרוע זה שכשהיא התכרבלה מולו, היא הפנתה את פניה אל צווארו ולחשה, "אתה הדבר הכי טוב בחיים שלי, אתה יודע, ג'ולס? אני אף פעם לא יודעת איך להודות לך על כל מה שאתה עושה בשבילי."

 

מה, היא רצינית?

 

כי עצם הרעיון שהמילים שלה העלו בדעתו היה כל כך לא הולם, שג'וליאן היה מוכן לירות בעצמו.

 

הוא ניסה להיזכר בשמות המאהבות הקודמות שלו, בסדר אלפביתי, אבל עדיין לא היה מסוגל בכלל להירגע עד שמולי חילצה את עצמה מהחיבוק הזה.

 

בפלטו נשיפה ארוכה, הוא חמק ממבטה התוהה ונהם, "אל תודי לי עדיין, מולס. בואי נראה קודם איך זה הולך, בסדר?"

 

"זה ילך מצוין, ג'וליאן. אני פשוט יודעת. עוד לפני שיעבור החודש, תהיה לי כבר טבעת אירוסים."

 

הוא גלגל עיניים, הוא עדיין התקשה להאמין שכל זה קורה בכלל. "בואי לא נתקשר עדיין להזמין את האולם לחתונה, טוב? רק תזכרי שלמשך החודש הזה את איתי, ואני מזהיר אותך מראש, ילדונת, שאר בני המשפחה לא הולכים לקבל את זה בשמחה רבה כל כך."

 

היא הזעיפה פנים בתמיהה והניחה את ידיה על מותניה. "למה לא, בשם כל הקדושים? מה, אני לא מספיק טובה בשבילך?"

 

"לא, מולס, זה אני." הוא פנה להשקיף בעיוורון החוצה, מבעד לחלון, כשמועקה כבדה ירדה ונחה על חזהו. "הם בטוחים שאני לא טוב מספיק בשבילך."